השתלת זיכרונות של פשעים שלא נעשו

זיכרונות אנושיים הם אחד הדברים המתעתעים והלא אמינים ביותר שקיימים. כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שסקרתי הרבה מחקרים שמראים עד כמה הזיכרון האנושי מתעתע ולא אמין, ועד כמה קל להשתיל זיכרונות שווא אצל אנשים. מעבר לעניין המרתק שיש לאנשים בנוגע לזיכרונות שלהם ושל אחרים לאי אמינות הזיכרון יש לפחות שלוש השלכות חשובות במישור המשפטי. האחת, כל הנושא של זיכרונות מודחקים שצצים אחרי שנים ויכולים להביא להרשעת אנשים חפים מפשע (כפי שקרה אולי במשפט על האב שהורשע לא מזמן אחרי שבתו נזכרה שנאנסה בעקבות חלום שחלמה). המקרה השני הוא של הרשעות בבית משפט שמתבססות על עדויות של אנשים כשידוע שעדויות כאלו אינן אמינות (ראו הפוסט הזה שמדגים את שברירותם של עדויות הראייה). המקרה השלישי הוא הודאות שווא של אנשים בפשעים שלו עשו. לכאורה נראה שדרוש הרבה לחץ מצד החוקרים כדי ליצור הודאות שווא כאלו אבל מחקר חדש שניתן לקרוא במלואו ברשת מראה שזה הרבה יותר קל ממה שזה נראה (ראו גם את הפוסט הזה לגבי התהליכים הפסיכולוגיים השונים שמובילים להודאות שווא).

על האב שהורשע באונס בתו ולא בגלל חלום

“האנשים אינם מקדישים מחשבה למה שהם רואים בשעת ערנותם, אבל את מה שהם רואים בחלומותיהם הם הופכים במוחם שוב ושוב.” דיוגנס

רבים פנו אליי בימים האחרונים כדי להגיב בנושא האב שהורשע באונס שיטתי של בתו. לא הגבתי בשום מקום מכיוון שטרם קראתי את פסק הדין המלא ולא נכון להגיב על משהו שלא קראתי, בדיוק כמו שלא הייתי כותב על מחקר רק מקריאת הסיכומים שלו בעיתונות. אבל עכשיו אחרי שקראתי את פסק הדין אביע את דעתי בעניין.

עד כמה אמינים זיכרונות של טראומה מיידית?

הזיכרון האנושי הוא דבר מופלא. זיכרון הוא אחד הדברים המרכזיים, אם לא הכי מרכזי, שמגדיר את עצם הקיום שלנו. אם לא היינו זוכרים שום דבר, או זוכרים רק לפרק זמן קצר מאוד, החיים שלנו היו מוגבלים מאוד (ואפשר לראות את זה בצורה טובה בסרט ממנטו). כל החוויות שלנו, הרגשות שלנו, והקשרים שלנו עם הסובב אותנו, בין אם אלו אנשים אחרים או הסביבה הפיסית, מונעים על ידי זיכרונות. היום אנחנו יודעים בוודאות שהזיכרון שלנו גמיש ביותר. ברור לנו שהזיכרונות שלנו אינם כמו סרט וידאו שאפשר לחזור אליו שוב ושוב, ושיש בהם מימד סובייקטיבי לחלוטין שיכול להשתנות עם הזמן כתלות בהרגשה שלנו, הידע שלנו, מה אנחנו חושבים על האנשים או על הסיטואציה שאנחנו מנסים להזכר בה, וכו’. לא רק שהזיכרונות משתנים לאורך השנים אלא הם גם חשופים למניפולציות שונות, ואפשר לשתול אצלנו זיכרונות של אירועים שלא התרחשו מעולם.

פסק דין סופי בנושא זיכרונות מודחקים: זוכה סב שנאשם באונס נכדתו

היום זיכה בית המשפט העליו מחמת הספק סב שהורשע בעבר באונס נכדתו (פסק הדין המלא נמצא כאן). כתבתי על הפרשה מספר פעמים כאן ופה וכאן (הפרשה עברה תהפוכות רבות עד לזיכוי הסופי היום). בקצרה, בגיל 25 האשימה הנכדה את הסב באונס שיטתי שארע לדבריה מגיל 4 עד 17. ההאשמות הללו נתמכו על ידי זיכרונה בלבד ללא שום עדות מסייעת אחרת ושנים אחרי שמעשי האונס לכאורה התרחשו בפועל. הזיכוי הושג אחרי שהאישה שלחה הודעות SMS סותרות שבחלק מהן היא טוענת שהוא לא אנס אותה. הסב הספיק לשבת במאסר שנה וחצי. הפרשה מציגה את הבעייתיות הגדולה בהרשעה שמבוססת על זיכרונות בלבד, זיכרונות שבמקרים רבים הם זיכרונות שווא ולא זיכרונות מודחקים אמיתיים. למי שעדיין לא מכיר את הנושא, הנה רשימה של פוסטים שעוסקים במחקרים המדעיים שקשורים לזיכרונות שווא וזיכרונות מודחקים.

תעתועי הזיכרון ונכונותם של זיכרונות על ניצול מיני בילדות

זיכרונות מודחקים: מציאות מול בדייה

זיכרונות מודחקים – עד כמה הם נכונים?

השתלת זיכרונות טראומטיים בטיפולים פסיכולוגיים

זיכרונות שווא מודחקים

כיצד נוצרים זיכרונות שווא?

לזכור משהו שלא עשית בכלל וראית אחרים עושים

הקלות שבה ניתן להשתיל זיכרונות שווא

תעתועי הזיכרון ופסיכולוגיה משפטית: היבטים מדעיים בפענוח פשעים וזיהוי פושעים

חוק ואי סדר: הודאות שווא והסיכוי להרשעות סרק

מה גורם לאנשים להודות הודאות שווא? תהליכים פסיכולוגיים וקוגנטיביים שמובילים להודאות שווא

האם פיצול אישיות היא הפרעה אמיתית?

היא מסעירה את הדמיון של האנשים. הוליבוד מתה עליה, סדרות מתח ובילוש מתארות פושעים שסובלים ממנה, סרטים דוקומנטריים רבים מספרים את סיפוריהם של אנשים שסובלים ממנה, אבל האם היא בכלל קיימת? מדובר בהפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative identity disorder), אבל רוב האנשים מכירים אותה בתור פיצול אישיות. המקרה אולי המפורסם ביותר הוא זה של סיביל (שם בדוי לחולה ששמה האמיתי שירלי מייסון), אישה שסבלה לכאורה מ-12 סוגי אישיות שונים. נורמן בייטס סבל ממנה בסרט פסיכו, היא ממלאת תפקיד חשוב בסרט מועדון קרב, ובסדרות רבות מראים משתמשים בהפרעה כדי לבלבל את הצופים, הרבה פעמים כדי ליצור את הרושם כאילו יש שני אנשים שונים (אפילו הפושעים בסדרות הללו לרוב לא מודעים לזה שהם אלו שביצעו את הפשע כשהם נמצאים תחת הזהות של ה”אישיות” האחרת). הכל טוב ויפה, אבל האם זה אמיתי? מחקר חדש טוען שלא.

תפיסת שקרנים וחשיפת האמת בחקירה ובבית משפט: מכונות אמת וסריקות מוח

זהו החלק האחרון בסדרת הפוסטים על היבטים מדעיים שקשורים לחקירה משטרתית ומשפט. הפוסט הראשון עסק בהטיות קשב והשפעתן על עדים. הפוסט השני עסק בתעתועי הזיכרון ובהשפעה שיש לצורה שבה שואלים שאלות בעיצוב זיכרונות. הפוסט השלישי עסק בכמות הלא מעטה של הודאות שווא, בסיבות שגורמות לאנשים להודות הודאות שווא, ובהשפעה האפשרית של הודאות כאלו על שופטים ומושבעים שגורמת להם להקטין בערך עדויות וממצאים אחרים. הפוסט הרביעי נכתב על התהליכים הפסיכולוגיים והקוגנטיביים שגורמים לאנשים להודות הודאות שווא כאלו, ואילו הפוסט החמישי עסק בצורה הנכונה לערוך מסדרי זיהוי. כיסיתי נושאים מרכזיים שקשורים לתחום הרחב של פסיכולוגיה משפטים והיבטים מדעיים שקשורים לחקירת משטרה ומשפט. אין ספק שיש נושאים רבים אחרים שלא כיסיתי ואשתדל בעתיד להביא מחקרים עדכניים בנושא. בפוסט האחרון בנושא אני רוצה להתמקד בנושא אולי החשוב והבסיסי ביותר בכל חקירה משטרתית ובכל משפט: הרצון לדעת מי דובר אמת ומי משקר. איך המדע יכול לעזור לנו להפריד בין השניים?

מה גורם לאנשים להודות הודאות שווא? תהליכים פסיכולוגיים וקוגנטיביים שמובילים להודאות שווא

במאי 1993 יצאו שלושה ילדים בני 8 לשחק ביחד במערב ממפיס, ארקנסו. לאחר שלא חזרו בשעות הערב לביתם דיווחו הוריהם על העדרם למשטרה. המשטרה, בעזרת הציבור, החלה בחיפוש נרחב אחריהם, ולמחרת, בשעה 2 בצהריים גילו את גופותיהם העירומות של השלושה ליד נחל באחת השכונות בעיר. הגופות נמצאו כפותות בשרוכי הנעליים של הילדים ועברו התעללות קשה כולל קטיעה של איבר המין לאחד הקורבנות. סיבת המוות הייתה פציעות כתוצאה מדקירות סכין מרובות וטביעה.

חוק ואי סדר: הודאות שווא והסיכוי להרשעות סרק

הפוסט הנוכחי הוא המשך לסדרת הפוסטים האחרונים שלי שעוסקת בהיבטים מדעיים הקשורים לפיענוח פשעים, חקירות, עדויות ומשפט, וכחלק ממה שנקרא פסיכולוגיה משפטית. פוסט אחד עסק בתופעת העיוורון הקשבי של עדים פוטנציאלים, והפוסט השני נגע בהטיות זיכרון שנובעות מניסוח השאלות שגורמות לאנשים לזכור דברים שלא התרחשו בפועל, מה שכמובן בעל השפעה עצומה על תשאול עדים וחקירת חשודים. הפוסט הנוכחי עוסק בהודאות שווא וההשפעה שיש להן על הסיכויים להרשעת החשוד.

תעתועי הזיכרון ופסיכולוגיה משפטית: היבטים מדעיים בפענוח פשעים וזיהוי פושעים

כשמתבצע פשע מסוים כולם מעוניינים למצוא את הפושע ולהעמיד אותו לדין. הבעייה כמובן שבמקרים רבים לא ידוע מי ביצע את הפשע ולכן יש צורך בחקירה משטרתית מדוקדקת שתאתר אותו, ובמערכת משפטית שבסופו של דבר תרשיע אותו ותמצא אותו אשם. התהליך הזה מורכב מאוד וארוך, בנוי במקרים רבים על מידע לא שלם ולא וודאי, ומתבסס על עבודתם המקצועית של אנשים רבים. בנוסף, ישנה גם מעורבות של אנשים רגילים שהיו בזירת הפשע ויכולים לשפוך אור על המקרה. בין אם מדובר באנשי מקצוע או באנשים מן השורה, תמיד יכולות ליפול טעויות שיובילו לזיהוי לא נכון של העבריין, או לאי דיוקים שונים שמסיטים את החוקרים לכיוונים לא רצויים. הטעוית הללו אינן רק נחלתם של הדיוטות חסרי הכשרה מקצועית אלא גם של מי שאמורים להיות בעלי המקצוע הטובים ביותר, חוקרים, שוטרים, עורכי דין ושופטים. מכיוון שבני אדם סובלים מהטיות פסיכולוגיות רבות, חשוב לאתר ולזהות אותן כדי למנוע עד כמה שניתן את השפעתן המזיקה. זה בדיוק תחום העיסוק המחקרי של פסיכולוגיה משפטית, שמנסה לחקור את ההשפעות הפסיכולוגיות על כל האנשים המעורבים בפיענוח ושפיטת עבריינים. (יש גם כמובן אנתרופולוגיה משפטית שעוסקת בעיקר בניתוחים הממצאים הפיסיים מזירת הפשע, וגם ותחומים משיקים אחרים שעוסקים בהיבטים מדעיים אחרים של פיענוח פשעים).

הטיות קשב והשפעתן על עדים, עדויות והרשעות בבית משפט

בשעה 2 לפנות בוקר בחודש ינואר 1995 רדף השוטר קני קונלי אחרי חשוד בירי שקפץ מעל גדר תיל באחת השכונות בבוסטון. דקות אחדות קודם לכן, בקירבת מקום ובמסלול הרדיפה אחרי החשוד, נכח השוטר הסמוי מייקל קוקס כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים. קוקס נעצר על ידי שוטרים אחרים שהיו באיזור והוכה קשות לאחר שבטעות חשדו בו במעורבות בפשע אחר. קונלי, שהיה עסוק במרדף אחרי החשוד, לא שם לב להכאה האכזרית של השוטר, למרות שחלף ליד האירוע. קונלי הצליח בסופו של דבר לאסור את החשוד אבל זה היה הסיפור השולי בכל העסק. הוא נתבע לדין על זה שלא עזר לשוטר במצוקה ונטען נגדו שהוא מחפה עליהם ולכן לא עצר או דיווח על המקרה. להגנתו, טען קונלי במשפט שהוא אכן חלף על פני המקום שבו הוכה השוטר הסמוי קוקס אבל לא הבחין בו או בשוטרים האחרים. החוקרים, התובעים והמושבעים במשפט הניחו שבגלל שהמכות היו במסלול הרדיפה הוא יכל וחייב היה להבחין בהן והוא משקר כדי להגן על השוטרים האחרים שהיו מעורבים בהכאה. הוא הורשע בעדות שקר וחבלה במשפט ונידון ל-34 חודשי מאסר בפועל.