השתלת זיכרונות טראומטיים בטיפולים פסיכולוגיים

רוב האנשים סבורים שבעוד טיפולים פסיכולוגיים לא תמיד מועילים, הם בטח לא מזיקים. למעשה, עדויות שמצטברות בשנים האחרונות מראות שבקטגוריות מסוימות של טיפולים פסיכולוגיים ישנם נזק גדולים, וראוי שאנשים יהיו מודעים להם. אין לי כוונה לצאת במתקפה כנגד כל תרפיה באשר היא. תרפיות מסוגים שונים מועילות מאוד ברמה זו או אחרת. הכוונה העיקרית היא להאיר כמה אספקטים בעייתים של טיפול, ובעיקר לעודד חשיבה ביקורתית בנושא הזה. יש כמובן הרבה שרלטנים שהם מטפלים מטעם עצמם, ואינם מוסמכים להציע טיפולים, אבל לא עליהם אני מתכוון לדבר. אני מעוניין להתרכז בטיפולים המורשים, במטפלים ברישיון, בין אם הם פסיכולוגים קליניים מורשים, פסיכיאטרים, או עובדים סוציאליים קליניים. בעוד שיש פיקוח הדוק על מי מורשה להיות מטפל, יש הרבה פחות פיקוח על מהות הטיפול ובעיקר על שיטות העבודה שלהם. פעמים רבות עוסקים המטפלים בטיפולים שאינם מבוססים מדעית וקיים פער די גדול בין הספרות המחקרית לטיפולית.

הנושא שאני מעוניין בעיקר להתרכז בו הוא טיפולים טראומטיים. כתבתי בעבר על הנושא של זיכרונות מודחקים והשתלת זיכרונות על ידי מטפלים (פה וגם כאן). הנושא הזה מדגים בצורה הברורה ביותר את הפער האדיר והמאוד מדאיג, שיש בין הקונצנזוס המדעי הכללי של חוקרים בתחום, לבין מה שמטפלים סבורים שנכון לעשותו בטיפול. חוקרים הדגימו שוב ושוב עד כמה בקלות אפשר להשתיל זיכרונות אצל אנשים, והטכניקות שבאמצעותן זה נעשה. למרות זאת, רבים המטפלים שסבורים שהזיכרונות העולים בטיפולים שלהם אמיתיים, למרות שהן שוחזרו באותן טכניקות מפוקפקות.

אחת הטכניקות הללו היא היפנוזה (טכניקות נוספות נסקרות באתר המצוין הזה). היפנוזה באופן כללי, היא הכנסת אדם למצב מודעות אחר. במצב היפנוטי אנשים רגועים יותר והחושים שלהם מחודדים יותר. הם גם הופכים לרגישים יותר מה שגורם להם להיענות בקלות גדולה יותר למה שהמהפנט דורש מהם. אין זה אומר כמובן שהם יענו לכל מה שהמהפנט דורש אלא רחוק מזה. אנשים לא יעשו דברים שהם לא היו עושים במצב לא היפנוטי. היפנוזה יכולה לעזור מאוד אם משתמשים בה בצורה נכונה (ויש לזכור שלא כל אחד מתהפנט בקלות), אבל כשנעשה בה שימוש לא נכון היא יכולה לגרום לנזקים גדולים, למשל, להשתיל זיכרונות אצל המטופלים.

במקרים רבים מגיע מטופל לטיפול מסיבה כלשהיא, למשל, בגלל בעיית חרדה, נדודי שינה וכו'. כחלק מהטיפול בבעייה עוברת המטופלת (רוב גדול של המטופלים הן מטופלות) היפנוזה או טכניקה אחרת שאמורה לעורר זיכרונות מודחקים מהילדות ואז "מתברר" שהן סובלות מטראומה מודחקת. זה ממש לא מקרי שרבים מהמטפלים שעוסקים בהעלאת זיכרונות מודחקים לכאורה, מתבססים על שיטות טיפול פרוידיאניות שתולות את כל, או רוב, מה שקורה לנו בילדות. כך למעשה, אנשים מגיעים לטיפול עם בעייה אחת, ו"מסתבר" שהם סובלים מבעיות חמורות הרבה יותר.

כך למשל, מטופלת בשם שרי סטורם הגיעה לטיפול בגלל דיכאון שהיא סבלה ממנו, ובעזרת היפנוזה שנועדה להעלות זיכרונות ילדות, מסתבר לה שהיא נוצלה מינית על ידי אביה בגיל 3, ושהשתתפה בעלת כורחה בטקסים של כת השטן שבהם היו מעורבים רצח ואכילת תינוקות. לפי המטפל שלה, הטראומות הללו גרמו לכך שסטורם תפתח תסביך של פיצול אישיות. כיום, למרות שסטורם מודעת לזה שסביר שהמטפל השתיל את הזיכרונות הללו במוחה (בעקבות מקרים דומים רבים של מטופלים אחרים שטופלו על ידי אותו מטפל, מה שהוביל לתביעות כנגדו), והם רק פרי הדימיון שלה, היא עדיין מתקשה להתאושש מהם. הזיכרונות המושתלים נראים לה ממשיים כמו כל זיכרון אחר וחייה רצופי סבל בל יתואר, גרוע יותר משהיו לפני תחילת הטיפול.

המקרה של סטורם ממש לא ייחודי ומצביע על בעייה רחבה יותר  של טיפולים בכלל. לא תמיד הטיפול מגיע למצב כל כך קשה כמו במקרה שלה, אבל במקרים רבים אנשים סובלים מה"זיכרונות" הטראומטיים שעלו בטיפול, שנים ארוכות אחרי סיום הטיפול. ה"זיכרונות" הטראומטיים הללו עלולים לגרום לסיוטי לילה, לשבש את השיגרה היומיומית שלהם וכו'. כל זה קורה למרות שהם מודעים היטב שאלו זיכרונות שווא.

שתי נקודות חשובות שאני רוצה להתרכז בהקשר הזה. אחת, איך בדיוק הזיכרונות הללו נשמרים ומה זה אומר על תיפקוד המוח שלנו באופן כללי? שתיים, מהן ההשלכות שיכולות להיות לטיפולים פסיכולוגיים של טראומות? חשוב להדגיש את המובן מאליו בהקשר הזה. אין שום ספק שאנשים חווים טראומות קשות שמשפיעות על חייהם לאורך שנים. אין במה שאני כותב להמעיט ערך בסבל של מטופלות שסבלו מניצול מיני בילדות או מטראומה מינית אחרת, או ממטופלים שחוו אירועי טרור או כל אירוע טראומטי אחר. הנקודה הכללית שאני מנסה להעביר כאן היא כפולה: אחת, לדעת קודם כל להבחין בין טראומות אמיתיות לכאלו שלא אמיתיות. שתיים, בין אם הטראומה אמיתית או לא, מה היא הדרך הטובה ביותר להתמודד איתן? חשוב לזכור, שבין אם מדובר בזיכרון טראומטי שהתרחש במציאות או זיכרון משוחזר, הזיכרונות הללו נחווים כממשיים וגורמים סבל רב למטופלים.

כיצד זיכרונות שווא מעובדים במוח?

אז מה בדיוק מתרחש במוח שהופך זיכרונות שווא למשהו כל כך מוחשי? כבר ב-1949 הציע הפסיכולוג הידוע דונאלד הב (Donald Hebb), שאם תאי מוח מסוימים מגורים, קל יותר לאנשים לזכור. איזורים מסוימים במוח, כמו ההיפוקמפוס, עוסקים ללא הרף ביצירת ושימור זיכרונות.

הבעייה העיקרית עם המוח היא שהוא לא מאוד סלקטיבי, ולא מבחין בצורה טובה בין זיכרונות אמיתיים למדומים. כשאנחנו צופים בסרט, קוראים ספר, חולמים או שומעים שמועה לא מבוססת, הדברים הללו מאוחסנים במוח בסמוך לזיכרונות אמיתיים ולא תמיד אפשר להבחין בין שניהם. מחקרים של אליזבת לופטוס ואחרים (שמוזכרים בפוסטים למעלה) מראים בצורה חד משמעית עד כמה קל להשתיל זיכרונות מדומים וכמה קשה לאנשים להבחין בין זיכרונות כאלו לזיכרונות אמיתיים. במחקר קלאסי כזה, אספה לופטוס זיכרונות ילדות של אנשים שונים כפי שסופרו על ידי קרובי משפחה שנכחו באירועים הללו. לאחר מכן, היא נתנה לנבדקים לקרוא תיאורים של הזיכרונות הללו תוך הוספת סיפור קבוע שלא התרחש במציאות (למשל, תיאור מקרה שבו הנבדק נאבד בתוך קניון הומה אדם). בערך שליש מהנבדקים "זכרו" את האירוע המומצא וככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים "נזכרו" בו. חלק גדול מהם אף היו מסוגלים למסור פרטים נוספים עליו, כאלו שלא הופיעו בתיאור המקרה.

ההשלכה של מחקרים מהסוג הזה לשיחזור זיכרונות ברורה. טכניקות של שיחזור זיכרונות מתבססות על כך שיש זיכרונות שהם כה טראומטיים, עד שהם מודחקים אל הלא מודע. מעבר לעובדה שהלא מודע הוא מושג פרוידיאני שהמחקר המדעי המודרני דוחה, מחקרים מראים שמה שקורה זה בדיוק להיפך: כשמתרחש אירוע טראומטי הוא נשאר חי בזיכרון מכיוון שאחד התפקידים המרכזיים של הזיכרון הוא להיזכר באירועים מאיימים, כדי להימנע מהם בעתיד. הזכרתי מחקר כזה בעבר והתמונה העולה ממחקרים אחרים דומה. זיכרונות שצצים סתם ככה לאחר שנים, כמעט תמיד הם זיכרונות שווא. אין שום דוגמא למישהו שנזכר בטראומה שעבר אחרי שנים רבות שלא הראה שום סימן שקשור אליה, ושנמצא לה חיזוק ממקורות חיצוניים אחרים (משפחה, סביבה, מורים וכו').

נקודה חשובה נוספת היא שרגשות חזקים מחזקים זיכרונות, בין אם הם אמיתיים או זיכרונות שווא. בצורה דומה, כשחיות מקבלות זריקת אפינפרין (ההורמון אדרנלין) הן מפגינות כישורי זיכרון טובים בהרבה מאשר כאשר הן לא מקבלות את החומר. לא רק שזה מראה עד כמה לא סביר להדחיק טראומות, אלא זה גם יכול להראות למה כל כך קל להשתיל זיכרונות. כשמטפל מרמז שמטופלת מסוימת עברה תקיפה מינית או כל אירוע טראומתי אחר, עצם העלאת הנושא מעוררת רגשית את המטופלת, מה שעוזר ל"זכירת" האירוע ולקיבוע שלו בזיכרון.

רוב מוחלט של המטופלים מגיעים לטיפול בשעת מצוקה. היחסים שנבנים במסגרת הטיפולים מבוססים בראש ובראשונה על ביטחון במטפל. הנטייה הטבעית היא לבטוח במטפל ובאבחנות הטיפוליות שלו. מטפלים רבים יכולים לגרום לנזק, לא בגלל שהם לא מעוניינים לעזור למטופל או בגלל שהם מרושעים באופן מיוחד. הם גורמים נזקים בגלל שהם מאמינים בטכניקות טיפוליות שגויות, וקשה להם מאוד לראות את עצמם במרוחק מהסיטואציה הטיפולית ולהבחין איך הם משתילים את הזיכרונות הללו. מאוד קל למטפל להיסחף אחרי התיאורים של המטופלים, בלי להיות מודעים שהוא עצמו הוא זה שמציע במקרים רבים פרשנויות לדברים שלהם, או שהוא מוליך את המטופלים לומר דברים מסוימים. הם יכולים להיות אפילו מודעים לספרות המחקרים העניפה שמראה איך זה קורה, אבל כמו בכל מפגש אישי של אחד על אחד רבים מהם יתעלמו מהמחקרים ויחשבו שאצלם זה שונה. הם יסברו בטעות שמה שקורה אצלם בחדר עם המטופל הוא משהו יוצא דופן, ובלתי אפשרי שמה שנאמר שם לא אמיתי.

מעקב מדוקדק של טיפולים כאלו שצולמו או הוקלטו על ידי מטפלים חושף איך זה נעשה במקרים רבים. המטפלים הם אלו שאחראים לרוב הדיבורים בפגישה הטיפולית. המטופלים כמעט ולא אומרים דבר שמרמז על טראומה שעברו, ומספרים סיפורים טריוויאליים לחלוטין שהמטפל מפרש כסימנים של טראומה מינית או אחרת. ככל שהמטפל מזכיר את הטראומות הללו יותר ויותר, כך המטופל מתחיל להאמין יותר ויותר שהם התרחשו במציאות ולחוש חרדה ופחד שנובעים מאירועים כאלו. העירור הרגשי הזה הוא שגורם לזיכרונות הללו להיות אקטיביים זמן רב אחרי תום הטיפול, ולמטופל לאמצם כאילו היו זיכרונות אמיתיים.

למרות שבשני העשורים האחרונים הנושא של זיכרונות שווא מודחקים תופש כותרות, אין זה נושא חדש כלל ועיקר. ג'ון ווטסון, מהפסיכולוגים הבהביוריסטיים הידועים ביותר, ערך ניסוי מפורסם שנודע בשם אלברט הקטן, לפני כמעט 100 שנה. בניסוי, חולדה לבנה שוחררה ליד תינוק בן 11 חודשים, שלא הראה שום סימנים של פחד לידה. בהמשך, לאחר שווטסון גרם להתנייה קלאסית בין שיחרור החולדה לבין רעש חזק, התינוק החל לבכות. לאחר מכן, כל פעם שווטסון הציג גירויים שדומים לחולדה, הדבר עורר תחושות פחד אצל התינוק. הניסוי מדגים כיצד בקלות רבה ניתן ליצור קשר בין גירוי נייטרלי לרגש חזק. לא רק זה, תחושת הפחד יכולה להתעורר כתוצאה מגירויים דומים לגירוי המקורי ולא בהכרח זהים לו.

במקרים של שיחזור "זיכרונות" מדברים המטפלים פעמים רבות על הצורך ב"שיחרור" שלהם על מנת להתגבר על הטראומה שהם יוצרים. השיחרור הזה כולל את הקולות, הריחות, המראות והתחושות שנלווים לאירוע הטראומטי, שאותם המטפל מעודד לשחזר ולהיזכר ולתאר אותם בפרוטרוט. אין להתפלא שתיאורים מודרכים כאלו משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה, והמטופלים מותנים התנייה קלאסית, בדיוק כמו אלברט הקטן, להיזכר בתחושות הללו כל אימת שעולה גירוי דומה בחיים האמיתיים מחוץ לחדרו של המטפל. כלומר, ה"זיכרונות" הללו רודפים אחרי המטופלים לא רק כאשר הם נזכרים בגירויים הספציפיים שעולים בטיפול, אלא למשל כל פעם שמישהו מזכיר אירוע דומה, או שהם נחשפים לאירוע כזה בחדשות וכו'. המטופלים יכולים לחוש תחושות רגשיות ופיסיות קשות כתוצאה מחשיפה כזו. כששרי סטורם, המטופלת שהוזכרה קודם, מצאה שערה בפיצה שהיא אכלה, הדבר עורר אצלה זיכרונות חזותיים ורגשיים של רפלקס ההקאה, אכילת תינוקות וריטואלים של כת השטן. עשן סיגריות "הזכיר" לה איך דודה כיבה עליה סיגריות כחלק מאונס שעברה. הרשימה של האסוציאציות ארוכה מאוד ויכולה להפוך את החיים לבלתי נסבלים, כמו גם לקשיים עצומים באינטרקציה עם אנשים אחרים. מחקרים מראים שאנשים שעברו שיחזור זיכרונות היו בסיכון גבוה פי 7 להתאבד ואושפזו בשיעורים גבוהים פי 5 בהשוואה לחייהם לפני הטיפול. שיעורי הגירושין של מטופלים עלו בצורה דרסטית, רובם איבדו את מקום עבודתם, היחסים שלהם עם בני משפחה קרובים נותקו, ועוד. במקרים רבים, העלאת "זיכרונות" כאלו גורמת למטופלים לחוות סימפטומים של הפרעת דחק פוסט טראומטית, או חוסר אונים נרכש.

בגלל הנטייה הטבעית של מטופלים לבטוח במטפלים, לוקח לפעמים זמן רב עד שהם מבינים את הנזק שבטיפול (אצל חלקם זה לעולם לא קורה). ברגע שמגיעים להבנה כזו, מה ניתן לעשות? זו שאלה קשה מאוד כי לא פשוט ל"תכנת" מחדש את המוח או ל"אתחל" אותו כך שהוא ימחוק את זיכרונות השווא. קשה גם לבטוח במטפל חדש אחרי הטיפול הטראומטי הקודם. חלק מהחולים ימצאו נחמה בתרופות אנטי-דיכאוניות שמשככות רגשות עזים. טיפולים קוגנטיביים-התנהגותיים יעילים בחלקם מכיוון שהם עוזרים להתעלם מגירויים שונים, ולהכחיד את ההתניות הנלוות לזיכרונות השווא. המוח הוא איבר גמיש למדי (עד גבול מסוים) וסביר שבעזרת למידה חדשה, ניתן להפוך את המגמה על ידי חיים נטולי גירויים שמעוררים את הרגשות השליליים, או על ידי טיפול תרופתי.

זיכרונות טראומטיים אמיתיים והטיפול בהם

מאות מחקרים שנעשו על בני אדם וחיות אחרות מראים בצורה עקבית כיצד אירועים טראומטיים ופחד משנים פיסית את המבנה של המוח. למשל, מחקר אחד מראה כיצד מתחים נפשיים גורמים לשינויים באיזורים במוח שאחראים על זיכרון עבודה, למידה, עיבוד רגשות, ועוד (האיזורים הללו נמצאים בעיקר בהיפוקמפוס, היפותלמוס ואמיגדלה). מתחים נפשיים קבועים יכולים להפחית ב-20% את האורך ומספר ההסתעפויות של הדנדריטים (האחראים על העברת המסר החשמלי בין הנויורונים) באיזורים הללו במוח. הירידה הזו קשורה לירידה ביכולת להפנות קשב ללמידת דברים חדשים. פגיעה באיזורים הללו פוגעת ביכולת של אנשים להבחין בין אירועים אמיתיים לאירועים מדומיינים. בניגוד לזה, ניורונים באמיגדלה גדלים כתוצאה מחשיפה לאירועים טראומטיים או אירועים מפחידים מה שיכול לפגוע ביכולת להפחית את הזיכרונות הללו. היא גם הופכת אנשים לחשדניים וחרדים הרבה יותר.

ההשלכות שנובעות מהידע שלנו על איך זיכרונות שווא נבנים במוח יכולות לתרום רבות לטיפולים באירועים טראומטיים אמיתיים וצריכות להוביל לשינויים מרחיקי לכת בגישות הטיפוליות הקלאסיות. אחת האפשרויות השנויות במחלוקת שהועלו לאחרונה היא מחיקת אירועים טראומטיים מהזיכרון מייד אחרי שהם התרחשו באמצעים תרופתיים. ניסויים שנעשו על בני אדם שחוו טראומה מראים שמחיקה כזו גורמת לשכיחת האירוע עם כל תופעות הלוואי הנלוות לכך. יש כמובן ויכוח אתי האם מחיקה כזו מוסרית, אבל גם בלי להידרש לטכניקה קיצונית כזו יתכן שיש דרכים אחרות להתמודד עם טראומות.

מחקר אחד שנעשה לאחרונה מראה שכאשר אנשים מתבקשים לשחזר אירועים טראומטיים שקרו להם, הדבר גורם לחרדה מוגברת ולעיכוב, או אפילו מניעת ההתאוששות מהטראומה. רוב ההיסטוריה הטיפולית עודדה אנשים לדבר על הטראומות שהם חוו מתוך מחשבה שדיבור כזה יעזור להתמודד איתם, אבל יתכן שדווקא ההיפך הוא הנכון. צריך לזכור שלמוח שלנו יש מנגנוני הגנה טבעיים שנוצרו במהלך האבולוציה, והתערבות לא נבונה עלולה להזיק להם. עד לפני 100 שנה לא היו כלל טיפולים פסיכולוגיים בנמצא, ואין כל עדות שאנשים היו פחות בריאים נפשית בתקופה שקדמה לפרויד. גם עדויות מאנשים שחוו אירועים טראומטיים ולא עברו טיפול, מראות שהם לא בהכרח נפגעו יותר מאנשים שכן הלכו לטיפול. למשל, ישנם ניצולי שואה שממעטים לדבר על החוויות שעברו עליהם בשואה ולא עברו כל טיפול פסיכולוגי, לעומת ניצולים שכן עברו טיפול כזה ומדברים גלויות על החוויות שעברו. לא ברור כלל שהקבוצה השנייה בריאה יותר נפשית. אנשים מגיבים בצורות שונות זו מזו קיצונית לאותה סיטואציה טראומטית, ולכן צריך להתאים את הטיפול לכל אחד. אין זה אומר כמובן, שמי שכן חווה מצוקה כתוצאה מאירוע טראומט לא צריך ללכת לטיפול, אבל בחברה המודרנית יש עידוד רב ללכת לטיפולים שיתכן שבמקרים רבים מיותרים או אפילו מזיקים. עוד מחקרים דרושים כדי לקבוע מי האנשים שטיפולים יעזרו להם ומי לא, וגם איזה טיפולים יהיו היעילים ביותר.

כמה מקורות לקריאה נוספת על התופעה של השתלת זיכרונות, כיצד היא מתרחשת ועל הנזקים שהיא גורמת:

האתר של אליזבת לופטוס מלא בשפע מאמרים על הנושא פרי מחקרה.

ספר שהיא כתבה על הנושא הזה שנחשב לאחד הספרים החשובים ביותר:

The Myth of Repressed Memory: False Memories and Allegations of Sexual Abuse

ספר נוסף חשוב:

Victims of Memory: Sex Abuse Accusations and Shattered Lives

מאמר מקיף שסוקר את הסכנות שיש בטיפולים פסיכולוגיים, תקציר שלו אפשר לקרוא כאן.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אבי  On 03/03/2008 at 9:26 am

    מאמר מרתק מאין כמותו (אם כי דורש מעט הגהה 🙂
    אני חושב שאחת הסיבות לכך שטיפולים פרוידיאניים – שתולים הכל בילדות – היא מחסור בתיאוריה פסיכולוגית אחרת. עד כמה שידוע לי, לא נפוצות במיוחד תיאוריות שאומרות למטופל משהו בסיגנון "עזוב מה שקרה לך בגיל חמש. אתה בן עשרים וחמש עכשיו, תחשוב על איפה שאתה רוצה להיות בעוד שנה, או חמש, או עשרים, לא על מה שקרה לפני עשרים שנה. עכשיו, איך אתה מתכוון להשיג את היעדים שלך?"
    אם תיאוריות כאלה היו רווחות קצת יותר, השיטות הפרוידאניות היו נכחדות.

  • גיל  On 03/03/2008 at 9:52 am

    בעיקר בזרמים ההתנהגותיים והקוגנטיביים שמתרכזים בהווה ובעתיד ולא בעבר. הן צוברות יותר פופולאריות אבל עדיין לא נפוצות מדי. זה קשור בהרבה מקרים לשמרנות באקדמיה ובטיפולים. הן אגב הרבה יותר מבוססות מדעית ולרוב גם קצרות הרבה יותר. כמו שכתבתי, יש פער מדאיג בין מחקרים מדעיים ליישום שלהם וצריך לסגור אותו.

    אם יש לך או לאחרים הערות כלליות שנוגעות להגהות או שגיאות אפשר לשלוח לי אותן באימייל ואני אתקן.

  • מונטי  On 03/03/2008 at 3:56 pm

    אני קואוצ'ר שפועל מתוך תפיסת עולם פלוסופית הטוענת כי הדנמיות של המוחכהרחבה. ולכן מאפשרת התאמות ברוח האבולוציה. מכיוון שאנו מגיבים לסיטואציות כעקרון קיומי. הבין יקיריינו פבלוב את המכניזם שהתפתח לגשות שונות , המאפשרות טיפול טכני בבעיה מבלי לחטט בבעיה (ארקיסון ולאחריו מפתחי כלים כמו בנדלר). ולכן מסכים עם גישתך. ולפיכך הטראפיה או האימון ) מבחינתי הוא תהליך טכני המשתמש ביכולות של המוח לנוון ולייצר חיבוריים עצביים היוצרים תגובות ספונטניות חדשות. ואם כך הדבר, קיבלנו תגובות ספונטניות שבאו מתוך הקוגניציה. והמטרה הושגה.

    ולכן ההפרכה המלאה כמעט של התאוריה הפסיכולוגית הטראופטית (למעט נישות מתוך הבהוויוריזם הקוגניטיבי)כוללת מן הסתם גם את הבעייתיות של חפירות הזכרון.

    כתבה נחמדה יקירי

  • אדם  On 03/03/2008 at 10:06 pm

    באופן אישי, טיפול פסיכולוגי *עדין* עזר לנתח מקרי עבר בראייה אופבייקטיבית יותר וכנה יותר, ולכן קשה לי לשמוע אנשים שאצים לוותר על "חפירה" בעבר, אבל באמת צריך להיות מאוד מאוד זהירים כשמתעסקים עם המח.
    מבחינתי זה מקביל להתעסקות ב-BIOS:)

  • מונטי  On 03/03/2008 at 11:40 pm

    אדם
    אין צורך בחפירות, מיותר לחלוטין. מכיוון שאנו יודעים היום שניתן דינמית ליצור ולנוון חיבוריים עצביים במוח. ניתן בהווה לבצע שינויים מהותיים בהלכיי ההתנהגות. ואימון אישי המושתת למשל על דמיון מודרך וכליו, יודע לעשות זאת מהר ועניינית ללא חפירות מסוכנות ומיותרות.

  • גיל  On 04/03/2008 at 1:50 am

    לא הייתי ממהר לזנוח הסתכלות בעבר, אבל מאוד תלוי איך מסתכלים עליו ומה לוקחים ממנו. הרי בסופו של דבר העבר שלנו הוא זה שהוביל לדפוסי התנהגות או מחשבה שאנחנו רוצים לשנות ולכן חשוב להבינם אם רוצים לשנותם.

  • SilentMike  On 04/03/2008 at 3:46 pm

    התקפה חסונה ומדויקת על התופעה המופקרת הזו. כל הכבוד.

  • רותם  On 05/03/2008 at 1:51 pm

    זה נכון שטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים הפכו להיות "הטיפול הנכון" של המאה ה-21, אבל מכאן ועד שלילה מוחלטת של כל התפיסות הקלאסיות נראה לי כהגזמה. אי אפשר להתעלם מההשפעות הכלכליות שמכתיבות את התפיסות הנכונות. חברות הביטוח הבינו שהן יכולות לממן טיפול קוגניטיבי של 12, 18 או 24 מפגשים, אבל לגבי טיפול פרוידיאני שאורך 5 שנים יש לחברות הביטוח בעיה. זה עולה להן הרבה יותר מדי כסף.
    השפעה נוספת היא שבמאה ה-21 כולנו מחפשים את הפיתרון של "זבנג וגמרנו". הכל מהיר: האוכל, האינטרנט ועכשיו גם טיפולים פסיכולוגיים. הכל קצר ומהיר – או כדורים או טיפולים קוגניטיביים התנהגותיים קצרי מועד.

    תודה על מאמר מצוין והפניה למקורות

  • גיל  On 05/03/2008 at 7:55 pm

    אני לא שולל בהכרח טיפולים ארוכי טווח, אבל טיפולים המבוססים על פרויד פשוט מיותרים מכיוון שרוב הדברים שפרויד האמין בהם לא נכונים עובדתית. לא הייתי ממהר אגב לקחת כדורים אם אפשר להשיג את אותו שיפור דרך טיפול אחר.

  • אלי  On 05/03/2008 at 11:30 pm

    הי. בהיותנו תולדה של התפתחות מבעלי חיים[ ואנחנו עדיין כאלה] יש בזכרון הגנטי שלנו פעולות של בעלי חיים. למשל ישנן עדויות אצל יונקים בכל הקשור למשל לאכילת וולדות. עכברים יכולים בעת מצוקה [צפיפות] לאכול את וולדותיהם. התרבות האנושית מנסה ,[למשל דרך פסיכואנליזה,] לאפשר לנו לתת לגיטמציה לחלק החייתי הפראי ולאפשר לנו גם לא לתת לו להשתלט בפנזיות מאיימות ובחיי מעשה. אלי אבידר פסיכולוג [לא פסיכואנלטיקאי] .

  • גיל  On 05/03/2008 at 11:46 pm

    אני בהחלט בעד חשיבה אבולוציונית ושילוב שלה בטיפולים שונים (כתבתי על זה סדרת מאמרים לא מזמן) אבל לצערי אני לא חושב שהגישה הפסיכואנליטית מועילה בהקשר הזה. הנחות היסוד שלה פשוט שגויות ומחקרים מודרניים סותרים אותן.

  • מונטי  On 06/03/2008 at 1:21 pm

    זה לא קשור לעניין האינסטנט כפשרה אלא כיעילות. כאשר אתהליך התרחשותי מובן אין ממש צורך לעסוק בשוליים, אלא בדבר עצמו. ומיכוון שהובנו תהליכים במוח ניתן לוותר על חפירות ולבצע ישירות את השינוי הרצוי על ידיי שינויי דפוסים. וזאת עושים דרך ניוון וחיבור מחדש של חויות למשל. היוצרות תגובות ספונטניות חדשות נשלטות.

  • מונטי  On 06/03/2008 at 1:34 pm

    זה בדיוק התעסקות ב BIOS
    המכניזם הרעיוני זהה ולכן הוא בר בצוע

  • אנה  On 12/03/2008 at 11:26 am

    נדמה לי שזו תופעה ידועה שבזמן טראומה אנשים עלולים לאבד את מקטע הזיכרון שקשור בטראומה. אגב, האם בדקו את זה פעם מבחינה מדעית? בכל מקרה האפשרות שאנשים מדחיקים או מוחקים ארועים טראומטיים היא אפשרית, הבעיה היא לדעת בוודאות האם למטופל מסויים חסרים ארועים טראומטיים מעברו אם אין שום דרך חיצונית אחרת אובייקטיבית להצליב את האינפורמציה שכביכול עלתה בטיפול עם מקורות אחרים. (למשל הורים, או אחרים שהיו בארוע ויכולים להעיד) אני גם תוהה האם נעשו מחקרים שממש בדקו את העניין הזה.

    ולסיום: אני אגב מסכימה שטיפול שמתמקד בעבר, או בחזרה לארוע טראומטי לא עוזר בהכרח ולא נחוץ ככ לטיפול. הרבהפ עמים עיסוק בעבר רק גורם למטופל יכולת להסביר טוב יותר למה הוא "דפוק" היום ותו לא. מצד שני טיפול צריך להכיל איזה שהוא מבט מסויים על העבר אבל מתוך כוונה להווה ולעתיד. ובעיקר מתוך כוונה לשינוי מעשי בפועל.

  • גיל  On 12/03/2008 at 6:42 pm

    שהבאתי במאמר הזה למאמרים ומחקרים קודמים בתחום. אחד המחקרים שתיארתי שם מראה, איך אנשים לא שוכחים מטראומות ויש עדויות חיצוניות שיתמכו בהם. יש דרכים שונות לדעת אם אדם חווה טראומה גם אם הוא לא זוכר כלום. טראומה תלווה בשינויים התנהגותיים רבים שאנשים קרובים שמים לב אליהם (עצבנות, נדודי שינה, דיכאון, פגיעה בלימודים וכו'). אם אף אחד מהדברים הללו לא מתרחש ואין שום זיכרון של שום אירוע, איך זה יכול להיות טראומה?

    אני מסכים איתך שלא צריך להתעלם מהעבר לגמרי כמו שכתבתי בתגובות.

  • אנה  On 13/03/2008 at 3:32 pm

    התכוונתי לעיקרון. האם זו עובדה, שבעת טראומה אדם יכול לשכוח את הארוע כולו לגמרי? אם אדם אינו חש כל חרדה או תופעות של קשיים רגשיים וכל מה שתיארת אין אולי סיבה שהוא יגיע לטיפול. הרי מדובר על אנשים עם בעיות התנהגותיות ורגשיות שהגיעו לטיפול ופתאום "נזכרו" בארועים טראומטיים. זו הייתה למעשה השאלה.

  • גיל  On 13/03/2008 at 4:48 pm

    אנשים מגיעים לטיפול מסיבות אחרות לגמרי ותוך עדי טיפול עולה לכאורה שהם סבלו מטראומה בילדות. במקרים רבים מדובר בהשתלת הזיכרון על ידי המטפל.

  • סיגל  On 24/03/2008 at 8:24 am

    גיל, כישורי הכתיבה שלך והשליטה שלך בחומר המדעי מרשימים אותי בכל פעם שאני קוראת את אחת הכתבות שלך. למען הספקנות הייתי ממליצה בחום להוסיף לכתבות אזכורים (השיטה הביולוגית של מספרים נראית לי הכי פחות מפריעה), כך שכל טענה שלך תהיה מגובה לפחות במחקר מדעי אחד.

  • גיל  On 24/03/2008 at 8:26 am

    אני משתדל להזכיר מחקרים או אנשים ספציפיים כשזה רלוונטי. את מוזמנת להציץ בפוסטים שהפניתי אליהם כאן יש שם הפניות למחקרים ספציפיים בתחום. האתר של אליזבת לופטוס גם הוא מקור מצוין לנושא הספציפי הזה.

  • יוני  On 30/11/2008 at 3:15 pm

    חשוב לצייין שקודם כל יש לבדוק שהפסיכולוג אכן פסיכולוג בהכשרתו !!!
    קיימים היום הרבה שרלטנים ומתחזים.
    קיים אתר המרכז מידע בנושא. עם עדויות של אנשים שנפגעו מטיפול פסיכולוגי של מטפל שטען שהינו פסיכולוג, אבל הסתבר לאחר נזק ממושך שלא היו דברים מעולם.
    http://www.hithazut.blogspot.com

  • הזכרן  On 12/02/2009 at 5:47 pm

    צר לי להודיע שמעולם לא התודעתי לטיפול פסיכולוגי המתמקד בעבר אני דוקא כן שמעתי על טיפולים שמתמקדים רק בהווה ואולי אף בעתיד הקרוב לדעתי דוקא השיטה הקדומה יותר הינה השיטה היעילה משום שאירוע מצריך התמקדות באירוע ולא בנושאים אחרים כמו תיפקוד יומיומי וכולי יש לציין שהכתבה נורא מענינת אותי אשמח אם תיצור איתי קשר במייל שרשמתי תודה יניב ביי

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: