מה גורם לאנשים להודות הודאות שווא? תהליכים פסיכולוגיים וקוגנטיביים שמובילים להודאות שווא

במאי 1993 יצאו שלושה ילדים בני 8 לשחק ביחד במערב ממפיס, ארקנסו. לאחר שלא חזרו בשעות הערב לביתם דיווחו הוריהם על העדרם למשטרה. המשטרה, בעזרת הציבור, החלה בחיפוש נרחב אחריהם, ולמחרת, בשעה 2 בצהריים גילו את גופותיהם העירומות של השלושה ליד נחל באחת השכונות בעיר. הגופות נמצאו כפותות בשרוכי הנעליים של הילדים ועברו התעללות קשה כולל קטיעה של איבר המין לאחד הקורבנות. סיבת המוות הייתה פציעות כתוצאה מדקירות סכין מרובות וטביעה.

זמן קצר לאחר הרציחות נעצרו שלושה נערים בני 16-18 כחשודים ברצח. הנערים, ממשפחות מצוקה, נשרו מבית הספר התיכון המקומי והיו מעורבים בעבר בפריצות לבתים. אחד מהם, דמיאן אכולס, סבל מדיכאון קליני בעבר ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי ונחשב לטיפוס מוזר למדי. ג’סי מיסקלי, חשוד נוסף עם מנת משכל 72 שהינה על גבול הפיגור השכלי, הודה בשלב מסוים ברצח והפליל את חבריו תוך תאור מפורט של הרצח וההתעללות בילדים. במשפט הואשמו הוא וחבריו בחברות בכת השטן וברצח למטרות פולחן. מיסקלי הורשע ברצח מדרגה ראשונה ונידון למאסר עולם ללא אפשרות חנינה. אכולס הורשע ברצח ונידון למוות בזריקה. ג’ייסון בלדווין הורשע גם הוא ונידון למאסר עולם.

שלושת המורשעים שנודעו לעולם כ-west memphis three טענו לחפותם לאורך המשפט ולאחריו ודרשו משפט חוזר. לטענתם מיסקלי ההודאה הוצאה ממנו בכוח והוא חף מפשע. ההרשעה התבססה במידה רבה על ההודאה הזו וראיות נסיבתיות שונות. במשך השנים הועלו ספקות שונים לגבי ההרשעה ותנועה הולכת וגדלה של אנשים, כולל סלבריטאים מפורסמים, דרשה משפט חוזר. ב-2007 בדיקות דנ”א חדשות הראו שהדנ”א מזירת הרצח אינו זהה לאף אחד מהחשודים. באוגוסט 2011 שוחררו השלושה מהכלא לאחר שהגיעו להסכם משפטי סבוך שאיפשר את שיחרורם המיידי גם בלי הודאה של התביעה או המדינה שנעשה להם עוול (הם חתמו על הודאה שבו הם טוענים לחפותם אבל מקבלים את זה שהייתה לתביעה ראיות מספיקות להרשעה). שופט גזר עליהם עונש מאסר שחפף לזמן השהייה שלהם בכלא והם שוחררו מיידית. בסך הכל הם ישבו יותר מ-18 שנה בכלא.

המשפט הזה ומה שהתרחש בעקבותיו עורר הד עצום בארה”ב ותאור מלא של מהלך העניינים אפשר לקרוא פה. זוהי עוד דוגמא להרשעה לא מוצדקת שהתבססה במידת רבה על הודאת שווא. בפוסט הקודם דנתי בהשפעות של הודאות שווא כאלו על הרשעות ואיך הן גורמות לחוקרים, שופטים ומושבעים לבטל עדויות אחרות סותרות. בפוסט הנוכחי אני מעוניין לדון בסיבות שגורמות לאנשים להודות הודאות שווא כאלו מלכתחילה.

לכאורה, נראה בלתי הגיוני בעליל שאדם מסוים יתוודה על פשע שלא ביצע, הודאה כזו עלולה לשלוח אותו להרקב שנים ארוכות בכלא. אנשים שלא עברו חקירה משטרתית או התנסות דומה מעריכים שאין סיכוי שבעולם שהם יתנו הודאה כזו, ולמרות זאת, הודאות שווא כאלו מתרחשות כל הזמן. אחד מארבעה מורשעים שזוכו בפרוייקט החפות שהזכרתי בפוסט הקודם נתנו הודאה כזו. כשהתינוק של צ’ארלס לינדברג נחטף ב-1932 באחד הפשעים המפורסמים של המאה ה-20, יותר מ-200 אנשים התוודו שהם חטפו את התינוק!

קל להבין חלק ניכר מהודאות השווא, כאלו שהוצאו בכפייה או תחת עינויים (פיסיים או פסיכולוגיים). חשודים שמנעו מהם שינה או אוכל ונחקרו במשך שעות ארוכות בלי שום ידיעה מתי החקירה תסתיים יכולים להשבר בשלב מסוים ולהודות בכל דבר רק שיפסיקו את העינוי הזה. במקרים אחרים, הודאת השווא היא אסטרטגיה סבירה מצד החשוד אם הוא משוכנע (או החוקרים משכנעים אותו) שהוא יורשע בכל מקרה והודאה כזו רק תקל על העונש שלו. אבל המקרים המעניינים ביותר, אלו שהכי קשים להסבר, מערבים חשודים שמאמינים בהודאות השווא שלהם עצמם למרות שלא ביצעו שום פשע. אלו אנשים שהודאה לא בהכרח הוצאה מהם בכוח פיסי או עם לחץ פסיכולוגי חזק, אז למה הם עושים את זה?

הסיבה המרכזית לכך היא כנראה הבלבול שחשודים חשים בנוגע למקור המחשבות שלהם עצמם בתנאים קיצוניים של חקירה משטרתית. מחקר קלאסי מראה בדיוק איך זה עלול להתרחש. במחקר, 79 סטודנטים (40 גברים ו-39 נשים) גויסו למה שהם חשבו הוא מחקר שבודק את מהירות ההדפסה שלהם. הנסיין הזהיר את הנבדקים בתחילת המחקר לא להקיש על מקש Alt כי יש באג במחשב והוא יגרום לו להתרסק וכל המידע יאבד. על מנת להגביר את אמינות המשימה בעיניי הנבדקים הם נשאלו לגבי הניסיון שלהם בהדפסה, מודעות מרחבית ומהירות הרפלקסים שלהם.

הנבדקים חולקו לזוגות, כשבת הזוג הייתה למעשה משתפת פעולה עם הנסיין (תמיד הייתה זו אישה). משתפת הפעולה הקריאה שורה ארוכה של אותיות שעל הנבדק היה להקיש על המקלדת. דקה מתחילת ההקלדה המחשב התרסק והנסיין (לא משתפת הפעולה) בא בהאשמות כלפי המקליד שהוא לחץ על המקש האסור. כל הנבדקים הכחישו בשלב זה שהם לחצו על המקש שגרם למחשב להתרסק. אחרי שהנסיין עשה עצמו בודק את המחשב והמקלדת ומוודא שאכן המידע אבד, פנה הנסיין למשתפת הפעולה ושאל אותה אם היא ראתה מה קרה. בתנאי הבקרה, משתפת הפעולה אמרה שהיא לא ראתה דבר, אבל בתנאי הניסויי משתפת הפעולה הונחתה לומר ש“כן”, “ראיתי שהנבדק לחץ על Alt”. לאחר מכן, הנסיין שאל שוב את הנבדקים “האם לחצתם על מקש האלט?” כעת אפשר היה לבדוק האם הנבדק המושמץ יתוודה הודאת שווא שהוא אכן לחץ על המקש האסור בתגובה לשאלה האם לחץ עליו.

שלושה משתנים שונים נבחנו כדי לראות עד כמה הנבדק מודה בטעות. באחד, הנסיין מסר לנבדקים מסמך כתוב בכתב יד שאומר: “לחצתי על מקש ה-Alt וגרמתי לתוכנה להתרסק. כל המידע אבד” וביקש ממנו או ממנה לחתום עליו.” בשני, יצאו הנבדק ומשתפת הפעולה לחדר המתנה שם שהה משתף פעולה נוסף. משתפת הפעולה הודיעה לנבדק שהם יצטרכו לקבוע מועד חדש לניסוי והיא עזבה את החדר, לכאורה כדי להביא את היומן שלה. אחרי שהיא עזבה, משתף הפעולה השני שראה כביכול שהייתה מהומה בחדר, שאל את הנבדק מה קרה שם והשיחה ביניהם הוקלטה. המשתנה שנבדק היה האם הנבדק חש אשמה שהוא גרם למחשב להתרסק והודה בכך (למשל, אמר משהו כמו “לחצתי על מקש שלא הייתי אמור ללחוץ”). המשתנה השלישי שנבדק היה האם לנבדקים יש זיכרון ספציפי של מתי כביכול הם לחצו על המקש האסור. לשם כך, הנסיין הזמין את הנבדק לחזור לחדר ועבר איתו על רשימת האותיות שהוא היה אמור ללחוץ עליהן תוך שאלה האם הם יכולים להצביע מתי בדיוק הם לחצו על ה-Alt. המטרה של הבדיקה הזו היא לראות האם הנבדק “יזכר” בפרטים ספציפיים שלא באמת התרחשו.

כל הניסוי הזה בוצע בשני תנאים: אחד, קצב מהיר של קריאת אותיות והקלדה, והשני קצב איטי יותר. תוצאות המחקר הכלליות הראשו ש-69% מהנבדקים חתמו על ההודאה הכוזבת. 28% מהם הודו בפני משתף הפעולה השני שהם לחצו על המקש שלא אמורים היו ללחוץ עליו, ו-9% נזכרו בפרטים ספציפיים של מתי בדיוק הם לחצו על המקש השגוי.

כשמסתכלים על התוצאות בהתאם לתנאים השונים עולה תמונה מדהימה למדי: נבדקים שהקלידו מהר וכאלו שמשתפת הפעולה “הפלילה” אותם היו בעלי סיכויים גבוהים יותר לחתום על הודאת השווא, להודות בשגיאה ואף למצוא עדויות ספציפיות למתי היא התרחשה. למעשה, המשתנה הקריטי ביותר היה עדות הראייה הכוזבת. 100% מהנבדקים בתנאי הניסוי של הקלדה מהירה ועדות של משתפת הפעולה חתמו על הודאת השווא, 89% עשו זאת בהקלדה האיטית. כמו כן, 65% מתנאי ההקלדה המהירה עם עדות הראייה הכוזבת הודו בשיחה שהם עשו טעות (44% בהקלדה איטית). אלו אחוזים גבוהים מאוד שמראים עד כמה קל לגרום לאנשים לפקפק במה שהם עשו. לא היו אגב שום הבדלים בין המינים באף אחד מהתנאים.

כמובן שניסוי כזה לא מחקה בצורה מושלמת חקירה משטרתית אבל הוא מדגים בצורה די ברורה כמה קל לאנשים להודות בדברים שלא ביצעו, ואולי יותר מכל, כמה קל להם להאשים את עצמם. יתכן כמובן שקל יותר להודות בטעות פחותת ערך כמו הקלדה שגויה ובמקרים של פשעים חמורים אנשים לא יודו בקלות, אבל מצד שני, אמצעי הלחץ המשטרתיים והפסיכולוגיים גדולים הרבה יותר (ולא כפופים לועדות האתיקה המחמירות של האוניברסיטאות…). כך שיתכן שהתוצאות לא ממש רחוקות ממה שעלול להתרחש בחדר החקירה ובמיוחד במוחו של חשוד.

מחקרים דומים מעלים ארבעה מנגנונים שונים שגורמים לאנשים להודות הודאות שווא בחקירה משטרתית:

1) המשטרה מאשימה את החשוד ומעמתת אותו עם מידע שגוי אבל כזה שנשמע משכנע באשמתו. זה יכול לכלול עדויות של אחרים, בדיקת פוליגרף שאינה חד משמעית, או טביעת אצבע שנמצאה במקום. במקרים מסוימים החוקרים בכוונה מרמים את הנחקר ובמקרים אחרים פשוט מדובר במסירת מידע שגוי בטעות. התוצאה בכל מקרה זהה: החשוד חש שיש קונפליקט בין הזיכרון הפרטי שלו לבין העובדות לכאורה.

2) החשוד מנסה ליישב את הסתירה בזיכרון שלו ופעמים רבות הוא עושה זאת על ידי מחשבה שהזיכרון שלו לא מדויק או שהוא הדחיק משהו נוראי שעשה.

3) החשוד מודה בחצי פה שיתכן שהוא ביצע את הפשע. למשל, הוא יאמר משהו בסגנון “אני מניח שיכול להיות שעשיתי את זה”.

4) בשלב הכי קריטי של החקירה השוטרים מבקשים מהחשוד לתאר איך הוא ביצע את הפשע. במכוון או בהיסח הדעת הם יכולים להשתיל בתוכו זיכרונות, או להנחות אותו על ידי שאלות שמנוסחות בצורה מגמתית ושכוללות מידע שרק הפושע יכל לדעת (לפירוט ראו כאן ופה). בשלב הזה החשוד עלול להאמין אמונה שלמה שהוא אכן מבצע הפשע. החשוד מבלבל בין האשמת החוקרים שהוא ביצע את הפשע לבין האמונה הפנימית שלו שהוא אכן הפושע. כל הסיפורים שסופרו לו במהלך החקירה מתערבבים עם הזיכרונות האמיתיים ליצירת נרטיב חדש.

כמובן שחשוב להזכיר שלא כל, או אפילו רוב הנחקרים מודים בפשעים שהם לא ביצעו. אבל כשיש לחץ נפשי גדול או חוסר שינה נראה שהסיכויים שהודאות שווא כאלו יתרחשו גדולים יותר. סמים ואלכוהול שצרך החשוד לפני החקירה זוהו גם הם כגורמים משפיעים על הודאות שווא כאלו. ואנשים צעירים, או כאלו בעלי אינטליגנציה נמוכה, רגישים במיוחד וייטו יותר להודות הודאות שווא, מה שמוביל אותי בחזרה למקרה המתואר בפתיחה.

ג’סי מיסקלי שהודה ברצח היה בן 17 בזמן ההתרחשויות והוא בעל מנת משכל קרובה ל-70, על גבול הפיגור השכלי. ההודאה שלו הגיעה אחרי 12 שעות של חקירה רצופה. למרות שמאוחר יותר הוא חזר בו מההודאה והכחיש אותה בכל הזדמנות הנזק כבר נעשה, והמושבעים הרשיעו אותו ואת חבריו. כנראה שהם, כמו רבים אחרים, סברו שלא הגיוני שמישהו יודה בפשע שהוא לא ביצע. אני מניח שאף אחד מהקוראים לא סבור שהוא יודה בהודאת שווא כזו אם הוא אכן לא היה מעורב בפשע, אבל כך גם היו הסטודנטים במחקר שתארתי ולמרות זאת אחוזים גבוהים מהם כן הודו. קשה לנו להכניס את עצמנו לראשם של אחרים כי פשוט לא היינו בסיטואציות מלחיצות כאלו אבל המחקרים והמקרים המשפטיים מראים שזה מתרחש שוב ושוב.

הודאות שווא הם כמובן לא המקור היחיד שמוביל להרשעות שווא. ישנן בעיות רבות שקשורות לניתוח הממצאים הפיסיים מזירת הפשע ופירושם, החל מטביעות אצבעות, השוואה של כתבי יד, ניתוח בליסטי, השוואות שיער או סיבים של בגד, ועוד. למרות שממצאים כאלו נתפסים בעיניי רבים כממצאים מהימנים, במקרים רבים אין סטנדרט קבוע איך לטפל בהם והם נתונים פעמים רבות לפרשנויות סובייקטיביות מצד החוקרים. בפוסט הבא אעסוק בתופעה נפוצה אחרת שמובילה להרשעות שווא והיא הטעויות של עדים שמזהים מישהו כמבצע הפשע למרות שהוא לא קשור לכך. אלו הן טעויות נפוצות מאוד שחלקן הגדול נובע ממסדרי זיהוי שאינם נעשים בצורה נכונה ועל כך בפוסט הבא.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • דני מר"ג  On 30/03/2012 at 11:19 pm

    בעצם יוצא, שזיכרון יכול להיווצר רטרואקטבית.
    מעניין אם אפשר להישתמש ברעיון הזה על מנת למחוק זיכרון מהעבר ולא רק ליצור אותו ?

  • דן  On 31/03/2012 at 5:06 am

    אני לא יודע מה ההתרגשות הגדולה!?
    בזמן הטיהורים הגדולים של שנות השלושים בברה"מ של סטאלין
    "התוודו" מאות אלפי אנשים (וזה בלשון המעטה) על פשעים כלפי המדינה שמעולם לא חלמו לעשות. פשעים דימיוניים כמו ריגול, קשירת קשר נגד המשטר, ועוד ועוד.
    האבסורד הגיע לשיאים חדשים כשתוך זמן לא ארוך הואשמו, נשפטו והתוודו על חטאיהם הדימיוניים גם חוקריהם של אותם נאשמים על אותם פשעים בדיוק. מיליונים נשלחו למחנות בסיביר בתנאים איומים ורוב הנשלחים לא שרד. והדברים הלא ידועים היטב ורשומים בספרי ההיסטוריה. רק בשנת 1956 הודה כרושצ'וב מנהיג המפלגה דאז בפומבי, בפשעים הללו שביצע המישטר הסטליניסטי.
    מסתבר שבלחצים קשים ניתן "לשכנע" כל אדם להודות בפשעים שלא ביצע ואין בכך כל חדש.

    • גיל  On 31/03/2012 at 9:34 am

      דן, יש הבדל עצום בין הוצאת הודאות בכוח למטרות תעמולה תחת דיקטטורות, כשברור לשלטונות שמדובר בהודאות שווא, לבין הודאות כאלו שמגיעות מחקירה שבאמת מנסה לרדת לחקר האמת. החקירות המשטרתיות נתפסות כאובייקטיביות ומדעיות ללא שום הטיות אבל מתברר שיש מקרים שהן לא כאלו.

  • oferyo  On 31/03/2012 at 1:34 pm

    הניסוי עם המקלדת מאוד מעניין, אבל יש מרחק עצום בינו לבין הודאה בפשע מאוד חמור.
    אפשר לטעת ספק אצל אנשים על דברים שהם עשו או לא עשו אבל בעניין כל כך מז'ורי כמו רצח עדיין לא השתכנעתי שזה יכול לעבוד.

    ההבדל הוא במרחק העצום בין המציאות לטענות. בניסוי המקלדת שמים את הבנאדם ישירות ב"זירת הפשע" תוך שהוא מעורב ועושה דברים ב"זירה" עצמה. וגם ה"פשע" יכול לנבוע מטעות (בזיכרון או סתם טעות אנוש תמימה). בהודאת שווא ברצח הרבה פעמים המואשם לא היה כלל מעורב, לא היה בזירה ובטח לא היה לו מניע, והפשע לא יכול היה לקרות מטעות תמימה.

    עם שאר הטיעונים (לחץ פסיכולוגי, דילים מפוקפקים וכו') אני בוודאי מסכים.

    • גיל  On 31/03/2012 at 1:43 pm

      כמו שכתבתי, אפשר להסתכל על זה משני הכיוונים. מצד אחד זה באמת לא פשע כזה גדול לטעות בהקלדה, אבל מצד שני, אמצעי הלחץ בחקירה יכולים להיות הרבה יותר קשים. אם רק עדות ראייה של משתף פעולה גורמת לאנשים להודות אז מה הסיכוי שעדויות ראייה לפשע ביחד עם לחץ חוקרים בסיטואציה מאוד מלחיצה לנחקר עלולה להוביל להודאת שווא? כמובן שזה לא תמיד מתרחש אבל עובדתית, זה קורה (ראה הפוסט הקודם שלי בנושא). נשאר רק לנסות להבין למה והצירוף של השכלה נמוכה, גיל צעיר וכו' יכולים לתרום לזה.

  • אלי אבידר  On 01/04/2012 at 12:05 am

    אני קורא את ספרה של סוזן בלקמור על תורת הממים "מכונת הממים". עדיין לא השתכנתי . עם זאת האם אתה סבור [בהנחה שאתה אולי מקבל תורה זו]מ שזהו "מם" שעובר דרך המודים בפשע שלא בצעו. מתנצל אם זה נשמע כמו אוגריתית..

    • גיל  On 01/04/2012 at 12:08 am

      אלי, אני לא מקבל את תורת הממים בתור תורה מדעית. זה רעיון חביב או מילה שתפסה אבל בתור תאוריה אין לה שום ניבויים או גילויים. הספר גם לצערי מלא טעויות שמראות על חוסר הבנה בסיסי באבולוציה.

  • volcman  On 01/04/2012 at 3:33 am

    מרתק.

  • דני לייטס  On 16/04/2012 at 5:13 pm

    אני לא מקיר את תהליך הניסוי המקורי,אך לדעתי, אפשר היה לקרב את מצבם הפסיכולוגי של המשתתפים בניסוי למצבם של אנשים שנותנים הודאות שווא במצב אמיתי. לפי תיאור של מהלך הניסוי, בניסוי לא הוכנס מרכיב פסיכולוגי חשוב המשפיע על קבלת החלטות – רווח מול הפסד. לאנשים בחדרי חקירה (אמיתיים) יש מה להפסיד ויש גם, כנראה, מה להרוויח כתוצאה מהודאת שווה. בניסוי לעומת זאת לא היה מרכיב כזה ולכן גם הודאות שווה שהתקבלו, אולי, נבעו מסיבות אחרות (למשל, ציות לסמכות – הניסוי של מלגרם ושוק חשמלי מדגים זאת יפה. לא נעים לי להתווכח עם החוקר; החוקר טוען שלחצתי כנראה שהוא צודק – …). בנוסף לזה, אין שום הפסד ולכן אין חשש גדול מלתת הודאת שווה. אפשר היה, מראש, להבטיח למשתתפים תשלום של 1000 ש"ח עבור השתתפות. בשלב מאוחר יותר, יחד עם האשמות על לחיצת הכפתור ודרישה לחתום על התופס, החוקר היה צריך להגיד שעל פי נוהלי הניסוי במידה והמשתתף גורם לשיבוש המחקר (לחיצה על כפתור) התשלום מבוטל. במצב זה הודאת שווה תגרום למשתתף להפסיד את הכסף. עכשיו יש לו סיבה טובה לעמוד על שלו – כמו בחדר חקירות אמיתי. בנוסף, היה מעניין להוסיף רווח קטן למשתתף "שלחץ על הכפתור". משתתף שמסכים לחתום על התופס מקבל תשלום של 50 ש"ח. תנאים פסיכולוגיים כאלה דומים יותר לתנאים אמיתיים.

    • גיל  On 16/04/2012 at 5:27 pm

      דני, יש משהו במה שאתה אומר אבל הסיבות פחות חשובות כאן. לנבדקים בניסוי לא היה רצון שיחשבו שהם טעו. הם בפירוש הראו אי נוחות גדולה מכל הסיטואציה וכן אפשר לחשוב שזה הפסד מבחינתם. נכון שזו לא חקירה, אבל מצד שני האמצעים שגרמו להם להודות הודאת שווא במקרה הזה היו מאוד קלים. לא הופעל עליהם שום לחץ פסיכולוגי חזק במיוחד, לא נמנעה מהם שינה או אוכל. מן הסתם קשה לבצע ניסוי שיהיה דומה ב100% לחקירה משטרתית אבל הנקודה היא להראות שאנשים מודים בדברים שלא עשו די בקלות.

Trackbacks

  • […] להקטין בערך עדויות וממצאים אחרים. הפוסט הרביעי נכתב על התהליכים הפסיכולוגיים והקוגנטיביים שגורמים לאנשים להודות הודאות שווא כאלו, ואילו הפוסט […]

  • […] מה גורם לאנשים להודות הודאות שווא? תהליכים פסיכולוגיים… Share this:פייסבוקטוויטרדואר אלקטרונילאהוב את זה:אהבתילהיות הראשון שאוהב את זה. מאת גיל, בתאריך 23/08/2012 בשעה 11:45 am, בקטגוריה אונס ותקיפה מינית, זיכרונות מודחקים, זיכרונות שווא, מדע, מיניות, ספקנות, ענייני דיומא, פסיכולוגיה, פסיכולוגיה משפטית. אין תגובות פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « האם פיצול אישיות היא הפרעה אמיתית? […]

  • By הודאת שווא - ייצור ידע on 23/01/2015 at 12:36 pm

    […] קל להבין חלק ניכר מהודאות השווא, כאלו שהוצאו בכפייה או תחת עינויים (פיסיים או פסיכולוגיים). חשודים שמנעו מהם שינה או אוכל ונחקרו במשך שעות ארוכות בלי שום ידיעה מתי החקירה תסתיים יכולים להשבר בשלב מסוים ולהודות בכל דבר רק שיפסיקו את העינוי הזה. במקרים אחרים, הודאת השווא היא אסטרטגיה סבירה מצד החשוד אם הוא משוכנע (או החוקרים משכנעים אותו) שהוא יורשע בכל מקרה והודאה כזו רק תקל על העונש שלו. אבל המקרים המעניינים ביותר, אלו הקשים ביותר להסבר, מערבים חשודים שמאמינים בהודאות השווא שלהם עצמם למרות שלא ביצעו שום פשע. אלו אנשים שהודאה לא בהכרח הוצאה מהם בכוח פיסי או עם לחץ פסיכולוגי חזק, אז למה הם עושים זאת? סיבה אחת לכך היא, כנראה, הבלבול שחשודים חשים בנוגע למקור המחשבות שלהם עצמם בתנאים קיצוניים של חקירה משטרתית  (הומו סאפיינס, 2012). […]

  • […] ברשת מראה שזה הרבה יותר קל ממה שזה נראה (ראו גם את הפוסט הזה לגבי התהליכים הפסיכולוגיים השונים שמובילים להודאות […]

%d בלוגרים אהבו את זה: