פסיכולוגיה אבולוציונית – חלק ג’

לחלקים אחרים של המבוא לפסיכולוגיה אבולוציונית ראו פה ופה.

רדוקציוניסט, דטרמיניסט, שוביניסט, סקסיסט, פשיסט, לא מדעי, מספר סיפורי מעשיות, לא ניתן להפרכה, מאמין שוטה, תומך באפליה, מצדיק רצח ואונס, לא מוסרי, מציג תמונה עגומה של בני אדם ובאופן כללי מדכא למדי. אלו הן רק חלק מהביקורות ששומעים לעיתים קרובות כנגד הפסיכולוגיה האבולוציונית (וכמעט את כולן שמעתי באופן אישי בזמן זה או אחר).

אין זה מפתיע שפסיכולוגיה אבולוציונית חוטפת אש מכל הכיוונים. תחום שעיקר עיסוקו הוא לגעת בנושאים הרגישים ביותר כמו אינטליגנציה, הבדלים בין נשים וגברים, אלימות, אונס, גילוי עריות וכו', ועוד לחקור אותם מבחינה ביולוגית, צפוי שיכעיס אנשים רבים. הביקורות באות בצורות שונות, פמיניסטיות תוקפות אותו כי הוא לדעתן מצדיק אפלית נשים, פוליטיקאים תוקפים את מה שנראה להם כמתן הצדקה למעשים לא מוסריים שמערערים את הסדר החברתי, אחרים מאשימים את העוסקים בתחום באידיאולוגיה קיצונית (מעניין אגב שהקיצוניות הזו יכולה להיות פאשיסטית או מרקסיסטית באותה מידה), יש כאלה שתוקפים את מה שנראה להם ראיית עולם דטרמיניסטית וכזו שלא ניתנת לשינוי (ולכן מייאשת כל כך), מדענים מתחומים שונים תוקפים את שיטות המחקר של העוסקים בתחום ועוד.

אכן, נקודת הפתיחה של הפסיכולוגיה האבולוציונית לא הייתה קלה ודרכה רחוקה מלהיות זרועה בשושנים. לאורך כל שנות קיומה היא נאלצה להדוף את הביקורות השונות, ותוך כדי כך להוכיח לכל המלעיזים שיש לה זכות קיום, והתרומה שלה למדע אכן משמעותית. במאמר הזה אני אשתדל להשיב לכל הביקורות המרכזיות שיש על התחום (ויש מן הסתם הרבה אחרות שבוודאי יצא לי לגעת בהן בעתיד). המאמר מעט ארוך כי הביקורת על התחום גדולה. אז בלי הקדמות מיותרות בואו ניגש לעצם העניין.

אבולוציה? למה זה טוב?

נפתח בשאלה עקרונית ביותר: למה בעצם יש צורך לחקור את התנהגות בני האדם מבחינה אבולוציונית? אפשר לתת שתי תשובות שונות לשאלה הזו, תשובה עקרונית ותשובה מעשית. התשובה העקרונית היא כזו: אם מקבלים שהאבולוציה היא הכוח המניע ליצירת החיים על פני כדור הארץ, איזו סיבה יש לנו לנתח התנהגויות של כל חיה אחרת על פי עקרונות אבולוציוניים אבל לעצור כשמדובר בבני אדם? במילים אחרות, אם עקרונות הברירה הטבעית והברירה המינית שרירים וקיימים בטבע, אז כל מי שמתעלם מההשפעה שיש להם על בני אדם בהכרח לא יסביר בצורה שלמה את ההתנהגויות שלהם. אפשר כמובן להתווכח על מה הדרך הטובה ביותר לבדוק את קיומן של ההשפעות האבולוציוניות הללו, אבל חייבים בכל מקרה להתייחס אליהן.

זו גם הזדמנות טובה לזרוק אתגר למי ששולל השפעות כאלו. אני יכול להבטיח לכם שרוב הפסיכולוגים האבולוציוניים יזנחו את המקצוע שלהם אם יוכח אחת מהשלושה: 1) תורת האבולוציה בדרך של ברירה טבעית תוכח כלא נכונה, 2) האבולוציה נכונה לכל החיות בטבע אבל בצורה פלאית כלשהיא בני האדם הם לא תוצר תהליכים אבולוציוניים, 3) האבולוציה נכונה ופועלת על בני אדם, אבל מסיבה כלשהיא היא פועלת רק מהצוואר למטה ולא כוללת את המוח. לרווחתי הרבה (ולפרנסתי העתידית) טרם מצאתי מישהו שהוכיח את אחד מהשלושה.

התשובה המעשית, היא פשוט לקרוא מחקרים בתחום. מאז שחוקרים התחילו לחקור התנהגויות ורגשות של בני אדם על בסיס אבולוציוני, ממצאים חדשים התגלו וממשיכים להתגלות ללא הרף. השערות חדשות נבדקות, ממצאים ישנים מקבלים הסברים חדשים ומקיפים יותר, תחומים חדשים שטרם נחקרו בעבר קיבלו תשומת לב, ומספר המחקרים בתחום גובר והולך באופן מעריכי כמעט (אני אתבל בהמשך בדוגמאות שונות וגם אכתוב על כך בעתיד).

דטרמיניזם, רדוקציזם (ועוד כמה יזם)

אוקיי, אז דילגנו על המיכשול הראשון, ועכשיו נעבור לכמה ביקורות מייצגות ויותר ספציפיות. נתחיל עם העניין הדטרמיניסטי. אני אתמצת כאן כמה רעיונות כלליים, להסברים מעמיקים יותר אפשר לפנות לספרו של סטיבן פינקר "הלוח החלק: על הכחשת טבעו המולד של האדם בימינו".

עקרונית, חייבים לערוך את ההבדלה בין מה שהיה קיים בעברנו האבולוציוני ועיצב אותנו, לבין מה שראוי להיות בחיים העכשוויים שלנו היום. אם אומרים שיש להתנהגות מסוימת מקור אבולוציוני, אין זה אומר שהיא בהכרח חייבת לבוא לידי בטוי. הטעות לחשוב שמה שהיה הוא מה שצריך להיות נקראת הכשל הנטורליסטי. נתתי בעבר את הדוגמא של אמצעי מניעה מודרניים, אבל יש שפע של דוגמאות אחרות. לבני אדם יש רתיעה ממקומות גבוהים שמקורה כנראה אבולוציוני. ולמרות זאת, לרובנו אין בעייה לטוס קילומטרים מעל האדמה (אם כי במקרים קיצוניים ישנה פוביה של פחד טיסה).

כמו שהזכרתי במאמרים קודמים, אנשים מבלבלים בין הסברים אולטימטיביים לבין הסברים מקורבים. נסיבות חיים ספציפיות של אדם, או חיים בחברה מסוימת בהחלט יכולים, ובמקרים רבים צריכים לרסן התנהגויות שאולי היו אדפטיביות בעבר אבל היום אין בהן צורך. אם יש אדפטציה להתנהגות אלימה (על סוגיה השונים), אין זה אומר שאנחנו לא צריכים לעשות הכל על מנת לנסות למנוע אותה בחברה שלנו. הבנה של מניעים אלימים אינה בשום אופן הצדקה של התנהגות כזו. המערכות החברתיות שנוצרו במשך אלפי שנים של "אבולוציה" תרבותית, נועדו לאפשר לכל בני האדם לחיות בשלום זה עם זה. כמובן שאנחנו עדיין רחוקים מאוד מזה, אבל מצד שני אם נשווה את שיעורי האלימות בכל פרמטר אפשרי (רצח, הרוגים במלחמות, תקיפות וכו') אנחנו רואים ירידה ברורה ב-500 השנה האחרונות בכל המדינות המערביות שמשמעה, שההסדרים החברתיים למניעת מעשים כאלו משתכללים עם הזמן. כמו כן, בהשוואה לחברות ציידים-לקטים היום, אחוזי הפשיעה בחברות הללו גדולים בהרבה מאלו שבעולם המערבי.

עוד נקודה שהזכרתי בעבר אבל חשוב להבהירה. הפסיכולוגיה האבולוציוניות בודקת השפעות יחסיות על בני אדם. כלומר, ההשפעות הללו עובדות בממוצע על מספר מסוים של אנשים ולא על אחרות (בניגוד להשפעות אקראיות לחלוטין). אין הפסיכולוגיה האבולוציונית יכולה לנבא התנהגות של אדם בודד וגם אין בכך צורך. יש מגוון אנושי אדיר בעולם וטוב שכך. ההשפעות היחסיות על אדם מסוים הן ערב רב של גנים שקיבל מהוריו, האבולוציה שפעלה עליו ברמה אולטימטיבית, התנאים שבהם גדל, היחס של הוריו, חבריו, מוריו, מה שהוא ראה בטלביזיה וכו'. אין זה כמובן אומר שאי אפשר לבודד השפעות אבולוציוניות כפי שאפרט בהמשך.

טענה נוספת מבטאת למעשה פחד לא רציונלי מהסברים אבולוציוניים. אפשר אפילו למצוא את השורשים לפחדים הללו אפילו אצל הפסיכולוגים האבולוציוניים עצמם בראשית התפתחות התחום. שרה באלפר הארדי חשבה שאסור ללמד פסיכולוגיה אבולוציונית בתיכון, או אפילו בתואר ראשון, כי אנשים יכולים להסיק מסקנות מוטעות (צחוק הגורל הוא שאחת התגובות הראשונות לספרו של דרווין מוצא המינים, היה של אשת חברה גבוהה שטענה שצריך להסתיר מהציבור את העובדה שאבות אבותינו מוצאם מהקוף). הטענה הזו משתלבת היטב עם הטענה המוטעית שהאבולוציה מכשירה דרוויניזם חברתי.

אי אפשר למנוע ממדענים לחקור כל נושא שיעלה על דעתם והם מוצאים ראוי לחקירה מדעית, כל עוד הם שומרים על סטנדרטים מדעיים. מעבר לכך, אם יש שורשים אבולוציוניים לאלימות, אם יש הבדלים מסוימים באינטליגנציה בין גברים ונשים או בין לבנים לשחורים, לא מן הראוי לדעת אותם? מה שעושים עם הידע הזה ראוי לבחינה ציבורית ולמדענים אין בעלות על הפרשנות של הממצאים או ההשלכות שלהם. חובתם לערוך את מחקריהם בצורה הטובה והקפדנית ביותר.

כמובן שטענה נוספת עולה מיידית והיא שמדענים מוטים אידיאולוגית או שיש להם אינטרסים נסתרים. נכון, יש דוגמאות רבות מהעבר להטיות במחקרים שנבעו מאידיאולוגיה זו או אחרת של החוקר, אבל למדע בכלל יש מערכת של "תיקון עצמי". מחקרים שאינם נעשים על פי המתודה המדעית, סופם שיקברו בפח הזבל של ההיסטוריה. לפעמים זיופים מתגלים תוך זמן קצר יחסית (למשל, המדען הקוריאני שטען שהצליח לשבט אדם), ולפעמים זה לוקח שנים (כמו במקרה של איש פילטדאון שלקח קרוב ל-40 שנה לחשוף את הזיוף).  אבל הנקודה המרכזית היא שבניגוד למה שהיינו אולי רוצים לחשוב, יש לבני אדם גם צדדים אפלים ולא נעימים. לא צריך להתעלם מהם או לנסות להשתיק כל מחקר בכיוונים הללו רק כי לא נעים לנו מהתוצאות שלו. אחר כך, ניתן יהיה לדון מה ניתן לעשות עם ממצאים כאלו או מה ההשלכות החברתיות שלהם.

גם מהות ההבדלים הללו נתונה באופן תדיר לפרשנויות מעוותות. למשל, אם חושבים שיש הבדלים בין גברים ונשים, אין זה נכון להסיק שנשים נחותות מגברים בשום צורה. שוני, אינו מעיד על נחיתות. נשים וגברים שונים במגוון תכונות, לפעמים נשים טובות יותר מגברים בדברים מסוימים (למשל, בעלות כישורים חברתיים טובים יותר, מסוגלות ביתר קלות לבצע משימות רבות בו זמנית), ולפעמים גברים עולים על נשים בתכונות אחרות (למשל, ראייה מרחבית).

דוגמא נוספת שמעוררת אי נוחות רבה, היא רצח תינוקות (Infanticide). סביר להניח שיש אדפטציה מסוימת להרג של תינוקות אחרי לידה על ידי אימהותיהם. הרג כזה נפוץ גם היום בחברות ציידים-לקטים, וכמעט תמיד קשור לנכויות שונות של התינוק וחוסר רצון להשקיע בו. זה נשמע מאוד אכזרי בעולם המודרני שבו תינוקות כאלו יכולים לחיות, ואפילו לחיות בצורה טובה, אבל במקום שבו ההורים לא יכולים לספק עזרה ממשית לתינוק, וסביר שהוא ימות בכל מקרה תוך סבל רב, עדיף להם להרגו ולא לבזבז משאבים מיותרים שיכולים להיות מושקעים בילדים אחרים.  אבל ההכרה בכך שרצח תינוקות אפשרית, ואיבחון התנאים שבהן הסבירות שלה עולה בעולם המודרני, יכולה לעזור במניעת מקרים כאלו.

הפחד הקמאי שיש לאנשים מסוימים היא שהבנה של השורשים האבולוציוניים נוטלת מבני האדם את האחריות למעשיהם, מה שמוביל לייאוש כללי ולאי רצון לשנות דברים. זהיו כמובן האשמת שווא. כל אדם אחראי למעשיו ואין זה משנה אם מה שהוביל אותו לעשות מעשה מסוים מקורו אבולוציוני או תרבותי. הרי את אותה האשמה דטרמיניסטית שנוהגים להטיח בפסיכולוגים אבולוציוניים, משום מה נמנעים מלהאשים מדעני חברה אחרים. למה להאשים רק את האבולוציה? באותה מידה אפשר לומר שרוצח שגדל בסביבה סוציואקונומית נמוכה, שבה סמים ופשיעה הם מחזה נפוץ, לא אשם בגלל הצורה שבה גדל. אף אחד לא יטען שאין לו אחריות על מעשיו, אבל משום מה כשזה נוגע להסברים אבולוציוניים עושים בדיוק את זה. יש הבדל בין הבנה לשורשים האבולוציוניים (או חברתיים) של התנהגות מסוימת, לבין הצדקה שלה או קבלה שהיא בלתי נמנעת.

כעת לטיעון הרדוקציוני. הטענה בצורתה הנפוצה היא שפסיכולוגיה אבולוציונית אינה נותנת שום משקל לתרבות, או שהמשקל שהיא נותנת לה קטן. כבר הזכרתי בעבר שזו טענה שטותית על פניה מכיוון שאין בכלל אבולוציה בלי תגובה לגירויים סביבתיים, והסביבה מהווה חלק הכרחי ובלתי נפרד של ההסברים האבולוציוניים. משום מה, כשאנשים מסוימים שומעים שיש הסבר אבולוציוני לתופעה מסוימת הם מבינים שרק האבולוציה מסבירה את הנושא. עבורם, או שהסבר הוא 100% ביולוגי או שהוא לא, אין שום מצב ביניים.

אפשר להמשיל את הביולוגיה לחומרה, ואת התרבות לתוכנה. בלי החומרה שום דבר לא יעבוד, כמו גם בלי הקלט של התוכנה. תוכנות שונות יכולות להפעיל את החומרה בצורות שונות אבל הן נתונות תחת המיגבלות של החומרה. דוגמא קלאסית לכך היא הגבלת חירותן המינית של הנשים. אם גברים חוששים מבגידה מינית של נשים, הם ינסו להגביל את הגישה של גברים אחרים לאישה שאיתם. לאורך ההיסטוריה יש עדויות רבות להגבלת החירות הזו. החל מכליאה פיסית של נשים בטירות מבוצרות,  המשך בשימוש בחגורות צניעות, וכלה בקשירת רגליהן של הנשים הסיניות. המטרה היא אותה מטרה, אבל האמצעים אליה שונים. אני מקווה שבשלב הזה לא תייחסו לי מחשבות על הגבלת חירותן המינית של נשים בחברה שלנו. החברה המערבית עברה כיברת דרך ארוכה לשיחרור האישה, אבל המנגנונים הללו באים לידי ביטוי בצורות אחרות. למשל, על ידי קנאה מינית שדנתי בה בחלק ב'.

עכשיו, מה הייתם מעדיפים? הסבר כללי כמו שנתתי פה, או הסבר תרבותי ספציפי לגבי כל חברה שבה הוגבלה חירותה המינית של האישה? במדע, הסברים פשוטים יותר ומקיפים עדיפים על הסברים מסובכים. הסברים כאלו יכולים להיות מבוססים על תרבויות שונות, או על עקרונות שונים מעולם החי שמוחלים גם על בני אדם. דיוויד באס מספר איך בכנס של פסיכולוגיה חברתית, הוא הסביר את כל הנושא של השקעה הורית דיפרנציאלית והתבסס על דוגמאות רבות מעולם החי. פרופסורית מכובדת ניגשה אליו לאחר ההרצאה וטענה בפניו, שאת כל ההבדלים בין גברים ונשים ניתן להסביר על פי "סכימות מגדריות" שהושרשו באנשים על ידי פרקטיקות של תרבויות סקסיסטיות (אתם הבנתם את זה?). לא עלה על דעתה למה אותן "סכימות מגדריות" ולא אחרות השתרשו, כמו גם למה הן משותפות לכל התרבויות בעולם. ניחא. עכשיו שאל אותה באס, "יש לנו תיאוריה אחת, המסבירה בצורה חסכנית דפוסי התנהגות באלפי חיות, כולל בני אדם, ואת מאמינה שצריך תיאוריה נפרדת רק לבני אדם?". התשובה שלה הייתה: "כן".

זה מוביל אותי לטיעונים היוצאים כנגד התקפות המדעית של המחקרים בפסיכולוגיה אבולוציונית. כאמור, תיאוריה שמסבירה בצורה חסכנית מקרים רבים עדיפה עקרונית על הרבה תיאוריות שונות נפרדות. למעשה, זהו אולי סוד כוחה של הפסיכולוגיה האבולוציונית. ההסברים שלה מקיפים אבל מאוד חסכניים, מה עוד שהן מצליחות במקרים רבים להסביר ממצאים קיימים שנראים כלא קשורים אחד לשני.

האם הפסיכולוגיה האבולוציונית מדעית?

אחת הטענות הנפוצות ביותר היא שהסברים אבולציוניים אינם ניתנים להפרכה. הטענה המרכזית גורסת שרבים מההסברים האבולוציוניים הם פוסט הוקים, כלומר שלאחר מעשה. הטענה היא כי אפשר תמיד "להדביק" הסברים אבולוציוניים לכל תופעה, וההסברים הללו לא יותר טובים מסיפורי מעשיות או מה שנקרא “just so stories” (המונח מבוסס על סיפורים בשם זה שחיבר סופר הילדים רודיארד קיפלינג, ושתיארו עולם דימיוני ופטנסטי). הביקורת הזו מוצדקת בחלקה. כל תחום מדעי חדש סובל מריבוי מחקרים גרועים בראשיתו. הפסיכולוגיה האבולוציונית אינה שונה בכך. מעבר לכך, התחום מושך הרבה מאוד חוקרים מתחומים אחרים שחושבים שמספיק לקרוא קצת על אבולוציה על מנת למצוא תיאוריה אבולוציונית לכל דבר. לצערנו, במקרים רבים בוחרים המבקרים את המחקרים הגרועים ביותר בתחום ויוצאים כנגדם, תוך הטעייה או בורות לחשוב שהם מייצגים את התחום כולו. נראה שבמקרים רבים מונעת הביקורת על ידי אג'נדות פוליטיות ולא מדעיות, ומנסים לטעון דברים שלא נטענו על ידי פסיכולוגים אבולוציוניים. מעניין אגב, שהרבה מאלו שטוענים שאין אפשרות להפריך הסברים אבולוציוניים הם אותם אנשים שטוענים שלא האבולוציה היא המשפיעה אלא התרבות (כמו במקרה של הפרופסורית), כלומר הם טוענים דבר והיפוכו בו זמנית!

די בקלות אפשר להפריך את טענת האי הפרכה. ראשית, כמו כל מדע תקין, רבים מהמחקרים בתחום לא עוברים בהצלחה ביקורת של עמיתים ואינם מתפרסמים בגלל איכותם הירודה. אחוז הדחיות של מאמרים עולה בהתמדה. חשוב מכך, יש דוגמאות רבות לתיאוריות אבולוציוניות שנמצאו לא נכונות עם השנים. למשל, לפני כעשור היה מקובל לחשוב שאם אישה מקיימת יחסי מין עם שני גברים שונים בהפרש של מספר ימים, הזרעונים הללו נלחמים זה בזה על הפריית הביצית. לא רק זה, הטענה הייתה שיש סוג מסוים של זרעונים שכל מטרתם היא לבלום ולהרוס זרעונים מגבר אחר. התיאוריה התפרסמה בספרו של רובין בייקר, "מלחמות הזרע", והוכחה כלא נכונה עם השנים. במקרים אחרים, אין תיאוריה אבולוציונית אחת ויש תיאוריות אבולוציוניות מתחרות. למשל, ישנם לפחות שישה הסברים אבולוציוניים שונים לאורגזמה הנשית (כולל שאין לה שום תפקיד אבולוציוני). לדוגמא, אורגזמה יכולה להאיץ התעברות, או נשים חוות יותר אורגזמות כשהן מקיימות יחסים עם גבר בעל גנים טובים (גברים עם פנים סימטריות למשל), ובכך הן מגדילות את הסיכוי שהוא ישאר איתן. כל אחת מהתיאוריות הללו ניתנת לבדיקה עקרונית, וממצאים אמפיריים נוספים דרושים כדי לקבוע עד כמה סביר כל הסבר.

זה מוביל אותי לנקודה האחרונה שגורמת לבילבול רב בקרב מדעני חברה אחרים. אותם מדענים מאמינים, שאם הופרך הסבר אבולוציוני כלשהו, אזי הסבר "לא אבולוציוני" חייב לבוא במקומו. דונאלד סימונס, אחד מראשוני הסוציוביולוגיים, אומר את זה בצורה הברורה ביותר: אין דבר כזה "הסברים לא אבולוציוניים", מכיוון שלא ידועים לנו מנגנונים שאינם אבולוציוניים סיבתיים שיכולים להפיק תהליכי חשיבה פסיכולוגיים המאוחסנים במוח. מה שקורה הוא, שפסיכולוגים "לא אבולוציוניים" לא ממש מדברים בצורה מפורשת, ומטשטשים את המנגנונים האבולוציוניים שאותם הם מניחים באופן מרומז.

מה פסיכולוגים אבולוציוניים עושים בפועל?

עתה ניתן לגשת לשאלה המרכזית: איך אנחנו יודעים שתכונה מסוימת אכן מקורה אבולוציוני? אלו שיטות מחקר נהוגות בתחום? לפני כן, חשוב להבהיר מה אנחנו באמת מנסים למצוא. למה הכוונה שתכונה מסוימת הינה בעלת בסיס אבולוציוני? הכוונה היא שאותה תכונה נוצרה כתגובה, או היוותה פיתרון, לבעייה שאבות אבותינו נאלצו להתמודד איתה. אנחנו מחפשים למעשה עדויות לעיצוב.

צריכים לקחת בחשבון כמובן, שהתכונה הנבדקת תהיה בעלת היגיון אבולוציוני, ושהשימוש בה לא יהיה בהכרח הגיוני היום. ישנן הרבה מאוד תכונות שלא באות לידי מימוש בעולם המודרני, או שבאות לידי ביטוי בצורה שונה, אבל שאפשר לראות את ההיגיון האבולוציוני שעומד מאחוריהן. אי אפשר להכחיש למשל שיחסי מין נועדו לרבייה. לכן, גם כשהשימוש באמצעי מניעה נפוץ בחברה המודרנית, רוב האנשים עדיין מעוניינים ביחסי מין. הבנה של שורשי ההתנהגויות שלנו יכולה להסביר הרבה התנהגויות שנראות חסרות היגיון היום, אבל הגיוניות בראי אבולוציוני. למשל, אין לנו שום פחד מובנה מתאונות דרכים אבל יש לנו פוביות מנחשים.

איך עושים את זה בפועל? מכיוון שהתחום אינטרדיסיפלנירי במהותו, שיטות המחקר הנקוטות בו מגוונות מאוד ומתבססות על תחומים שונים. חשוב לזכור: לרוב יש צורך במחקרים שמשלבים שיטות מחקר שונות, על מנת לקבוע שתכונה מסוימת מקורה אבולוציוני. אין בהכרח שיטה אחת שעדיפה על אחרות, אלא יש שילוב של שיטות שונות שמותאמות לנושא. אין בשיטות הללו "הוכחה" מוחלטת לשורשים האבולוציוניים של תכונה מסוימת. "הוכחות" כאלה לא קיימות בלאו הכי במדעי החברה ופסיכולוגיה אבולוציונית לא שונה מהן. המחקרים יכולים להצביע בסבירות גבוהה, יותר או פחות, שתכונה X מקורה אבולוציוני ולא אחר, ושההסבר האבולוציוני עדיף על הסברים קיימים אחרים. אני אחלק את השיטות לסעיפים:

1) מחקרים בין תרבותיים. אם תופעה מסוימת אוניברסלית וקיימת בכל תרבות בעולם, גם באיזורים נידחים ולא מערביים, אזי עולה הסבירות שיש לה בסיס אבולוציוני. אחת מהנחות היסוד היא שחברות ציידים לקטים מייצגות, פחות או יותר, את התקופה הפלייסטוקנית, ולכן זה מקום טוב למחקר שלא יכלול השפעות מערביות. דונאלד בראון מציין בספרו "אוניברסלים אנושיים" רשימה של יותר מ-200 אוניברסלים אנושיים כאלו (החל באיסור על גילוי עריות וכלה ברכילות).

2) אם תכונה מסוימת מתגלית גם אצל חיות אחרות, כמו פרימאטים עליוניים אחרים, אזי זה מהווה חיזוק לבסיס הביולוגי שלה. חשוב לדעת איזו תכונה אנו משווים. לא כל השוואה לחיה אחרת תקפה ורלוונטית. בדוגמא שנתתי קודם, אפשר לראות איך השקעה הורית דיפרנציאלית אצל כל החיות מביאה להתנהגויות מסוימות ולא אחרות. לכן, אם רואים ששימפנזה מתנהגת הפוך מבני אדם, צריך לראות איזה גורם מסביר את אותה תכונה אצלה ובחיות אחרות, ואת מהות הקשר ביניהם. יכול מאוד להיות שהקשר הוא הפוך ולכן השוני בהתנהגויות דווקא מחזק את ההסבר האבולוציוני להתנהגות בני אדם. דוגמא נוספת, גודל האשכים של הזכר. ככל שהאשכים גדולים יותר, כך מרובה התחרות התוך מינית (בין הזכרים לבין עצמם) על ליבן של הנקבות. לזכרים אנושיים יש אשכים בינוניים ביחס לקופים אחרים והתחרות אצלנו נחשבת בינונית. לכן אם נראה שהתחרות התוך מינית אצל פרימאטים אחרים שונה מזו של בני אדם, אין זה אומר שאי אפשר ללמוד שום דבר מהשוואות כאלו. צריך רק לדעת למה בדיוק להשוות, ומהן המסקנות הנגזרות מזה.

3) ממצאים ארכיאולוגיים וגיאולוגיים שונים שילמדו אותנו איך חיו אנשים בתקופה הפלייסטוקנית, יכולים לשפוך אור על החיים בתקופה שבה המוח שלנו עוצב. מחקרים ארכיאולוגיים מודרנים משתמשים בשיטות יותר ויותר מתוחכמות. אפשר ללמוד למשל די הרבה על החיים החברתיים של אבות אבותינו, האוכל שהם אכלו ואפילו את הנטיות האמנתויות שלהם (על ידי ניתוח ציורי קיר).

4) ההיבט הנוירוביולוגי. קשר ספציפי בין קיומה של תכונה מסוימת לגנים או למוח. עם השתכללות הציוד הרפואי, אפשר לייחס תכונות מסוימות לאיזורים מסוימים במוח ואפילו לגנים ספציפיים. למשל, נמצאו גנים ספציפיים שקשורים למחלות ניורולוגיות רבות, להפרעות אכילה, ולהבדיל, הומוסקסואליות.

5) מחקרי מוח שמצביעים על אזורים או מסלולים מיוחדים במוח הקשורים לתכונה מסוימת. עם התפתחות שיטות ההדמייה המוחית, כדוגמת fMRI, התאפשר למצוא קשר בין אזורים מסוימים במוח להתנהגויות או רגשות ספציפיים ,אפשר לדעת באלו חלקים הם מעובדים, האם זה תהליך שנעשה בו זמנית או בנפרד ועוד. למשל, נמצאו מנגנונים ספציפיים ונפרדים שקשורים להבנה של בדיחות ולהנאה הכרוכה בהן (הומור, עוד תכונה עם בסיס אבולוציוני).

6) מחקרים היסטוריים. האם התכונה המסוימת קיימת בתקופות שונות בהיסטוריה האנושית או שהיא ייחודית לתקופתנו? כשמדברים על תקופות היסטוריות, זו יכולה להיות היסטוריה קרובה או רחוקה. ישנם אנתרופולוגים אבולוציוניים היסטוריים שמנסים ללמוד האם תכונה מסוימת השתנתה עם הזמן, ואם כן, באיזו צורה. למשל, אונס בזמן מלחמה של נשות הצד המובס היא אירוע שהתרחש כמעט בכל מלחמה, ויכול ללמד אותנו משהו על התופע.(אני אקדיש בעתיד מאמר שלם לנושא האונס).

7) מחקרי תאומים נותנים לנו אולי את האפשרות הטובה ביותר להפרדה בין השפעות חברתיות לאבולוציוניות. כאשר אנחנו רואים שתכונה מסוימת דומה אצל הורים וילדיהם אי אפשר לדעת אם זה בגלל הסביבה המשותפת שהילדים גדלו בה או בגלל הגנים הדומים. השוואה בין תאומים (זהים או לא זהים) שגודלו ביחד ובנפרד, או בין תאומים זהים לאחים רגילים נותנת לנו את ההפרדה הנדרשת בין גנים לסביבה.

8) כאשר תכונה מסוימת קיימת בצורה ספונטנית ולא נדרש כישרון מיוחד ללמוד אותה, אפשר להסיק שהמקור שלה הוא אבולוציוני. גילוי רמאים באינטרקציות חברתיות היא דוגמא נוספת ל"כישרון" טבעי כזה. דוגמא אחרת: ילדים לומדים לדבר בצורה ספונטנית בכל תרבות בעולם בלי שום מאמץ מיוחד (איזו שפה ידברו היא עניין תרבותי מובהק). אפשר להשוות את עניין הדיבור ללמידת קרוא וכתוב. הרבה מאוד אנשים מתקשים ללמוד לקרוא ולכתוב ויש הרבה מאוד הפרעות שקשורות לנושא (למשל, דיסלקציה). קריאה וכתיבה אינם עניין טבעי ובאו רק כהתפתחות מאוחרת יותר של חברות מודרניות. מה שמאפשר לנו לקרוא ולכתוב היא תוצר לוואי של המוח הגדול שלנו בשילוב עם הגמישות של הידיים שלנו, אך הכתיבה עצמה לא התפתחה כאדפטציה.

9) ניסויים במעבדה. אחרי שבודדנו תכונה מסוימת ואנחנו סבורים שמקורה אבולוציוני (ואת זה אפשר לקבל מכל אחת מהשיטות שהוזכרו לעיל), אנחנו יכולים לבצע ניסוי. בניסוי כזה נוכל לשלוט על גורמים לא רצויים, לבחון בדיוק את מה שאנחנו מעוניינים בו, ולנבא מה יהיו תוצאותיו. אחת הביקורות המרכזיות היא שהפסיכולוגיה האבולוציונית אינה מנבאת דבר. זו ביקורת שאין לה אחיזה במציאות. בניסוי ווסון למשל, היה ניבוי מדויק שאנשים יצליחו הרבה יותר במשימות בעלות הקשר חברתי של גילוי רמאים. אם משווים את זה לאלטרנטיבות אחרות, אפשר לראות האם תוצאות הניסוי תומכות בהשערות שלנו או לא (ובניגוד למה שחושבים, הרבה מהניסויים בפסיכולוגיה אבולוציונית לא מניבים תוצאות רצויות ונזרקים לפח).