זיכרונות מודחקים – עד כמה הם נכונים?

הנושא של זיכרונות מודחקים הוא נושא כואב ומעורר מחלוקת. כתבתי על הנושא בזמנו בהרחבה. אני מוצא שעיקר חילוקי הדיעות נובע במידה רבה מחוסר היכולת להפריד בין מה שחלק מהאנשים רוצים להאמין בו, לבין המציאות כפי שהיא עולה ממחקרים בנושא. לא במקרה יש פער גדול בין מה שמטפלים חושבים על הנושא לבין מחקרים בתחום. לטעמי, ההתנסויות האישיות והמעורבות הרגשית, שהן חלק אינטגרלי מהטיפול, גורמות למטפלים רבים להאמין בדברים גם אם הם לא נכונים בצורה אובייקטיבית. הדבר בא לידי ביטוי במלוא חריפותו בהקשר של ניצול מיני בילדות. מחקר חדש שאפשר לקרוא אותו כאן שופך אור על הנקודה הזו בדיוק.

המחקר מתמקד באחת השאלות הכי שנויות במחלוקת בהקשר של זיכרונות מודחקים: מה טיבם של זיכרונות טראומטיים שצצים לראשונה בזמן טיפול בלי שהמטופלים יזכרו דבר לפני כן? החוקרים התרכזו בזיכרונות שמקורם כביכול בניצול מיני בילדות. הם ניסו לאמת בצורה עצמאית את קיומם של אותם מקרי ניצול שעלו בטיפול, והשתמשו בקבוצת ביקורת באנשים שזיכרון הניצול המיני היה קיים אצלם במשך כל השנים.

החוקרים ראיינו 57 נבדקים שנזכרו בניצול המיני בשלב כלשהוא בחייהם, ו-71 נבדקים שהזיכרון של הניצול המיני היה קיים אצלם כל הזמן (רוב הנבדקים בשתי הקבוצות היו נשים בתחילת שנות ה-40 לחייהן). מאלו שנזכרו בניצול בזמן מאוחר, החוקרים הבדילו בין כאלו שנזכרו בצורה ספונטאנית לבין אלו שנזכר ובניצול המיני בזמן טיפול פסיכולוגי.

אחרי כן, שני חוקרים עצמאיים שלא ידעו לאיזו קבוצה כל אחד מהנבדקים שייך, ניסו לאמת את אותנטיות הדיווח על הניצול המיני. הם עשו את זה במספר דרכים. למשל, על ידי דיווחים בלתי תלויים של ניצול מיני של התוקף שתקף גם אנשים אחרים, הודאה שלו במעשים הללו או היזכרות של אנשים אחרים בניצול המיני של הנבדק מייד אחרי שהוא נזכר בו.

התוצאות הראו שהיה הבדל קטן מאוד בכמות הראיות לניצול מיני בין אלו שזכרו שנוצלו מינית כל חייהם, לבין אלו שנזכרו בניצול בצורה ספונטאנית. בשני המקרים, הראיות המסייעות נטו להראות שהניצול המיני היה אמיתי. לעומת זאת, היה הבדל גדול בין כמות הראיות של דיווחים שנבעו מזיכרונות ספונטאניים בהשוואה לאלו שעוררו בזמן טיפול. למעשה, לאף אחד מהמקרים ש"נזכרו" בהם בזמן טיפול לא נמצא שום ראייה חיצונית תומכת. הנבדקים שנזכרו בניצול המיני מחוץ לטיפול היו מופתעים הרבה יותר מהגילוי מאלו ש"נזכרו" בו בזמן טיפול, דבר המרמז על כך שהזיכרונות הללו היו אמיתיים ולא הושתלו בזמן הטיפול.

חשוב לציין, שאותם זיכרונות מודחקים של ניצול מיני שעלו בזמן הטיפול, לא הגיעו בהכרח כתוצאה ממאמץ ישיר לעורר אותם. ישנן טכניקות טיפוליות (למשל, היפנוזה) שמטרתן המוצהרת היא להעלות זיכרונות כאלו. הטכניקות הללו מאוד שנויות במחלוקת והאותנטיות של הזיכרונות שעולים מהן מאוד מפוקפקת. רוב הטיפולים הפסיכולוגיים אינם מערבים טכניקות כאלו, וזיכרונות שווא עולים כתוצאה מרמיזות מכוונות או אפילו לא מודעות מצד המטפל.

לממצאים הללו יש השלכות מעבר לטראומות ניצול מיני או טראומות בכלל. יתכן שטיפולים פסיכולוגיים רבים מתבססים על מידע לא אמין מצד המטופלים, מידע שמעורר על ידי המטפלים עצמם, ושיכול להשפיע בצורה דרסטית על מהות הטיפול. עם זאת, המחקר הזה סותר הנחה קודמת שזיכרונות של טראומה לא יכולים להישכח לאורך זמן. זיכרונות טראומטיים יכולים כנראה להיעלם למשך תקופות ארוכות, אבל ככל הנראה אנשים יכולים להיזכר בהם בצורה ספונטאנית בלי שום התערבות חיצונית.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • avivsky  On 04/09/2007 at 7:48 pm

    תודה גיל – זה מעניין וחשוב.
    יש לי שאלה דווקא על מה שאתה מזכיר בסוף:
    "סותר הנחה שזיכרונות של טראומה לא יכולים להישכח".
    איך זה שאנשים שכחו תקיפה מינית ואחר כך נזכרו בה מוכיח משהו לגבי טראומה?
    אני מניח שלטראומה יש איזו הגדרה שמסתמכת לא על איכות האירוע (תקיפה מינית) אלא על התוצאות הגופניות/רגשיות שלו על מי שחווה אותו. אם איננו יודעים מה קרה לאדם בילדות מן הסתם לא נדע האם התקיפה שעבר היתה אירוע טראומטי (במובן הזה שתיארתי) או לא.
    תודה
    אביב

  • גיל  On 04/09/2007 at 8:15 pm

    זה שהזיכרון של האירוע הטראומתי אכן נשכח, אבל יש סימנים חיצוניים אחרים המעידים שמשהו טראומתי התרחש. למשל, אנשים כאלו יפתחו חרדות לא רציונליות, יפחדו לצאת מהבית, יסבלו מסיוטי לילה וכו'. מאוד אפשרי שהזיכרון של האירוע קיים ברמות נמוכות יותר שטרם הגיעו לתודעה, ואז בעקבות אירוע כלשהוא הם צצו פתאום.

    אתה צודק עם זאת שעצם האירוע, קשה ככל שיהיה, לא בהכרח מעיד על טראומה. יש אינספור דוגמאות לאנשים שעברו אירועים קשים ביותר וזכרו אותם מצוין גם בלי לחוות טראומה.

  • טל  On 04/09/2007 at 10:37 pm

    במקרים רבים של ניצול מיני אין כל ראייה חיצונית תומכת. זה לא אומר כלום לגבי אמיתות הדיווח, אבל לא ברור מדוע זה נחשב קריטריון לקביעת האמת האובייקטיבית.

  • גיל  On 04/09/2007 at 11:04 pm

    אבל בכל זאת המחקר הראה פער בלתי סביר בין הראיות החיצוניות במקרים שההיזכרות הייתה ספונטאנית לבין "היזכרות" תוך כדי טיפול. לאף אחד ממקרים ה"היזכרות" בזמן טיפול לא היה תמיכה חיצונית כלשהיא וזה אומר הרבה מאוד.

  • טל  On 04/09/2007 at 11:35 pm

    סתם בתור דוגמה:
    כאשר ישנן ראיות חיצוניות תומכות קל יותר לאדם להזכר באירוע באופן ספונטאני. כאשר אין כאלו סביר יותר שזה יעלה רק במסגרת התומכת והמאפשרת של טיפול. במסגרת כזו האדם אינו עומד ל"משפט" ואינו צריך להביא הוכחות.

    זה כמובן לא בהכרח אומר שזה המצב, אבל להניח שראיות חיצוניות תומכות שווה אמת אובייקטיבית יכול לעשות עוול לכמה אנשים שנפגעו באמת, וגם כמובן לפגוע באמינות המסקנות.

  • גיל  On 04/09/2007 at 11:42 pm

    הוא מתייחס לנקודות הללו (בעיקר בשלב הדיון) ובעוד הם יכולים אולי להסביר נקודתית, מקרה זה או אחר, קשה להאמין שההבדלים יהיו כל כך גורפים. מה עוד שלא נמצאו שום הבדלים משמעותיים בנתונים אחרים בין האנשים.

  • טל  On 05/09/2007 at 12:57 am

    הוא באמת מציין את זה כהסבר אפשרי. כפתרון הוא רק כותב שלא נמצאו ראיות שתומכות בהסבר הזה. זה כמובן לא אומר שהוא לא נכון מכיוון שכלל לא מצויין שחיפשו ראיות כאלה מלכתחילה.
    לא מצאתי שם שום דבר לגבי זה שזה הסבר נקודתי או לגבי זה שקשה להאמין שההבדלים יהיו כל כך גורפים. האם זה מופיע במאמר או שזו השערה שלך?

    לסיכום, נראה שהמאמר אכן תומך באפשרות של קיום זכרונות מודחקים. אם לדייק, מה שהראו שם זה שהסבירות למצוא ראיות תומכות זהה בזכרונות מודחקים לזכרונות לא מודחקים שלא עלו בטיפול.
    לגבי זכרונות מודחקים שעלו בטיפול והסבירות שלהם להיות אמיתיים קשה לומר שמוצג שם משהו חד משמעי או ממש משכנע. אולי זה מכיוון שזו לא ממש אמורה להיות הפואנטה שם וזה לא ממש מה שנבדק שם ממילא.

  • טל  On 05/09/2007 at 12:58 am

    זכרונות לא מודחקים לזכרונות מודחקים שעלו בטיפול.

  • סג  On 07/09/2007 at 11:56 pm

    אם הייתי מדען, הייתי אומר שהמחקר הזה מוכיח מעט מאוד. המקרים לא אומתו, אבל גם לא הופרכו. הושוואה קלות האימות ביחס למקום הגילוי.

    אני מסכים עם טל.

  • גיל  On 08/09/2007 at 1:06 am

    המחקר הזה בפירוש מראה פער גדול בין המקרים השונים, ועל מנת להסביר אותו שלא בדרך שהסבירו אותו המדענים שכן עשו את המחקר רצוי לתת ביקורת עניינית ולא לנסות למצוא מה שנשמע יותר בגדר תירוצים שונים.

    חוץ מזה, במדעי החברה אין הוכחות. יש ממצאים ומחקרים שתומכים בהשערה זו או אחרת. המחקר הזה בהחלט מחזק את הטענה שזכרונות מודחקים שעולים בטיפול לא נכונים.

  • טל  On 09/09/2007 at 9:50 pm

    שזכרונות מודחקים שעולים בטיפול לא נכונים. בין השאר מהסיבה הפשוטה שזה כלל לא מה שנבדק. ראה תגובתי הקודמת.

  • טל  On 09/09/2007 at 9:50 pm

    שזכרונות מודחקים שעולים בטיפול לא נכונים. בין השאר מהסיבה הפשוטה שזה כלל לא מה שנבדק. ראה תגובתי הקודמת.

  • גיל  On 09/09/2007 at 10:03 pm

    זה בהחלט חלק מהמחקר. הם כותבים בפירוש:

    "It was predicted that discontinuous memories recalled in therapy would be less
    likely than those recalled out of therapy to be corroborated due to the fact that therapy
    context often involves an explicit effort to unearth forgotten memories (Polusny &
    Follette, 1996) and thereby raises the opportunity for suggestion."

    כלומר, העובדה שאין תמיכה חיצונית בהחלט מגדילה את הסיכויים שהם מזויפים (ראה גם את הדיון בסוף על אלמנט ההפתעה שגם הוא מחזק את העובדה שאלו זכרונות שווא.

  • טל  On 09/09/2007 at 10:07 pm

    המאמר מתייחס לבעייתיות אפשרית בהסבר ופותר אותה בטיעון "לא נמצאו ראיות שתומכות בזה".
    כדי למצוא ראיות צריך לחפש כאלה. הן לא תמיד דופקות בדלת מעצמן.

  • גיל  On 09/09/2007 at 10:10 pm

    החוקרים בהחלט חיפשו ראיות להסברים הללו ומראים שההבדלים בממצאים שלהם לא נובעים מהבדלים אלו או אחרים באוכלוסייה הנחקרת. אי אפשר לצפות ממחקר אחד שיכסה את כל המשתנים בעולם לא? בשביל להראות שמה שהם טוענים לא נכון צריך להוכיח את זה. מה שהם סיפקו אלו בהחלט ראיות חזקות שתומכות בהשערה שמטפלים משתילים זיכרונות אצל מטופלים.

  • טל  On 09/09/2007 at 10:17 pm

    הציטוט שלך מגיע מהתוצאות. לו זה היה חלק מהמחקר זה היה מופיע בכותרת ובהקדמה. הסיבה שזה נמצא בתוצאות היא כדי להסביר סתירה לכאורה בין ההנחות למסקנות. הסתירה מסתדרת אם מפרידים בין זכרונות שעלו בטיפול לזכרונות שעלו מחוץ לטיפול. זה מספיק כדי להסיק מסקנות לגבי אמיתותם של זכרונות מודחקים (מה שנבדק) אך לגמרי לא מספיק כדי להסיק מסקנות לגבי זכרונות מודחקים שעלו בטיפול.
    כדי שאפשר יהיה לעשות את זה, יהיה דרוש מחקר אחר וחדש.

  • גיל  On 09/09/2007 at 10:26 pm

    אם תקרא את המשפט האחרון בהקדמה, וגם בפיסקה האחרונה של המבוא נאמר בפירוש:
    "A systematic comparison of the factors associated with corroborated vs
    non-corroborated memories can speak to mechanisms that could produce false memories."

    כלומר, זה בהחלט חלק מרכזי של המחקר שנעשה ולטענות שלך אין בסיס אמיתי.

  • טל  On 09/09/2007 at 10:36 pm

    הם אכן התייחסו לזה. הטענה המקורית שלי בעינה עומדת. לא השתכנעתי שניתן פתרון או הסבר אמיתי ומשכנע שפותר את הבעייתיות שהם הציגו ושהבחנתי בה גם אני. כדי לפתור את הבעייתיות הזאת דרוש מחקר אחר.

  • אני  On 17/12/2010 at 7:22 am

    איך בדיוק נזכרים במשהו באופן ספונטני? איך זה קורה? אתה סתם יושב על הספה ואז נזכר שלפני 23 שנה רצחת 18 איש בקנדה?

    ואם כן,אז איך אנכנו יכולים לסמוך על הזכרונות שלנו, הרי אם כל אחד יכול להיזכר באירוע טרגי מהעבר באופן ספונטני זה לא אומר שיש סיכוי שכולנו עברנו התעללות

  • גיל  On 17/12/2010 at 8:44 am

    אני, זו הנקודה. לא נזכרים במשהו כל כך משמעותי באופן ספונטני בלי שזה יתיר בך סימנים כלשהם או חותם כלשהו על הזיכרון.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: