הקלות שבה ניתן להשתיל זיכרונות שווא

שני מחקרים חדשים פורסמו לאחרונה שעוסקים בנושא החשוב של זיכרונות שווא והשתלת זיכרונות. מחקר אחד שיצא ממש עכשיו, עוסק ביצירת זיכרונות שווא כתוצאה מלחץ חברתי וקונפורמיות. המחקר פורסם במגזין סיינס ונעשה במכון וייצמן במעבדה של ידין דודאי. החבר'ה במכון וייצמן חסכו לי עבודה וסיכמו את המחקר בהודעה לעיתונות ולכן אני ממליץ לקרוא את זה ישירות אצלם באתר (יש גם וידאו מעניין). בקצרה, המחקר מראה שכאשר אנשים מתבקשים לזכור סרט שראו, ואז כדי "לעזור" להם באיחזור מספקים להם מידע מאנשים אחרים שצפו כביכול באותו הסרט, אנשים נוטים להעזר במידע הזה, גם אם הוא שגוי. יותר מכך, הזיכרון הכוזב נצרב להם במוח כך שאצל אחוז ניכר של הנבדקים הוא נתפס כאילו הוא מידע אמיתי שתמיד היה שם מהצפייה הראשונה בסרט.

מחקר נוסף נעשה על 100 סטודנטים ובחן את ההשפעות של מודעות פירסומות על יצירת זיכרונות.  במחקר, הציגו לפני הנבדקים פירסומת למוצר פופקורן חדש ופיקטיבי. חצי מהנבדקים ראו מודעת פירסומות עם דימויים חזותיים חלשים, כלומר הם שמעו תאור של המוצר, עד כמה המוצר מתוק וטעים. נבדקים בקבוצה השנייה ראו מודעת פירסומות עם דימויים חזותיים חזקים, אנשים אחרים שאוכלים את המוצר ושמחים מאוד על כך. לאחר מכן, חצי מהנבדקים מכל קבוצה הלכו לחדר שבו מילאו כמה שאלונים, והחצי השני הלכו לחדר אחד שבו נתנו להם לטעום כביכול את הפופקורן החדש (בפועל, הם טעמו פופקורן מסחרי מחברה ידועה).

לאחר כשבוע, חזרו הנבדקים למעבדה ונשאלו האם הם טעמו את הפופקורן. בקבוצה שראתה דימויים חזותיים נמוכים, אלו שלא טעמו את הפופוקרן ומילאו שאלונים, דיווח הרבה פחות שהם באמת טעמו מהמוצר (למרות שקרוב ל-40%  מהם כן טענו שהם טעמו ממנו, לעומת 80% שכן טעמו וזכרו את זה). לעומת זאת, בקבוצת הדימויים החזותיים הבולטים, לא היה הבדל בין אלו שטעמו לאלו שלא טעמו, וקרוב ל-80% מכל אחת מתתי הקבוצות זכרו שהם אכלו את הפופקורן. יתרה מכך, אלו שלא אכלו את הפופקורן נתנו לו ציונים מצוינים על הטעם בדיוק כמו מי שבאמת טעם מהמוצר. ועוד, הם היו בטוחים בדיוק באותה מידה כמו אלו שאכלו את הפופקורן בחוויה שלהם. כלומר, הם אהבו את הפופקורן לא בגלל מודעת הפירסומת אלא בגלל שהם באמת חשבו שאכלו ממנו!

שני המחקרים הללו מצטרפים לשורה ארוכה של מחקרים שמראים עד כמה הזיכרון שלנו נזיל וקל לתעתע בו במניפולציות לא מסובכות במיוחד. למחקרים הללו יכולות להיות גם השלכות מרחיקות לכת על תפיסת החוויות שלנו. אנשים יכולים לחשוב שהם באמת אכלו, ראו או חוו משהו רק בגלל שראו מודעת פרסומות עם גירויים חזותיים חזקים, או בגלל שמישהו אחר סיפק להם פרטים כלשהם על הנושא. למעשה, לפעמים מספיקה רק צפייה פאסיבית באנשים אחרים כדי לנכס את החוויות לעצמנו. הסיבה שהשתלת זיכרונות קלה כל כך, קשורה כנראה לדרך שבה אנחנו בונים זיכרונות במוח. בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו, אנחנו למעשה גם מעצבים ומשנים אותו על פי תחושות רגשיות או חוויות שאנחנו חושבים קשורים לארוע, או שאנחנו מרגישים לגביו היום (או אפילו היינו רוצים להרגיש). שיחה עם חברים, מודעות פירסומות, איזכור של אירועים בחדשות וכו', כל אחד יכול לגרום לבניית זיכרונות מוטעית. העיצוב מחדש הזה משנה את הזיכרונות והם נתפסים כאילו הם באמת התרחשו כך בפועל. ככל שאנחנו חושבים יותר ומנסים להזכר במשהו, כך הסיכוי שאנחנו מעצבים ומשנים אותו מהחוויה הראשונות האמיתית גדול יותר. במובן הזה, אנחנו משאילים הרבה מהזיכרונות שלנו מאנשים אחרים, מהסביבה וגם מעצמנו (דברים שהיינו רוצים לזכור בצורה חיובית יותר למשל). יש לזה כנראה שורשים אבולוציוניים שאת חלקם סקרתי בפוסט על האופטימיות.

למי שמעוניין לרענן את זיכרונו בפוסטים קודמים על זיכרונות שווא, מוזמן להכנס לקטגוריה הזו.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • דפנה לוי  On 01/07/2011 at 1:17 pm

    הו איזו נחת לרומנטיקנים… סוף סוף המדע מבין שהחוויה, המציאות, התפישה, התיעוד, הזיכרון – אלא ישויות נפרדות. אולי בסוף אפילו נגלה שיש לנו נפש…

  • ארך אפיים  On 01/07/2011 at 11:11 pm

    היה סיפור עם הפרויקט של ספילברג לאיסוף עדויות של ניצולי שואה. באחוז גבוה מהמקרים אנשים "זכרו" דברים שסתרו את הרקורד הכתוב – הם זכרו איך הגיע מפקד חדש למחנה הריכוז שהיו בו, לדוגמא, כאשר בעצם המפקד הגיע, סיים תפקיד ועזב חודשים לפני שהם עצמם הגיעו, או שזכרו אירועים ידועים שהתרחשו מאות ק"מ מהמחנה שבו היו, וכך הלאה. אין לי מקור – אולי מישהו אחר זוכר.

  • לואי  On 02/07/2011 at 12:48 am

    פוסט ראוי לקריאה ודיון – צוטט בפורום תקשורת ועיתונות בתפוז:

    http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=391&MessageId=153636221

    זכורים גם מקרים אינדבידואליים בהם פיתחו מטופלות זכרונות שווא על הטרדות מיניות בידי אבותיהן בילדותן, למשל.

    • לואי  On 02/07/2011 at 8:36 am

      תודה, גיל. זה ביקור ראשון שלי כאן – עם הזמן אכיר גם תכנים קודמים.
      🙂

    • ולדימיר  On 02/07/2011 at 9:11 am

      הבאת באמת דוגמה לשימוש חשוב בתחום המחקר המרתק והחשוב של זכרונות שווא, גיל שכח להגיד אז טוב שכתבת. יש גם אנשים שמרוויחים כסף מזה, למשל אליזבת לופטוס והעיקר ומה שהכי חשוב – אנשים שמאשימים אותם באונס נשארים חופשיים!

      יש טענות מטופשים נגד התחום, למשל שלא עשו מחקר על השתלת זכרונות טראומטיים ועוד שטויות מטעם אנשים בעלי אינטרס.

      • גיל  On 02/07/2011 at 9:39 am

        ולדימיר חבל שאתה מפיץ דיבה ואומר דברים לא נכונים. אליזבת לופטוס לא מרוויחה כסף מזה, אם כבר, מאיימים על חייה.

        המשפט "אנשים שמאשימים אותם באונס נשארים חופשיים" לא מובן. האם לדעתך כל מי שמאשימים אותו במשהו צריך ללכת לכלא? בשביל זה יש משפט, הוכחות מעל לספק סביר וכו'.

        אגב, זה לא נכון שלא עשו מחקרים על השתלה של זיכרונות טראומטיים, ממליץ לך להסתכל בפוסטים קודמים.

      • ולדימיר  On 02/07/2011 at 10:25 am

        לא מבין, עד מומחה לא מקבל כסף? אם מאיימים עליה אז בטח שצריך לשלם לה אפילו יותר!

        כאן כתוב אפילו שקיבלה כסף http://anatgur.wordpress.com/2010/02/27/%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%93%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%98%D7%A2%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%94/

        אתה אומר שלא נכון?

        מה פתאום כתבתי שמי שמאשימים צריך ללכת לכלא? אמרתי שמה שהכי חשוב בתחום זה, שמי שמאשימים באונס נשאר חופשי!

        לא מתעניין בהשתלה של זכרונות טראומטיים, אומר שזה טיעון טפש של אנשים עם אינטרסים. לא זוכר שראיתי אצלך, גם לא מוצא קישור (אבל כמו שאמרתי, לא מתעניין כל כך).

      • גיל  On 02/07/2011 at 10:37 am

        לא הייתי מסתמך על הקישור שהבאת שהוא מאוד מגמתי ואנטי מדעי (אתה יכול לראות את התגובות שלי שם).

        אליבזת לופטוס מקבלת מעט מאוד כסף על העדויות שלה והיא בטח לא מתעשרת מזה. העבודה שהיא צריכה לעשות לפני כל עדות, כולל הפסדים של ימי עבודה בוודאי צריכים להיות מכוסים ואי אפשר לצפות שתעשה את זה בחינם.

        לא הבנתי למה זה הכי חשוב שמי שמואשם באונס נשאר חופשי.

        ואנא, תשתדל לשמור על תרבותיות בדיון. נא לא לכנות אנשים או טיעונים טיפשים. אם אתה מעוניין לומר משהו, תבסס אותו בלי להשתמש בכינויים.

      • ולדימיר  On 02/07/2011 at 10:58 am

        טוב, סליחה, רק רציתי לתמוך במחקר שלך

      • גיל  On 02/07/2011 at 11:06 am

        ולדימיר, זה לא מחקר שלי. אתה יותר ממוזמן להביע דיעה על המחקר רק מה שאני מבקש זה לא סתם לזרוק הכללות שלא ממש קשורות לנושא.

      • ולדימיר  On 02/07/2011 at 11:15 am

        אה, חשבתי שמחקר שלך. אז אני תומך במחקר לא שלך.

  • גיל  On 02/07/2011 at 12:52 am

    לואי, כתבתי על הנושא של זיכרונות שווא בהקשר של טיפול ותקיפה מינית לא מעט בבלוג. אם תכנס לקישור האחרון תוכל למצוא סקירה של המחקרים בנושא.

  • פנינה כץ  On 02/07/2011 at 7:58 am

    גיל, מחקר מרתק. וכמובן מעורר מחשבה.

  • ארנון  On 04/07/2011 at 6:13 am

    שלום,
    הייתי לפני שבועיים בהרצאה אצל פרופ' דודאי. היה מרתק כרגיל, אלא שהפעם הוא הציע תיאוריה שנשמעת ספקולטיבית לגמרי, לגבי הזיכרון שמתעתע בנו.
    ההצעה שלו אומרת, כי מבחינה אבולוציונית, ישנה חשיבות גדולה יותר לדמיון מפותח מאשר לזכרון מדויק. לפיכך, הזיכרון מהווה בעצם סוג של פלטפורמה עלינו אנחנו יכולים לבסס את רעיונותינו המדומיינים, ואילו היה הזיכרון מדויק וחזק מדי, הרי שכנפי הדמיון היו מקוצצות.
    מענין.

    • לואי לואי  On 05/07/2011 at 12:27 am

      ספקולטיבי או לא, יש משהו מאוד מעורר מחשבה בדברי פרופ' דודאי. זיכרון מחבר אותנו למקום שבו היינו והדמיון – אל המקום אליו אנחנו רוצים להגיע. חזון הוא דבר בלתי אפשרי בלי דמיון.

      האמת נמצאת אי שם באמצע: האבולוציה צריכה זיכרון ודמיון באותה מידה.

  • גיל  On 04/07/2011 at 10:08 am

    ארנון, יש כל מיני תאוריות אבולוציוניות ואחרות לאיך זה מתבצע. אני מסכים שמה שתארת נשמע ספקולטיבי.

    • נימרוד  On 05/07/2011 at 8:45 am

      ספקולטיבי, ועם זאת ניתן בנקל לראות ביסוס מסויים בשיטות ציד עתיקות המתבססות על "כניסה למוחה של החיה" על מנת להבין לאן הייתה פונה בנקודה שעקבותיה על הקרקע נעלמות.
      אם יורשה לי לדמיין קצת בעצמי ולפתח את התיאוריה הייתי אומר שהיכולת לחוות דברים כמעט במלואם דרך צפייה מן הצד בלבד הכרחית לצייד שעוקב אחרי, למשל, צבי, וחייב לדעת לאן זה פנה על מנת להמשיך לעקוב אחריו. פה מתבצע אחד מהשלבים, החוויה דרך צפיה מן הצד. במקרה שירדוף גם אחרי צבי נוסף שיתנהג בדרך דומה, עשיית החוויה של ה"המצאות במוחו של הצבי" לחלק מהזכרון ה"אותנטי" של הצייד תאפשר לו בפעם הבאה בה יתקל בסיטואציה דומה בה יהיה עליו לאתר את דודו של אותו צבי אשר מתנהג בצורה דומה, לפענח את החלטותיו של הצבי בזמן קצר יותר ולכן להיות צייד יעיל יותר. יכול להיות, לדעתי, שזהו אחד המקורות האבולוציוניים לדמיון המפותח שלנו וליכולתינו המפוקפת להפוך זכרונות לשלנו.

      • אסףר  On 09/07/2011 at 3:49 am

        מעניין הקישור בין שכרונות שווא, הכנסות למוח של חיה אחרת, ושרידה.

        קצת מזכיר את המחקר העכשווי על "נוירוני מראה".

        והנה הרצאה קצרה ומאלפת מ-TED של אחד מבכירי החוקרים על הנושא. מאד ספקולטיבי (כמו מה שציטטת) אבל מרתק

  • גיל  On 05/07/2011 at 7:53 pm

    ללא ספק תאוריה מעניינת, נצטרך להמתין לקצת יותר תמיכה אמפירית בנושא.

  • מומלצי הבלוגוספירה  On 07/07/2011 at 4:02 am

    דיון מצויין. יופי של פוסט.

  • niron1  On 08/07/2011 at 4:59 am

    להשתיל זכרונות מאוד קל, אבל למחוק אותם קשה.. אומרים שיתרון האדם על החיה היכולת שלו לזכור (יותר) והיכולת לשכוח. בעיני,אחת הבעיות הגדולות של המין האנושי הוא חוסר היכולת, לשכוח, למחוק זכרונות או מחשבות שליליות. בעצם אנחנו, או האושר שלנו תלוי בטיב המחשבות שלנו, אבל קשה עד בלתי אפשרי להזיז מחשבות כמה שזה נשמע לא הגיוני. מעניין מהבחינה האבולוציונית,מדוע העניין הזה של אירועים או מחשבות שליליות "תפס" כה חזק בבני האדם, עד כדי פגיעה באושר של הפרט.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: