כיצד נוצרים זיכרונות שווא?

הנושא של זיכרונות מודחקים לא יורד מהכותרות. לפני שבוע הרשיע בית המשפט המחוזי אב באונס בתו, אונס שלטענתה התרחש בגילאים 9-10 ושהודחק על ידה עד שעלה שוב לאחר יותר מ-15 שנה. לא קראתי את פסק הדין ולכן אני לא יכול לחוות דיעה על המקרה הספציפי הזה. אני יודע שיש כמה משפטנים מבין הקוראים ואם מי מהם קרא ורוצה לשתף אותנו בתובנות מהמקרה הזה הוא מוזמן לעשות את זה בתגובות. אני מעוניין להתייחס למנגונים הפסיכולוגים והפסיולוגיים שמעורבים ביצירת זיכרונות שווא. כמה מחקרים שנעשו לאחרונה שופכים אור על הנושא החשוב והמרתק הזה, שממשיך לעורר סערה בעולם הפסיכולוגיה והמשפט. קוראי הבלוג הותיקים יודעים שכבר כתבתי על כך בעבר ולכן מומלץ קודם לקרוא את הפוסטים הקודמים, וגם את התגובות שבאו בעקבותיהן (כאן, כאן, פה, וגם כאן).

דמיינו לעצמכם שאתם שוכבים ערומים על שולחן מתכתי. הרגליים והידיים שלכם קשורות. מעליכם עומדים חייזרים, בגוף רזה עם עיניים בולטות דמויות צפרדע שמתקשרים זה עם זה בצורה טלפתית. הם מחדירים מחטים משונות לגוף שלכם ומתחילים לחתוך אותו…

התיאור הנ"ל מגיע ממחקר שנעשה על אנשים שטוענים שנחטפו על ידי חוצנים. במחקר שנעשה על ידי ריצ'ארד מקנאלי (Richard Mcnally) מאוניברסיטת הרווארד, התבקשו אנשים שטענו שנחטפו על ידי חייזרים לתאר את חווית החטיפה. לאחר מכן, הוקלטו התיאורים הללו בקול נייטרלי והושמעו לאותם נבדקים כאשר החוקרים חיברו אותם לאלקטרודות ומדדו מדדים פיזיולוגיים שונים כמו הזעה, מתח שרירים, קצב פעימות הלב ועוד. הנבדקים הללו הושוו לקבוצה אחרת של אנשים שחוו סימנים להפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) כתוצאה מניצול מיני, השתתפות במלחמה או טראומות אחרות, ועברו תהליך דומה של הקראת הטראומה בפניהם. התוצאות הראו שהאזנה לתיאורי החטיפה עוררה אצל הנבדקים תגובה פיזיולוגית חזקה לפחות, ובמקרים רבים חזקה יותר, מאלו שחוון טראומה אמיתית ואובחנו כסובלים מ-PTSD.

בהנחה שאתם לא סבורים שהאנשים במחקר אכן נחטפו על ידי חייזרים, המחקר מוכיח שניתן לבנות זיכרונות כה חזקים, זיכרונות שאנשים מרגישים שהם חוו אותם על באמת, עד כדי כך שהם גורמים להם לסימפטומים ידועים של טראומה או הפרעת דחק פוסט טראומטית. חשוב להבהיר, ברוב המקרים אנשים לא מודעים לסיבות שהזיכרונות שנוצרו אצלם הם זיכרונות שווא. הם לא מנסים לרמות אף אחד בכוונה ולא יודעים איך הזיכרונות הללו נוצרו. המחקר המודרני על זיכרון גורס שכל זיכרון, בין אם הוא אמיתי או מזויף, לא רק מהווה מכשיר מתווך לחוויות שלנו, אלא הזיכרון עצמו הוא חוויה. וכאשר הוא מערב רגשות כה עזים הזיכרון עצמו נצרב במוח שלנו.

במובנים רבים, אנשים שיוצרים זיכרונות שווא כמו בדוגמא של החייזרים יוצרים שלא במתכוון את השקר המושלם. הדרך הטובה ביותר לשכנע אנשים במשהו, היא להאמין בזה בעצמך. הונאה עצמית היא אחד מהמנגנונים הפסיכולוגיים החזקים ביותר הקיימים. אם אנשים לא רק מאמינים בשקר אלא גם חשים אותו בכל רמ"ח אבריהם, מה שהם אומרים נתפס כאמין מאוד.

לא מסובך להבין את ההשלכות המשפטיות שיש להופעה של עד שמעיד על חוויות שעבר ושעבורו הן אמיתיות לגמרי במשפט. דמיינו שאדם צריך להעיד על טראומה שעבר. קל לראות למה עדות כזו תשמע מאוד אמינה בעיניי שופטים או חבר מושבעים. ההונאה העצמית הזו משכנעת אחרים מכיוון שאותו אדם חווה אותה כאמיתית והוא באמת לא מנסה לשקר בכוונה. זו גם בדיוק הסיבה שקשה לאנשים שמחזיקים בזיכרון שווא לקבל את העובדה שהזיכרון שלהם לא אמיתי ושמה שהם זוכרים לא התרחש באמת. ניסיונות שיכנוע של אחרים נתקלים לרוב בתגובות חריפות ובצדק רב מבחינתם של אותם אנשים. מי באמת לא היה מתרגז אם היו אומרים לו שהוא משקר, או שדבר מה הוא פרי הדימיון שלו בלבד? זה היה יכול להסתיים באי נעימות לאותו אדם, אילולא לזיכרונות כאלו לא היו השלכות גם על אנשים אחרים שמואשמים בפשעים נוראים. במקרה כזה, רצוי להסתכל על התמונה בכללותה ולהבין מה בדיוק מתרחש כאן. לשם כך, חייבים לפנות למחקרים מדעיים שנעשו בנושא הזה.

זיכרונות מודחקים של ניצול מיני

רבים מהמחקרים הראשונים על זיכרונות מודחקים נעשו על נבדקים בריאים שלא חוו טראומה. כך למשל, המחקרים הקלאסיים של אליזבת לופטוס עסקו בהשתלת זיכרונות שווא של הליכה לאיבוד בקניון (פירוט ראו כאן). אבל מה בדבר אנשים שחוו טראומה מינית או אנשים ששיחזרו זיכרונות על ניצול מיני לאחר טיפול. האם הם נוחים להשפעה בדיוק כמו אחרים? מחקר שנעשה לפני כמה שנים בא לבדוק בדיוק את זה. במחקר, נבדקו 4 קבוצות של נשים. קבוצה אחת של נשים נוצלה מינית בילדותן ותמיד זכרו את המקרה, קבוצה שנייה האמינה שעברו ניצול מיני אבל לא היה להן שום זיכרון על כך, קבוצה שלישית, כאלו שנזכרו בניצול מיני שעברו בילדותן בעקבות טיפול פסיכולוגי למרות שלא זכרו אותו במשך שנים, וקבוצת ביקורת של נשים שהיו בטוחות שמעולם לא נוצלו מבחינה מינית.

כל הנבדקות קיבלו מבחן סמנטי מקובל לאיחזור מילים, שבו מוצגות בפניהן מספר מילים הקשורות לנושא מסוים (למשל, מנוחה, חלום, נימנום, עייפות). לאחר מכן, הוצגה בפניהן הרשימה בשנית, אבל הפעם היא כללה גם מילה נוספת שלא הופיעה ברשימה המקורית (במקרה שלנו: שינה). קבוצת הנשים שבהן הזיכרון על הניצול המיני עלה לאחר שנים של הדחקה כביכול, איחזרה את המילה השגויה בצורה משמעותית יותר מכל קבוצה אחרת (68% מהנשים בקבוצה דיווחו שהמילה שינה הופיעה ברשימה המקורית, לעומת 38% בקבוצת הביקורת). תוצאות המחקר הזה מרמזות שלנשים שמדווחות על ניצול מיני מודחק יש סף נמוך יותר לזיהוי לא נכון של אירועים, ויש להן כנראה נטייה חזקה יותר ליצירת זיכרונות שווא.

פסיכולוגים המתמחים בטיפול בטראומות מיניות זעמו אחרי פירסום המחקר. הם טענו, שיתכן שטראומה על ניצול מיני כל כך נוראית, שלא רק שנשים מדחיקות אותם למשך שנים אלא גם שהיא מעוותת את הזיכרונות של אותן נשים כפי שהיא באה לידי ביטוי במבחן הסמנטי. החוקרים מהמחקר המקורי נענו לאתגר וערכו מחקר המשך. במחקר הזה הם בחנו את הזיכרונות של אנשים שטענו שנחטפו על ידי חוצנים, וששיחזרו את החטיפה תחת היפנוזה. רוב הנבדקים במחקר דיווחו שחוצנים שאבו מהם בכפייה זרע או ביצית (כנראה לצורך הפרייה אינטר-גלקטית).

ברור שבניגוד לקבוצת הנשים במחקר הראשון, שיש ספק אם אכן חוו טראומה מינית, איש לא יטען כעת שהקבוצה הזו אכן חוותה טראומה אמיתית כתוצאה מהחטיפה (למרות שהם בהחלט סבלו מהפרעת דחק פוסט טראומטית כמתואר למעלה). כעת, הנבדקים הללו נבחנו באותו מבחן מילים סמנטי שהועבר לקבוצות הנשים במחקר הראשון, ובדיוק כמו הנשים שטענו שהזיכרון על הניצול המיני עלה לתודעתן לאחר שנים, כך גם כאן קבוצת החטופים לכאורה איחזרו מילים שגויות פעמים רבות יותר מקבוצת הביקורת. אי אפשר היה לטעון שאותם אנשים חוו טראומה אמיתית ושהיא זו שגרמה להם לעיוותי הזיכרון. האירוניה לגבי המחקר הזה היא שבעקבותיו, מחבריו קיבלו הרבה יותר תגובות שליליות ודואר שנאה מאשר אחרי פירסום המחקר הראשוני. אנשים רבים הלינו בפניהם, איך הם מעיזים לטעון שהנבדקים במחקר לא נחטפו על ידי חייזרים?!

זיכרונות שווא, דימיון מפותח ודימויים חזותיים

מהיכן בדיוק מגיעים אנשים למסקנה שהם נחטפו על ידי חייזרים? דוגמא אחת להיווצרות זיכרונות כאלו היא דרך "שיתוק שינה". זהו מצב שבו אנשים מתעוררים באמצע הלילה, בלי יכולת לזוז. בזמן החלום, השרירים שלנו משותקים בצורה זמנית, מנגנון אבולוציוני קדום שמונע מאיתנו לרדוף אחרי שדים שרודפים אחרינו בחלום, או מונע תנועות מיותרות שיכולות לפצוע אותנו. אנשים מתעוררים לפעמים אחרי שלב החלימה, לפני שהשיתוק נפסק. במצב כזה, אנשים יכולים לחווות הלוזינציות שבהן הם רואים אורות, או חשים שיש מישהו ליד המיטה. רוב האנשים חשים פחד כתוצאה מהחוויה הזו. האנשים הללו אינם סובלים משום הפרעה נפשית, אבל כשהם קמים בבוקר הם יכולים לדווח על חוויות שונות ומשונות, כולל חטיפה על ידי חוצנים, כאילו התרחשו באמת. זה במיוחד נפוץ אצל אלו שיש להם נטייה להאמין בקיומם של עב"מים, או כאלו שמחזיקים באמונות ניו אייג'יות. צורה אחרת של יצירת זיכרונות שווא היא השתלת זיכרונות בזמן טיפול פסיכולוגי, נושא שהקדשתי לו פוסט נפרד.

אנשים המדווחים שנחטפו על ידי חייזרים נוטים יותר לחיות בעולם של פנטזיה. הם ייטו לחלום בהקיץ, או יוקסמו בקלות על ידי שקיעה עד כדי שיאבדו את תחושת הזמן והמקום. אנשים כאלו מגיבים בצורה חזקה יותר לכל מיני סיפורים דימיוניים, ויש להם את היכולת לחוות אותם בצורה חיה יותר. האם היכולת הזו לדמיין היא זו שיכולה להסביר את נושא זיכרונות השווא? סטיבן קוסלין (Stephen Kosslyn), סבור שכן.

קוסלין הוא פסיכולוג מאוניברסיטת הרווארד שחוקר את מקורות הדימיון האנושי על ידי הדמיות מגנטיות של המוח (fMRI או PET). בתחילת שנות ה-90 הוא היה הראשון שגילה תגלית מפתיע. אותם איזורים במוח שמופעלים כשאחנו רואים תמונה כלשהיא, מופעלים גם כאשר אנחנו מדמיינים את אותה התמונה. הדימויים הללו משמשים בתהליכי זיכרון או הסקה. מכיוון שפעמים רבות אי אפשר לדעת האם המקור שלהם אמיתי או דימיוני, אפשר לראות איך בקלות הזיכרונות שלנו נעשים מבולבלים לעיתים.

הפסיכולוג ריצ'ארד בריאנט (Richard Bryant) מאוניברסיטת ניו סאות' וולס באוסטרליה, חקר אנשים שהיו מעורבים בתאונות דרכים חמורות. אצל כל האנשים במחקר, התאונה הייתה כל כך חמורה שהם איבדו את ההכרה מיידית ולא זכרו כלום מהתאונה. לאחר מספר חודשים, חלק מהאנשים פיתחו הפרעת דחק פוסט טראומטית. כשבריאנט ראיין אותם, התברר שהם שיחזרו את התאונה על ידי קריאה של דיווחים עיתונאיים על התאונה, תמונות מהתאונה וסיפורים של אנשים שנכחו בתאונה. בכוח הדימיון שלהם בלבד, הם חיברו בראשם את סיפור התאונה, סיפור כל כך חזק כך שהוא גרם להופעת PTSD. מחקרים אחרים מצביעים על תופעה דומה. כששואלים אנשים אחרי אירוע טראומתי (חזרה משדה הקרב, שוד מזוין) לכתוב כל מה שהם זוכרים ממנו, ולאחר שנה או שנתיים מבקשים מהם לעשות זאת שוב, מתגלים הבדלים גדולים בין תיאורי המקרה. בפעם השנייה שאנשים מתבקשים לשחזר את הארוע הם שוכחים פרטים שהזכירו בפעם הראשונה, ומוסיפים פרטים חדשים שלא היו קיימים קודם. התיאורים המתקבלים מאנשים שונים שנכחו באותו אירוע יכולים לגרום לנו לחשוב שהם מתארים אירועים שונים לגמרי.

מחקרי מעבדה מראים שלמוח האנושי יש רגישות גדולה מאוד לדימויים חזותיים. סטיבן לינדסי ערך מחקר שבו הראה כיצד תמונות חזותיות מגבירות את הייצור של זיכרונות כוזבים. בניסוי, הוא תיחקר הורים לסטודנטים לגבי אירועים שהתרחשו כשילדם היה בכיתה א'. לאחר מכן, הוא סיפר לסטודנטים, שבכיתה א' הם השתתפו במתיחה על חשבון המורה שלהם (שמו דבק על שולחן המורה), סיפור שלא היה ולא נברא. לחלק מהנבדקים הוא הציג את תמונת המחזור של הכיתה. התוצאות היו מדהימות. שניים מכל שלושה סטודנטים שראו את תמונת המחזור של הכיתה שלהם האמין שהסיפור התרחש באמת, הרבה יותר מאשר השתלת זיכרון "רגילה" שאינה כוללת דימוי חזותי. גם לאחר שהסטודנטים תודרכו בסיום המחקר ונאמר להם שהזיכרון שלהם הוא זיכרון שווא, רבים מהם המשיכו להאמין שהמתיחה אכן התרחשה במציאות!

בני אדם בונים לעצמם סיפורים כדי שהעולם סביבם יראה הגיוני. אין לנו אפשרות לזכור כל דבר כמו מחשב, כי אחרת המוח שלנו היה מתפוצץ ממידע שרובו לא רלוונטי עבורנו. מכיוון שאנחנו לא יכולים לזכור הכל, לא מפתיע אולי שאנחנו ממלאים את החסר בסיפורים שהמצאנו לעצמנו. מעבר לכך, אנשים לא זוכרים דברים בצורה מילולית. כשאנחנו משחזרים שיחה עם חבר, אנחנו לא זוכרים את המילים אחת לאחת, אלא זוכרים גם את האינטונציות בקול, המחוות הגופניות, הרגשות שצפו ועלו בנו וכו'. כלומר, אנחנו מסננים את השיחה דרך המודעות שלנו. אם מישהו מספר לנו שהוא עייף כי התינוק שלו היה ער כל הלילה, אנחנו יכולים מאוחר יותר לזכור שהתינוק בכה כל הלילה. הסקה כזו, שכולנו עושים, היא בעצם משהו מאוד אינטליגנטי כי הוא עוזר לנו להשלים פערים. הבעייה היא, שבמקרים רבים ההסקה הזו שגויה. אחרי ככלות הכל יתכן שהתינוק לא בכה כל הלילה.

זיכרונות מודחקים כתופעה מודרנית?

מחקר שפורסם לפני שנתיים על ידי האריסון פופ (Harrison Pope) ועמיתים ניסה לבדוק האם זיכרונות מודחקים הם תופעה תרבותית מודרנית. לצורך כך, הציע פופ בפורומים שונים ברשת 1000 דולר למי שיצליח למצוא מקרה אחד של זיכרון מודחק, אמיתי או בידיוני, שמוזכר לפני שנת 1800. הרעיון שעמד מאחורי המחקר הזה היה, שאם מקרים של זיכרונות מודחקים מהווים חלק מהפסיכולוגיה האנושית, הם בוודאי התרחשו לאורך ההיסטוריה שלנו והוזכרו בספרות הרפואית או בספרות הבידיונית. לאחר חיפושים שנערכו חודשים רבים, לא נמצא אף מקרה כזה. העובדה שאפילו בספרות הבידיונית לא הוזכרו מקרים כאלו, מחזקת את ההשערה שמקרים כאלו הם תופעה תרבותית עכשווית, ולא חלק אינטגרלי מהתודעה (או חוסר התודעה) של בני האדם. תופעות פסיכולוגיות או נוירולוגיות דומות אחרות כמו שיטיון (דמנציה), דלוזיות או הליזונציות, דווחו מאז ומעולם ואינן אופייניות רק לעולם המודרני, מה שמחזק עוד יותר את ההשערה שהתרבות המודרנית מהווה גורם מרכזי לדיווחים על זיכרונות מודחקים. מאז שפרויד דיווח על קיומם של זיכרונות מודחקים לראשונה (משהו שהוא מאוחר יותר חזר בו), התופעה התחילה להיות נפוצה בעולם המערבי ודווחה באופן תדיר על ידי אנשים שונים.

מטפלים שונים טוענים שאין להם צורך במחקרים הללו מכיוון שמשיחות עם מטופלות ברור להם שקיימת הדחקה רבת שנים שצצה לה ככה פתאום. עקרונית, קשה מאוד להוכיח שזה לא נכון. אי אפשר להוכיח שמשהו לא התרחש בפועל כשמישהו אומר לנו שכן. עם זאת, מאות מחקרים על טראומות מראים שלא ניתן כנראה להדחיק אירוע טראומתי לגמרי. מי שחווה אירוע טראומתי יזכור לכל הפחות שהוא התקיים גם אם לא יזכור מה קרה בו בדיוק. מעבר לכך, לאירועים טראומטיים אמיתיים יש השפעות גדולות על ההתנהגות של אותו אדם גם אם הם לא מודעים בזמן אמיתי למקור השינוי. תופעות כמו סיוטי לילה, התפרצויות זעם, פחדים מאנשים זרים או ממקומות עם קהל, חרדות, התפתחות פוביות או אובססיות – כל אלו מתרחשים בזמן אמיתי ואנשים בסביבה הקרובה מבחינים בהם, גם אם הם לא יודעים את מקורם. למשל, אנשים שחוו הלם קרב מדווחים תדירות על נדודי שינה או חוסר יכולת לתפקד לאחר הטראומה גם אם הם לא מייחסים אותה לאירוע הקרב.

מטפלים רבים גם טוענים שיש הבדל בין מחקרי המעבדה לטראומות אמיתיות. הם טוענים שאף אחד לא הוכיח שניתן להשתיל טראומות מיניות ושבכלל העיבוד של הטראומות המיניות נעשה במקום אחר במוח. מעבר לעובדה שהמשפט האחרון פשוט לא נכון ואין שום הוכחה שזיכרונות שווא שונים מעובדים במקומות שונים במוח, או שטראומה מינית מעובדת במקום שונה מטראומות אחרות, המחקרים שסקרתי כאן מראים בבירור שאפשר ועוד איך ליצור זיכרונות טראומטיים לא אמיתיים. מדוע קל למטפלים לפטור בקלות אנשים שמדווחים שנחטפו על ידי חייזרים אבל הם לא מפקפקים באותה מידה בסיפורים על טראומות אחרות?

אחת הטענות המושמעות בהקשר הזה, שהשתלת זיכרונות שנעשו במעבדה אינן טראומטיות כמו ניצול מיני ולכן הן בקטגוריה אחרת.  אבל מחקרים מראים שדווקא כן ניתן לשתול זיכרונות שווא שמובילים לתחושות לא נעימות. מחקרים שנעשו על ידי אליבזת לופטוס ואחרים הראו כיצד ניתן להשתיל בהצלחה זיכרון שווא שמוביל לרתיעה ממאכל מסוים. למשל, הם גרמו לאנשים לחשוב שגלידת תותים או סלט ביצים גרמו להם לקילקול קיבה, מה שהוביל את הנבדקים לא לרצות לאכול את המאכלים הללו בעתיד. מסיבות אתיות כמובן אי אפשר לבצע מחקרים מבוקרים של השתלת זיכרונות טראומטיים מפגיעה מינית, אבל כל הספרות המחקרית מורה בבירור שמצב כזה אפשרי מאוד (לסקירה של טכניקות טיפוליות שמאפשרות השתלה כזו ראו כאן).

הדיון על נכונות הזיכרונות המודחקים מעלה שאלות כבדות משקל לגבי הפער הקיים בין טכניקות טיפוליות מסוימות, בעיקר כאלו המחזיקות בהנחות יסוד פסיכואנליטיות, לבין המחקרים המדעיים שנעשים בתחום. אם טיפולים מסוימים אינם מבוססים על המתודה המדעית, אני סבור שזה מעלה סימן שאלה גדול לגבי איכותם והאתיקה שמלווה אותם. מעבר לכך, יתכן מאוד שטיפולים שדוחקים באנשים לחפור בעברם, מזיקים להם יותר ממה שהם מועילים (כמו בדוגמא של האנשים שבנו לעצמם סיפור מהתאונה שעברה עליהם). המגמה היום של מעבר לטיפולים קוגנטיביים והתנהגותיים, שמבוססים על מחקרים נוקשים, היא צעד בכיוון הנכון. יש לקוות ששאר סוגי הטיפולים לא ישארו מאחור.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • michaly  On 17/05/2009 at 7:58 pm

    היא שאולי בזמן אמת הניצול המיני לא נחווה כלל כטראומה. ילדה קטנה לא בהכרח יודעת שהיא מנוצלת, ואם לא נלווה לזה גם כאב פיזי, יכול להיות שלא מדובר בהדחקה אלא בשכחה רגילה, והנושא יצוץ שוב רק בבגרות, כשהיא תלמד מה משמעותו של ניצול מיני ואז גם תיזכר במה שנעשה לה ותבין שהיא עצמה קורבן.

  • גיל  On 17/05/2009 at 8:02 pm

    השאלה היא, אם זה לא נחווה כטראומה, האם יש היגיון להפוך את זה לטראומה? אני לא מדבר על היזכרות ספונטאנית, אלא כזו שמכריחה אותה לחפור בעבר. הרי במצב כזה היא מבנה את כל המשמעויות שהיא יודעת כאדם בוגר על טראומה מינית על החוויה הפרטית שלה ובונה לעצמה זיכרונות חדשים שלא קשורים ישירות למה שהיא עברה שעלולים להוביל לטראומה.

  • michaly  On 17/05/2009 at 8:09 pm

    אבל אני באופן כללי נגד עימותים שעלולים להיות מעציבים, כולל עימותים עם העבר

  • הנדרסון  On 17/05/2009 at 8:24 pm

    http://elyon1.court.gov.il/heb/dover/4967625.doc

  • ניצן  On 17/05/2009 at 8:32 pm

    וואו… מעניין נורא.

    למדנו על זה גם במבוא לפסיכולוגיה:-)

  • הנדרסון  On 17/05/2009 at 8:34 pm

    טוב, אחרי שהשקעתי שעתיים בקריאת 323 עמודי פסה"ד אני חושב שזה מקרה בעייתי וגבולי ולא קיימת ראיה חיצונית אובייקטיבית בלתי תלויה בדברי המתלוננת שיש בה להוות אישוש חיצוני לטענותיה. הכל נסמך על האמון בדבריה.
    אני כמובן לא טוען שברור שהיא משקרת או שהיא מדמיינת ומאמינה בתום לב לעצמה ויתכן שהכל אמת, אבל ניכר היה בפסה"ד שהשופטים, בעיקר השופטת סוקולוב, עושה הכל כדי להציג כל אלמנט בראיות התביעה ש"לא מסתדר" שעלול ליצור ספק בסיפור ככלום ומצד שני לבטל כל ראית הגנה שעשויה לפעול לטובת הנאשם, לעיתים בנחרצות איפה שההגיון אומר שיש ספק ,ממבחינת קודם יורים את החץ ואח,כ מציירים מטרה.
    הכל יכול להיות במקרה המזוויע הזה, אבל להגיד שאין ספק, את זה אי אפשר להגיד. זכונות שווא אכן קיימים, כמו שזכרונות אמיתיים קיים והשאלה חסרת הפיתרון הינה איך נבחין בין השניים.ההרשעה גבולית ולא בטוח שתעמוד בערעור בעליון, על סמך תקדימי עבר, זה לא בטוח.
    למשל השופטת סוקולוב מוצאת חיזוק בדברי אחות המתלוננת שלדבריה זה תמיד היה באויר בבית שהאבא פגע מינית במתלוננת בלי לציין קונקרטיזציה של האמירה הזאת במה זה התבטא.
    מצד שני היא מוצאת חיזוק בזה שהנאשם אמר שאף פעם לא קילח את בנותיו כי בהיותם משפחה תימנית דתית זה תפקיד האם. אומרת השופטת סוקולוב, מה זה אף פעם, ומה כשהאם לא בבית או חולה במקרים נדירים. ולכן היא אומרת, עצם ההכחשה הקיצונית של הנאשם שאי פעם קילח אותה כאילו המעשה הזה שברגיל אין בו דבר, מהווה ראיה נגדו מוכיח את אשמתו.
    היא מתעלמת מהאפשרות שבכל זאת זה נכון שאף פעם לא קילח או מהאפשרות שתחת הלחץ של האישום הגזים בענין ולא כי זה נכון.
    ככה זה כשמחליטים להרשיע ואח"כ
    מחפשים ראיות.
    ….

  • פיינטוך  On 17/05/2009 at 8:54 pm

    וגם חזקה עלינו, אולי, אולי השופטת העסיקה עוזרת בית, אולי תימניה, ואולי כך התוודעה לתרבות ולמערכת היחסים וההתנהגות במעונה של העוזרת, ואולי, הניחה, שכשהעוזרת מתכופפת ומנקה אצלה פנלים ושוברת את הגב, אז כשהעוזרת חוזרת הביתה עייפה, אולי, הבעל, האב, מבשל בבית, מנקה את הבית, מוציא את הכלבה לשדרה, חוזר, מקלח את הבנות, מקריא להן אגדות על 5 בלונים לפני השינה.
    בטח ובטח כהאמא מנקה גם בנק בלילה ואז ברור שהאב עושה הכל בבית.

  • יונתן  On 17/05/2009 at 9:13 pm

    של מאורע לטראומטי באם המאורע עצמו לא נחווה כטראומטי?
    בתגובה למיכאלי שאלת "האם נכון להפוך את זה לטראומה?" ואני שואל אם זה בכלל אפשרי?
    אם כן אולי יש דרך להפוך זכרון טראומטי ללא טראומטי.

  • גיל  On 17/05/2009 at 9:22 pm

    צריך להבין כשאנחנו מדברים על שינוי ההרגשה לגבי זיכרון מסוים זהו שינוי שנעשה היום. כלומר, אנחנו בונים מציאות חדשה שקשורה או לא למה שקרה בפועל. מבחינות רבות, לא ממש רלוונטי מה קרה אלא יותר מה אנחנו חושבים שקרה, מה אנחנו מרגישים בעקבות מה שקרה, איך אנחנו רוצים להתמודד עם מה שקרה וכו'.

    לדעתי, המחקרים מצביעים בבירור שלא חשוב מה התרחש בפועל, לאנשים מסוימים (לא כולם) שנוחים כנראה להשפעות כאלו, יוכלו לבנות זיכרונות טראומטיים אם יחדירו להם את זה (בכוונה או לא). בדיוק כמו שהחדירו תחושות בחילה מאוכל למרות שלא הייתה חווייה שלילית כזו.

    לגבי ההיפך, זו שאלת השאלות. אני חושב שזה אפשרי אבל הרבה יותר מסובך כי ברגע שיש לך תמונת מציאות של טראומה החווייה עמוקה יותר וקשה יותר להפוך אותה מאשר היה להחדיר אותה מלכתחילה.

  • אדם  On 18/05/2009 at 1:41 pm

    הנושא הזה פשוט מרתק, ואני מוצא את עצמי חסר סבלנות למחקרים נוספים שישפכו אור על הנושא.
    טרם קראתי את פסק הדין, אבל זה נשמע כמו נושא שמומלץ ששופטים יכירו וילמדו.

    בלי קשר, שעשע אותי מאוד המשפט "(כנראה לצורך הפרייה אינטר-גלקטית)" שהשתרבב לו שם באותה מידה של אגביות ורצינות:)

  • טל  On 18/05/2009 at 3:04 pm

    לא מקשר לכתבה על הנושא (כיצד אתה מצפה שמשפטנים יגיבו?) ובכל זאת מוצא לנכון לשים את התיאור הקצר בצמידות לרשימה על זכרונות שווא. אולי דווקא בנושא הזה יהיה למשפטנים מה לומר…

  • אלי אבידר  On 18/05/2009 at 5:28 pm

    כדאי לשים לב כי למשפט קצב הוזמן עד תביעה מעניין פרופ. יורם יובל מתוך מטרה [כך נכתב היום או אתמול בעיתון הארץ] שיסביר מדוע א' נזכרה רק אחרי זמן רב שהיה עוד מקרה של פגיעה מינית שלא נזכרה בו בתחקיר הראשון.נראה לי רלבנטי . אשמח לקבל תגובות לכך .

  • גיל  On 18/05/2009 at 5:46 pm

    הנחתי שרוב האנשים יודעים במה מדובר. לא הצלחתי למצוא דיווח על זה ברשת, אם לך או למישהו אחר יש לינק לכתבה שימו אותה פה ואני אקשר אליה.

    אלי, מה שאתה אומר מעניין. מעניין מי יהיו עדי ההגנה במקרה הזה.

  • הנץ ממלטה  On 19/05/2009 at 4:35 am

    מומלץ גם לקרוא על הנושא בפרק בספרו המעולה של קרל סייגן
    עולם רדוף השדים
    http://en.wikipedia.org/wiki/The_Demon-Haunted_World

  • גיל  On 19/05/2009 at 4:42 am

    אני אמליץ גם על ספר נוסף שעורך סקירה מקיפה של הספרות המחקרית בנושא ונקרא remembering trauma.

    http://www.amazon.com/Remembering-Trauma-Richard-J-McNally/dp/0674010825

  • ד"ם  On 19/05/2009 at 9:20 am

    לדעתי, במאמר שכתבת יש בעיה חמורה של הפרדות והגדרות.

    מעל הכל, ראוי להבדיל בין זכרון הארוע לבין טראומה. אפשר לבחון זכרון של ארוע מסוים על פי קריטריונים "אובייקטיביים", ולהחליט אם הזכרון תואם את המציאות או שהוא "מומצא". להבדיל, טראומה היא הגדרה שנועדה כדי לקטלג תחושות סובייקטיביות. ההבדל הזה הוא משמעותי מאד כאשר נגשים לבחון את אמיתות הזכרון של אדם, משום שלא מוכרחה להיות זיקה ישירה או נראית לעין בין הארוע ה"אובייקטיבי" לבין האימפקט שלו על תודעה של אדם. אם לחזור לדוגמא שהובאה במאמר, אדם שחווה "שיתוק שינה" וראה בדימיונו חייזרים, עשוי להגיע לרמה כזו של חרדה בעת הארוע עצמו, עד שלאחר מכן יפתח תגובות פוסט-טראומטיות. התגובה הרגשית מבוססת על החוויה, לא על המציאות. לפיכך, אני טוענת שהאדם "באמת" חווה טראומה, כלומר, הכאב שהוא חש כתוצאה מהמקרה הוא אובייקטיבי וראוי לטיפול, בלי קשר לעובדה שהזכרון שלו מבוסס על ארוע שלא התקיים מעולם.

    ההבחנה הזו חשובה במיוחד מהזוית הפסיכולוגית. הרי כאב הוא כאב, בלי שום קשר למושגים של מציאות, צדקה, וכו'. נראה לי שחוסר ההפרדה נובע מנסיון להסביר את התופעה של זכרון-שווא מזווית משפטית ופסיכולוגית במקביל, ומהיומרה למצוא לכל העניין פתרון מאוחד ו"אובייקטיבי". הזווית המשפטית אכן יכולה לבחון את אמיתות המקרה מול הראיות, ומטרתה להגיע למסקנה חד משמעית. הזוית הפסיכולוגית, לעומת זאת, לא צריכה לשאוף בכלל לפתרון חד-משמעי, וצריכה להתבסס על הפרדה בין אובייקט לבין ההשפעה שלו על הזכרון, ובין כל זאת לבין השפעת הזכרון על הנפש.

    אולי לפני הכל, כשנגשים לנושאים כאלו (ורוצים לדון במושג "אובייקטיביות", למשל), ראוי להדליק קודם כל נר קטן ליד הדיוקן של איקרוס.

  • גיל  On 19/05/2009 at 9:56 am

    אנשים סובלים מטראומה באופן בלתי תלוי לקיומו של אירוע מסוים. מה שהמחקרים מראים זה שבאירועים שבוודאות לא התקיימו או כאלו שלא זוכרים עדיין אנשים בונים לעצמם מציאות אלטרנטיבית שמובילה לטראומה. אני מסכים שאנשים חווים את הטראומה והיא אמיתית לגביהם וגם ככה צריך להתייחס אליה בטיפול, אבל תסכימי איתי שזה בעייתי שעל סמך התחושה הזו בלבד (חזקה ככל שתהיה) אפשר יהיה להרשיע אדם אחר.

  • הנדרסון  On 19/05/2009 at 11:30 am

    על סמך עדות אחת שיכולה להיות פרי הטראומה הסוביקטיבית שסביבה נבנה הסיפור העובדתי כביכול.

    ראה כאן לענין דיני הראיות :
    http://www.notes.co.il/moshe/46909.asp

  • חנן סבט  On 19/05/2009 at 11:36 am

    חלק מאירועי חטיפה בידי חוצנים לא הוסברו מעולם ע"י זכרונות שווא, שיתוק שינה וכ"ד.

    ניתן להפנות מבט אל האירועים הבאים: חטיפת בני הזוג היל, אירוע וילאס-בואס בברזיל, אירוע שער ברוקלין, תקרית פאסקאגולה, וכ"ד.

    במקרים אלו היו חטיפות מרובות משתתפים, התגלו סימני קרינה וחומרים שונים על גופם של החטופים, האנשים עברו רגרסיות היפנוטיות בידי טובי המומחים במשך שנים והובהר שהם חוו טראומות שלא ניתן לשתול אותן באמצעות היפנוזה, זיכרון שווא וכ"ד.

    למידע מלא ופרטים מהימנים ונוספים, כולל מידע על מחקריו של פרופ' ג'ון מאק מהארווארד בנושא החטיפות, פנו לאתר העמותה הישראלית לחקר עב"מים:
    http://WWW.EURA.ORG.IL

  • הנדרסון  On 19/05/2009 at 11:44 am

    שמה שמוכיח שיש זכרונות מודחקים זה שקורבנות טראומה במלחמות ואסונות המוניים( רעידות אדמה,שריפות,התרסקויות מטוסים ,פיגועי טרור) לוקים באמנזיה רטרוגדית ושיכחות ארוכות של פרטי הארוע כולל פרטים חשובים ומרכזיים, אם כי לא את עצם הארוע העצמו
    גם בלי שהיתה חבלת ראש.
    מה אתה אומר על טענה זו ?

  • גיל  On 19/05/2009 at 12:05 pm

    קורבנות טראומה לא שוכחים את האירוע למרות שהם בהחלט יכולים לשכוח פרטים ממנו. מעבר לכך, לטראומות הללו יש השפעות מיידיות על ההתנהגויות שלהם. מי שחווה טראומה לא חוזר סתם ככה לשגרת החיים כאילו כלום לא קרה, גם אם הוא לא זוכר מה בדיוק קרה לו.

  • הנדרסון  On 19/05/2009 at 1:05 pm

    לפי גיל, צריך להבחין בין טענה לזיכרון מודחק מגיל 16 לבין טענה כזו מגיל 6 וטענה כזו מגיל 3 או 4 זה גם משהו אחר.
    מיותר להסביר למה ופסיכולוגים התפתחותיים צריכים להתייחס לאמיתות הזכרון לפי הגיל.

  • אריאל  On 19/05/2009 at 1:10 pm

    מאיפה נובעת ההתענינות שלך, שכמעט נוגעת באובססיה, בנושא הזה? זה הרי מחוץ לתחום של פסיכולוגיה אבולוציונית, שהוא התחום שלך, לא חסרים נושאים מדעיים מענינים, יש סיבה מיוחדת שהנושא הזה כל כך קרוב ללבך?

  • גיל  On 19/05/2009 at 6:24 pm

    הנושא הזה כל הזמן בכותרות הן מבחינה משפטית והם מחקרית ופשוט יוצא לי להתקל במחקרים חדשים. מה שקרוב לליבי זה המדעיות של כל המחקר הפסיכולוגי ובעיקר מה שכתבתי בסוף: הפער בין מה המחקרים המדעיים לסוגי הטיפולים השונים. בתור מי שחשוב לו לקדם את הפסיכולוגיה כמדע די מרגיזה אותי העובדה שיש חלקים גדולים בפסיכולוגיה שאינם מדעיים ולא מתיימרים להיות כאלו.

  • ד"ם  On 19/05/2009 at 6:28 pm

    נראה שאנחנו מסכימים. אני חושבת שהבלבול נוצר כאשר אתה מציג אחד אחרי השני מחקרים כמו אלו של בריאנט ולינדסי: נראה היה שאתה מוביל בעזרת שניהם למסקנה משותפת.

    זה מזכיר לי את סדרת הכתבות שלך בעניין פמיניזם – האיזון דק מאד; לחתכים רחבים מהחברה יש דעות נחרצות שמכוונות לדה-לגיטימציה של היבט מחקרי מסוים.

    באותה הזדמנות, אני רוצה להביע את הערכתי – הבלוג מלא בכתבות שבאמת מעוררות מחשבה, אחת-אחת. תודה!

  • גיל  On 19/05/2009 at 6:51 pm

    אני מציג כל מיני מחקרים שקשורים להיבטים שונים של הזיכרון, לא כולם בהכרח קשורים ישירות לנושא הזיכרונות המודחקים. קודם צריך להכיר את המחקרים ולהגיע להסכמה עליהם ואחרי זה אפשר להתווכח על הפרשנות שלהם. הבעייה שבמקרים רבים אנשים לא מכירים את המחקרים הבסיסיים או שלא מקבלים אותם מסיבה זו או אחרת.

  • הנדרסון  On 19/05/2009 at 7:37 pm

    ויש רק נרטיבים ולא אמת עובדתית מיישמים את התיאוריה של עצמם ע"י התעלמות מעובדות או הכחשת העובדות כדי שיתאימו לאמונות והאידאולוגיות שלהם.

  • ד"ם  On 19/05/2009 at 8:53 pm

    בכלל יש נטיה לצור מציאות שתתאם את תפיסת העולם שלהם, ולא להפך. אני מסכימה אתך, יש מעטים שמסוגלים להתמודד עם העולם "כפי שהוא", כאשר ההיגיון קודם למנגנונות הגנה (ביניהם הכחשה). אני לא חושבת שיש קשר ספציפי לדעה שהצגתי – שבאופן כוללני נתן לכנות כפי שעשית, "הכל סובייקטיבי". איש איש ומנגנון ההדחקה החביב עליו.

    אם להתיחס לזה באופן פחות בקורתי, הדחקה משמשת את "רוב האנשים" כדי לבסס את עצמם בעולם שמלא אי-ודאות. אם כל כך הרבה אנשים משתמשים בהגנה הזו ומגיעים לקיום מצוות פרו ורבו למהדרין – כנראה שזה מנגנון יעיל, גם אם אתה ואני רואים בו חולשה.

  • ד"ם  On 19/05/2009 at 8:53 pm

    בכלל יש נטיה לצור מציאות שתתאם את תפיסת העולם שלהם, ולא להפך. אני מסכימה אתך, יש מעטים שמסוגלים להתמודד עם העולם "כפי שהוא", כאשר ההיגיון קודם למנגנונות הגנה (ביניהם הכחשה). אני לא חושבת שיש קשר ספציפי לדעה שהצגתי – שבאופן כוללני נתן לכנות כפי שעשית, "הכל סובייקטיבי". איש איש ומנגנון ההדחקה החביב עליו.

    אם להתיחס לזה באופן פחות בקורתי, הדחקה משמשת את "רוב האנשים" כדי לבסס את עצמם בעולם שמלא אי-ודאות. אם כל כך הרבה אנשים משתמשים בהגנה הזו ומגיעים לקיום מצוות פרו ורבו למהדרין – כנראה שזה מנגנון יעיל, גם אם אתה ואני רואים בו חולשה.

  • גיל  On 19/05/2009 at 9:17 pm

    ומאוד אדפטיבי. השאלה היא האם יש הצדקה לחפור בהם ולמוטט אותם רק בשביל שאנשים יחוו טראומות (אמיתיות או מדומות). לדעתי האישית לא, וזה אומר שבניגוד לפרוידיאנים, אני לא סבור שאם לא חושפים טראומות אז הן מבעבעות ומשפיעות בצורה לא מודעת והרסנית על אנשים.

  • ד"ם  On 19/05/2009 at 9:42 pm

    שטראומה מודחקת לא תשפיע באופן תת-מודע על אדם? נראה לי שזה תלוי באדם ובסיטואציה. מנגנוני הגנה הם דרך אחת לפתרון: אם אנחנו רואים אותם ככלי התמודדות מרכזי אצל בני אדם, אז סביר להניח שזהו מנגנון יעיל. אבל לכל דרך להתמודדות, בטבע בכלל, יש יתרונות וחסרונות, וכאשר פרט משתמש במנגנון מסוים, יש בכך תמיד הימור שבצידו מידה של סיכון. הסיכון שבהדחקה הוא שדבר שקשור בארוע עשוי להופיע ולשבור את קיר השכחה.

    השאלה שנשארת היא, האם בתהליך של טיפול צריך להעדיף התמודדות ישירה באופן מוחלט על פני ההדחקה? האם אפשר בכלל להעדיף מנגנון התמודדות אחד על פני כל השאר? – גם אני חושבת שלא.

  • גיל  On 19/05/2009 at 10:11 pm

    המחקר המדעי לא תומך בקיומו של לא מודע במשמעותו הפרוידיאנית. על פי המודל הזה, אנחנו מדחיקים דברים (או יצרים) והם משפיעים על התנהגותנו בצורה משמעותית. אני מתייחס ללא מודע כפשוטו, כלומר משהו שאנחנו לא מודעים אליו, לא פחות ולא יותר. חלק ממנו משפיע על ההתנהגות שלנו וחלק לא. בהקשר הזה, חשוב לציין אבחנה שלא התייחסתי אליה בפוסט אבל היא חשובה, בין הדחקה לסתם שיכחה. אנשים שוכחים אירועים כל הזמן ורוב הדברים שאנחנו שוכחים מהם אינם חשובים או משמעותיים ובוודאי לא משפיעים עלינו בצורה ניכרת.

    לכן, בהקשר לשאלה שלך, קשה מאוד לענות עליה כי אנחנו לא יכולים לבחון בכלל השפעות של טראומות לא מודחקות על הלא מודע, כי הדחקה ואי מודעות לא ניתנים לבחינה אמפירית ישירה, אם בכלל. זו אחת הסיבות שאני חושב שכל צורת ההתייחסות לעניין שגויה. מטפלים התנהגותיים וקוגנטיביים מסתמכים על מחקרים ומושגים תקפים. ידוע במידה לא מועטה איך סכימות החשיבה שלנו פועלות, איך אפשר לשנות אותן ואיך שינויים כאלו משפיעים עלינו. בדיוק כמו שאפשר בקלות להשתיל זיכרונות, ככה אפשר לגרום למוח לחשוב ולהרגיש דברים בצורה שונה ואפשר לתעל את הידע הזה לשינויים משמעותיים אצל אנשים. הרבה יותר יעיל וסביר בעיניי לעבוד על בעייה ספציפית שניתנת לטיפול, מאשר להתחיל לחפור בעבר שלנו עם כל מיני מושגים לא ברורים, ובעיקר שום יכולת אמיתית להעריך את השינויים שטיפול כזה עושה.

  • ד"ם  On 19/05/2009 at 11:23 pm

    אתה מציג גישה ביהביוריסטית; בעיני, יש בה שתי בעיות מרכזיות.

    הבעיה הראשונה היא, שהעלאת זכרונות היא חלק בלתי נפרד מהגדרת המוקדים לטיפול. נקח לדוגמא אדם שמתמודד עם דכאון קליני לאורך מספר שנים. דכאון היא בעיה שקשה לטפל בה באופן ממוקד, אפילו מההיבט הכימי-פסיכיאטרי. איך נתן להגדיר מטרות טיפוליות, בלי לנסות להבין מהם התהליכים המחשבתיים ההרסניים שמביאים אדם שוב ושוב למצב של דכדוך עמוק? והרי הסכימה המחשבתית האופיינית נבנית במשך שנות החיים של המטופל, וקשה לשנות את התוצאה של הסכימה מבלי להתיחס לגורמים שהשפיעו על התהליך.
    כלומר – אני לא מאמינה שנתן לטפל בבעיה פסיכולוגית באופן ממוקד בלי להביט בתמונה רחבה יותר. או ליתר דיוק, קשה יהיה להגיע לתוצאות בעלות השפעה לטווח ארוך.

    הבעיה השניה נעוצה בכך שהתודעה של האדם היא מורכבת מכפי הבנתנו. אתה טוען שאי אפשר להעריך את ההשפעות של "חפירה בעבר". אני מסכימה, אבל מרגע שאנחנו בוחרים להתערב בתהליך רגשי של אדם אחר, אנחנו לוקחים סיכון. האם נתן להעריך השפעות של טיפול התנהגותי ממוקד, יותר משנתן להעריך השפעות של כל טיפול אחר? בפסיכולוגיה אין לנו אפשרות לבודד משתנים. כפי שציינת – קשה לבחון מושגים ותוצאות במושגים אמפיריים.

  • גיל  On 20/05/2009 at 1:12 am

    אלא התנהגותית קוגנטיבית (למשל CBT). גם הבהביוריזם, כמו פרויד, די מוקצים, מכיוון שהם בכלל לא התייחסו למה שקורה במוח מה שלא נכון לגבי שיטות התנהגותיות מודרניות (ואם יש קוגנטיבים בקהל הם מוזמנים להרחיב).

    מה שאת אומרת מייצג בעיניי גישה שגויה. הרי את מניחה מה שאת משאת מנסה למצוא. אם את מניחה שקיימים זיכרונות שמשפיעים בצורה חזקה עלינו, אז ברור שתמצאי אותם. למה לא להניח שאנחנו לא יודעים אם הזיכרונות נכונים או לא ואנחנו בכלל לא מעוניינים להיכנס לכל הנושא אלא לנסות לשנות משהו בצורת החשיבה שלו שתוביל ליציאה מהדיכאון. עד כמה שאני יודע, טיפולים כאלו, אפילו קצרי טווח, יעילים יותר מטיפולים פסיכו-דינמיים, שהם לא רק ארוכים אלא מאוד קשה להעריך את יעילותם (מכיוון שהם מציבים מטרות מעורפלות). למה את מניחה שכל דבר נובע מתהליכים שלוקחים שנים? הרי אם מדובר על טראומות, המחקרים שסקרתי מראים שבתוך זמן קצר יחסית אפשר ליצור טראומות די עמוקות. אני דווקא כן חושב, ויודע, שאפשר לשנות סכימות חשיבה בזמן קצר יחסית. ושוב, אם יש מטפלים או מי שעוסק בתחום, הם יוכלו להרחיב יותר ממני בנושא.

    זה נכון שלא תמיד קל להעריך השפעות, אבל אני חושב שבטיפולים התנהגותיים שמתייחסים להיבט ספציפי של המחשבה או ההתנהגות קל יותר לטפל ויש לזה פחות השפעות שליליות מאשר "ניעור" של כל המערכת. נכון שקשה לבודד משתנים, אבל לטיפולים כמו CBT יש דווקא די הרבה מחקרי הערכה כי הרבה יותר קל לבחון אותם (הם קצרים, ממוקדים בבעייה ספציפית, שיטות הטיפול הן כמותיות וניתנות למדידה וכו').

  • הנדרסון  On 20/05/2009 at 7:50 am

    אם כל כך הרבה אנשים משתמשים בהגנה הזו ומגיעים לקיום מצוות פרו ורבו למהדרין – כנראה שזה מנגנון יעיל, גם אם אתה ואני רואים בו חולשה.

    —————————-

    הבעיה עם ההגנות זה כשמנגנון ההגנה מחלק את העולם לטובים ורעים באופן פשטני ואז מייחס לרעים באופן סוביקטיבי מעשי רוע.
    את הנזקים של זה ראינו ואנו רואים באלימות פוליטית ואחרת.
    זה מה שמפחיד אותי ב"הכל סוביקטיבי".

  • יעל שכנאי  On 20/05/2009 at 6:19 pm

    ראשית,
    הבלוג שלך מרתק. לא תמיד אני מגיבה אבל תמיד תמיד קוראת ומנויה עליו כך שכל פוסט שאתה מעלה מגיע מייד לתיבת המייל שלי.

    שנית,
    לגבי הנושא שאתה מעלה כאן, מסתרי הזיכרון הם נושא נחקר שנים רבות ומה שהעלית כאן רק מבסס את העובדה שכבר שנים מדובר בה, לגבי "טראומה נרכשת" ו"טראומה ודאית". הכרתי אישה שעברה טראומה מינית בילדותה מבן-משפחה ונזכרה בה בגיל 32, תוך כדי קיום יחסים עם בן זוג. הזיכרון שיתק אותה ורגשי האשמה אכלו אותה במשך שנתיים כי הייתה משוכנעת שהמציאה את זה לעצמה. עד שבסופו של דבר העזה לספר את זה לפסיכולוגית שלה שטענה שאם היא זוכרת תחושת מגע של אצבעות ואת הטקסטורה של העור של התוקף ואת מראה ציפורניו ודברים כגון אלה, לא ייתכן שהיא לא חוותה את זה בעבר. עד היום קשה לה מאוד לדעת בוודאות אם זה קרה או לא, ורק העובדה שהיא חווה התקפי חרדה במשך עשרים שנה מחייה הבוגרים, שלפחות 10 מהם היו לפני שגילתה ונזכרה באותה תקיפה מינית, גורמת לה לעתים להאמין שזה אכן התרחש.

    המחקר הזה שמוכיח כי אכן אנחנו מסוגלים לדמות טראומה רק על סמך אינפורמציה שאנחנו מאמינים בה, מעורר המון בעיות בעניין אמינות של קורבנות וגם נופל כפרי בשל כשבאים להוכיח את אמיתות דבריו של הקורבן במשפט. האם רק היפנוזה היא הדרך הנכונה להביא את הקורבן להיזכר בדיוק באותה תקופת חיים שבה נחוותה הטראומה? או שבעצם, לא ניתן לעולם לדעת אם היא הומצאה במוחו או שאכן התרחשה, גם לא באמצעות טיפול בהיפנוזה?

  • גיל  On 20/05/2009 at 6:27 pm

    אכן המחקרים הללו מעוררים הרבה שאלות וספקות. אני לא חושב שהיפנוזה היא שיטה כל כך טובה כי כמו שכתבתי בפוסט אחר, זו טכניקה ידועה להשתלת זיכרונות דווקא. עם זאת, חשוב לזכור שרוב המקרים של ניצול מיני אינם כאלו שנופלים תחת הקטגוריה של זיכרונות מודחקים. רוב האנשים שזה קרה להם, אפילו בילדות, זוכרים את הארוע לפחות בחלקו.

  • ענבל  On 23/05/2009 at 1:10 pm

    1)אם אין תת מודע, אז איך מתקיימת בכלל ההיפנוזה?
    2)האם אתה בעצם אומר שאין דבר כזה מנגנוני הגנה, בפרט שאין ראיות מדעיות כנגדם (או שיש?)?
    3)מה בעצם ההבדל בין הדחקה לשיכחה?
    4)נושא שדובר בתגובות- איך באמת אתה מבדיל בין היזכרות ספונטנית להיזכרות במהלך הטיפול? הראשון אולי נשמע אמין יותר, אבל אז איך מסבירים את העובדה שבמשך שנים אותו אדם לא היה מודע כלל לאותה טראומה שחווה?
    5)אתה אומר שיש השלכות משפטיות מרחיקות לכת על כך שאנשים יעידו על זיכרונות שייתכן שמבוססים על מציאות שלא התקיימה מעולם באישום אדם אחר, אולם עליך לזכור שני דברים:א.ניתן להרשיע אדם על סמך עדות בלבד ואז בית המשפט בודק של מי העדות אמינה יותר. ב. רוב מקרי ההתעללות המינית והאונס מדווחים שנים רבות אחרי שקרו וכבר אין ראיות של ממש ברובן, כך שאתה עדיין נמצא בבעיה: האם להרשיע אדם או לתת לו לחמוק מעונש?

  • יוסי  On 23/05/2009 at 4:50 pm

    אני מוצא בקלות קשר בין ההתמחות של גיל בפסיכולוגיה אבולוציונית לבין התעניינותו בזכרונות מודחקים. פסיכולוגים אבולוציונים בדרך-כלל מגיעים למסקנות שמקשות על מאבק הפמיניסטיות לשוויון וכבוד. גם הממצאים של מחקרים על אודות זכרונות מודחקים מספקים מסקנות דומות. זה קשר נסיבתי ומאשים, ואני משער שגיל חושב שהוא לא שוביניסט ואפילו פמיניסט. אבל ביני לביני, החשד קיים.

    נדמה לי שההוכחה הפשוטה ביותר לקיומם של זכרונות של תקיפה מינית שצצים לפתע אחרי שנים של שיכחה תהיה מקרים שבהם התוקפים מודים, בסופו של דבר, שאכן התרחשה התקיפה המינית. אני לא מכיר מקרים כאלו, וזוכר רק מקרה או שניים שבהם התוקף הודה ולאחר-מכן הסתבר שגם התוקף טעה (כלומר הודאה שקרית, שהיא גם זכרון שווא, בעצם).

    מנגד אוסיף שכמובן שאין צורך שזכרון הקשר המיני בילדות יהיה טראומתי כדי שהוא יהיה זכרון של תקיפה מינית. כל קשר מיני בין ילד למבוגר הוא תקיפה מינית, אפילו אם הילד נהנה מאוד. לכן, השאלה צריכה להיות האם אנשים יכולים להיזכר בזכרון ילדות אחרי שנים שבהן לא זכרו אותו. אני לא יודע מה המחקר בנושא אומר, אבל אני מנחש שהיזכרות כזו יכולה לקרות.

    בנוגע למחקרים שכתבת עליהם, השימוש בפרוצדורה של רודיגר ומקדורמט כמדד של רגישות לסוגסטיות מקורי ומעניין, אבל אני חושב שמהימנותו ותקפותו לא הוכחה עדיין.

  • גיל  On 23/05/2009 at 6:10 pm

    שנכתבו אי פעם בבלוג. מכיוון שברור שאין לך צל של מושג בפסיכולוגיה אבולוציונית (או במחקרים שנעשים על הזיכרון המודחק) וכל מה שאתה רוצה זה להטיח האשמות חסרות שחר, התגובה שלך ממש לא ראויה לתגובה. כשתרצה להגיב עניינית לדברים שאני או פסיכולוגים אבולוציוניים אומרים אתה מוזמן לחזור לכתוב.

  • גיל  On 23/05/2009 at 6:22 pm

    לא מודע, אלא יכולה באותה מידה לנסות להעלות דברים שמישהו שכח. ההבדל בין שיכחה להדחקה היא שלהדחקה (לפחות במשמעות הפרוידיאנית שלה) אמורה להיות השפעה גדולה על התנהגות של אנשים שלא מודעים למה הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים. למשל, מישהו שמדחיק אירועים טראומתיים אבל האירועים הללו גורמים לשינוי קיצוני בהתנהגות שלו ולא לטובה. אני דווקא כן חושב שיש מנגנוני הגנה, אבל צריך להיות מאוד זהירים כשמדברים עליהם כי הם מושג מאוד מופשט ולא מוגדר במקרים רבים.

    לגבי סעיף 4 שלך, לא ברור לי למה את מתכוונת בטראומה שמישהו שכח. אם מישהו שכח לגמרי אירוע מסוים והוא לא משפיע עליו בשום צורה, האם הוא בכלל ראוי להקרא טראומה?

    לגבי מקרי ההתעללות המינית שמדווחים אחרי שנים, הם אכן בעייתיים אבל לא כולם מבוססים על היזכרות ספונטאנים בהכרח. לרבים מהם יש תמיכה בעדויות בלתי תלויות כשאכן, יש רק עדות של אדם אחד אחרי שנים בלי שום עדות תומכת, העדות הזו אכן בעייתית ולא ניתן לקבוע ברוב המקרים אם אכן הייתה תקיפה. את יוצאת מנקודת הנחה שהייתה תקיפה, על סמך מה בדיוק? עדות של אדם היא עדות של אדם. אחרי כל מה שקראת כאן, ואחרי כל מה שידוע על מחקרים בתחום את עדיין חושבת שהיא בהכרח מעידה שאכן האדם המואשם עשה משהו?

  • SilentMike  On 25/05/2009 at 11:01 pm

    נשברתי באמצע קריאת התגובות.

  • גיל  On 25/05/2009 at 11:17 pm

    אם לא עוקבים מההתחלה אז זה די מעייף.

  • מ'  On 28/05/2009 at 10:42 pm

    בתור מי שהתחילה טיפול פסיכואנליטי לא מזמן, ולא מבינה דבר וחצי דבר בסוגי הטיפול השונים (הלכתי אל המטפלת כי הכרתי אותה והיא נראתה לי מישהי שמתאימה לטפל בי..)

    מה בעצם הביקורת שלך על הטיפול הפסיכואנילטית בהשוואה לטיפולים קוגניטיבים? אני שואלת משום שאני עדיין מתחבטת בשאלה האם טיפול ארוך מתאים לי ולסיבה בגללה הגעתי לטיפול (משהו יחסית קונקרטי).
    תודה

  • גיל  On 28/05/2009 at 11:17 pm

    שאינן עומדות במבחן המציאות. מושגים כמו לא מודע, תסביך אדיפלי וכו' לא מייצגים מציאות נפשית (ושוב, במובן הפרוידיאני שלהם). אם את רוצה לקרוא עוד על הנושא יש שפע חומר ברשת. אני הייתי פשוט לעשות סקר של מטפלים בשיטות שונות ולראות מה הם מציעים לך באופן קונקרטי ועל סמך זה להחליט.

  • ד"ם  On 30/05/2009 at 11:40 am

    שרוב הטיפולים הקיימים היום, פסיכואנליטיים ואחרים, רואים בהגדרות של פרויד מקור להתייחסות, אבל יש מעט שעדיין מטפלים באופן ישיר בשיטה שלו.

    נראה לי שצריך להתייחס לנושאים האלה באופן רגיש. מ', חשוב בעיני לקרוא בצורה מושכלת: למצוא כמה שיותר דעות שונות, ולעשות סינון בעצמך. אם את מרגישה באינטואיציה שיש לך תקשורת טובה עם מי שעומד מולך, לפעמים זה חשוב הרבה יותר מהתאוריות הקרות שעומדות מאחורי הנושא הפסיכואנליטי. יש בבחירה הזו מרכיב חזק של נטייה אישית: לאנשים מסוימים מתאים טיפול ארוך, לאחרים קצר, יש כאלו שמעדיפים טיפול קבוצתי או יחידני, וכו'. העובדה שהגעת לטיפול כשנתקלת בבעיה קונקרטית אינה מדד לצורך קביעת אורך הטיפול: לרוב הבעיה שצפה על פני השטח היא רק קצה-קרחון.

    גיל, אני חושבת שיש מכנה משותף אחד מרכזי מאד בין השיטה הפרוידיאנית לבין שיטות קוגניטיביות, דוגמאת CBT. בשני סוגי הטיפול, המטפל הוא בעמדת השופט, ועל פי הדיאגנוזה שקבע, המטופל עובר חשיפה פחות או יותר ישירה למושא הפחד שלו. הוכח, במחקרים מסוימים, שחשיפה כזו אינה בהכרח פתרון סופי לבעיות. נצפו מקרים שבהם סימפטומים לא נעלמו לגמרי, או חזרו לאחר תקופה.

    יתכן שהשיטה עוזרת להגיע לתפקוד, אפשר לדון בזה. אולם יש בשיטות כאלו סיכון רגשי גבוה: חשיפה ללא אמצעי הגנה היא פתח לטראומה. בעיני, אדם שמעוניין בטיפול יהיה מסוגל, באופן זה או אחר, להגיע לתפקוד בלי למנוע ממנו בכוח את אמצעי ההגנה (הפוגעניים אולי), בהם היה רגיל להשתמש. חשוב להציב אלטרנטיבות בלי לגרום לאדם שלא לסמוך על אינסטינקט ההגנה הבסיסי שלו. הרי זה האופן היחיד שבו אדם יכול לבחון את המציאות. לכן, אם הטיפול הוא שטחי מדי ומתמקד אך ורק בהתנהגויות, סימפטומים עלולים לחזור.

  • גיל  On 30/05/2009 at 6:48 pm

    זה בעיקר נעשה כשמדובר בפוביות ספציפיות (כמו פחד מנחשים, וגם אז יש שיטות שונות לטיפול), אבל בטיפולים אחרים זה מורכב יותר. בכל מקרה, חשיפה כזו בטיפול היא לרוב מוגנת מכיוון שהיא מתרחשת בזמן טיפול מבוקר.

    אני מסכים עם מה שכתבת בהתחלה, אבל שימי לב שמשפט כמו: "לרוב הבעיה שצפה על פני השטח היא רק קצה-קרחון." היא הנחת יסוד פרוידיאנית מובהקת ולא בהכרח מבטאת את המציאות. רחוק מלהיות ברור אם טיפול מסוים מטפל בבעייה ישירות או בסימפטומים שלה, ומטפלים שונים מתייחסים לסוגייה בצורה שונה. בכל מקרה, אני מסכים שכימיה עם המטפל חשובה ושהצורה שבה מטפלים בבעייה צריכה להיות מקובלת על המטופל.

  • מ'  On 01/06/2009 at 8:25 am

    אכן הגעתי למטפל מתוך היכרות איתו והתחושה שתפיסת עולמו ואופיו יכולים להתאים לטיפון בי.
    מאחר ואני טיפוס שאוהב לדעת ולחקור, דווקא הפעם החלטתי להגיע בלי דעה על סוג הטיפול ופשוט לחוות.
    אני יכולה לומר שאחרי כמה חודשים, אני רואה התקדמות במובן של מודעות, אבל יש נקודה שאני תוהה לגביה, והיא הנחות יסוד שאני מרגישה שעומדות בבסיס הטיפול.
    ההנחה שכל חלום משקף קונפליקט עמוק, הפירוש של החלומות בצורה מסויימת, שאני באופן אינטואיטיבי לא הייתי מפרשת כך. מה שקורה הוא שאחרי הפירוש של המטפל, אני לא בטוחה שזה ממש נוגע בי, ואז אני מתחילה להסס, "אולי זה באמת כך" וכדומה.
    באתי ללמוד על עצמי יחד עם איש מקצוע, אז אני נותנת לו מספיק קרדיט שהוא יודע על מה הוא מדבר. אבל כל פרשנות נתונה להנחות יסוד, לתפיסות עולם וכדומה. אני גם מסכימה עם גיל שהתפיסה, שבעייה קונקרטית היא רק קצה הקרחון, מראש מחפשת עוד ועוד אלמנטים בעייתים (קונפליקטים), למרות שאולי זה מייצר את הקונפליקטים ולא מגלה אותם.

  • גיל  On 01/06/2009 at 10:50 pm

    ככה שאני סומך עלייך שתדעי לבחור נכון.

    לי אישית יש בעייה עם טיפולים ארוכי טווח. גם אם החפירה לא מייצרת קונפליקטים, עדיין היא מיותרת בעיניי ברוב המקרים. הרי אפשר לחפור אצל כל אדם עד אינסוף, ואני בכלל לא משוכנע שהפירושים שמטפלים נותנים לחלומות, לעבר שלנו, לאירועים שקורים לנו טובים יותר ממה שאת היית מפרשת. זה בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. עצם הניסיון לערוך ניתוח כזה ולנסות להקיש ממנו כל מיני דברים סיבתיים מאוד יומרני בעיניי. כשזה לוקח חודשים ושנים, ומי יודע כמה כסף מתבזבז, לי אישית זה נראה מיותר.

  • ד"ם  On 01/06/2009 at 11:22 pm

    אני חושבת, גיל, שההתיחסות ל"זמן טיפול מבוקר" היא על גבול האבסורד: זוהי הפרדה גסה של מטפל. המטופל ודאי לא מסוגל לעשות הפרדה בין זמן מבוקר לבין זמן אחר – אם המטופל נפגע בעת הטיפול, אין שום משמעות להמצאו של מטפל לידו, במיוחד מטפל שאינו מגן, אלא חושף בפני גורמים מאיימים (כגון נחשים וכד'). מרגע שמטופל מרגיש מאוים, יהיה לו קשה לקבל כל מידה של סיוע, והאמון שלו במטפל ובכלל עשוי להתערער באופן דרמטי.

    אני עומדת באופן מלא מאחורי מה שכתבתי: ההגדרות של פרויד מהוות מקור התיחסות, ולמרות שאינני מקבלת את שיטת הטיפול המעשית שלו, ישנן כמה הנחות יסוד והגדרות שאני רואה להן חשיבות. אם לקחת כדוגמא את דמוי "קצה הקרחון": כפי שכתבת, גיל, קשה לדעת מתי אנו מטפלים בסימפטום, בבעיה, או במשהו שאינו זה ואינו זה. ולכן, עלינו לקחת בחשבון שאנו רואים רק תמונה חלקית. התמונה היא תמיד, תמיד חלקית. אני לא מחפשת קונפליקטים נוספים, אלא מניחה שקיימים אלמנטים לא ידועים.

    הצניעות הזו, ידיעת המגבלות, חשובה במובנים רבים מספור, שרוב הטיפולים המוכרים לי חוטאים להם. פרשנות חד-משמעית של פרטי חיים היא מסוכנת, ובכללה קביעת דיאגנוזה. בפרט, אני מתנגדת מאד לפרוש חלומות פשטני. לא נתן ליחס משמעות אחת אופיינית לאובייקט שמקבל קונוטציות שונות אצל אנשים שונים. מעבר לזה, חלום יחיד מכיל קונוטציות רב-משמעיות ומורכבות. כאשר מטפל נותן רק פרוש אחד לחלום, הוא עשוי בהחלט לגרום לדיסוננס בין החוויה של המטופל לבין "מציאות" מחייבת, שיש לה לגיטימציה בלעדית. המקום הנשגב שמקבל המטפל הוא בעייתי מאד. כך גם השימוש במושגי מודע ותת-מודע, אם לחזור לנושא המקורי. השימוש של החברה בפסיכואנליטיקאים בתור מדד חד-משמעי, שחושף את ה"מציאות" מתוך המטופל הלא מודע לעצמו – זוהי הטוטליטריות הפסיכולוגית הזוועתית ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי.

  • ראובן ק  On 02/06/2009 at 1:20 am

    התחלתי לעיין בפוסטים שלך לא מזמן, ומעבר לנושאים המרתקים אני מאוד אוהב את הגישה שלך שמפרידה בין עובדות לערכים. כמובן שזה מיד מעמיד אותך בצד של "הרעים" בעיני אלו שהערכים שלהם תלויים בדבר ואלו שמגיבים על עוולות בעשיית עוולות גדולות יותר.

    כך זה היה כשדנת בהבדלים מולדים (גנטיים) ביכולות שכליות (שהצדקנים מייד אמרו שיוביל לאפליה, בלי לפריד בין עובדות לערכים), וכך זה כאן – גם בביקורת (העדינה מדי?) שלך על הממבו ג'מבו הפרוידיאני וגם בהטלת הספק באמיתות זכרונות מודחקים על טראומה מינית, דבר שבין השאר יכול לרסן את תנועת המטוטלת המוגזמת בנושא היחסים בין המינים (שבמקום להיעצר באמצע, במקום הראוי, ממשיכה לנוע לקיצוניות בכיוון ההפוך.

  • גיל  On 02/06/2009 at 1:26 am

    על ידי מטפל מורשה (שזה בעצם טיפול מבוקר), לא סביר שעניינים יצאו משליטה. בכל טיפול יכולות להיות עליות ומורדות, או נגיעה בעצבים חשופים. אף אחד כמעט לא מפסיק טיפול בנקודה הזו לפני שהעניינים לובנו. כל הרעיון של הסיטואציה הטיפולית הוא שהיא נעשית במקום בטוח שאפשר להעלות אפילו את הדברים הנוראים ביותר.

    אני לא יודע למה את מתכוונת בחשיפה לגורמים מאיימים. זה משהו די מופשט. בטיפולים נגד פוביות יש בוודאי חשיפה למקור הפחד כי אחרת אי אפשר לטפל בו. אבל החשיפה הזו היא לרוב בשלבים ומאוד מבוקרת וכשהיא נעשית על בסיס עקרונות מדעיים מוצקים, מובילה ברוב המקרים לשיפור במצב ולא להרעתו. זה בדיוק כל הנקודה של טיפולים קוגנטיביים והתנהגותיים. המטופל יודע בדיוק בכל שלב איפה הוא נמצא, מה עוד הוא צריך לעבור, כמה זמן זה לוקח וכו'. אין שום סיבה ממשית לעזוב סתם ככה באמצע.

    אני לא יודע בדיוק מה המשמעות המעשית של מקור התייחסות כדברייך. הנחות היסוד של כל טיפול יכולות להיות נכונות, או לא נכונות. למה לדבוק בהנחות יסוד שידוע שאינן נכונות ולהתייחס אליהן כמקור לטיפול? אני מסכים שמה שרואים הוא תמונה חלקית אבל אי אפשר להתעלם מהפרקטיקה הטיפולית עצמה. הרי זו כל הנקודה של הפוסט הזה, מאוד בקלות אפשר להחדיר זיכרונות שווא באנשים גם אם לא מתכוונים לכך. לכן אין משהו נייטרלי בטיפול גם אם הכוונות של המטפל טובות. צריך תמיד לקחת בחשבון את הצד השלילי של הטיפולים. את בעצמך מתייחסת לעניין האמוון במטפל או להרגשה של המטופל שהוא מאוים. אלו גורמים בולטים שיחסית קל להתייחס אליהם (למשל על ידי שינוי טיפול). אבל מה אם הטיפול נעשה באווירה נינוחה, אבל כל הכיוון שהוא נלקח עליו מבוסס על פיקציה? לבזבז כמה חודשים טובים (והרבה מאוד כסף) על דברים שלא בטוח אם הם נכונים די בעייתי.

    עם החלק האחרון שלך אני מסכים לחלוטין. כתבתי בעבר כמה פעמים על עניין החלומות. אני לא הייתי משתמש בתור מקור התייחסות לשום דבר.

  • גיל  On 02/06/2009 at 1:28 am

    אם אני אומר באמת מה שאני חושב על מטפלים פרוידאינים תתפתח כאן מהומת אלוהים 🙂

    בכל אופן אני שמח שאתה כאן ואתה מוזמן להגיב בפוסטים השונים.

  • יוסי  On 02/06/2009 at 4:51 pm

    אשמח אם תסביר לי מה שטותי בשלוש הפיסקאות האחרונות שכתבתי בתגובה שלי.

    לגבי הפיסקה הראשונה, אולי ראוי שאסביר את עצמי טוב יותר. לעת עתה, אסכים איתך שהיא היתה שטות גדולה. אבל, בבקשה, הסבר לי למה שלוש הפיסקאות לאחריה שטותיות.

  • שמואל  On 22/08/2009 at 9:56 pm

    אפשר ורצוי לראות את הסרט מפרספקטיבת הסצינה שבה ידידו- הפסיכולוג- של ארי פולמן מספר לו על שתילה של זיכרונות דימיוניים באנשים .
    בעצם כל הסרט הוא חיפוש אחרי זיכרון אבוד, ובסופו של דברהרכבה של אחד כזנ ממבחר זיכרונות אחרים.

  • קויתי למשפט  On 29/08/2009 at 5:47 pm

    " השופטת סוקולוב ………..מוצאת חיזוק בזה שהנאשם אמר שאף פעם לא קילח את בנותיו כי בהיותם משפחה תימנית דתית זה תפקיד האם.
    אומרת השופטת סוקולוב, מה זה אף פעם, ומה כשהאם לא בבית או חולה במקרים נדירים.
    ולכן היא אומרת, עצם ההכחשה הקיצונית של הנאשם שאי פעם קילח אותה כאילו המעשה הזה שברגיל אין בו דבר, מהווה ראיה נגדו מוכיח את אשמתו."
    אני מעיד בזה שאני ואשתי אשכנזים חילוניים, בננו ילד חריג, אשתי חולה כרונית והתקשתה להקדיש לו זמן מספיק, אני הייתי ההורה העקרי שלו ועל אף כל זאת לא קלחתי אותו אפילו פעם אחת, רק היא. אם השופטת סוקולוב כפרה באפשרות כזאת, אז לדעתי אחת משתים : א – הפחד מ"מה יגידו" על זכוי הנאשם הוא שסנוור את עיניה. ב – יש לה בעיה חמורה בבוחן המציאות. מפחיד לחשוב שאפילו בבתי משפט מחוזיים יכולים להיות שופטים כאלה.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: