תעתועי הזיכרון ופסיכולוגיה משפטית: היבטים מדעיים בפענוח פשעים וזיהוי פושעים

כשמתבצע פשע מסוים כולם מעוניינים למצוא את הפושע ולהעמיד אותו לדין. הבעייה כמובן שבמקרים רבים לא ידוע מי ביצע את הפשע ולכן יש צורך בחקירה משטרתית מדוקדקת שתאתר אותו, ובמערכת משפטית שבסופו של דבר תרשיע אותו ותמצא אותו אשם. התהליך הזה מורכב מאוד וארוך, בנוי במקרים רבים על מידע לא שלם ולא וודאי, ומתבסס על עבודתם המקצועית של אנשים רבים. בנוסף, ישנה גם מעורבות של אנשים רגילים שהיו בזירת הפשע ויכולים לשפוך אור על המקרה. בין אם מדובר באנשי מקצוע או באנשים מן השורה, תמיד יכולות ליפול טעויות שיובילו לזיהוי לא נכון של העבריין, או לאי דיוקים שונים שמסיטים את החוקרים לכיוונים לא רצויים. הטעוית הללו אינן רק נחלתם של הדיוטות חסרי הכשרה מקצועית אלא גם של מי שאמורים להיות בעלי המקצוע הטובים ביותר, חוקרים, שוטרים, עורכי דין ושופטים. מכיוון שבני אדם סובלים מהטיות פסיכולוגיות רבות, חשוב לאתר ולזהות אותן כדי למנוע עד כמה שניתן את השפעתן המזיקה. זה בדיוק תחום העיסוק המחקרי של פסיכולוגיה משפטית, שמנסה לחקור את ההשפעות הפסיכולוגיות על כל האנשים המעורבים בפיענוח ושפיטת עבריינים. (יש גם כמובן אנתרופולוגיה משפטית שעוסקת בעיקר בניתוחים הממצאים הפיסיים מזירת הפשע, וגם ותחומים משיקים אחרים שעוסקים בהיבטים מדעיים אחרים של פיענוח פשעים).כתבתי בבלוג הזה לא מעט על הנושא בעיקר בכל הנוגע לזיכרונות שווא וזיכרונות מודחקים. הפוסט האחרון עסק בהטיות קשב שעלולות למנוע מאיתנו להבחין שמתבצע בכלל פשע כלשהו, ובעבר כתבתי על כל הנושא של בחירת משפטים בבית משפט, שהוא תחום שלם בפני עצמו שבו פסיכולוגים משני הצדדים מנסים לאתר את המושבעים שיהיו נוחים להם. בפוסטים הבאים אני רוצה לעסוק בכמה מחקרים מעניינים שדנים בהיבטים שונים הנוגעים למהימנות עדים והודאות של חשודים.

לפני שאסקור את המחקר הראשון, אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לבלוג שלם באתר רשימות שעוסק בנושא בהרחבה. מאיר גלבוע, חוקר משטרה לשעבר, מנהל בלוג מרתק שעוסק בהיבטים מדעיים שונים של חקירה משטרתית וגם סוקר מקרים אקטואליים. הפוסט האחרון שלו כולל מסמך מאלף שהוא כתב על חקירה ומחקר מדעי – או האחריות הכוללת של החוקר לחשיפת האמת בהליך הפלילי, כחלק מספר חדש שיצא לאור ועוסק בהיבטים פילוסופיים ופסיכולוגיים של הרשעות שווא. מומלץ לקרוא למרות אורכו.

הקשר בין שפה וזיכרון

המחקר הראשון שאסקור הוא מחקר קלאסי של הפסיכולוגית חברת האקדמיה למדעים בארה”ב, אליזבת לופטוס. לופטוס עסקה בכל הקריירה שלה במחקרים על הטיות שונות של הזיכרון האנושי. היא הייתה הראשונה שהראתה שהזיכרון האנושי רחוק מלהיות כמו מצלמת וידאו ואנשים לא רק שלא זוכרים היטב דברים שראו אלא הם ממציאים במקרים רבים פרטים שלא היו ולא נבראו, ואפילו בוראים זיכרונות שלא היו קיימים כלל. אחד מהמחקרים הקלאסיים שלה עוסק בהטיות הנוצרות לגבי זיכרון של אירוע מסוים שנובעות מניסוח שאלות על אותו אירוע, משהו שיש לו השלכות ברורות לחקירה משטרתית.

במחקר צפו נבדקים בסרט וידאו שתיעד תאונת דרכים, ולאחר הצפייה נתבקשו לשחזר את מה שראו. חלק מהנבדקים נשאלו “באיזו מהירות נסעו המכוניות כשהן פגעו זו בזו?”. נבדקים אחרים נשאלו אותה שאלה אלא שבמקום המילה פגעו (hit) הם נשאלו באיזו מהירות המכוניות התרסקו (smashed), חבטו קלות (bumped), התנגשו (collided), או נגעו (contacted) אחת בשנייה. תוצאות המחקר הראו שאצל הנבדקים שנאמר להם שהמכוניות התרסקו זו בזו, העריכו שהמהירות הממוצעת של המכוניות הייתה 40.5 מיילים לשעה בעוד שאלו שנאמר להם שהם רק נגעו זו בזו העריכו את המהירות ב-32 מיילים לשעה. להזכירכם, כולם צפו בוידאו שהראה את אותה התאונה בדיוק!

מחקר המשך נועד לבחון את מקור ההבדלים בהערכות. במחקר הזה שההתנהל בצורה דומה למחקר הראשון, התבקשו הנבדקים לחזור למעבדה אחרי שבוע ולדווח האם ראו זכוכית מנופצת כתוצאה מהתאונה. בוידאו שהוצג להם של התאונה לא הייתה כלל זכוכית מנופצת. כמו במחקר הראשון, נבדקים שנשאלו על מהירות המכוניות שהתרסקו זו לתוך זה דיווחו על מהירות גבוהה יותר משאר התנאים, אבל מה שמעניין היה שהנבדקים הללו נטו לדווח מספר גדול יותר של פעמים שהתאונה כללה זכוכיות מנופצות של המכוניות. בתוך כל קבוצה, ככל שההערכה של הנבדק של מהירות המכוניות הייתה גבוהה יותר, כך הסיכוי שהוא או היא חשבו שזכוכית התנפצה במהלך התאונה היה גבוה יותר.

מה שקורה ככל הנראה הוא שהמידע הנוסף שמסופק לאנשים לאחר שצפו בסרט, מתערבב עם הזיכרון של התאונה ומעובד במוח כך שהוא נהפך כעת לחלק בלתי נפרד מהזיכרון של התאונה. מכיוון שזכוכית מנופצת לרוב מתאימה לתאור של תאונה חמורה יותר, אנשים חושבים שהתאונה הייתה חמורה יותר (כלומר במהירות גדולה יותר). זה אומר שאם מתשאלים עדים לגבי תאונה או כל אירוע אחר, עדיף ששאלות ינוסחו בצורה כללית בלי שום הטייה, אולי בזה שיאפשרו לעדים לדווח בעצמם מה ראו בלי שום שאלות מנחות.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יוסי דר  On 21/03/2012 at 12:03 am

    תודה,
    מה שמזכיר לי שלאחרונה נתקלתי במאמר הזה:
    http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1652736

    • גיל  On 21/03/2012 at 8:34 am

      זה קשור לפוסט הקודם שלי.

  • טלי  On 22/03/2012 at 8:40 am

    פוסט מעניין בנושא שלא מודעים אליו מספיק.

    רק תיקון אחד- אליזבת לופטוס היא חוקרת חשובה ממובילי הזרם המחקרים בנוגע לזיכרון בהקשר חיי היום-יום, בשונה ממחקרים מעבדתיים בתחום, אך היא לא היתה הראשונה שהציעה את הגישה הרה-קונסטרוקטיבית לזיכרון. חוקרים אחרים הציגו גישה זו לפניה ובמקביל אליה. כך למשל, כהנמן וטברסקי בצעו מחקרים רבים שממחישים גישה זו (חלק נכבד מההטיות במאמם הקלאסי Judgment under Uncertainty: Heuristics and Biases הן תוצאה של הבניית הזיכרונות בהתאם למידע הזמין ברגע השליפה).

    • גיל  On 22/03/2012 at 8:51 am

      יכול להיות שהיא לא הייתה הראשונה אבל היא הייתה זו שהראתה כמה זיכרונות מתעתעים בצורה הברורה ביותר ובהקשרים שונים (היא אגב עשתה גם מחקרי מעבדה). לגבי כנהמן וטברסקי, הם עוסקים במשהו קצת שונה וזה הטיות חשיבה שמהוות סתירה לוגית בגלל השימוש שאנחנו עושים ביוריסטיקות. אגב, הם פרסמו את המאמרים שלהם בדיוק באותה שנה ולמי שמעוניין לקרוא את המאמר שלהם יכול לעשות את זה פה:

      http://www.math.mcgill.ca/vetta/CS764.dir/judgement.pdf

      • גיל  On 22/03/2012 at 8:59 am

        אגב, המאמר שלהם צוטט יותר מ22 אלף פעם וזה של לופטוס 1000 פעם (לפחות לפי גוגל סקולר).

  • טלי  On 22/03/2012 at 2:06 pm

    אתה צודק- לופטוס ביצעה הרבה מחקרי מעבדה, אך חשיבותם בכך שקשרו את תיאוריות הזכרון הידועות לתופעות יומיומיות, בשונה מהמחקר הקלאסי שהשתמש בפרדיגמות מאד טכניות.

    כהנמן וטברסקי נחשבים מראשוני הרקונסטרוקטיביסטיים, כיוון שיוריסטירות כמו "זמינות" משמען שאנחנו לא שולפים מהזכרון נתונים כמותיים, אלא מבצעים שיפוטים על סמך מידע זמין בהתבסס על פריימינג באמצעות רמזי השליפה (בדומה למילות הכינוי לפעולת ההתנגשות אצל לופטוס שגם הם רמזי שליפה שמעוררים פריימינג לדרגות חומרה שונות).

    הם משלנו, אז חשוב שנעשה להם את הכבוד שמגיע להם (ושעשו להם יותר מ 22,000 פעם) 🙂

    • גיל  On 22/03/2012 at 3:29 pm

      אני מסכים, אם כי אני חייב לומר שחלק גדול מהמחקרים של טברסקי וכנהמן עוסקים בסיטואציות מאוד היפותטיות. נדמה שהם, ורבים ממשיכי דרכם מעוניינים להראות כמה אנחנו לא רציונליים ולא עקביים על ידי זה שמציגים להם סיטואציות מעט מתחכמות שלא בהכרח נפוצות ביום יום (למשל המחקר המפורסם על הצלת אנשים מאסון). הייתי רוצה לראות מצידם יותר התייחסות למקרים יומיומיים ובמיוחד תובנות אבולוציוניות שכל כך מתבקשות מהאי עקביות הזו. גרג גיגרנזר עושה את זה.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: