על האב שהורשע באונס בתו ולא בגלל חלום

“האנשים אינם מקדישים מחשבה למה שהם רואים בשעת ערנותם, אבל את מה שהם רואים בחלומותיהם הם הופכים במוחם שוב ושוב.” דיוגנס

רבים פנו אליי בימים האחרונים כדי להגיב בנושא האב שהורשע באונס שיטתי של בתו. לא הגבתי בשום מקום מכיוון שטרם קראתי את פסק הדין המלא ולא נכון להגיב על משהו שלא קראתי, בדיוק כמו שלא הייתי כותב על מחקר רק מקריאת הסיכומים שלו בעיתונות. אבל עכשיו אחרי שקראתי את פסק הדין אביע את דעתי בעניין.

ברור לחלוטין שהכותרות הצעקניות לגבי אב שהורשע בגלל חלום הן שגויות ומסולפות. זה לא ממש מפתיע לאור המצב בשוק התקשורת בארץ ובכלל (ראו הפוסט האחרון שלי וגם כאן) אבל עדיין מצער שרוב הכותבים על הנושא לא טרחו כלל לקרוא את פסק הדין (ולמה שיעשו את זה בדיוק? הוא ארוך ומלא בפרטים רלוונטיים). תקשורת לחוד, המקרה שלפנינו מורכב ועבר שלוש ערכאות שונות עד לפסק הדין הסופי. שפיטה במחוזי, ערעור במחוזי שכלל דעת מומחים והערעור לעליון. אז בואו ניגש לעניין.

די ברור שהאישה לא המציאה את האשמות שלה באונס נגד האב להעליל עליו עלילת שווא. למרות ילדות קשה שעברה גם בלי קשר לאונס שהיה או לא היה, לא מצאתי ראיות שיצביעו על עלילת שווא. האישה מאמינה באמת ובתמים שנאנסה. למעשה, מה שהופך את המשפט הזה למסובך כל כך להכרעה הוא השיכנוע העצמי העמוק של האישה. הבעייה שזה יוצר לשופטים היא שכמו אנשים רבים בעלי שיכנוע עצמי עמוק, היא יוצרת רושם אמין ביותר. למעשה לאנשים שבטוחים שמה שהם חושבים הוא נכון קל יותר לשכנע אחרים בצדקת דרכם כי הם לא מראים סימנים קלאסיים של מי שמשקר, והם יכולים להסביר כל סתירה לכאורה בדברים שלהם בביטחון רב על פי הלוגיקה הפנימית שלהם. שיכנוע עצמי היא לא תופעה יוצאת דופן ולמעשה כל אחד מאיתנו חווה אותה בלי להיות מודע לזה בכלל (וזה מאפשר כאמור גם לשכנע אחרים). אפשר לראות את זה בסטטיסטיקות שבהן מוצאים שוב ושוב שרוב האנשים חושבים שהם חכמים יותר, יפים יותר, או סתם נוהגים טוב יותר מהממוצע. מבחינה סטטיסטית זה כמובן לא ממש אפשרי וברור שלפחות עבור חלק מהאנשים מדובר בשיכנוע עצמי ולא במציאות אובייקטיבית. יש לשיכנוע עצמי גם שורשים אבולוציוניים שלא כאן המקום לפרטם אבל מי שרוצה להרחיב בעניין יכול לקרוא את הספר המצוין של רוברט טריברס בנושא.

אפשר לסכם את המקרה הנוכחי כמקרה ביניים בין שני מצבים קיצוניים. ישנם מקרים שברור לחלוטין שלא התרחשו במציאות ועדיין אנשים משוכנעים לגמרי שהתרחשו. אלו מקרים של אנשים שסובלים מדלוזיות (אשליות) והדוגמא הטובה ביותר לכך היא של אנשים שחושבים שנחטפו על ידי חוצנים. כתבתי בזמנו על מחקר שתאר תגובות פיזיולוגיות של פוסט טראומה אצל אנשים כאלו וזו דוגמא מצוינת איך אירוע פיקטיבי מעורר תגובות פיזיולוגיות ופסיכולוגית של פוסט טראומה כאילו התקיים באמת. לעומת זאת אפשר לחשוב על מקרים קיצוניים בכיוון ההפוך, אירועים שיש לנו ודאות מוחלטת שהתרחשו במציאות ועוררו טראומה ופוסט טראומה כמו חיילים שחוו הלם קרב, או מקרי אונס של אישה בוגרת. אירועים אול מובילים פעמים רבות למצוקות ובעיות שונות כמו חוסר שינה, הסתגרות חברתית, חרדה, סיוטי לילה וכו’, שקל לקשר לאירוע מתועד.

הטרגדיה הגדולה של המקרה הנוכחי וכל מקרי התביעה שמבוססים על זיכרונות שאנשים מבוגרים נזכרים בהם לגבי הילדות שלהם, היא שהם נופלים בדיוק באמצע של שני מקרי הקיצון הללו, בין המופרך (חטיפת חייזרים) לברור לחלוטין (טראומה מתועדת מהעת האחרונה). מצד אחד, בהחלט בגדר הסביר שאב אנס את ילדתו כי יש הרבה מקרים מתועדים כאלו. מצד השני, אנחנו יודעים שזיכרונות כאלה שנזכרים בהם שנים אחרי שהאירועים התרחשו לכאורה, אינם אמינים ויש אפשרות סבירה שהם הושתלו או הוטרמו בצורה כלשהיא אצל אותו אדם (טיפול, חלום, ניסיון ליצור קשר עם התת מודע וכו’). יש אינספור מחקרים שמצביעים על שבריריות הזיכרון האנושי במצבים שונים ובניגוד למה שרבים חושבים, יש גם עדויות ליצירת זיכרונות שווא מייד אחרי ארוע טראומטי (ראו למשל המחקר הזה). זו הסיבה שבאופן עקרוני לא צריך לבסס הרשעה על סמך זיכרונות בלבד ובמיוחד על סמך זיכרונות של אירועים שהתרחשו שנים לפני שהגיעו לבית המשפט. הבעייתיות גדולה במיוחד במקרי אונס כי כמעט תמיד אין שום עדות פיזית ישירה שתהווה תמיכה באישומים (בניגוד למקרי אונס שנבדקים בזמן אמת שיכולים לספק ממצאים פיזיים רלוונטיים). מה שנשאר זה סיטואציה של מילה כנגד מילה.

מה שקורה בפועל, והמקרה הנוכחי מראה את זה, הוא שהשופטים מחפשים עדויות תומכות או מפריכות לזיכרון ומנסים לבנות מהם סיפור עקבי עד כמה שניתן. איכות וסוג העדויות בתיק הן אלו שיקבעו האם הקייס ייטה לצד הלא הגיוני או שיקבע שזה כנראה התרחש ומעבר לספק סביר. הבעייה היא שברוב המקרים אפשר ליצור כמה תסריטים אפשריים שכולם יהיו עקביים עם העדויות, וחלקם מובילים למסקנה שהיא אונס בעוד אחרים לא. זו בעייה שלמערכת המשפט קשה להתמודד איתה ולכן צריך להיות זהירים בהבנת הממצאים המובאים בפני השופטים. במשפט הנוכחי השופטים בנו נראטיב שתואם את טענת התביעה לאונס ולנו נשאר לבדוק על סמך מה הם ביססו את הפסיקה והאם היא הגיונית.

התביעה נוגעת למעשי אונס שהתבצעו לכאורה באישה על ידי אביה כשהייתה ילדה. לא ברור מתי מקרי האונס החלו אבל הם נמשכו עד לגיל 11 לערך זמן קבלת המחזור שלה. התביעה מתייחסת למקרים בגיל מאוחר כי חלה התיישנות על הגילאים הצעירים. אותה אישה עברה תקיפה מינית נוספת על ידי שכן בן 16 כשהייתה בת 8. מתואר שהיא סבלה מארועי חרדה בגיל 11 ו-15 והייתה בטיפול פסיכיאטרי תרופתי מגיל 16 עד גיל 22. בגיל 23 היא חלמה חלום שבו היא מקיימת יחסי מין עם אביה ובעקבותיו נזכרה שהיא חלמה את חלומות דומים מגיל 15 בערך. היא עברה טיפול פסיכולוגי בעקבות החלום וגם התעמתה עם אביה שהכחיש את האונס. המשפחה הקרובה (האם והאחות) לא האמינה לה בהתחלה שנאנסה על ידי האב אבל אחר כך תמכה בה. אחרי תקופה מסוימת היא התלוננה במשטרה מה שהוביל למשפט והערעורים הנלווים אליו וכעת לפסיקה הסופית בנושא, 12 שנה אחרי התלונה הראשונה שלה.

במהלך המשפט מתברר שגם בלי קשר לאונס, האישה עברה ילדות לא מאושרת. היא הייתה חולה לעיתים קרובות (כולל דלקות בגרון) ועזבה את הלימודים אחרי כיתה ט’. אותה אישה התנהגה בצורה מתירנית מבחינה מינית בשנות העשרה שלה, ולדבריה חיפשה חום ואהבה דרך יחסי המין. לטענתה היא חשבה בתחילה שכל הצרות שהיו לה בגיל ההתבגרות היו קשורים לתקיפה של השכן ורק מאוחר יותר בעקבות החלום הבינה שזה קרה בגלל מקרי האונס של אביה. הטריגר לחלום שלה היה עבודתה בתור נערת ליווי בחודשים שקדמו לחלום, והזיכרונות על האונס מהאב הפכו לטענתה ברורים יותר בעקבות הטיפול הנפשי שעברה בגיל 23. יומנים שכתבה בזמן ילדותה לא מתארים תקיפה מינית של האב אבל כן מזכירים את התקיפה של השכן. רק בגיל מאוחר יותר, סמוך לחלימת החלום, היא החלה לחשוב שהאב תקף אותה והעלתה את האפשרות בפני קרובי משפחה שאביה “עשה לה משהו”. כל זה תאור המקרה בכללותו.

אפשר לקבל את העדויות של האישה כמו שהם, ואני נוטה להאמין שזה באמת מה שהיא חושבת שקרה. הבעייה היא ששרשרת העדויות הללו יכולה להתפרש בכמה כיוונים. יתכן שאכן האב אנס אותה וכל מה שעבר עליה מגיל צעיר נובע מהאונס. אבל גם יתכן שהכל נובע מהתקיפה של השכן או אפילון מארועים אחרים שלא קשורים לאונס. אחרי הכל, היא לא הנערה היחידה שסובלת מבעיות בריאותיות, שנשרה מבית הספר או משתמשת במין למצוא חום ואהבה אצל גברים. איך באמת אפשר לדעת?

החלום במקרה הזה לא עוזר הרבה לפתרון התעלומה. חלום הוא חוויה שאפשר לפרשו באינספור דרכים. והוא גם יכול להשפיע בצורות שונות העובדה שבעקבות החלום שלה היא חשבה שאביה אנס אותה, לא מהווה הוכחה שמקרי האונס אמיתיים. גם זה שהנושא התבהר יותר בעקבות טיפול פסיכולוגי לא אומר דבר בנוגע להאם היה אונס או לא. מה שכן, אנחנו יודעים שהרבה מקרים של זיכרונות שווא נוצרו בעקבות טיפולים פסיכולוגים סוגסטיביים, וכשמישהיא מגיעה עם מחשבה שזה אכן קרה, אפשרי שפסיכולוג יטפח את הפרשנות הזו ביחד איתה. מעניין לציין בהקשר הזה שהמטפלים שטיפלו בה בגיל העשרה לא מצאו עדויות לפוסט טראומה בגלל תקיפה מינית בילדות והיא גם לא יצאה מהטיפולים הללו בתחושות שנאנסה על ידי האב או כתבה על כך ביומנים שלה.

עדויות של בני משפחה קרובים כמו האחות והאם מצביעות על סביבה קשה שבו הן חיו סביב אב שהיכה את האחיות. בשלב הראשוני האם והאחות תמכו בגירסה של האב שלא אנס ואילו בשלב מאוחר יותר האמינו לאחות. האב עצמו מצטייר כטיפוס שקרן ואלים, שאולי הטריד מינית גם נערה אחרת. כל בני המשפחה, האב, האישה, האחיות והאם שינו גירסאות לאירועים שונים במשך השנים וזה לב הבעייה במשפט.איך יודעים למי להאמין ואיזו גירסה שמסר אמינה?

קשה לנו כבני אדם לשמוע עדויות סותרות שלא עקביות עם קו מחשבה אחיד. האבולוציה עיצבה אותנו לחפש דפוסים בכל הקורה סביבנו. המחשבות שלנו בנויות על מציאת סיבות ותוצאות וקשה לנו מבחינה קוגנטיבית לעמוד בפני אי ודאיות. מה שקורה הוא שאנחנו מעוניינים ליצור סיפור עקבי כמה שניתן וברגע שיש עדויות חלקיות וסותרות נטיית הלב היא לתת משקל גדול לעדויות מסוימות ולפטור עדויות אחרות כלא אמינות. זה חלק מהטיית האישור (confirmation bias), והטיות פסיכולוגיות אחרות. יש מקרים שמוצדק לפטור עדויות מסוימות כלא אמינות, למשל אם מדובר בעדות כבושה (עדות שניתנת בשלב מאוחר של המשפט בלי שום הצדקה) או אם העדות נסתרת על ידי אחרים. אבל במקרים רבים, והמשפט הזה הוא דוגמא מובהקת לכך, קשה להכריע מי דובר אמת ומתי.

הטרגדיה של משפטים מהסוג הזה היא שיתכנו שני נראטיבים שיהיו עקביים עם העדויות השונות, כתלות במה שבוחרים להאמין לו ולמי. אתם מוזמנים לקרוא את העדויות ולנסות לראות איך הן עולות בקנה אחד גם עם נראטיב של תקיפה מינית וגם אם כזה של זיכרון שווא. אבל חשוב לציין שגם אם הנראטיב עקבי עם תקיפה מינית אין זה אומר שהיא אכן התקיימה בפועל. למה הדבר דומה? לילד שמגיע הביתה בוכה אחרי ששיחק בחוץ. הבכי שלו יהיה עקבי אם זה שמישהו הרביץ לו, זה שהוא נפל ונחבט, או שסתם יש לו כאב בטן. בהעדר עדויות חיצוניות (למשל, חבורה על הראש) קשה לדעת מה באמת קרה לו.

הדבר מוביל לכך שכאשר נאמרים דברים שיכולים להשתמע לכמה כיוונים, כל אחד יכול לבחור את הפרשנות שעקבית עם המחשבה שלהם לגבי מה שקרה. ככה קורה שכאשר האישה אמרה לאנשים שונים בגיל העשרה שהיא חושדת שאביה עשה לה משהו, מי שחושב שאביה ניצל אותה מינית יפרש את הדברים כתומכים בכך, ומי שחושב שהוא לא ניצל אותה מינית יחשוב שזה לא מוכיח כלום. לזכות השופטת ארבל שכתבה את פסק הדין ראוי לציין שהיא לא מקבלת כל דבר שהאישה עשתה או אמרה כנכון וגם מוצאת פה ושם סתירות בדברים שלה, אבל בסך הכל היא נותנת להם משקל נמוך בפסיקה שלה.

אכן הנראטיב של תקיפה מינית אפשרי בהחלט, אבל גם שפע אפשרויות אחרות שמסבירות את התנהגותה לאורך השנים. אולי החלום או אירוע אחר גרם לה לחשוב שאביה תקף אותה מינית ומאז היא מחפשת אישושים למחשבתה? אולי בטיפול הושתלו אצלה זיכרונות על גילי העריות? אולי התקיפה של השכן גרמה לכל הסימפטומים? ואולי מדובר בכלל בטראומה אחרת או אפילו לא בטראומה. קשה מאוד לדעת מה קרה באמת כי לאף אחד מהסיפורים הללו אין באמת הוכחה מוצקה. כל מה שיש לנו אלו תאוריות שונות שכל אחד יכול לחשוב בעצמו מה נחשב בפניו אמין ומה לא. אחת המומחיות שהוזמנו לדיון (ענת גור) טענה שחלק גדול מהנשים שמגיעות לעסוק בזנות סבלו מניצול מיני בילדות ולכן סביר שזה מה שקרה גם לתובעת. יתכן שזה באמת מה שקרה בפועל אבל זה שיש קורלציה סטטיסטית בין שני הדברים לא אומר שזה אכן מה שקרה בפועל בלי ראיה חיצונית שתתמוך בקו החשיבה הזה.

עדויות המומחים

עדויות המומחים שניתנו בזמן הערעור למחוזי הם לטעמי החלק הכי חשוב במשפט כי נראה שהן היוו את המשקל המכריע בפסיקה (למעשה, שופטת אחת שינתה את דעתה מלא אשם לאשם בעקבות העדויות הללו). אם יש רק חלק אחד שאתם יכולים לקרוא, קראו את העדויות הללו והפרשנויות שניתנו להם על ידי השופטים. מומחים שונים העידו בערעור למחוזי, כצפוי, מומחים מטעם התביעה טענו שמדובר בסימפטומים קלאסיים של ניצול מיני שמשוחזר על ידי יחסי מין מזדמנים וזנות, ומומחים מטעם ההגנה טענו שמדובר בזיכרון שווא. המומחים מטעם התביעה היו בין השאר פרופ’ אלי זומר וענת גור,עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. יש לי ביקורות על שניהם אבל אני אתמקד בעדות של גור כי אני מוצא אותה בעייתית במיוחד.

על פי עדותה של גור התאורים של האישה מאפיינים מישהיא שעברה ניצול מיני בילדות וזה גם בלי שתזכר בניצול הזה. היא מזכירה כאמור את הסטטיסטיקות שמראה שרבות מהנשים שעוסקות בזנות סבלו מגילוי עריות (נתון סטטיסטי שמרבים אגב לצטט אבל שנכון כנראה רק לזנות מסוג מסוים, זנות רחוב). אבל גם אם מקבלים את הנתון הזה כנכון צריך לזכור שהוא לא מהווה הוכחה כלשהיא למה שקרה בפועל. אני מניח שאף אחד מכם לא היה רוצה להיות מורשע על סמך מתאם סטטיסטי בין שני מאפיינים שהוא עונה עליהם. אבל מה שאותי הטריד במיוחד היה התייחסותה של גור לראיות שסותרות את גירסת המתלוננות או לסתירות של ממש בעדותה של האישה. הנה מה שגור אמרה (ציטוט מתוך פסק הדין):

“דווקא העובדה שהמתלוננת מתארת תרחישים שיש בהם כדי להטיל ספק בדבריה מהווה אינדיקציה לכך שאינה משקרת.”

זה משפט שאני מתקשה להבין את ההגיון שבו. אין ספק שמי שעברה טראומה כמו גילוי עריות יכולה להראות סתירות מסוימות בעדויות שלה. אבל אי אפשר שעצם קיומן של הסתירות הללו מהווה ראייה לנכונות הטענות כי זהו טיעון מעגלי. אם כל מה שהמתלוננת אומרת מחזק את הקייס שלה, האם יש משהו שהמתלוננת יכולה לאמר שיחליש את הטענות שלה? ואם כן, איך אנחנו אמורים להבדיל אם הסתירות בעדויות שלה נובעתו מטראומה או בגלל שהן מבטאות משהו שלא התרחשו בפועל כמו שהיא מתארת? בכלל, אם אפשרי שהיא לא דוברת אמת במקרים מסוימים האם יש להטיל ספק במקרים אחרים שהיא נתפסת כאומרת אמת, כולל בטענה המקורית שלה על תקיפה מינית? זהו בדיוק סוג ההיגיון המעגלי שיכול להוביל לכל מסקנה שרוצים כתלות במי או מה רוצים להאמין. מכיוון שגור משוכנעת שמדובר במקרה של תקיפה מינית היא מפרשת את הסתירות שלה כתומכות בתסריט כזה של תקיפה.

בהעדר ראיות חותכות כל מה שנותר הוא להתרשם מאמינות המתלוננת והאב ורוב השופטים בערכאות השונות חשבו שהאישה מהימנה יותר בעדותה ונתנו משקל גדול יותר למהימנות העדות שלה. זוהי פרקטיקה בעייתית מכיוון שכמו שציינתי למעלה, אנשים עם שיכנוע עצמי עמוק נוטים להשמע אמינים יותר. אבל להשמע אמין בגלל שמאמינים במה שאומרים עדיין לא הופך את הדברים לנכונים בפועל. האישה הייתה הרבה יותר יצרית בעדות שלה לאורך כל המשפט, כולל בעימות עם האב, בעוד האב היה קר רוח ומדוד בתגובות שלו, והשופטים פרשו את זה כהיותה אמינה יותר. אבל כאמור, אדם שמשוכנע שהוא צודק ישמע מאוד משכנע ויכול להיות מאוד אמוציונלי בתגובות שלו. בעיניי, זה בדיוק המקרה כאן. אישה שנשמעת מהימנה מאוד ומאמינה בלב שלם שמה שקרה לה אכן התרחש במציאות, אבל אין לנו שום דרך לאשש את התחושות והזיכרונות שלה.

את הטענות של ההגנה בדבר הבעייתיות של זיכרונות פירטתי בפוסטים קודמים בנושא זיכרונות מודחקים ופרופ’ גושן חזר על רבים מהם. הוא טען שהזיכרונות של האונס נתגלו בגיל מאוחר ולא בסמוך לאונס לכאורה, מה שלא קיים ברוב הטראומות המיניות. עוד טען שאין עדויות מדעיות להדחקה של טראומה מינית וגם שטריגרים שונים כמו הספר “כוחו של התת מודע” או המטפלים שטיפלו בה אחרי חלימת החלום גרמו להשתלת הזיכרונות בדבר האונס. גם הוא, כמו עדי התביעה, מציגים תסריט אפשרי לאירועים שעולים בקנה אחד עם העובדות הידועות אבל קשה לדעת אם הוא נכון.

טענה נוספת של ההגנה שראוי לתת עליה את הדעת היא שהאישה אינה זוכרת ואינה יכולה לתאר תאור מפורט של תקיפה אחת של האב אותה. בספרות המחקרית נדיר למצוא מקרים של תקיפה מינית בילדות שהתרחשו במציאות ושאין זיכרון ספציפי שיכול להצביע על כך. השופטים בכל הערכאות קיבלו את טענת התביעה שזה חלק ממנגנון ההדחקה של האישה. השופטת עדנה ארבל שכתבה את פסק הדיון בעליון קבעה: “לעניין זה יש להביא בחשבון לא רק את השנים שחלפו אלא גם את העובדה שהמעשים הטראומטיים נחוו מנקודת המבט של ילד או ילדה”. אם כך, איך זה מסתדר עם העובדה שהאישה זכרה את התקיפה המינית של השכן שנעשתה בגיל 8, באותה תקופה שהאב תקף אותה לכאורה? ההסבר של ארבל הוא ש”באשר למעשי השכן ברונו שלא היו ממושכים ולא מידי אדם כה קרוב לא היתה למתלוננת מוטיבציה כה חזקה לשכוח את המעשים”. זה נשמע בעיניי הסבר דחוק למדי כי למה שלא תהיה לה מוטיבציה לשכוח תקיפה מינית שנראה שהשפיע עליה לא מעט (היא הביאה את הנושא לפני אמה שדרשה ממנה להתנצל בפני השכן).

לסיכום, אני רוצה להתייחס לכמה עניינים שלא קשורים ישירות לנושא התקיפה המינית ונושא הזיכרונות המודחקים אלא לצורת ההסקה של השופטים במשפט. אני מוצא בפסיקה הזו כמה אלמנטים מדאיגים ואתן כמה דוגמאות. נראה שהשופטים מחשיבים יותר את דעתם של עדי מומחה שנחרצים בקביעות שלהם ורואים את המציאות כחד משמעית, לעומת כאלו שמביעים ספקות מסוימים. כמו כן, ברור לחלוטין שהשופטים שמים דגש גדול יותר על עדויות של מטפלים מאשר חוקרים ומדגישים את הניסיון הקליני של המטפלים בטיפול בנפגעות פגיעה מינית כגורם רב חשיבות במשקל העדות שלהם. לא משנה להם שהניסיון הזה לא מבוסס מחקרית או נתמך אמפירית (על חוסר המדעיות של טיפולים קליניים אפשר לקרוא פה). שאלת תקפות המחקרים השונים לא ממש מעניינת את השופטים ולמעשה, אנחנו יודעים שזה ממש לא חשוב להם. הנה מה שהשופטים במחוזי בערכאת הערעור הראשונה כתבו בנושא (נקודה 46):

“תופעת הזיכרון המודחק הוכרה כבר בפסיקת בית המשפט העליון (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.10) (להלן: עניין פלוני א')), ואין הכרח כי הכרה בתופעה מסוימת במישור המשפטי תאומץ כנכונה גם במישור הרפואי-מדעי. לפיכך, נפסק כי אין בעדותו של פרופ' גושן כדי לקעקע את תופעת הזיכרון המודחק, כפי שהוכרה בפסיקה והוצגה גם בחוות הדעת של מומחי התביעה, שלהם ניסיון טיפולי בתחום הרלוונטי, אשר הבהירו כי מדובר בתופעה קיימת אשר בשל אילוצים אינהרנטיים אינה ניתנת לבדיקה אמפירית.”

מה אנחנו למדים מזה? שתופעת הזיכרון המודחק, למרות שהשופטים בעצמם מודים שהיא נמצאת במחלוקת מדעית עזה, נחשבת לקיימת מבחינה משפטית וזה הבסיס המשפטי שממנו יוצאים לדון בנושא (נקודה שחוזרת לאורך כל פסק הדין). יותר מזה, שופטים יכולים לקבוע שמשהו הוא נכון גם אם המדע סותר אותו. יותר מזה, מטפלים יכולים לקבוע שמשהו קיים למרות שידוע שאין אפשרות לבחון אותו בצורה אמפירית ודעתם היא הנחשבת! כלומר, אין שום בעייה שלא משתמשים בשיטות טיפול מבוססות מדעית כל עוד המטפלים נחשבים למומחים בטראומות מיניות. אין שום צורך בעדויות אמפיריות שמגיעות ממדענים כמו פרופ’ גושן  המוצג כ”מומחה סטטיסטי שמגיע מהזירה המחקרית”, תאור די מזלזל של חוקר (מעניין שכשהסטטיסטיקות עולות בקנה אחד עם הנראטיב שלהם כמו במקרה של הקשר בין זנות לניצול מיני בילדות, הסטטיסטיקה כנראה כן חשובה).

השופטים בערכאות השונות מציינים שוב ושוב שהחוקרים מטעם ההגנה הם רק מומחים חיצונים לנושא בעוד המטפלים הם אלו שמכירים טוב יותר את המציאות האמיתית כי הם אלו שמטפלים בנשים הפגועות מינית. לא משנה לשופטים העובדה שאותם מומחים חיצוניים יכולים להבין טוב יותר את התוקף של הטיפולים הקליניים, בעוד ניסיון קליני שלא מבוסס מדעית לא שווה הרבה. זה כמו שיקבלו דיעה של אסטרולוג לגבי מבנה היקום כי הוא עוסק בצורה יומיומית בכוכבים, וידחו דיעה של פיסיקאי שלא עוסק באסטרונומיה בצורה ישירה אבל יכול להצביע בקלות על הבעייתיות בטענות האסטרולוג. עדיף לא לבלבל לשופטים את המוח עם מדענים שמתעסקים בשטויות כמו סטטיסטיקה ואף פעם לא טיפלו באף אחד, הם סומכים על מה שמטפלים אומרים גם אם דבריהם אינם מבוססים ראיות אמפיריות.

שופטים הם בני אדם וחשופים כמו כולם להטיות השונות שמשפיעות על כל אחד ואחד מאיתנו. בהעדר ידע מתאים הם פונים למומחים שונים ועל סמך אותם מומחים הם קובעים בין השאר את דעתם. הבעייה היא שאפילו בתחומים מדעייםי שאמורים להיות אובייקטיבים כביכול, ההסתמכות על מומחים בלי הבנה אמיתית של המדע שעומד מאחורי זה חושפת אותם להטיות שאין להם יכולת לעמוד בפניהם. מומחה נחרץ שבונה סיפור קוהרנטי נחשב לאמין יותר בעיניהם, והמומחיות שלו לא מוערכת בצורה מדויקת כשקירבה פיסית לנבדקים נתפסת כנותנת גושפנקא חזקה יותר לאמינות הדברים מאשר טענות לוגיות או מחקרים רלוונטיים של מומחה שאינו מטפל. כתבתי בעבר עד כמה מומחים מוטים על פי הצד שמזמין אותם לתת עדות וזה משהו ששופטים לא נראה שמודעים אליו מספיק.

אני אישית לא יכול לקבוע מי צודק ומי דובר אמת במשפט. המטרה של הפוסט הייתה להצביע על דרך החשיבה של שופטים ואיך הם מתמודדים עם שאלות מדעיות שנויות במחלוקת. ניסיתי להראות  את ההגיון שעמד בפני ההחלטות של השופטים ועל מה הוא היה מבוסס. אני אישית חושב שיש כאן כמה ספקות לגבי אמיתות הטענות על אונס אבל האם הן עוברות את הרף המשפטי של ספק סביר כל אחד יכול להחליט לבד. די ברור שהאב הוא טיפוס דוחה ואלים אבל זה כשלעצמו לא הופך אותו לאנס.

כתבתי בעבר ביקורת על משפט רמון והייתי שמח אם עוד אנשים, בעיקר אנשי מדע, היו בוחנים פסקי דין על פי סטנדרטיים מדעיים מקובלים ובוחנים את הלוגיקה שהובילה את השופטים להחלטות שלהם. ישנו תחום שלם של פסיכולוגיה משפטית שעוסק בכל האספקטים הפסיכולוגים שמשמפיעים על עדים, תובעים, סנגורים, מושבעים וגם שופטים. חבל שבארץ אין אנשים שעוסקים בנושא ועוד יותר חבל ששופטים לא לוקחים בחשבון את הנושאים הללו כי אלו דברים שנוגעים לכולם.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • ד.  On 14/09/2014 at 9:55 am

    מזעזע. ביהמ"ש ירד מהפסים.
    תגובה שכתבתי במקום אחר בנושא:
    מה שאת בעצם את טוענת ובזה את לא מודה כי זה במובלע,זה לא שזכרון מודחק אפשרי אלא שזכרון מודחק הוא בהכרח תמיד חייב להיות נכון. התוצאה מושגת כי הראיות המחזקות ,גם במקרה הנוכחי וגם ברוב המקרים הם ממש מגוחכים.
    למשל במקרה הנוכחי אחת הראיות המחזקות שציין אחד השופטים הוא הודעתו של האב שהלך מס' פעמים לנערת ליווי וזה צוין כהוכחה למיניות בלתי נשלטת של הנאשם… כל מי שמסוגל ללכת לזונה מסוגל גם לאנוס.
    זו הראיה המחזקת את החלום לצורך הוכחה והרשעה….
    . אני יודע שרוב הפמיניסטיות היום בעד זה שכל דבר שהלך לנערת ליווי צריך ללכת מידית למאסר עולם ללא שיחרור מוקדם אבל בכל זאת להניח שכזה דבר מעיד על נטיה כללית לחוסר שליטה ?
    בשנים האחרונות בתי המשפט שכאן הפסיקו להתיחס למושג הוכחת אשמה מעבר לכל ספק בתחום עבירות המין…מקבלים ראיות נסיבתיות וכלליות כאילו הן ראיות מוצקות ועדויות מנצחות…גם אם הן נראות אמינות ביותר,וגם אם ישנה תחושה שהכל אמיתי,אתה לא יכול להרשיע בלי לצעוד צעד ממשי לחברה של צייד מכשפות. הדברים האלו הם עדיין בתחום החשדות ולא באמת ראיות חד משמעיות שלא יכולות להתפרש בדרך אחרת.
    הנורמה החדשה של להכניס אדם לכלא ללא ראיות ממשיות מסוכנת.
    בית-משפט החלו לשפוט אנשים לפי תחושות,חלומות,עדויות לא ישירות,וסימפטומים של מצוקות…זה לא השיטה המשפטית המוכרת . השופט הופך למעין פסיכולוג שיודע את האמת האבסוטלוטית.
    המושג זכאי מחמת הספק בוטל .כאילו אין דיני ראיות.

    כיוון שבמציאות חלק מהמקרים אמיתיים, חלק המצאה זדונית בכוונת זדון וחלק הזיה עקב מצב נפשי וקשה מאד לדעת מה האמת בכל מקרה, הבחירה של מערכת המשפט להכנע לתכתיב הפמיניסטי ולהרשיע אוטומטית כל מי שמואשם תוך ביטול כללים משפטיים שהיו קיימים מאות שנים, של הספק הסביר ושל חזקת החפות לא תמשך לנצח.
    במוקדם או במאוחר עוד יקרה המקרה שבו תושג הראיה לאי נכונות הגירסה והמטוטלת תתהפך שוב. אגב ,בארה"ב הדבר כבר קרה במקרה בו אחרי שהאב נכנס לכלא המתלוננת הבינה שהמטפלת שתלה לה את המחשבה ותבעה את המטפלת על 3 מליון דולר על הנזק שגרמה לה כשגרמה לה לשנוא את אביה ללא הצדקה.
    היה בארה"ב גל של תביעות זכרון מודחק מתוך התלהבות אופנתית מהנושא החדש אבל אחרי כמה מקרים שהדגימו את הסכנה שבהרשעות הפסיכולוגיה במקום ראיות ההתלהבות ירדה והתחיל גל נגדי של מטופלות שתובעות את הפסיכולוגים ששיעכנעו אותם שהאבא אנס בילדות.

    אני ממליץ לכל מטפלת שעוסקת בשיכנוע בחורות עם בעיות שהן מדחיקות משהו שהאבא עשה לפני הרבה שנים להצטייד בפוליסת רשלנות מקצועית טובה ליום בו מי מהמטופלות יתעשתו מהסוגסטיה וההכוונה התת הכרתית, יכעסו ויתבעו לא את האבא אלא את המטפלת..
    כל המשחק הזה עוד יתפוצץ לכן בפנים.
    כל הענין הוא טרגיה כי אין לי ספק שיש גם מקרים כאלו אמיתיים, רק שברוב המקרים הקושי לברר באמת את האמת הוא בלתי ניתן לפיתרון, להבדיל ממשחק הניחושים בכאילו שבתי המשפט משחקים.

    הקושי של רוב אלו שבאמת נפגעו להעיד שוב אינו קשור למיעוט שמסוגלות להעליל ולאלו שעקב מצב נפשי מסוגלות להעליל. השאלה האם להרשיע הרשעות שווא כדי לודא שהאשמים באמת ילכו גם לכלא, כי אנחנו לא באמת יודעים להבחין בודאות בהין השנים, אינה כל כך פשוטה כפי שזה מוצג… הדילמה נוראית וזה מוצג כתיקון חברתי, "קלי קלות" נרשיע כל אחד ונפתרה הבעיה…
    ם במקרה הקונקרטי יש לא מעט שאלות פתוחות שהיו יכולות להוביל לזיכוי מחמת הספק אלמלי ביהמ"ש הלך אחרי האופנה העכשווית להרשיע. למשל מעשי אונס מרובים שיטתיים של אחת מ 2ילדות ( לא נגע באחרות) ארעו כשהאונס ארע כשהאחות ישנות באותו חדר והאחות לא זכרה שראתה משהו אף פעם. הגיוני ? לא מעורר לפחות ספק ?
    מתוך פסק הדין:

    "
    114. אבהיר כי מקובל עליי שישנן נקודות שאינן שלמות בגרסת המתלוננת. ישנם
    פרטים שיכולים לעורר תמיהה, ובפרט העובדה שהמעשים בוצעו לכאורה משך שנים,
    בתדירות של כמה פעמים בשבוע, בחדר בו ישנו גם שתי אחיותיה של המתלוננת שלא
    נטען כי הבחינו במעשים. גם לתהיה זו יכולים להימצא הסברים שלחלקם אף יש
    רגליים בחומר הראיות, כגון שהאחיות ראו ושתקו, חששו או לא רצו להעיד נגד
    אביהן, כפי שקורה לא פעם בתיקי אלימות במשפחה. מכל מקום, משאלה אינם
    מבוססים דיים איני מוצאת להידרש אליהם. כך או כך, תמיהה זו אין בכוחה להשמיט
    את התמונה הכוללת של המעשים כפי שעלו מן הראיות וודאי שאין בה כדי לפגום
    בהתרשמות החיובית, הברורה והחד-משמעית של הערכאה הדיונית מן המתלוננת. גם
    לטעמי הליקויים והפגמים בגרסת המתלוננת, עליהם מצביע הסנגור, מתגמדים נוכח
    גרעין האמת המוצק והמשכנע שבגרסתה, כפי שעמדה על כך השופטת רוטלוי בהכרעת
    דינה )השוו לע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו)2002( 236 ,205 )6((. איני
    רואה אפוא הצדקה להתערב בקביעות בדבר מהימנותה של המתלוננת.

    http://elyon1.court.gov.il/files/08/580/039/b21/08039580.b21.pdf

    • גיל  On 14/09/2014 at 11:27 am

      ד. אני לא חושב שבית המשפט ירד מהפסים. הוא היה עקבי בסיפור שהוא דבק בו. כשיש הרבה עדים וראיות נסיבתיות אפשר לבנות סיפור קוהרנטי. הבעייה היא שבית המשפט לא מספיק מיודע בקשר למציאות המדעית העכשווית והוא נאלץ לסמוך על מומחים. מכיוון שהוא מעדיף מומחים מסוג מסוים זה גם מטה את סוג הפסיקה. כמו שכתבתי בפוסטים קודמים, יש פער גדול בין מה שחושבים מטפלים בנושא לבין חוקרים שאינם מטפלים וכל עוד יסתמכו יותר על עדויות של מטפלים זה יעלה את הסבירות להרשעות.

    • משפטן ותיק  On 27/09/2014 at 11:53 pm

      לדעתי ברור שהבג"ץ עשה כאן עוול , באופן מודע , רק להגן על שופטי המחוזי שפסקו פסיקה הזויה לחלוטין. כל פסיקה אחרת של הבג"ץ היתה מוכיחה לעין כל ששופטי המחוזי צריכים לעוף מכס השיפוט ואולי אף לעמוד לדין . לכן לא נותרה לבגץ ברירה אלא ליישר קו עם המחוזי. ובהיות והקרבן הוא איש עני, ממוצא מזרחי, ללא תמיכה ואהדה ציבורית וללא לובי, לא היתה לבגץ שום בעיה לעשות לו עוול כדי להגן על שופטי המחוזי.

      בכל סיטואציה אחרת, שופטי הבגץ היו זורקים את המתלוננת מכל המדרגות.

      חבל בכלל לבזבז זמן על דיונים משפטיים, ברור לחלוטין ךכל משפטן שאין שום מקום לזרוק את האב לכלא. אפילו ספק סביר לטובת טענות האשה לא קיים כאן. האב הוא שעיר לעזאזל שעובר עוול הזועק עד לב השמים אך אין איש על פני הארץ שיילחם למען צדקתו.

      זוהי אחת הפסיקות קורעות הלב והמקוממות ביותר שקראתי בכל ימי חיי.

      • גיל  On 28/09/2014 at 6:27 am

        תודה משפטן על התגובה.

    • אורי  On 25/12/2014 at 8:22 am

      כל מילה בסלע.
      המאבק הפמניסטי, סופו שיוביל, כמו במקרים אחרים, לאפקט בומרנג. בתי המשפט מזמן כבר אינם מתנהלים כבית משפט. לא מדובר בצפייה לעשיית צדק. על זה ויתרנו מזמן. מדובר על מתן אפשרות אמיתית לגבות מחיר מלא וחמור ממי שפשע מחד, ולשחרר מכל צל של אשמה מי שאין הוכחות לאשמתו, מאידך. נדרשת קביעת תג מחיר מאד גבוה למי שמעלילה ועל אותם גורמים במערכת ששתלה, עודדה, דישנה וטיפחה את אותה עלילה. כשמדובר על -מערכות הקודמות לביהמ"ש, צריך להבין שביהמ"ש המכיר יום יום את הפרקליטה שלפניו ומתקשר איתה באותה שפה, נותן בה מראש אמון מוגבר. כשמדובר בארגון, כגון הארגון הקרוי משטרה והפקידות שנקרית פרקליטות-חזקת החפות הופכת לחזקת האשמה, בעוד האינטרס והפעולה של אותם גופים, אינו חקר האמת, אלא סיום מוצלח של התיק, עיתים במחיר של עוות המידע בו לטובת התאוריה שלהם.
      נאשם הוא בחזקת אשם כל עוד לא הפך אבן על אבן כדי להוכיח חפותו.
      זוהי קטסטרופה. כל מי שבעניינים, מבין שיהיה כאן פיצוץ אדיר. מדובר בשלילת החירות הפרנסה השם הטוב ושלוות הנפש של אדם, שהופך להיות מהוולדו, בחזקת חשוד, היות ונולד עם פין.נראה לי שהציבור פשוט לא מודע לכמות וגודל הבעיה.

      • גיל  On 25/12/2014 at 9:17 am

        אורי, לא צריך להכליל על פמיניסטיות כי יש בו זרמים רבים וסותרים והרעיון הפמיניסטי הבסיסי נכון: נשים צריכות לקבל יחס זהה לגברים בלי קשר לממוצע של הקבוצה שלהן.

  • ד"ר אביטל גנתון  On 14/09/2014 at 10:21 am

    נראה לי כי במאמר חל בלבול בייחוס העדים המומחים לתביעה או להגנה. "…מומחים מטעם ההגנה טענו שמדובר בסימפטומים קלאסיים של ניצול מיני שמשוחזר על ידי יחסי מין מזדמנים וזנות, ומומחים מטעם התביעה טענו שמדובר בזיכרון שווא. המומחים מטעם התביעה היו בין השאר פרופ’ אלי זומר וענת גור,עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית…". להבנתי ההגנה טענה שמדובר בזכרון שווא בעוד שהתביעה טענה להיפך.

    • גיל  On 14/09/2014 at 11:21 am

      אכן, צודק, ההגנה והתביעה התבלבלו לי במשפט הזה, תוקן, תודה.

  • trilliane  On 14/09/2014 at 11:15 am

    תודה על הסקירה!
    לא קראתי את פסק הדין, אבל אין ספק שיש כאן מקרה מורכב ולא פשוט…
    לנוכח מה שקראתי ובפרט הרשומה שלך, אני חושבת שקשה לבסס את התיק מעבר לספק סביר, ואם משווים את האפשרויות, היה מוטב לתת לו ליהנות מהספק, עם כל הצער שזה היה מסב לבתו. לא מדובר כאן באנס מסוכן שיש לעצור מאחורי סוגר ובריח אלא באדם מבוגר שלא סביר שיאנוס שוב (אם אי פעם אנס) והמחיר שבכליאתו אם הוא חף מפשע גבוה פי כמה מהרווח או המחיר שתשלם הבת אם הוא ימשיך להיות אדם חופשי עד יום מותו. אני לא מזלזלת חלילה בצערה או בכאב שעברה, אבל גם הכנסתו לכלא לא תמחק את זיכרונותיה, תרפא את הצלקות הנפשיות או תשנה את ילדותה.

    • גיל  On 14/09/2014 at 11:32 am

      הי טריליאן, תודה על התגובה. אני גם נוטה לחשוב כמוך ובהחלט יש כאן ספקות. אני לא יודע איך מודדים ספק סביר אבל אולי פשוט בלתי אפשרי לשפוט מקרים שהתרחשו לפני 30 שנה והם לא צריכים להגיע למשפט מלכתחילה עם כל הצער בדבר.

    • ח  On 14/09/2014 at 1:59 pm

      יש כאן אג'נדה חבויה. כיוון שעשרות שנים נפגעות אונס לא זכו לצדגק המגיע להן גם במקרים של ראיות מספיקות בגלל זילזול וחוסר אמון עכשיו אנחנו נתקן את העוול ע"י הליכה עד הסוף לצד השני, נרשיע גם כשיש ספק סביר.

      • גיל  On 14/09/2014 at 2:12 pm

        מה רלוונטי מה היה עשרות שנים למקרה שלפנינו? מה שאת אומרת זה שזה בסדר לפגוע באדם חף מפשע בגלל שאחרים פשעו בעבר ולא הובאו לצדק, זה נראה לך הגיוני?

      • ח  On 14/09/2014 at 2:17 pm

        כתבתי את זה כביקורת. לא כהסכמה עם השיטה.

      • גיל  On 14/09/2014 at 2:19 pm

        את חושבת שהשופטים פועלים על פי אג'נדה לתיקון מה שהיה קודם? אני ממש לא רואה את זה ככה. שופטים הם לא איזו חונטה שמחליטה ביחד מה לעשות והיו פסקי דין שדווקא זיכו אנשים במצב דומה. הם דנים בכל מקרה לגופו רק שאין להם ארגז כלים מתאים.

      • ד.  On 14/09/2014 at 2:26 pm

        אתה תמים. השופטת "הראשית" בתיק הזה, עדנה ארבל, מעולם או כמעט מעולם לא זיכתה גבר שהואשם בפניה בעבירות מין. גם כשהיא היתה במיעוט והרוב סברו שיש ספק סביר.ההנמקות הביזריות והפתלתלות שלה למה גירסה לא הגיונית היא מהימנה ואמינה – מדהים. כולל הטיעונים שאם עדות המתלוננת עקבית זו הוכחה שזה באמת קרה ואם עדותה סותרת את עצמה בכמה נקודות זה הוכחה שהעדות נכונה כי היא מבולבלת בגלל הטראומה ואם העדות עקבית אבל סותרת ראיות אחרות זכרונה נפגם עקב הטראומה והסתירה היא ההוכחה לאמינות. אתה מייחס לשופטים הגינות ואוביקטיביות ולא תמיד זה נכון.

      • גיל  On 14/09/2014 at 2:42 pm

        אני לא מכיר את ההיסטוריה שלה אבל היא לא היחידה שחשבה ככה. שני שופטים נוספים הסכימו איתה. אפשר להתווכח על ההגיון של ההרשעה אבל צריך להתייחס לעובדות ולא לתקוף אותה אישית. זה נכון שההגיון שלהם לא תמיד נכון וזה מה שניסיתי להצביע בפוסט אבל אני לא רואה שום ראייה לכך שהם אינם מנסים בצורה אובייקטיבית להגיע לאמת, הם פשוט סובלים ממגבלות אנושיות ואחרות.

  • ד.  On 14/09/2014 at 2:34 pm

    להרשיע בכל מחיר- ציטוטים:

    "דווקא העובדה שהמתלוננת מתארת תרחישים שיש בהם כדי להטיל ספק בדבריה מהווה אינדיקציה לכך שאינה משקרת.”

    "האישה אינה זוכרת ואינה יכולה לתאר תאור מפורט של תקיפה אחת של האב אותה."

    "השופטת עדנה ארבל שכתבה את פסק הדיון בעליון קבעה: “לעניין זה יש להביא בחשבון לא רק את השנים שחלפו אלא גם את העובדה שהמעשים הטראומטיים נחוו מנקודת המבט של ילד או ילדה”. אם כך, איך זה מסתדר עם העובדה שהאישה זכרה את התקיפה המינית של השכן שנעשתה בגיל 8, באותה תקופה שהאב תקף אותה לכאורה? ההסבר של ארבל הוא ש”באשר למעשי השכן ברונו שלא היו ממושכים ולא מידי אדם כה קרוב לא היתה למתלוננת מוטיבציה כה חזקה לשכוח את המעשים”."
    2 hrs · Like

    • גיל  On 14/09/2014 at 2:44 pm

      מה ההגיון בלהביא ציטוטים מתוך הפוסט? אני יודע מה כתבתי.

      • ח  On 14/09/2014 at 2:47 pm

        נראה לך ששופט אינטליגנטי עם נסיון חיים ונסיון שיפוטי יכתוב שטויות כאלה בתמימות ?

      • גיל  On 14/09/2014 at 2:48 pm

        די להשמיץ את השופטים או לחפש אצלם אג'נדות חבויות. הדברים שהם כותבים מספיק ברורים בלי לייחס להם מניעים נסתרים מהעין.

  • ד.  On 14/09/2014 at 11:09 pm

    .
    גם זה לא יוצר ספק סביר.
    "
    בהכרעת הדין צוין כי בהודעתה במשטרה צידדה מ.ג במערער ותיארה את
    המתלוננת כבעלת יכולת שכנוע בדברים שלא קרו. כן טענה בחקירתה שהמתלוננת
    נהגה לדרוש מהוריה לשלוח לה כספים לארצות הברית ולאיים על אביה שאם ימאן
    לעשות זאת, היא תתלונן נגדו במשטרה. בעדותה הסבירה דבריה אלה בכך שרצתה
    להגן על אביה, כעסה על המתלוננת המפרה את השקט המשפחתי ולא רצתה להאמין 8
    שהדברים אכן אירעו. היא שבה וטענה כי המתלוננת איימה על הוריה כי תתלונן
    במשטרה נגד המערער אם הם לא ישלחו לה כסף, אך לטענתה המערער לא חשש
    מבואה. כן העידה כי בזמן שחלף היא נחשפה לסיפורים נוספים במשפחה אודות אביה
    שהצטרפו להגשת כתב האישום, ואז "כאילו נפל לי האסימון" )ע' 113, ש' 23( ובסופו
    של דבר היא, מ.ג., ניתקה עמו את הקשר.
    "

  • orihippo  On 14/09/2014 at 11:30 pm

    עלה בדעתכם שאולי הוא כן עשה את המעשים? שהוא כן אנס? ראיתם אותו? זה לא מתאים לו?
    אדם גס ופרימיטיבי. ואולי השופטים החליטו שהוא התנהג כלפי המשפחה באלימות ובאגואיסטיות וגם אם קיים הסכוי שהוא לא אנס הוא יהווה אזהרה והרתעה לכל אותם המקרים הרבים ויש לו על מה לשלם.
    מצד שני אני שואל את עצמי אם הוא היה עורך דין אשכנזי אם הוא היה גומר בכלא או יוצא זכאי, יש למישהו ספק?
    החוק החדש שאומר שאין צורך בעדות נוספת אלא מספיק להאמין לנאנסת נועד להרתיע אבות שחושבים שהם מוגנים כל זמן שאין עדים.

    • גיל  On 14/09/2014 at 11:38 pm

      השאלה היא אם לא עלה או לא עלה בדעתנו שהוא עשה את המעשים אלא מה העדויות אומרות בפועל. בוודאי שאני חושב שיש אפשרות שהוא אנס, וכמו שאמרת, הוא מצטייר כאדם גס רוח ואלים. אבל שוב, זה לבד לא הופך אותו לאנס אבל אני מסכים שהרושם שהוא נתן לשופטים נראה עקבי עם פרוטוטייפ של אנס.

      אני לא חושב שהגיוני, שלא לומר מוסרי, להרשיע מישהו למרות שיש ספק רק כדי להרתיע אחרים. אני לא מכיר את החוק שאתה מדבר עליו אבל לא נראה לי שברירת המחדל היא להאמין לנאנסת ועל האב להפריך אותה. עדיין היא צריכה להוכיח את הקייס שלה ולדעת השופטים עשתה ככה. אני אולי לא מסכים עם המסקנה שלהם אבל הם בהחלט עשו עבודה יסודית מבחינת איך שהם הסיקו מה שהסיקו.

    • ח  On 15/09/2014 at 2:33 am

      אני לא מאמין שאני בכלל עונה למישהו שכותב שלא משנה לדעתו אם הוא עשה את זה או לא.
      אם הוכח שאדם הוא גס ופרימיטיבי אז מגיע לו הרשעה ומאסר ארוך גם אם לפי הכללים המשפטיים שקיימים מאות שנים ולא במקרה של "הוכחה מעל לספק סביר" ו"חזקת החפות" יש לזכותו מחמת הספק. אתה פשוט בעד צייד מכשפות.

  • orihippo  On 15/09/2014 at 1:49 am

    החוק החדש קשור בעברות מין בתוך המשפחה שעולות מתוך זכרון מודחק מאפשר הרשעה ללא עדות מסייעת אם השופטים משתכנעים. חפשתי את הקישור אך לא מצאתי.
    בעצם יש הגיון ומוסר להרשיע למרות שיש ספק. תחשוב על זה, יש הרבה מאד מקרים, יש אומרים 1 ל 7 של ילדות מנוצלת מינית ע"י קרוב משפחה, זה כנראה נפוץ במשפחות מרקע סוציאלי נמוך ואצל עולי ברית המועצות. בלתי אפשרי למצוא עדות מסייעת ולא יתכן שאב יחלץ בשלום מחוסר עדות, עדיף לטעות לפעמים ולהציל ילדות על ידי הרתעה. אבות צריכים את החרב המרחפת מעל ראשם כל חייהם,
    אני לא חושב שהעדים ביחוד של ההגנה היו טובים והנושא לא מוצה פסיכולוגית אבל כנראה שהם החליטו שאין צורך. יתכן שהם בחרו מכוונה תחילה מקרה ללא עדות מסייעת כהרתעה,
    אנחנו רגילים למצב של הוכחה מעל כל ספק, אבל אולי לא תמיד זה הפתרון האופטימלי.
    אגב, בדרך כלל כשאשה אומרת שנאנסה או הוכתה יש לה יתרון כי היא אשה והגבר יושב במאסר זמן מה לפני שהעובדות מתבהרות,

    • ח  On 15/09/2014 at 2:35 am

      "זה כנראה נפוץ במשפחות מרקע סוציאלי נמוך ואצל עולי ברית המועצות. בלתי אפשרי למצוא עדות מסייעת ולא יתכן שאב יחלץ בשלום מחוסר עדות, עדיף לטעות לפעמים ולהציל ילדות על ידי הרתעה. אבות צריכים את החרב המרחפת מעל ראשם כל חייהם,"

      בנוסף אתה גם יהיר,אליתיסט,מתנשא ואולי גזען.במקרים הוכח שגילוי עריות קיים במידה שווה בכל העדות ואצל עשירים ועניים במידה שווה.
      ויש לך גם בעית אי יכולת לחשיבה הגיונית ולוגית : איך הרשעת חפים מפשע תרתיע כאלו שבאמת עושים את זה ?

    • גיל  On 15/09/2014 at 7:59 am

      זו בהחלט בעייה שמצד אחד השופטים מכירים בזה שנושא הזיכרונות המודחקים הוא נושא שנוי במחלוקת והם לא במקום של להכריע בו, אבל מצד שני הם כן מקבלים במשתמע שהם קיימים. הם נותנים רשימה של קריטריונים שצריך לעמוד בהם כדי שזיכרון כזה יחשב לאמיתי בעקבות מקרה של פלוני א' אבל לא בטוח שהם מחמירים די ומבוססים מדעית.

      אי אפשר לקבוע שזיכרון כזה אמיתי כשידועים כל הבעיות של זיכרונות כאלו. מה שאת מציע בפועל זה בהכרח הרשעה של רבים חפים מפשע בדיוק כמו שהיה בארה"ב בסוף שנות ה-80 תחילת שנות ה-90. לפעמים צריך להכיר בזה שאין לנו אפשרות להגיע לחקר האמת על אירועים שהתרחשו מזמן. יש דרכים אחרות להגן על ילדות שצריך למצוא איך ליישם אותם בפועל.

  • orihippo  On 15/09/2014 at 5:25 am

    בשיחה עם עובדת סוציאלית היא הבהירה את הדברים שהעלתי. גם אמרתי במקום אחר שלדעתי אם האב היה עורך דין אשכנזי אני מסופק אם הוא היה יוצא חייב בדין.

    זהו החוק גיל: תמצא את ההפניה אצל תמריץ
    הדרישה הראייתית – "דרישת ההנמקה":
    פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971 (להל: פקודת הראיות):
    54א. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט פלילי [תיקו: תשמ"ב]
    (ב) הרשיע בית משפט במשפט על עבירה לפי סימ ה' לפרק י' [עבירות מי, נ"ג] לחוק העונשי,
    התשל"ז 1977, על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדי מה הניע אותו להסתפק בעדות
    זו.
    הוראה זאת היא תיקו לפקודת הראיות הקודמת, שחייבה ראיה מסייעת – "ר ראייתי גבוה" – לעדות מתלוננת.
    כדברי הצעת החוק, דרישת ההנמקה נועדה:
    "… לשחרר את השופטי מכבלי אלה של דרישת הסיוע, ככל שה מתבקשי לעניי עדות שות
    לעבירה ולעניי עדות מתלונ בעבירות מי, ולחזק את שיקול דעת השיפוטי בעיצוב מסקנת לגבי
    חומר הראיות שלפניה…"30
    יש לציי שבהצעת החוק המקורית הוצע להחלי את דרישת הסיוע ב"דבר לחיזוק". ההצעה כאמור לא התקבלה.
    בכמה פסקי די יצק בית המשפט תוכ לדרישת ההנמקה וקבע כי "יצא בית המשפט ידי חובת ההנמקה… בכ
    שציי כי הוא נות אמו מלא ובלתי מסויג בעדותה של המתלוננת עלפי התרשמותו מ הצורה שבה מסרה
    31 עדותה… ובכ שהצביע על גורמי ראייתיי התומכי בעדותה…".
    בעניי פלוני אחר נקבע כי –
    "חובת ההנמקה מדברת, למעשה, בהנמקה שבהיגיו ובשכל הישר שיש בה כדי להסביר על שו
    מה רשאי בית המשפט לסמו הרשעה בהקשר זה על עדות יחידה של קרב העבירה".32
    אול בד בבד ע הקלה זו ב"ר" הראיות הנדרש,33 נקבע בכמה פסקי די שעל השופט לנהוג בזהירות יתרה בבואו
    להרשיע נאש על סמ עדות יחידה של מתלוננת. בשל אופי העברה, נסיבותיה ואופי היחסי שבי הקרב
    למתלוננת, וכי בשל חומרת העברות והקושי שעוררו מועד מסירת העדות ונסיבותיה "יש לתור אחר תוספות

    • גיל  On 15/09/2014 at 8:01 am

      אורי, אין שום ביסוס לטענה שאם היה מדובר במוצא אחר הוא היה יוצא חף מפשע. קראתי את פסק הדין ואין שום זכר למוצא שלו כגורם שמשפיע על התוצאות. תתייחס לדברים שנאמרים ולא לכל מיני ספקולציות ותאוריות קונספירציה, הדברים מספיק ברורים בפסיקה.

  • ח  On 15/09/2014 at 5:40 am

    סיוע או חיזוק או הנמקה- בסוף כל שופט יעשה מה בראש שלו ובלהטוטנות מילולית יאים את זה לחוק…

  • ד"ר אביטל גנתון  On 15/09/2014 at 6:16 am

    מאוד אירוני שהמקלדת שלך אינה מפיקה אותיות סופיות (I,ם,ף,ך) בעוד שהמערכת המשפטית על פי עקרון סופיות הדיון, חרצה סופית כנראה גורל אדם על בסיס שימוש בעייתי בחוק בעייתי, והבנה בעייתית של משמעות עדויות מומחה האמורות להשען לא רק על מומחיות אובייקטיבית, דהיינו ללא משוא פנים, אלא גם על מומחיות שעצם מהותה היא התבוננות אוביקטיבית. לצערי המומחיות הנשענת על הגישה הקלינית, שאותה ייצגו מומחי התביעה היא מומחיות בתחום שכל מהותו הוא הסובייקט וחוויותיו ללא יכולת אמיתית לבחון אם החוויות הללו תואמות את המציאות האובייקטיבית. כנגד, הפסיכולוגיה המחקרית הקוגניטיבית שמומחיותה בהתבוננות אובייקטיבית על תופעות הנחוות סובייקטיבית על ידי האנשים, מציגה סימן שאלה מאד גדול על המסקנות של המומחים הקליניים שכאמור בהגדרה עוסקים בחוויה הסובייקטיבית ואינם יכולים לתמוך את דעתם במחקר אובייקטיבי ראוי. אודה ולא אבוש, לא קראתי את פסק הדין, ואני ניזון אך ורק מהמידע שסופק לי בפוסט (ובמדיה), אך אם המידע הזה נכון, אני סבור שאנושית, להבדיל ממשפטית, הופר הכלל המשפטי ההומני, שספק עובד לטובת הנאשם. ספק זה אמור להפטר על ידי ראיות נוספות ולעיתים בדלי ראיות המצטרפות לראיה מרכזית. התיקון לחוק שמאפשר להמיר את התוספת הראייתית האובייקטיבית הנדרשת, ברושם שקיבל השופט, הופכת את תפיסתו של השופט לתפיסה באיכות שאינה אנושית, שכן מעצם תפקידו "משודרגת" תפיסתו ממעמד סובייקטיבי למעמד אובייקטיבי. יש שיאמרו שזו טיבה של השפיטה, אך לטעמי, גם אם כך הדבר יש להציב סייגים להתנהלות כזאת בסף אחר מכפי שהוא היום.

    • גיל  On 15/09/2014 at 8:05 am

      אכן, ניתן משקל גדול מדי לטיפולים קליניים סובייקטיבים במקום למחקרים אובייקטיבים והשופטים כאמור בעצמם מודים שהפסיכולוגיה הקלינית הינה סובייקטיבית ולא אמפירית (בהקשר הנדון, לא בכרח בכלל). חבל שבית המשפט נוקט בגישה אנטי מדעית אבל לא ממש מפתיע כשאנשים לא מיודעים בתחומים הללו.

  • orihippo  On 15/09/2014 at 6:53 am

    תתבונן בבקשה מר גנתון בשתי ההפניות הנתונות באתר של תמריץ
    tinyurl.com/o4j6ufo בתגובות לקראת הסוף, ביחוד בהפניה למאמר של אלי זומר שהיה הפרופסר שהעיד במשפט וחיוה את דעתו שזהו כנראה מקרה אמת.
    אני אומר כנראה מכיון שיש לא מעט מקרים שהסתברו לאחר מכן כדמיון שוא.
    זו לא המקלדת שלי שאינה מפיקה אותיות סופיות זה העתק מתוך המאמר הראשון שיש הפניה אליו, שם מוגדר תפקידו של השופט על ידי המחוקק. אפשר לומר שנתנה לשופט יד די חופשית. יתכן שאפשר לומר שחזרנו לתקופת המכשפות ואנחנו שופטים על בסיס שאיננו מדעי, שיותר קרוב למיסטי, מצד שני יש מספיק דוגמאות של ארועי אמת

  • גיל  On 15/09/2014 at 11:26 am

    אני רוצה להוסיף לדיון פה שהעובדה שיש זיכרונות שווא צריכה להיות הבסיס שממנו מתחילים להבין את המקרים שעומדים על הפרק. הבעייה היא שבית המשפט חושב (בעזרתם של המומחים שהוא הסתמך עליהם), שהמקרה שלפנינו הוא לא מקרה שעונה על הקריטריונים של זיכרון שווא כי יש הזיכרון לא נוצר לפתע פתאום. כאן אני מניח נמצאת לב המחלוקת. לפי בית המשפט העובדה שהאישה הראתה סימני מצוקה בגיל ההתבגרות וגם הזכירה שהיא חושבת שהאב "עשה לה דברים" מספיקה לפי השופטים ליצור רציפות של הזיכרון (גם אם הוא קטוע ולא ספציפי). כל אחד יכול לשפוט בעצמו אם הדברים הללו מספיקים או לא וכאמור, הכל תלוי בנראטיב שמאמינים בו ובטיב הפרשנות שנותנים לאירועים השונים במהלך חייה.

  • משה  On 15/09/2014 at 3:09 pm

    הערה צדדית: יתכן שרוב האנשים נוהגים יותר טוב מהממוצע – אם ישנה כמות גדולה מספיק שנוהגת באופן גרוע ביותר.

    טעות כתיב: אצמי/עצמי

    • גיל  On 15/09/2014 at 3:55 pm

      עקרונית זה נכון אבל באוכלוסייה גדולה שמתפלגת נורמלית זה לא יתכן.

      תודה על התיקון.

      • guruyaya  On 16/09/2014 at 10:12 am

        גיל, אני חושב שיש לטענה הזו בעייתיות מסויימת.
        קודם כל, חלק מהמדדים שנמדדו, יש להם נטיה מובנית לחריגות בצד התחתון של האוכלוסיה. למשל, אם שואלים אנשים האם הם פופולאריים מעל הממוצע. דרך מסויימת לבדוק את הפופולאריות שלך, היא למדוד את כמות החברים שיש לך. אבל חברים של חברים שלי, נוטים לעיתים קרובות להיות חברים שלי (כי אני פוגש אותם בנסיבות חברתיות שונות). לכן, יהיו לך אנשים רבים עם כמות גדולה של חברים, ועוד אנשים מעטים עם כמות קטנה מאד של חברים.
        אבל גם בהתפלגות נורמאלית זה יכול להיות. קצת קשה יותר להדגים את העניין בהקשר של נהיגה, אבל אם ניקח מדד של "חוכמה", הרי ישנן דרכים רבות למדוד חוכמה. אני, למשל, בעל יכולת טובה לתפוס רעיונות מופשטים. באופן טיבעי, אני נוטה להעריך את החוכמה שברעיונות מופשטים, שכן לו הייתי מעריך סוג ידע אחר, הייתי נוטה לפתח חשיבה מתאימה לידע אחר. אבל אני מכיר אנשים שרעיונות מופשטים קשים להם מאד, שהם מאד יעילים בדברים טכניים, כמו תיקון רכב, או החלפת שקע. להם, הידע שלי לא יראה כחוכמה, אלא כאוסף של שטויות שלא עוזר בחיים. אנשים אחרים יתפסו אותי כפחות חכם מהם ככל שזה נוגע להתנהלות יומיומית עם אנשים, והם יספרו את עצמם כחכמים יותר ממני, עם הידע התאורטי, או הטכנאי, שלא מסוגל להכיל את המורכבויות של החברה האנושית.

      • גיל  On 16/09/2014 at 10:24 am

        ברור שהמדדים הללו בעייתים זו כל הנקודה. אנחנו מדברים על הערכה עצמית של אותם אנשים. עזוב חכמה שם באמת יכול להיות שכל אחד מתכוון למשהו אחר. תחשוב על יופי חיצוני. זה מדד שקל יחסית להגיע אליו להסכמה אבל כששואלים אנשים להעריך את היופי של עצם רק 2% יגידו שהם מתחת לממוצע. אפילו בהתפלגויות מאוד לא מאוזנות יהיה קשה להסביר את זה. זה מזכיר לי את האמירה המפורסמת של אייזנהור שהתפלא לשמוע שחצי מהאזרחים בארה"ב עם אינטליגנציה קטנה מהממוצע.

  • אורי  On 28/09/2014 at 12:02 am

    קראתי בעיון את פסק הדין, בערכאות השונות.
    תחילה הזדעזעתי מיסודות הרשעה. הבהילה התובנה שכאשר בית משפט מסמן מטרה, וגיבש עמדה, הוא יכול לנמק אותה, בדיוק באותה עוצמה, כמו אם היה מגיע לתובנה הפוכה.
    אבל, אט אט, משהתגבשה במוחי דמותו הדוחה של האב. חשתי גאווה במערכת המשפט.
    גאווה מופרכת.
    משקראתי מאמר זה, הבנתי עד כמה ניתן משקל לדמות האב בהרשעה. הבנתי עד כמה הדיעה של ביהמ"ש, כפי שהזדהיתי איתה, נבעה ונשענה על דמות זו ועד כמה מסוכן לגבש עמדה על סמך תחושות כאלה.
    המאמר מציג כלים מנותקים מרגש ואני מתחייב בפני עצמינשלא ליפול בעתיד לתחושות אלא לדבוק בגישה כפי שמתבטאת במאמר, שאם לא כן, הטלת מטבע או קוביה, יהלמו את הצדק יותר ממערכת המשפט.
    ההתייחסות למטפלים מול מומחים ממחישה עד כמה בית המשפט נטול כלים אובייקטיביים ועד כמה החקיקנ בעניין לא מספקת.
    המחוקק הוא שהיה חייב לקבוע כללים אלה, ולא מאוחרת אלא בהולה השעה לכך.
    תודה לכותב על שנתן לי כלים חדשים.

    • גיל  On 28/09/2014 at 6:30 am

      אורי, אתה מעלה נקודה טובה מאוד שאנחנו מראש קוראים פסק דין מוטה והרציונליזציה שלו. ניתן לשער איך היה נראה פסק דין מזכה, אבל אפילו במקרה הזה רואים חורים בספק הדין. אין ספק שהדמות הדוחה של האב השפיעה על השופטים כי גם הם בני אדם.

    • דוד  On 28/09/2014 at 2:33 pm

      עלית על הנקודה. זה לא ענין של האיש הספיציפי אלא השאלה האם מעכשיו כל אדם שבמהלך משפטו יובאו ראיות שהוא אדם מגעיל יורשע בכל דבר גם אם אין די ראיות לעמוד ברף של מעל לספק סביר.

  • יעל  On 28/09/2014 at 1:51 pm

    זה לא ייאמן שיש עדיין אנשים שמשלמים לך כסף על מנת להשתמש בצורה כה עלובה בנוירונים שהטבע העניק לך (בדלות רבה, יש לומר).
    אתה באמת, באמת האדם האיום ביותר שאי פעם נתקלתי בו. לא שציפיתי ליותר ממך, אתה הרי אשף בשימוש בכלים מדעיים ופסאודו-מדעיים כדי לתרץ את שנאת הנשים הטמועה בך.
    לא לחינם כל אלו שעוד נותרו לקרוא את הבלוג שלך הם מעריצים עיוורים נוטפי ריר.

    לרגע חשבתי לכתוב תגובה מפורטת על כמה אתה שוגה, אבל אין לי כל כוונה לבזבז זמן על אדם מנותק ואטום כמוך. המילים יעשו סיבוב בגזע המוח החלול שלך, ינקשו מספר פעמים, יבהלו מההד של עצמן ויברחו.
    אידיוט.

    • גיל  On 28/09/2014 at 2:09 pm

      יעל, אני בטוח שיש איזה שניים או שלושה אנשים קצת יותר איומים ממני בעולם. בלי קשר, את יודעת, הודעות כמו שלך ממש משכנעות אנשים. המשיכי ככה להפיץ דיעות מנומקות כי רק ככה אנשים מבינים.

    • ד"ר אביטל גנתון  On 28/09/2014 at 4:34 pm

      יעל, אני מניח שיש לך סיבות טובות להתייחס לגיל כפי שהדבר מתבטא במה שכתבת, ואני יכול להבין את הרגשתך שניסיון מפורט להבהיר לו עד כמה הוא טועה בעמדתו בנושא הנדון, יהיה חסר ערך מכיוון שלדעתך אינו נכון או מסוגל להבין זאת, ולכן את רואה בזה בזבוז זמן. אבל, אני (ואותי הרי אינך מכירה), באמת מעוניין לשמוע מישהו שיכול להציג את העמדה ההפוכה באופן מפורט, מנומק ומשכנע. אז אם את מסוגלת לכך אשמח לקרוא, כי
      חבל שאינך מנצלת את הבמה לשכנע בעמדה שנראית לך כל כך נכונה וראויה, או שמא אינך מסוגלת או יודעת איך לעשות זאת ואת פשוט מאד כועסת בלי יכולת לנמק מדוע.

  • philoshit  On 13/10/2014 at 5:34 am

    לא רק אתה מוצא טעם לפגם בחשיבתם של השופטים. בדיוק היום התפרסם שעשרות מדענים וקלינאים בישראל מתנגדים להרשעה הזו על סמך הזיכרון המודחק: http://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.2457356

    תפישות עולם לא-מדעיות ממש לא מפריעות לי, וכל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה ולחשוב מה שהוא רוצה. אבל לא כשמדובר באנשים שחורצים גורלות, ומרשים לעצמם להטות את הכף (במודע או שלא במודע) לטובת צד אחד, כשההוכחות כל כך בלתי חותכות. זה נורא לשמוע שיש עובדות בעולם מצד אחד, ומה שנחשב לעובדות בעולם המשפט מצד שני. זה גורם לך לפקפק בכל אמינותה של המערכת המשפטית.

    • גיל  On 13/10/2014 at 6:05 am

      כן, כל מי שיש לו קצת הגיון בראשו מבין שיש משהו בעייתי בפסק הדין הזה. גם האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה הביעה דאגה מפסק הדין. עבור מדענים מהתחום, אין בכלל שאלה שההגיון של השופטים היה שגוי והם התבססו בצורה מוזרה דווקא על המחקרים הלא מדעיים כשהם עוד אומרים שזה לא מדעי. חוסר הגיון כזה די מפחיד למען האמת ואנשים צריכים לחשוש ממערכת משפטית כזו.

  • קצת יותר מידע  On 21/12/2014 at 9:04 am

    חבל שהמחבר לא קרא את פסק הדין לעומקו. ראשית, התקיפה המינית בידי השכן כללה נישוק ונגיעה בחזה, בהיותה בת 8. תגובתה לכך הייתה חסרת פרופורציה ביחס למקרה עצמו, אינדיקציה יסודית לטראומת עבר. אולם המתלוננת נדחתה בידי אמה שאף דרשה ממנה להתנצל בפני השכן (וזאת לפי עדות האחות, שלא ייטען שמדובר בזיכרון שווא נוסף). שנית, בשלל מקרים של גילוי עריות בגיל צעיר מסופר על טריגר דומה. כך בפרשת פלוני 5582/09 וכך גם בפרשת פלוני 2218/10 בה, בעקבות ניסיון של מרצה באוניברסיטה לחבק ולגופף את המתלוננת ואת חברתה היא הגיבה בצורה חריגה ועזה מהרגיל ובעקבות זאת נזכרה במעשי אביה כשהייתה ילדה. שלישית, לא נטען שהאב "אולי אנס מישהי אחרת" אלא שלפי גרסת האם ואחיותיה של האם (הדודות של המתלוננת) ובת דודתה של המתלוננת, התברר שהאב (שהיה מבוגר ב-14 שנים מאשתו) הטריד אותה מינית בהיותה ילדה באופן עקבי, וכך גם את אחיותיה שדאגו להזהיר את בנותיהן שלא להימצא בקרבתו לבד "אף לא יותר מדקה". רביעית, שני הפסיכולוגים אותם פגשה בצעירותה, לאחר שחוותה התקפי חרדה מרובים, ונסיונות התאבדות, לא היו מומחים לפוסט טראומה או לתקיפה מינית וסיפקו לה בעיקר תרופות. לפי עדותה של המתלוננת עצמה, היא העלתה את אפשרות הפגיעה מצד אביה עוד בגיל צעיר בפני הפסיכולוגית אולם זו פטרה אותה באומרה כי מדובר בתסביך אדיפוס. הפסיכולוגית טענה שלא אמרה זאת ולא זכור לה דבר כזה, אולם היעדר התיעוד של הטיפול בשילוב הנסיבות שכנע את ביהמ"ש המחוזי (העליון לא נצרך לכך והיה מוכן לוותר על ראיה זו) כי עדות הפסיכולוגית אינה מהימנה וכי היא מספרת זאת בכדי לשמור על גליונה המקצועי. המשך הפוסט רצוף בשגיאות עובדתיות ביחס לפסק הדין וכן בשגיאות פרשניות, כך למשל ההתייחסות לדעתה של ד"ר גור כי “דווקא העובדה שהמתלוננת מתארת תרחישים שיש בהם כדי להטיל ספק בדבריה מהווה אינדיקציה לכך שאינה משקרת.” מראה כיצד חיתוך משפט והדבקתו בקונטקסט אחר עשויה לעיתים לעוות את ההבנה והפרשנות. ד"ר גור העירה זאת ביחס למשל לעובדה שהמתלוננת העידה שלעיתים האקט המיני שביצע בה האב היה לה נעים והיא סיפרה זאת במבוכה רבה. מן הבחינה המשפטית, טענות מעין אלו מתקשרות לטענות 'מיגו' קלאסיות לפיהן אם נטענה טענה שמוטב היה לו לעד שלא היה טוען אותה ובכל זאת הוא בחר לטעון אותה ההסתברות הגבוהה יותר היא שהוא דובר אמת משקר. זוהי קביעה לוגית שהעמקה קצרה בה מוכיחה את נכונותה, והיא מוכרת בכל שיטות המשפט המערבי כיום, ועם זאת מחבר הפוסט בחר לדלג מעליה או שמא לא הבחין בה או לא הכירה, ועל כך חבל. אם קורבנות התעללות מינית היו נמדדות לפי אמות המידה (החובבניות) שהפעיל כאן המחבר, לא ייפלא אם מעווליהן ייצאו חופשיים לא אחת..

    • גיל  On 21/12/2014 at 9:53 am

      חבל שאתה תוקף בצורה אנונימית בלי לקרוא את הפוסט עצמו ועוד מתלונן שאני לא קראתי את פסק הדין לעומק כשאתה ממציא דברים שאמרתי. אין לי מושג מאיפה הבאת את הציטוט שכתבתי שהאב אנס אולי מישהי אחרת כי לא כתבתי שום דבר דומה לזה. אולי גם תספר לנו איזו השכלה יש לך שהופכת אותך למומחה לטראומות כשאתה קובע קביעות נחרצות ושרירותיות כמו שתגובת הילדה לתקיפה המיני של השכן הייתה חסרת פרופורציונלית ולכן מעידה על טראומת עבר? אני מבין שזה מקובל מבחינתך ששכן יגע בילדה והיא תתייחס אל זה בשיוויון נפש כי כאמור אתה מומחה גדול לנפש יודע איך כל אחד מגיב לתקיפה מינית.

      ועוד דוגמא לשקר דמגוגי שלך בקשר לעיוות כביכול בדבר גור. הציטוט המלא הרלוונטי מהפסקה אומר: "באשר לקיומן של ראיות הסותרות לכאורה את גרסת המתלוננת, דוגמת
      הכחשת האם את האירוע במיטת ההורים וטענת המתלוננת כי דיממה בעת שקיימה
      יחסי מין מלאים עם החבר שלה, השיבה גב' גור כי דווקא העובדה שהמתלוננת מתארת
      תרחישים שיש בהם כדי להטיל ספק בדבריה מהווה אינדיקציה לכך שאינה משקרת.
      לדבריה, הסיכוי להסבר אחר לסימפטומים השונים שהתקיימו במתלוננת "שואף לאפס."

      אין שום קשר לעניין ההנאה מיחסי מין והטענה שלך שקרית חד וחלק. שאר הדברים שלך סובלים מכשלים ועיוותים דומים. אתה רוצה לדון בנושא הזה אז תדייק קודם כל בעובדות או תגבה את הדברים שאתה אומר. אחרת זו סתם השתלחות שאין לה כאן מקום.

      • קצת יותר מידע  On 21/12/2014 at 10:14 am

        למען האמת קראתי לעומק, מכאן ה"אומץ" לתקוף את הדברים לעומקם. הנה הציטוט לגבי האב ומקרה אחר הלקוח מתוך הפוסט עצמו: "האב עצמו מצטייר כטיפוס שקרן ואלים, שאולי הטריד מינית גם נערה אחרת.". נדמה לי שזה עונה לקטגוריה של "כתיבת משהו דומה לזה" (ציטוט נוסף מהתגובה האחרונה, אם גם לכך תבחר להתכחש). זה ראשית. שנית, נוכל להסתפק בתארי פרופסורה וכו' אולם דומני שלא בכך העיקר. כשם שהפוסט מתיימר לעשות, עלינו לבחון את הדברים לאשורם בהיגיון בריא המתבסס על ידע מדעי וידע משפטי. חוסר הפרופורציונליות מצויה, בין היתר, בחוות דעתה של גור "עוצמת הסימפוטמים מהווה אינדיקציה לפגיעה על-ידי אדם קרוב ואהוב, והפגיעה שתוארה מידי השכן אינה מספיקה כדי לייצר תמונת סימפטומים כה קיצונית." מובן שזה לא מקובל בעיני שתהא פגיעה מינית מסוג זה, והעובדה שבחרת לכתוב מילים אלו בתגובתך מעידות על קפיצה לוגית (מדאיגה?). ההערה הייתה בדבר התאמת הפרופורציה של הפגיעה הנפשית והתופעות הסימפוטמטיות שנמשכו לאחר מכן לאופיו של המאורע הטראומתי. לבסוף, באשר לטענת ההשתלחות צר לי אך דומני שאתה חוטא בה בעצמך. את הדברים עצמם פירטתי בתגובתי הראשונה וניתן לדון בהם אחד לאחד – תגובה כללית (וכעוסה) מעין זו שפרסמת אינה עולה בקנה אחד עם בקשתך לערוך דיון ולדייק בעובדות.

        בברכה מרובה.

      • גיל  On 21/12/2014 at 10:30 am

        אהה, פתאום מטענה שייחסת לי שהאב אנס מישהי אחרת מצאת משפט לגבי הטרדה מינית, ממש אותו הדבר. שלא לדבר על הציטוט שלך מפסק הדין שכביכול כתוב בו "אף לא יותר מדקה" כשאין משפט כזה בכלל בפסק הדין (אתה בכלל יודע מה זה אומר לצטט נכון?). אז מה היה לנו כאן? טענות של האחיות והאם שהאב הטריד מינית נערה מסוימת. זה בדיוק מה שכתבתי. משום מה אתה מתייחס אליהן כעובדה בעוד אני אומר שזו אפשרות מסוימת.

        ולמה התעלמת באלגנטיות מהשקרים שחשפתי שכתבת? כי זה לא נעים לך? ולכתוב שלא קראתי את פסק הדין לעומקו כשכל הפוסט מראה את זה ולא הראית שום בדל סיבה לפקפק בזה זו השתלחות טרולית. אז צר לי, אבל אתה לא כותב בצורה שעונה על הקריטריונים של דיון ענייני שזו מהות הבלוג ולכן תגובה נוספת שלך ברוח הזו תחסם.

      • גיל  On 21/12/2014 at 10:33 am

        ואגב, זה שענת גור אמרה משהו לא הופך את זה לנכון כפי שהראיתי פה ובפוסטים רבים אחרים לגבי מטפלים קליניים. אתה נופל לכשל לוגי של פנייה לסמכות ומקבל כעובדה מה שנוח לך או תואם את הלך המחשבה שלך בלי שום בחינה ביקורתית של הנושא. זה לצערי מאפיין קבוע של מי שמסמן את המטרה מראש ולא מראה שום הבנה בסיסית בנושא הזה או במחקרים המדעיים הרלוונטיים.

      • גיל  On 21/12/2014 at 10:59 am

        טוב, כצפוי, אתה לא מסוגל להתאפק מלתקוף אישית ולא יכול לענות בצורה תרבותית ועניינית. אנא מצא מקום אחר לדברי הבלע אבל כאן לא יתאפשר לך.

  • ח.  On 22/12/2014 at 1:31 am

    הטרול הזה שהופיע כאן פתאום מדהים…
    יישר כח גיל.

    • גיל  On 26/12/2014 at 8:36 am

      ככה זה. אנשים חושבים שדמגוגיה והכפשות יקבלו במה חופשית כאן.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: