השתלת זיכרונות של פשעים שלא נעשו

זיכרונות אנושיים הם אחד הדברים המתעתעים והלא אמינים ביותר שקיימים. כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שסקרתי הרבה מחקרים שמראים עד כמה הזיכרון האנושי מתעתע ולא אמין, ועד כמה קל להשתיל זיכרונות שווא אצל אנשים. מעבר לעניין המרתק שיש לאנשים בנוגע לזיכרונות שלהם ושל אחרים לאי אמינות הזיכרון יש לפחות שלוש השלכות חשובות במישור המשפטי. האחת, כל הנושא של זיכרונות מודחקים שצצים אחרי שנים ויכולים להביא להרשעת אנשים חפים מפשע (כפי שקרה אולי במשפט על האב שהורשע לא מזמן אחרי שבתו נזכרה שנאנסה בעקבות חלום שחלמה). המקרה השני הוא של הרשעות בבית משפט שמתבססות על עדויות של אנשים כשידוע שעדויות כאלו אינן אמינות (ראו הפוסט הזה שמדגים את שברירותם של עדויות הראייה). המקרה השלישי הוא הודאות שווא של אנשים בפשעים שלו עשו. לכאורה נראה שדרוש הרבה לחץ מצד החוקרים כדי ליצור הודאות שווא כאלו אבל מחקר חדש שניתן לקרוא במלואו ברשת מראה שזה הרבה יותר קל ממה שזה נראה (ראו גם את הפוסט הזה לגבי התהליכים הפסיכולוגיים השונים שמובילים להודאות שווא).

המחקר עוסק בנקודה שלא התייחסו אליה עד עכשיו במחקרים ניסויים והיא השתלת זיכרונות של פשעים שברור שלא בוצעו על ידי אותו אדם. מחקרים בנוגע לזיכרונות שווא הראו כיצד נוצרים זיכרונות שווא, למשל המחקר הקלאסי שבו אדם “נזכר” שנאבד בקניון כשהיה ילד, או כאלו שברור לחלוטין שהם לא אמיתיים (למשל זיכרון של אנשים שנחטפו על ידי חוצנים). אבל עד עתה אף מחקר לא הראה שניתן להשתיל זיכרונות של פשעים שאדם לא ביצע וזה מה שהמחקר הנוכחי בא לבדוק.

המחקר כלל 60 סטודנטים והשתמש בטכניקה מתוחכמת להשתלת הזיכרונות. החוקרים פנו להורים של הנבדקים ושאלו אותם לגבי חוויות שונות שעברו על הילדים שלהם בין הגילאים 11-14. רק סטודנטים שלא ביצעו שום עבירה ומעולם לא היו במגע כלשהוא עם המשטרה השתתפו במחקר. לאחר מכן הוזמנו הנבדקים לסדרה של ראיונות (כל הראיונות בוצעו על ידי אותה חוקרת כדי למנוע הטיות במחקר). בראיון הראשון הציגה החוקרת שני זיכרונות בפני הנבדקים, אחד שהיה אמיתי, ואחד שהיה מזויף בוודאות (על פי עדות ההורים) והם התבקשו לספר עליהם. שני תנאים היו למחקר. בתנאי אחד מחצית הנבדקים שמעו על זיכרון מזויף שכלל עבירה פלילית כמו תקיפה של מישהו אחר או גניבה. החצי השני של הנבדקים שמעו על זיכרון מזויף של מאורע בעל השפעה רגשית גבוהה כמו מקרה שהם כביכול פצעו את עצמם, שהותקפו על ידי כלב, או שאיבדו סכום כסף גבוה וההורים כעסו עליהם.

כדי ליצור אמינות לסיפורים וכמו שקורה במקרים רבים במציאות, זיכרונות השווא הוצגו ביחד עם פרטים אמיתיים רבים מחיי המשתתפים. למשל, החוקרים ידעו באיזו עיר גרו הנבדקים, מי היה חברם הטוב ביותר באותה תקופה וכו’ וככלו אותם כחלק מהסיפור. במקרה של הזיכרון האמיתי כל הפרטים היו מדויקים בשלמותם אבל במקרה של הזיכרון המזויף הפרטים הללו שולבו בצורה אקראית בסיפור. לאחר מכן התבקשו הנבדקים להסביר מה התרחש באותו אירוע. כצפוי, הנבדקים ידעו לדווח על האירוע האמיתי אבל לא זכרו כלום מהאירוע שלא התרחש (מה שוידא שהוא אכן לא קרה להם). כעת ביקשה החוקרת מהנבדקים לחשוב על האירוע כל יום במשך שבוע ולנסות להזכר בו. היא גם הציעה כמה טכניקות מקובלות על ידי מטפלים לשיחזור זיכרונות כמו דימיון מודרך.

שבוע לאחר הראיון הראשון הוזמנו הנבדקים לראיון נוסף. בראיון הזה ביקשה החוקרת שהנבדקים יתארו את שני האירועים בכמה שיותר פרטים. כל פעם שנבדק מסוים זכר משהו החוקרת מייד שאלה שאלות המשך בנוגע לחיות (vividness) של אותו אירוע, אלו חושים התעוררום בעקבות הזיכרון, ועד כמה בטוחים הם שהזיכרון אמיתי. כמו כן התבקשו הנבדקים לדווח את מידת החרדה שהאירוע מעלה אצלם. כל התהליך הזה חזר שוב בשבוע השלישי ובסופו תודרכו הנבדקים ונאמר להם שהזיכרון השני היה שקרי. הם נשאלו עד כמה הם מופתעים שהזיכרון השני היה כוזב, והאם האמינו שהוא באמת התרחש.

התוצאות מדהימות למדי: 50 מבין 60 המשתתפים האמינו בתום הניסוי שהזיכרון הכוזב היה אמיתי לגמרי. אפילו מתוך העשרה שלא חשבו שהוא אמיתי, שישה נבדקים סיפקו פרטים לגבי האירוע. כלומר, רק ארבעה נבדקים מתוך 60 (7%) לא חשבו שהאירוע התרחש ולא ידעו לספר עליו דבר. כמו כן הנבדקים היו מופתעים מאוד לשמוע שהסיפור השני הושתל בזיכרונם.

עוד הראו התוצאות שהנבדקים שהתבקשו לשחזר זיכרון כוזב של עבירה שביצעו היו בחרדה גדולה יותר בהשוואה לזיכרון האמיתי שהתבקשו לשחזר, וגם בהשוואה לאלו שהתבקשו לשחזר אירוע לא נעים אבל לא פלילי. לא רק זה, התיאורים של זיכרונות השווא היו עשירים בפרטים בדומה לזיכרונות האמיתיים. נבדקים סיפקו פרטים חדשים כביכול על הזיכרונות שהושתלו במוחם, כולל דיווחים על ריחות וקולות מהאירוע. עם זאת, רמת הביטחון שהייתה להם שהאירוע אכן התרחש ורמת החיות של זיכרונות השווא היו נמוכים יותר בהשוואה לזיכרונות האמיתיים. לא היו אגב שום הבדלים בין המינים בכל אספקט של המחקר הזה.

למחקר הזה יש השלכות לחקירות במשטרה כמו גם לטיפולים פסיכולוגיים. המחקר מצטרף לשורה ארוכה של מחקרים שמראים עד כמה הזיכרון האנושי מתעתע ועד כמה קל להשתיל בו זיכרונות. במקרה הנוכחי היה מדובר בחוקרת אדיבה ואמפתית שלא לחצה על הנבדקים לזכור משהו שלא התקיים. אז גם בתנאים מאוד נוחים, כמו חקירה נינוחה או מטפל שלא מנסה בהכרח לשחזר זיכרונות אפשר לראות איך זיכרונות שווא כאלו יכולים לצוץ. מספיק שהחוקר או המטפל יציע שמשהו התרחש בעבר שאותו אדם יתחיל לאט לאט לבנות זיכרון כוזב שלו. ואם זיכרונות שווא כאלו נוצרים באווירה נינוחה אז מה הסיכויים שבחקירה אינטנסיבית מלאת מניפולציות, כשהנחקר מפוחד ובלחץ נפשי גבוה, אחרי שאולי לא אכל ולא ישן זמן רב, יודה בעבירות שהוא לא ביצע? קל לראות את ההשלכות של זה להודאות שווא במשטרה כמו גם לזיכרונות של תקיפות מיניות שלא נעשו.

מעניין לציין בהקשר הזה שישנה תפיסה רווחת ודי מוטעית, שזיכרונות טראומטיים אמינים יותר כי הם יצרו כביכול סוג של חריש עמוק יותר במוח של האדם. בפועל מחקרים שונים מראים שזה ממש לא נכון. למשל, חוקרים שעקבו במשך שנים אחרי אנשים הראו שזיכרון של מאורע טראומטי כמו התקפות הטרור ב-9/11 מצאו שאנשים לא זכרו איפה הם שמעו על מתקפת הטרור לראשונה, וגם לא פרטים שונים לגבי אותו היום, כל זאת בהשוואה לזיכרון המיידי שלהם שלהם יום או יומיים אחרי התקיפה. הראו את זה גם בצורה ניסויית במחקר שתארתי כאן שהראה איך בקלות ניתן להשתיל טראומות (וזה בניגוד למחשבה של רבים שטראומות אי אפשר להשתיל).

מאוד קשה להבחין בין זיכרונות אמיתיים לזיכרונות שווא וזאת למרות שבמחקר הזה היו כמה סימנים שהבחינו ביניהם כמו רמת החיות של האירוע. הבעייה היא שאם מישהו נאשם או עד לפשע כלשהוא אין שום בסיס להשוואה באותו הרגע וצריך להסתמך על הדברים שנאמרים. העובדה שאנשים מאמינים באמת ובתמים לזיכרונות השווא הופכת את האיבחון שלהם למשימה כמעט בלתי אפשרית כי היא נחווית כמשהו אמיתי. גם סריקות מוחיות ובדיקות במכונת אמת לא ממש יעזרו כפי שתארתי כאן.

ישנן מספר תאוריות שמנסות להסביר למה כל כך קל להשתיל זיכרונות. אחת הבולטות שבהן היא שהזיכרון שלנו כולו מורכב ממקטעים שלא תמיד אנחנו זוכרים את הקשר ביניהם. המוח שלנו נוטה להרכיב סיפורים שלמים ולכן “משלים” את הפערים במקטעים הללו על ידי הוספת פרטים חדשים כדי שיווצר נראטיב אחיד ועקבי. זה קורה גם במקרים של זיכרונות אמיתיים כשלא תמיד אנחנו זוכרים אותם במלואם, אבל בצורה בולטת יותר במקרה של זיכרונות שווא. ברגע שנוצר איזה גרעין של אמת בסיפור הנטייה שלנו היא לאמץ אותו ובהעדר פרטים אנחנו פשוט נוסיף לו כל מיני פרטים חדשים ואפילו נקשר את זה לתחושות שונות. כך חוקרים ומטפלים יכולים בצורה לא מודעת להחזיר מישהו לעבר תוך סיפוק פרטים נכונים על אותו אדם, ולהציע שמשהו קרה באותו הזמן. זה מספיק על מנת שהמוח כבר לבד ישלים פרטים ויבנה זיכרון סביב האירוע כאילו התרחש באמת. ברגע שהוא כבר נחווה כאמיתי נוספים עם הזמן פרטים חדשים ואי אפשר להבחין בינו לבין זיכרונות אמיתיים. זו הסיבה שחשוב מאוד שחוקרים ומטפלים ידבקו אך ורק בחוויות שעולות מהאדם עצמו בלי לספק רמזים לאירועים שאולי התרחשו ואולי לא.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • תמריץ  On 07/03/2015 at 11:31 pm

    הסיפור עם הרשעת האב והושבתו לשנים ארוכות בכלא על סמך חלום של בתו הוא מזעזע. אנחנו לא כל כך רחוקים ממשפטי המכשפות של סיילם.

    • גיל  On 07/03/2015 at 11:36 pm

      ההרשעה לא הייתה על סמך חלום, חלום היה רק הטריגר לאירוע. אני לא חושב שאנחנו קרובים למה שתארת אבל פסיקות שמנוגדות למחקרים המדעיים הרלוונטיים אכן תוביל להרשעות שווא.

  • אליהו רגב  On 09/03/2015 at 2:47 pm

    לכל מי שמעוניין להתעמק בנושא של זיכרונות שווא – על תקיפה מינית, במקרה זה – אני ממליץ על אתר עברי חדש שיצא בשם "החוג לתסמונת הזיכרון הכוזב"
    https://sites.google.com/site/fmscisrael/
    האתר מתאר את הפולמוס הגדול שמתרחש בנושא זה כבר כארבעה עשורים, את המחקרים המדעיים בנושא ואת הטענות הנגדיות מצד אנשי מקצוע של בריאות הנפש.

%d בלוגרים אהבו את זה: