זיכרונות מודחקים: מציאות מול בדייה

לפני מספר חודשים פורסמה בהארץ כתבה על בחורה, שבגיל 26, לאחר שעברה סדנת ויפאסנה בהודו, נזכרה שבן זוגה של אמה התעלל בה מינית בילדותה. הכתבה מתמקדת באב ומציגה אדם שביום אחד, כרעם ביום בהיר, נופלת עליו האשמה מהחצורות ביותר שיש והוא נדרש להוכיח את חפותו. לא אלאה אתכם בסיפור הספציפי הזה (בסופו של דבר הוא לא הואשם בדבר), אלא אתייחס אליו כמקרה מבחן בנושא זיכרונות מודחקים.

הנושא של זיכרונות מודחקים חשוב ביותר בהיבט המשפטי שלו. האם זיכרונות כאלו אמיתיים או לא? האם ניתן לבסס כתב אישום על סמך עדויות של זיכרונות כאלו? הנושא מסעיר את הקהילה המדעית כבר כמה עשורים. בתחילת שנות ה-90 היו בארה"ב מקרים רבים שבו הואשמו גברים בתקיפות מיניות של נשים, שבעקבות טיפולים פסיכולוגיים שעברו נזכרו שעברו תקיפה מינית בילדותן. עד היום יושבים בכלא אנשים שהואשמו בגלל הזיכרונות הללו.

השאלה המרכזית כמובן, היא האם הזיכרונות האלו אמיתיים, ומה יש למדע לומר בנושא? ראשית,חשוב לציין שבוודאות יש הרבה יותר מקרים של תקיפה מינית של ילדים שלא מדווחים בזמן אמת מאלו שכן. בגלל סיבות כמו בושה, איומים מצד התוקף (שבהרבה מקרים הוא האב או קרוב משפחה אחר), או נטילת אשמה שלא לצורך מצד הקורבן, רוב הילדים לא מדווחים על התקיפות הללו. אבל השאלה העומדת על הפרק היא אחרת: האם יתכן שאנשים נזכרים בתקיפות מיניות כאלו בלא התראה מוקדמת, בעקבות טיפול פסיכולוגי או חוויה משמעותית אחרת שעברו בגיל מאוחר? האם זיכרונות כאלו אמיתיים או לא?

בתחילה, נטו החוקרים לחשוב שזיכרונות כאלו הם לרוב זיכרונות אותנטיים. זו הייתה המחשבה שעמדה מאחורי ההרשעה של רבים לפני עשור וחצי. אבל בשנים האחרונות התהפכה המגמה, והנטייה היום היא לא לבסס כתב אישום על סמך עדויות רטרוספקטיביות כאלו. הסיבה העיקרית לכך היא אליזבת לופטוס.

קשה להפריז בהשפעה שיש לפסיכולוגית האמריקאית אליזבת לופטוס על חקר הזיכרונות המודחקים. נדירים המקרים שבהם חוקר אחד לבדו יכול להוביל לשינוי גורף כל כך בצורה שאנחנו מבינים תופעה מסוימת. לופטוס פירסמה עד עתה יותר מ-500 מאמרים ו20 ספרים בקריירה שלה, והיא חברת האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב (הכבוד הגדול ביותר שמדען יכול לשאוף אליו). את עיקר פירסומה היא קיבלה בעקבות מחקריה על זיכרון ובעיקר זיכרונות מודחקים.

בסידרה ארוכה של מחקרים היא הראתה כיצד אפשר בקלות להשתיל זיכרונות כוזבים אצל אנשים, וכמה הזיכרון האנושי מתעתע בנו. במחקר אחד לדוגמא, אנשים צפו בסרט שתיעד שוד. לאחר מכן, הם נשאלו שאלות שונות לגבי פרטים שונים במהלך השוד, והתגלה שרבים מהאנשים פשוט ממציאים פרטים שלא היו קיימים.

מחקר אחר הראה כמה בקלות אפשר להשתיל זיכרונות לא קיימים. בטכניקה הידועה בשם אבודים בקניון ראיינה לופטוס הורים של נבדקים לגבי אירועים שונים שהתרחשו במהלך החיים של ילדיהם. במיוחד היא ביקשה מהם לתאר אירועים שונים בילדותם. אחר כך, היא סיפרה לנבדקים את מה שההורים תיארו בפניה אבל הוסיפה לזה פריט שלא היה קיים בסיפור המקורי. כך למשל, אם ההורה סיפר על אירוע שבו הילד הלך לחתונה לפני כך וכך שנים, לופטוס תיארה את החתונה אבל הוסיפה למשל שנשפך יין על הכלה (משהו שלא התרחש במציאות). היא אמרה להם שזה התיאור שהוריהם סיפרו לה. היא שאלה את הנבדקים אם הם זוכרים את האירוע, ומה הם זכרו לגביו, וכמובן שרוב מוחלט של הנבדקים לא זכרו שהיין נשפך על הכלה. והנה, הפלא ופלא, לאחר מספר שבועות היא פנתה לאותם נבדקים וביקשה מהם לשחזר את האירוע. פתאום, נבדקים שלא זכרו בכלל את היין, לא רק שטענו שהם זוכרים את האירוע, אלא הוסיפו עליו פרטים רבים שלא היו בסיפור המקורי שלה (שהיא כאמור המציאה). הם למשל סיפרו שהחתן היה זה ששפך את היין, וכיוצא בזה. זו דוגמא קלאסית לאיך אפשר בקלות להטות זיכרונות. מחקרים נוספים הראו איך אפשר לעורר גם זיכרונות טראומטיים שלא היו קיימים שם קודם.

זיכרונות טראומטיים נראים לרוב האנשים אמיתיים הרבה יותר. בארה"ב מקובל להזכיר את רצח קנדי לדוגמא. כל מי שהיה בוגר מספיר כשקנדי נרצח, זוכר בדיוק איפה הוא היה ומתי הוא שמע על הרצח. אנשים נוטים לחשוב שזיכרונות כאלו אמינים יותר בגלל מה שנקרא "אפקט הנורה". כשקורה לנו משהו דרמטי בחיים הוא משפיע עלינו עמוקות, וזו כמו נורה שנדלקת לפתע פתאום ומסנוורת אותנו. לא רק זה, אנחנו נוטים שוב ושוב לשחזר אותו, לדבר עליו עם אחרים, או פשוט לחשוב עליו לעיתים קרובות, ולכן האפקט הזה אחראי לכאורה לזכירה טובה יותר של האירוע. נשמע הגיוני, אבל המציאות מתעתעת הרבה יותר ממה שנדמה לנו. לצערנו, אין מחסור באירועים דרמטיים בעולם. אחד יוצא דופן התרחש בעקבות התקפת הטרור ב-9/11, והיווה הזדמנות פז לחוקרי זיכרון. במחקר אחד, פנו החוקרים לשורה של אנשים, בימים שאחרי התקפת הטרור, וביקשו מהם לשחזר בכתב איפה הם היו כששמעו על האירוע, מה עשו באותו היום ואת התחושות שלהם. לאחר מספר שנים, פנו החוקרים לאותם אנשים וביקשו מהם לשחזר ככל הניתן את אירועי אותו היום ולומר עד כמה הם בטוחים במה שהם אומרים. רוב האנשים ציינו בביטחון גדול שהם זוכרים מצוין את האירוע וכל מה שהתרחש בעקבותיו, כמו שצפוי שאנשים יגידו אחרי אירוע בסדר גודל כזה. והנה, כשקראו החוקרים את מה שכתבו האנשים בימים שאחרי האירוע, התגלו סתירות מהותיות בין מה שנכתב אז לבין הזיכרון שלהם היום. כשעימתו החוקרים את הנבדקים אם מה שהם עצמם כתבו בימים שאחרי 9/11 והצביעו בפניהם על הסתירות, נדהמו החוקרים לראות שהנבדקים טענו במקרים רבים שמה שהם כתבו אז לא נכון! ללמדכם עד כמה הזיכרון יכול לתעתע בנו.

בעקבות המחקרים הללו התחילו לחקור ביתר רצינות טענות של נשים שדיווחו לפתע פתאום שהותקפו בילדותן. אליזבת לופטוס בעצמה, שימשה כחוקרת של כמה מקרים מפורסמים כאלו. המקרה הכי מפורסם הוא זה של  ג'יין דו (לא שם אמיתי), מקרה אחר אפשר לקרוא פה. בעקבות החקירות הנוספות שוחררו חלק מאלו שהואשמו בתקיפה.

חשוב להבהיר מספר דברים. רוב המקרים מתייחסים לזיכרונות שפתאום צפו בעקבות טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, ושלא היה להם זכר לפני כן. המחקרים כיום מראים שאירועים טראומטיים אינם יכולים להיות מודחקים בצורה מושלמת. כלומר, אם מישהו סבל מניצול מיני בילדותו, הוא אולי לא יזכור את כל פרטיו, אבל הוא בוודאי יזכור שקרה לו משהו והזיכרון הזה לא יעלם עם השנים. מעבר לכך, גם אם אנשים מדחיקים בצורה אינטנסיבית את האירוע עצמו, יתלוו לטראומה סימנים נוספים. הם משנים את התנהגותם בצורה בולטת למדי. זה בולט בעיקר אצל ילדים. הם יפחדו להישאר לבד בבית, לצאת החוצה לאירועים חברתיים, יסתגרו בעצמם, יפתחו הפרעות שונות (למשל, הפרעות אכילה), יאבדו תחושת זמן ועוד. אלו דברים שהורים וחברים לא יכולים להתעלם מהם ויכולים לדווח שהתרחשו (גם אם בזמן שהם התרחשו לא היה להם מושג ממה השינויים ההתנהגותיים נבעו). אבל במקרים רבים של זיכרון טראומטי שצץ פתאום (כמו במקרה שדווח בכתבה בהארץ), אין אף אחד מהסימנים הנוספים הללו כפי שמדווחים על ידי מי שנזכר בטראומה ואלו שקרובים אליהם. למעשה, לא נמצא שום מקרה מתועד שבו אושש מקרה של זיכרון טראומטי שצץ לפתע, בלי שהיה כל זיכרון קודם, ושהוכח שהוא אמיתי.

מעניין לציין שהנושא של השתלת זיכרונות מודחקים מעורר הרבה כעס אצל מטפלים רבים. למעשה, המחנה של הפסיכולוגים הקליניים והפסיכיאטריים עומד מול המחנה של הפסיכולוגיה הניסויית והמדעית יותר. למטפלים נראה שהזיכרונות של המטופלים שהתוודו בפניהם אמיתיים מאוד. אין ספק, שתיאורי מקרים כאלו יכולים להיות מאוד אמוציונליים בזמן טיפול, וגם אין ספק שמשהו עובר על אותן מטופלות. הבעייה היא שמה שעובר עליהן אין לו בהכרח קשר למציאות החיצונית ולהיותן קורבנות של ניצול מיני. מטופלות יכולות אפילו לחוות תסמינים שמתרחשים בעקבות אירוע טראומטי בלי לחוות את האירוע. לוטפוס הראתה במחקרים שלה, איך מטפלים (בעיקר מהזרם הפסיכואנליטי, הפסבדו מדעי) משתילים בקלות זיכרונות כאלו אצל מטופלים. המטפלים עצמם מעלים, במקרים רבים, את האפשרות שאולי מה שעובר היום על המטופלות שלהן קשור בעברן, ומעלים את האפשרות שמדובר בניצול מיני. מספיקה אמירה אחת מצידם על מנת לגרום להעלאת זיכרונות מזויפים. הרבה פעמים המטפלים עושים את זה בצורה לא מודעת, ולכן נראה להם שהזיכרונות הללו נבעו מהמטופלים עצמם. כאמור, מחקרים מבוקרים יותר הוכיחו כמה קל להשתיל זיכרונות כאלו.

הנקודה החשובה היא שכל עוד אין תמיכה חיצונית לטענות על ניצול מיני, אין שום אפשרות להאשים אדם מסוים בניצול כזה. גם אם נניח לאפשרות התיאורטית שההאשמות כאלו הן שקר מכוון שנועדו לפגוע באדם מסוים. נניח שאישה מסוימת (כמו זו בכתבה מהארץ), מאשימה את אביה החורג שניצל אותה. נסו להעמיד את עצמכם במקומו. בהנחה שאתה יודעים שאתם חפים מפשע, איך תגנו על עצמכם מול האשמה כזו? מאוד מאוד מסובך להוכיח משהו שלא התקיים במציאות. חבל מאוד שיש כאלו שמקבלים עדויות של נפגעות כפשוטן, וממהרים להאשים אנשים אחרים בלי מידה מתבקשת של זהירות. יש סכנה אמיתית של זילות בנפגעות תקיפה מינית. נשים שבאמת הותקפו מינית יואשמו בפיברוק, כי לאנשים יהיה קשה להבחין בין תקיפות אמיתיות לתקיפות שווא.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שוקולה  On 01/04/2007 at 7:48 pm

    במקום של אחת, שעברה התעללות בעקבותה הגיעה לידי אותם פסיכיאטרים או פסיכולוגים (כי היו לה סימפטומים של הפרעות בעקבותם) – היא טוענת ויודעת שעברה התעללות, אך לאחר 15 אין שום ראיות על דברים שבוצעו בדלתיים סגורות.
    באותו הזמן היא מתמודדת עם תוקף שמכחיש ואולי אף מכפיש אותה, ואולי הצטרפו אליו בני משפחה או חברים – שהרי הוא פרופסור גדול (שממן את מחקריה הרבים של אליזבת לופטוס, ואף היה בועדה שקיבלה אותה לאקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב).
    כולם כל כך ממהרים להאמין לאדם בעל שם וכוח, בטח שלא יאמינו לזכרונות שעלו אצל חולה פסיכיאטרית בת 20 ומשהו… ואם אפשר לגייס מחקרים מדעיים (שנובעים מתפיסת עולם של חוקרים, ואינם טובים דיים אם שואלים עליהם שאלות מסויימות).
    כל העולם "יודע" שלא היה, מה שהיא יודעת שהיה.
    היא מתפוצצת, משתגעת – לא מבינה למה היא צריכה לחטוף יותר מפעם אחת. קודם התעללות, אח"כ ההשפעות שלה, ולבסוף תקיפת החברה.

    דבר שני, העובדה שזיכרון הוא איננו מדוייק, לא מעידה על כולו. ידוע שאנשים "משלימים" זכרונות.
    ידוע שהם מוסיפים פרטים לפעמים. אבל המחקרים לא הוכיח כיצד אנשים ממציאים זכרונות טראומתיים בשלמותם. התעללות מתמשכת בילדות.

    קודם כל, ראוי לציין כי יכול להיות שאנשים המציאו פרטים לגבי מעשיהם ב11.9, אבל האם הם מחקו את קיום האירוע מתוך כך שזיכרונם מתעתע בהם??
    אולי הוא לא היה??
    האם ה-11.9 הוא טראומה אישית?
    האם מדובר ביום אחרי יום אחרי יום שילד חווה נגיעות לא הולמות בגופו ודרישה לשמור סוד עד כדי שיגעון?

    האם אותו עולם מטפלים כל כך מתנגד באמת? ואם יש להם אינטרסים, למה שלא תעמוד על האינטרסים של משפחות שרוצות לטאטא את ילדם\תן מתחת לשטיח כי הם מאיימים על שלמות חייהם האישים, משפחתיים וקהילתיים?

    דבר נוסף הוא, שאתה לא מדייק בהיסטוריה – מראשוני המביטים לגבי טראומה מינית של ילדים היה פרויד, שמיד זנח זאת, כי לא יכל להאמין שכל כך הרבה מקרים כאלה מתרחשים. מיד עבר להסבר אחר – הילדים מפנטזים.
    מאז הטראומות בפסיכולוגיה ופסיכיאטריה שבו למקום שנוח יותר לאנשים, מתחת לשטיח.
    אחריהם בא דיון חוזר בדברים אלה – ושוב, יש מי שרוצה לטאטאו מתחת לשטיח.

    אף אחד עוד לא הוכיח שניתן לשתול זיכרונות של מכות יומיומיות או התעללות מינית יומיומית.
    לשתול זכרונות זניחים, או הוספת השלמות הן לא מקרה נכון להשוות אותו.
    גם אנשים שזוכרים טראומות סביר להניח שישכחו שבאותו יום לבש התוקף ג'קט כחול או אדום או בכלל האם לבש.
    אבל לא סביר שישלימו זכרון או יוסיפו לזכרון שכזה, שמאחורי הדלת בחדרי חדרים דחפו איבר מין לפיהם פעם אחר פעם.

    ובנוסף – מוזר שאחת הדרכים לניגוח נאנסות, הוא המצאת נאנסות אמיתיות – אותן נאנסות או נאנסים שקפץ עליהם פושע רעול פנים מהשיחים, ונעלם.
    אותם נאנסות שלא מערערות על התפיסה החברתית על טיב האדם (שהרי מדובר בפושע, אדם קשה יום או חולה נפש – לא באב שאונס ילדה), ולגבי ביטחונה (זה לא קורה, אין כמעט נאנסות אמיתיות. זה לא נחשב, היא מעוותת. זה לא יקרה לנו.).
    הכחשה גם לא דורשת מהחברה כלום מלבד לשבת בחיבוק ידיים…

    הדבר שקורה הוא שרבים מהאנשים מעדיפים להמציא לעצמם איזה דמות של "נאנסות אמיתיות" שלא ברור איפה הן חיות. אבל הן כל הנאנסות מלבד הנאנסות שמדברות ומתלוננות.
    מי שלא מוכן להשתמש בטיעון "הנאנסות האמיתיות" הן הנאנסות האמיתיות.
    אלו שחוו הכחשה בעבר – ויודעות כמה קשה לצאת עם סיפור כזה, כמה סביר שלא קל ולא נעים ובטח לא ברצון רב מספרת מי שעברה התעללות על כך, וכמה סביר שהתוקף או החברה (שמעדיפה להשאר בעולם טוב) תעשה כל שימוש ברציונליזציה וקיעקוע אמינותם כדי להדחיק את קיומם של מקרים כאלה.

    אותה הדחקה שמנסים רבים מהקורבנות להשתמש בה כלפי עצמם – בכדי שלא יאלצו הם בעצמם להתמודד עם המציאות הזו.
    אך הם לא יכולים, כי יש זוועות שלא נקברות – אלא ממשיכות להציף בכל אמצעי ביטוי שינתן להם.

    לכן, כשמובן לקורבן שהוא אינו יכול להדחיק, ושההדחקה פוגעת בו אנושות – הוא מדבר.

    אך לצערינו – מנגנון ההדחקה של החברה ינסה להדחיק גם אותו. הוא לא מה"נאנסים האמיתיים", הזכרון שלו הושתל על ידי פסיכולוג זדוני, הוא פנטזיונר, הוא שקרן, הוא חולה נפש (מוזר – איך יכל להשאר נורמאלי במציאות כה לא נורמאלית), יש לו אינטרסים להזיק לתוקף (בכל מערכת היכרות, במיוחד מהמאפיינות התעללות בילדים כמשפחה, מורים, אחים, דודים וכו' יש משקעים רבים ולכן אפשר למצוא גם אינטרסים), הוא רוצה כסף או כל דבר אחר.

    אתה משמש בורג במנגנון ההדחקה החברתי.
    מוזר שאתה מתייחס למחקרים אלה כמחקרים שיכולים לפסול את זיכרונו של הקורבן, ולא שם לב שזו בחירה אידיאולוגית.
    כי באותה מידה המחקרים האלו יכולים לפסול את זיכרונו של התוקף – שטוען לא היה, בזמן ש"מושתל" לו זיכרון חלופי, או שהוא מעוות ("ליטפתי את ראשו" בעוד הוא ליטף את איבר מינו).

    תואר אקדמאי וקריאת מאמרים לא די בהם כדי להיות חכם וצודק.
    השימוש שנעשה בהם והמודעות למניעיו גם הם משחקים חלק.

    בכל מקרה – לכאן לא אחזור שוב. חוסר המודעות שלך והספקנות המכוונת לכיוון אחד, אך לא לאחר – לא תורמים לאמינותו ויושרו של הבלוג.

    הבעיה שהפוסט הזה קצת מסוכן – הוא עלול להשפיע על אנשים שמקשיבים לקורבנות האמיתיים הכה רבים. בלי מרכאות.

  • גיל  On 01/04/2007 at 9:17 pm

    אף אחד לא מטיל ספק שתקיפות מיניות מתרחשות ושצריך לעודד נשים להתלונן. אף אחד גם לא מטיל ספק שאם מישהיא מגיעה לטיפול בעקבות מצוקה נפשית כלשהיא, היא לא צריכה לקבל טיפול. אבל למה שקורה בטיפול אין בהכרח קשר למציאות החיצונית האובייקטיבית והמחקרים חד משמעיים בנושא.

    שימי לב למה שכתבת במשפט הראשון שלך. אם בחורה עברה התעללות מינית, אני מניח שאת מסכימה שהיא חוותה שינויים התנהגותיים קיצוניים, והטראומה ליוותה אותה במהלך חייה. גם אם אחרים לא מודעים לטראומה, היא אישית זוכרת אותה, ואחרים יכולים להעיד על מצבה (חרדות, הפרעות אכילה וכו'). אבל זה לא המצב עם זיכרונות מודחקים כביכול. במקרים כאלו, הבחורה לא זוכרת שום דבר ולא חוותה שום שינויים בהתנהגות. והנה, בעקבות טיפול מסוים היא פתאום "נזכרת" בהתעללות שעברה בילדותה. בגלל שאנחנו יודעים כמה קל לעורר זיכרונות כאלו, אי אפשר להרשיע אף אחד על סמך עדות כזו בלבד, וחייבים למצוא עדויות אחרות שיתמכו בה.

    לגבי המחקרים של לופטוס, לא כל כך הבנתי את הטענות שלך. המחקרים הללו נעשו בסטנדרטיים המדעיים הגדולים ביותר, ושוחזרו על ידי אחרים ובהרבה מאוד גירסאות. לטעמי, את בוחרת את האסטרטגיה הקלאסית של תקיפת החוקרים וההאשמות הרגילות נגד המדע שהוא אף פעם לא מושלם, שיש לו אינטרסים וכו'. איזו הוכחה יש לך שהמחקרים הללו מוטים ולא מייצגים? איזה אינטרס בדיוק יהיה ללופטוס ואחרים להראות שזיכרונות כאלו לא אמיתיים?

    מחקרי על נפגעי תקיפה מינית (כאלו שאין לגביהם ספק) מראים בבירור, שהנפגעות לא שוכחות את האירוע. נכון, לא תמיד הן זוכרות את כל הפרטים אבל אין להן שום ספק שהן זוכרות שקרה להן משהו, והייתה לו השפעה שלילית עליהן.

    לגבי פרויד, אני בכוונה לא נכנס לתיאוריות שלו כי הן לחלוטין לא מדעיות ואני לא רוצה לבזבז את הזמן עליהן.

    אין לי ספק שיש אנשים שרוצים לטאטא תקיפות מיניות מתחת לשטיח רק שאני לא מבין איך זה בדיוק קשור. האם זה אומר שכל ניסיון לתת תוקף מדעי כלשהו לזיכרונות מתויג אוטומטית כניסיון טיוח? מצד אחד את מאשימה אותי וחוקרים אחרים בהטייה, אבל את גם מראה הטייה: את מקבלת את דבריהן של נשים מראש, בלי לנסות אפילו לבחון אותן! אני ממליץ לך לקרוא את המאמר שהבאתי על ג'יין דו, כדי לראות כמה בעייתים מקרים כאלו. קצת מוזר בעיניי שיש אנשים שתוקפים אנשים שעוסקים במדע, אבל אין להם את אותה ביקורת כלפי מטפלים למיניהם שמראש הרבה פחות אובייקטיביים ומדעיים.

    אני גם ממליץ לך לקרוא את המאמר בארץ. איך לדעתך ההאשמות שלה מסתדרות עם כל הסתירות שיש לה בתאריכים? או העובדה שהם גרו בבית של 50 מ"ר? אף אחד לא הרגיש שום דבר?

    צר לי שלא תחזרי לכאן כי נושאים כאלו ראוי שידונו בהם ויושמעו בהם דיעות שונות. לצערי אני רואה שוב ושוב ניסיון של השתקה מצד אנשים שחושבים כמוך, רק בגלל שהיבטים מסוימים שאינם מתאימים לאידיאולוגיה שלהן לא עולים בקנה אחד עם הדיעות של הכותב.

  • אנדי  On 06/03/2008 at 8:53 am

    גם אני לא הייתי רוצה להיות במקומו של מישהו שמואשם במשהו מזויע כל כך עם אין בהאשמות האלו אמת ואני בטוחה שלפחות, חלק מההמשכות שלך לנושא נובע מהפחד מארוע שכזה. אומנם, כאישה יש יותר סיכויים שימצאו אותך אשם בדבר שכזה ממני, עדיין יש גם סכוי שימצאו אותי כזו ולכן, אני יכולה להבין את הפחד הזה. מה שאני לא יכולה להבין זה מדוע בחרת להתמודד בצורה כל כך לא רצינית עם נושא שנידמה שאין לך קשר אישי אליו.
    כי על השאלה איך יכולה התעללות להתרחש בבית של 50 מ"ר בלי שאיש ישים לב כל מה שנותר לי זה לגחך על חוסר היכולת שלך להאמין ולהצטער בשביל עצמי ובשביל השאר שלאיש שחוקר את התחום, יש מעט מאוד דמיון כדי לדמיין אפילו סיטואציה פשוטה שכזו.
    כשורדת התעללות מינית בעצמי אני יכולה לנסות לעורר את הדמיון שלך למצב שאתה ילד וישן בחדר שלך שאפילו צמוד לחדר ההורים ואיך אמא שלך ישנה בזמן שאבא שלך מכניס אצבעות לפי הטבעת שלך ואיש לא יודע ואיש לא שומע וגם שנים אחרי שהדבר יוצא לאור ואחרי תקופת משבר קטנה במשפחה, העניינים חוזרים מהר מאוד לסורם.
    כניראה שאין לך שמץ של מושג מזה אומר לחיות בתחושה אמיתית של פחד, תחושה אמיתית של מוות שרובץ מעל הראש שלך, של הרס,של ניצול. אין לך כנראה גם שום מושג על מזה אומר לחיות כשורד של התעללות כזו ולכן, אני מציעה לך לא לנסות ולהבין באופן אמפירי את היכולת שלנו לבנות לעצמנו זכרון וזהות אחרי שנים ולהשאיר את התחום לכאלו שיודעים משהו על התחושות האלו.
    נ.ב
    אני משוכנעת שגם התוקף שלי היה עובר בקלות בדיקה פוליגרפית, גם אחרי אותו משבר משפחתי שהוציא את הכל החוצה. פשוט משום שמעולם לא ראה את כל זה ועדיין לא רואה את כל זה, כהתעעלות אלא, כ"אהבה" ולכן, בבדיקות הבאות תעשה טובה ותשאל על ה"אהבה" שחש המתעלל אל המתלוננים שלו ולא, על האם נעשה מעזה אינוס או התעללות.

  • גיל  On 06/03/2008 at 10:21 am

    אם באמת רוצים להגיע לשורש האמת של התופעה הזו, כמו גם תופעות אחרות. זה במיוחד נכון בהקשר הזה כשאנחנו יודעים עד כמה מוטים העדויות האישיות שלנו. אני לא בא לזלזל במה שעברת או לפקפק בו, אבל אין שום קשר לתחושת פחד שלי או של כל אחד אחר (האם גם את אליזבת לופטוס תאשימי שהיא מפחדת?), אלא ניסיון אמיתי להבין את התופעה.

    את פיספסת כנראה את הנקודה המרכזית שאמרתי כאן. ניצול מיני משאיר את חותמו על הנפגעת, גם אם היא לא ממש זוכרת את כל הפרטיפ. יהיו שינויים התנהגותיים בסמוך לניצול ואלו דברים ברורים למדי גם אם לא ברור לסובבים ממה הם נובעים. אבל אין שום עדות למקרה שאחרי שנים ארוכות, פתאום מישהיא נזכרת שעברה התעללות למרות שמעולם לא הראתה סימנים של מי שעברה התלוננות ואין שום עדות חיצונית של אחרים לשינויים כאלו. תוסיפי לזה את העובדה שבסמוך ל"היזכרות" הזו היא עברה טיפולים פסיכולוגיים או אחרים שעודדו אותה בטכניקה זו או אחרת "להיזכר" באירועים כאלו אז זה אומר הרבה מאוד. ממליץ לך לקרוא את המחקרים בתחום שמראים עד כמה הטיפולים הללו בעייתיים וכמה אנשים חפים מפשע נפגעו מהאשמות שווא, כדי שתראי שלמשוואה יש שני צדדים.

  • Freidenker  On 29/11/2008 at 6:12 pm

    הגעתי לכאן מהפוסט האחרון שכתבת על לופטוס. קודם כל, אני מוצא את זה מטריד משהו שהפוסט נכתב ביום שבו אימי מתה בפתאומיות (מה שלאחר מכן הוביל לאבחון
    PTSD
    אצלי, אפרופו ארועים טראומתיים.

    השאלה שרציתי לשאול בהקשר זה היא האם לא ייתכן שאנשים יחוו ארועים טראומתיים וישכחו אותם (או את רובם) פשוט כי הם "השלימו איתם". דוגמה אחת שצצה בראש היא פרידה מבן זוג בקשר ארוך-שנים. זה די טראומתי, במיוחד כאשר הקשר הוא מאוד ארוך-טווח, אבל עם מספיק זמן, מחלימים מה"פצע" כמעט לגמרי, או לפחות מעבר למה שנראה לעין או מפריע בצורה כלשהי לתפקוד. נכון, זה לא אומר "לשכוח מהארוע קרה", אבל זה בהחלט אומר שהרבה פרטים הולכים לאיבוד פשוט כי הם לא חשובים יותר, ולמעשה, לכל דבר ועיקר, הפרידה עצמה נעשית "לא חשובה יותר". יש לה משמעות היסטורית עבור האדם הפרטי ותו לא.

    זה קצת אופטופיק, אבל ייתכן שזה רלוונטי עבור אנשים שחוו חוויות טראומתיות קלאסיות (התעללות, אבדן וכו') – שייתכן שפשוט המשיכו הלאה (כמוני, למשל) אחרי שהפצעים החלימו. לי זה אמנם לקח שנה וחצי (הרבה מעבר לכל שאר בני משפחתי) אבל לפעמים זה פשוט לוקח יותר זמן.

  • גיל  On 29/11/2008 at 8:19 pm

    אנשים לא ישכחו שהם נפרדו מחבר או חברה. שהיו עדים לארוע טרור או שנאנסו. הם אולי ישכחו חלק מהפרטים שקשורים לטראומה ומה שקרה לפניה אבל עצם הטראומה לא תשכח. בהחלט פרטים הולכים לאיבוד זה רק טבעי כמו גם פרטים שלא היו קיימים באמת יתווספו עם הזמן.

  • רקדנית  On 31/01/2010 at 5:26 pm

    עברה התעללות מינית בגיל שנה, איך אפשר לזכור דבר שכזה בכלל
    ברור שזה משפיע על כל תא ותא בגופה, ואולי שנים רבות אח"כ במאמץ עז ניתן להזכר במשהו עמום.

    לא נראה לי שאפשר לחיות את תקופת הילדות וגיל ההתבגרות במחשבה על הדברים האלה, למרות שזה בכל זאת פגע עמוק ות.

    קשה לי להאמין שאפשר לשתול למישהו שפוי )שלא נמצא על סמים או מצב פסיכוטי חריף) התעללות מינית בילדות.

    יש הרבה שמדחיקות, מה לעשות
    רוב מקרי האונס הם אבא-בת ולהרבה אנשים יש בעיה עם העובדה הזו כי מפחדים על ערעור מוסר המשפחה וערך המשפחתיות כמגונן..

    היתה לי חברה שסיפרה לי שהיו לה כאבים חזקים וצריבות באיבר המין כשהיתה ממש תינוקת, ושמעולם לא יכלה לעמוד ליד אבא שלה, כי ישר התחילה לבכות (עד היום היא לא מסוגלת להמצא איתו בחדר לבד כי טוענת שזה גורם לה להתפרצות בכי.
    היא גם אמרה לאחותה הקטנה כשהיתה צעירה, שהיא תוציא אותה מהבית הזה כמה שיותר מהר ושלא תדאג.
    לאחר מכן כשהדרדה לזנות והרואין, אבא שלה אמר בשלב מסוים שהוא אשם בכך (מעניין למה)
    אבל שום דבר לא עזר לה לשקם את עצמה והיא חיה מאונס לאונס.
    ועדיין, למרות הרבה מאוד סמינים שמשהו רע קרה שם, נראה כי היא לא זוכרת שום דבר כזה בכלל.
    השאלה אם אתה לא חושב שיכול לקרות מצב כזה..
    פשוט לא רוצים לזכור את הדבר באופן מדויק.

    אולי גם העובדה שכ"כ הרבה אבות אונסים את בנותיהן סותרת לך משהו בתאוריה האבולוציונית..

  • גיל  On 31/01/2010 at 5:36 pm

    רקדנית, מה יהיה? דיעות אישיות אינן תחליף לעובדות מדעיות מוצקות שהושגו בהרבה מחקרים. מציע לך לקרוא בפרוט את הקישורים למאמרים שהבאתי כדי לראות כמה בקלות אפשר להשתיל זכרונות שווא אצל אנשים.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: