על האב שהורשע באונס בתו ולא בגלל חלום

“האנשים אינם מקדישים מחשבה למה שהם רואים בשעת ערנותם, אבל את מה שהם רואים בחלומותיהם הם הופכים במוחם שוב ושוב.” דיוגנס

רבים פנו אליי בימים האחרונים כדי להגיב בנושא האב שהורשע באונס שיטתי של בתו. לא הגבתי בשום מקום מכיוון שטרם קראתי את פסק הדין המלא ולא נכון להגיב על משהו שלא קראתי, בדיוק כמו שלא הייתי כותב על מחקר רק מקריאת הסיכומים שלו בעיתונות. אבל עכשיו אחרי שקראתי את פסק הדין אביע את דעתי בעניין.

ברור לחלוטין שהכותרות הצעקניות לגבי אב שהורשע בגלל חלום הן שגויות ומסולפות. זה לא ממש מפתיע לאור המצב בשוק התקשורת בארץ ובכלל (ראו הפוסט האחרון שלי וגם כאן) אבל עדיין מצער שרוב הכותבים על הנושא לא טרחו כלל לקרוא את פסק הדין (ולמה שיעשו את זה בדיוק? הוא ארוך ומלא בפרטים רלוונטיים). תקשורת לחוד, המקרה שלפנינו מורכב ועבר שלוש ערכאות שונות עד לפסק הדין הסופי. שפיטה במחוזי, ערעור במחוזי שכלל דעת מומחים והערעור לעליון. אז בואו ניגש לעניין.

די ברור שהאישה לא המציאה את האשמות שלה באונס נגד האב להעליל עליו עלילת שווא. למרות ילדות קשה שעברה גם בלי קשר לאונס שהיה או לא היה, לא מצאתי ראיות שיצביעו על עלילת שווא. האישה מאמינה באמת ובתמים שנאנסה. למעשה, מה שהופך את המשפט הזה למסובך כל כך להכרעה הוא השיכנוע העצמי העמוק של האישה. הבעייה שזה יוצר לשופטים היא שכמו אנשים רבים בעלי שיכנוע עצמי עמוק, היא יוצרת רושם אמין ביותר. למעשה לאנשים שבטוחים שמה שהם חושבים הוא נכון קל יותר לשכנע אחרים בצדקת דרכם כי הם לא מראים סימנים קלאסיים של מי שמשקר, והם יכולים להסביר כל סתירה לכאורה בדברים שלהם בביטחון רב על פי הלוגיקה הפנימית שלהם. שיכנוע עצמי היא לא תופעה יוצאת דופן ולמעשה כל אחד מאיתנו חווה אותה בלי להיות מודע לזה בכלל (וזה מאפשר כאמור גם לשכנע אחרים). אפשר לראות את זה בסטטיסטיקות שבהן מוצאים שוב ושוב שרוב האנשים חושבים שהם חכמים יותר, יפים יותר, או סתם נוהגים טוב יותר מהממוצע. מבחינה סטטיסטית זה כמובן לא ממש אפשרי וברור שלפחות עבור חלק מהאנשים מדובר בשיכנוע עצמי ולא במציאות אובייקטיבית. יש לשיכנוע עצמי גם שורשים אבולוציוניים שלא כאן המקום לפרטם אבל מי שרוצה להרחיב בעניין יכול לקרוא את הספר המצוין של רוברט טריברס בנושא.

אפשר לסכם את המקרה הנוכחי כמקרה ביניים בין שני מצבים קיצוניים. ישנם מקרים שברור לחלוטין שלא התרחשו במציאות ועדיין אנשים משוכנעים לגמרי שהתרחשו. אלו מקרים של אנשים שסובלים מדלוזיות (אשליות) והדוגמא הטובה ביותר לכך היא של אנשים שחושבים שנחטפו על ידי חוצנים. כתבתי בזמנו על מחקר שתאר תגובות פיזיולוגיות של פוסט טראומה אצל אנשים כאלו וזו דוגמא מצוינת איך אירוע פיקטיבי מעורר תגובות פיזיולוגיות ופסיכולוגית של פוסט טראומה כאילו התקיים באמת. לעומת זאת אפשר לחשוב על מקרים קיצוניים בכיוון ההפוך, אירועים שיש לנו ודאות מוחלטת שהתרחשו במציאות ועוררו טראומה ופוסט טראומה כמו חיילים שחוו הלם קרב, או מקרי אונס של אישה בוגרת. אירועים אול מובילים פעמים רבות למצוקות ובעיות שונות כמו חוסר שינה, הסתגרות חברתית, חרדה, סיוטי לילה וכו’, שקל לקשר לאירוע מתועד.

הטרגדיה הגדולה של המקרה הנוכחי וכל מקרי התביעה שמבוססים על זיכרונות שאנשים מבוגרים נזכרים בהם לגבי הילדות שלהם, היא שהם נופלים בדיוק באמצע של שני מקרי הקיצון הללו, בין המופרך (חטיפת חייזרים) לברור לחלוטין (טראומה מתועדת מהעת האחרונה). מצד אחד, בהחלט בגדר הסביר שאב אנס את ילדתו כי יש הרבה מקרים מתועדים כאלו. מצד השני, אנחנו יודעים שזיכרונות כאלה שנזכרים בהם שנים אחרי שהאירועים התרחשו לכאורה, אינם אמינים ויש אפשרות סבירה שהם הושתלו או הוטרמו בצורה כלשהיא אצל אותו אדם (טיפול, חלום, ניסיון ליצור קשר עם התת מודע וכו’). יש אינספור מחקרים שמצביעים על שבריריות הזיכרון האנושי במצבים שונים ובניגוד למה שרבים חושבים, יש גם עדויות ליצירת זיכרונות שווא מייד אחרי ארוע טראומטי (ראו למשל המחקר הזה). זו הסיבה שבאופן עקרוני לא צריך לבסס הרשעה על סמך זיכרונות בלבד ובמיוחד על סמך זיכרונות של אירועים שהתרחשו שנים לפני שהגיעו לבית המשפט. הבעייתיות גדולה במיוחד במקרי אונס כי כמעט תמיד אין שום עדות פיזית ישירה שתהווה תמיכה באישומים (בניגוד למקרי אונס שנבדקים בזמן אמת שיכולים לספק ממצאים פיזיים רלוונטיים). מה שנשאר זה סיטואציה של מילה כנגד מילה.

מה שקורה בפועל, והמקרה הנוכחי מראה את זה, הוא שהשופטים מחפשים עדויות תומכות או מפריכות לזיכרון ומנסים לבנות מהם סיפור עקבי עד כמה שניתן. איכות וסוג העדויות בתיק הן אלו שיקבעו האם הקייס ייטה לצד הלא הגיוני או שיקבע שזה כנראה התרחש ומעבר לספק סביר. הבעייה היא שברוב המקרים אפשר ליצור כמה תסריטים אפשריים שכולם יהיו עקביים עם העדויות, וחלקם מובילים למסקנה שהיא אונס בעוד אחרים לא. זו בעייה שלמערכת המשפט קשה להתמודד איתה ולכן צריך להיות זהירים בהבנת הממצאים המובאים בפני השופטים. במשפט הנוכחי השופטים בנו נראטיב שתואם את טענת התביעה לאונס ולנו נשאר לבדוק על סמך מה הם ביססו את הפסיקה והאם היא הגיונית.

התביעה נוגעת למעשי אונס שהתבצעו לכאורה באישה על ידי אביה כשהייתה ילדה. לא ברור מתי מקרי האונס החלו אבל הם נמשכו עד לגיל 11 לערך זמן קבלת המחזור שלה. התביעה מתייחסת למקרים בגיל מאוחר כי חלה התיישנות על הגילאים הצעירים. אותה אישה עברה תקיפה מינית נוספת על ידי שכן בן 16 כשהייתה בת 8. מתואר שהיא סבלה מארועי חרדה בגיל 11 ו-15 והייתה בטיפול פסיכיאטרי תרופתי מגיל 16 עד גיל 22. בגיל 23 היא חלמה חלום שבו היא מקיימת יחסי מין עם אביה ובעקבותיו נזכרה שהיא חלמה את חלומות דומים מגיל 15 בערך. היא עברה טיפול פסיכולוגי בעקבות החלום וגם התעמתה עם אביה שהכחיש את האונס. המשפחה הקרובה (האם והאחות) לא האמינה לה בהתחלה שנאנסה על ידי האב אבל אחר כך תמכה בה. אחרי תקופה מסוימת היא התלוננה במשטרה מה שהוביל למשפט והערעורים הנלווים אליו וכעת לפסיקה הסופית בנושא, 12 שנה אחרי התלונה הראשונה שלה.

במהלך המשפט מתברר שגם בלי קשר לאונס, האישה עברה ילדות לא מאושרת. היא הייתה חולה לעיתים קרובות (כולל דלקות בגרון) ועזבה את הלימודים אחרי כיתה ט’. אותה אישה התנהגה בצורה מתירנית מבחינה מינית בשנות העשרה שלה, ולדבריה חיפשה חום ואהבה דרך יחסי המין. לטענתה היא חשבה בתחילה שכל הצרות שהיו לה בגיל ההתבגרות היו קשורים לתקיפה של השכן ורק מאוחר יותר בעקבות החלום הבינה שזה קרה בגלל מקרי האונס של אביה. הטריגר לחלום שלה היה עבודתה בתור נערת ליווי בחודשים שקדמו לחלום, והזיכרונות על האונס מהאב הפכו לטענתה ברורים יותר בעקבות הטיפול הנפשי שעברה בגיל 23. יומנים שכתבה בזמן ילדותה לא מתארים תקיפה מינית של האב אבל כן מזכירים את התקיפה של השכן. רק בגיל מאוחר יותר, סמוך לחלימת החלום, היא החלה לחשוב שהאב תקף אותה והעלתה את האפשרות בפני קרובי משפחה שאביה “עשה לה משהו”. כל זה תאור המקרה בכללותו.

אפשר לקבל את העדויות של האישה כמו שהם, ואני נוטה להאמין שזה באמת מה שהיא חושבת שקרה. הבעייה היא ששרשרת העדויות הללו יכולה להתפרש בכמה כיוונים. יתכן שאכן האב אנס אותה וכל מה שעבר עליה מגיל צעיר נובע מהאונס. אבל גם יתכן שהכל נובע מהתקיפה של השכן או אפילון מארועים אחרים שלא קשורים לאונס. אחרי הכל, היא לא הנערה היחידה שסובלת מבעיות בריאותיות, שנשרה מבית הספר או משתמשת במין למצוא חום ואהבה אצל גברים. איך באמת אפשר לדעת?

החלום במקרה הזה לא עוזר הרבה לפתרון התעלומה. חלום הוא חוויה שאפשר לפרשו באינספור דרכים. והוא גם יכול להשפיע בצורות שונות העובדה שבעקבות החלום שלה היא חשבה שאביה אנס אותה, לא מהווה הוכחה שמקרי האונס אמיתיים. גם זה שהנושא התבהר יותר בעקבות טיפול פסיכולוגי לא אומר דבר בנוגע להאם היה אונס או לא. מה שכן, אנחנו יודעים שהרבה מקרים של זיכרונות שווא נוצרו בעקבות טיפולים פסיכולוגים סוגסטיביים, וכשמישהיא מגיעה עם מחשבה שזה אכן קרה, אפשרי שפסיכולוג יטפח את הפרשנות הזו ביחד איתה. מעניין לציין בהקשר הזה שהמטפלים שטיפלו בה בגיל העשרה לא מצאו עדויות לפוסט טראומה בגלל תקיפה מינית בילדות והיא גם לא יצאה מהטיפולים הללו בתחושות שנאנסה על ידי האב או כתבה על כך ביומנים שלה.

עדויות של בני משפחה קרובים כמו האחות והאם מצביעות על סביבה קשה שבו הן חיו סביב אב שהיכה את האחיות. בשלב הראשוני האם והאחות תמכו בגירסה של האב שלא אנס ואילו בשלב מאוחר יותר האמינו לאחות. האב עצמו מצטייר כטיפוס שקרן ואלים, שאולי הטריד מינית גם נערה אחרת. כל בני המשפחה, האב, האישה, האחיות והאם שינו גירסאות לאירועים שונים במשך השנים וזה לב הבעייה במשפט.איך יודעים למי להאמין ואיזו גירסה שמסר אמינה?

קשה לנו כבני אדם לשמוע עדויות סותרות שלא עקביות עם קו מחשבה אחיד. האבולוציה עיצבה אותנו לחפש דפוסים בכל הקורה סביבנו. המחשבות שלנו בנויות על מציאת סיבות ותוצאות וקשה לנו מבחינה קוגנטיבית לעמוד בפני אי ודאיות. מה שקורה הוא שאנחנו מעוניינים ליצור סיפור עקבי כמה שניתן וברגע שיש עדויות חלקיות וסותרות נטיית הלב היא לתת משקל גדול לעדויות מסוימות ולפטור עדויות אחרות כלא אמינות. זה חלק מהטיית האישור (confirmation bias), והטיות פסיכולוגיות אחרות. יש מקרים שמוצדק לפטור עדויות מסוימות כלא אמינות, למשל אם מדובר בעדות כבושה (עדות שניתנת בשלב מאוחר של המשפט בלי שום הצדקה) או אם העדות נסתרת על ידי אחרים. אבל במקרים רבים, והמשפט הזה הוא דוגמא מובהקת לכך, קשה להכריע מי דובר אמת ומתי.

הטרגדיה של משפטים מהסוג הזה היא שיתכנו שני נראטיבים שיהיו עקביים עם העדויות השונות, כתלות במה שבוחרים להאמין לו ולמי. אתם מוזמנים לקרוא את העדויות ולנסות לראות איך הן עולות בקנה אחד גם עם נראטיב של תקיפה מינית וגם אם כזה של זיכרון שווא. אבל חשוב לציין שגם אם הנראטיב עקבי עם תקיפה מינית אין זה אומר שהיא אכן התקיימה בפועל. למה הדבר דומה? לילד שמגיע הביתה בוכה אחרי ששיחק בחוץ. הבכי שלו יהיה עקבי אם זה שמישהו הרביץ לו, זה שהוא נפל ונחבט, או שסתם יש לו כאב בטן. בהעדר עדויות חיצוניות (למשל, חבורה על הראש) קשה לדעת מה באמת קרה לו.

הדבר מוביל לכך שכאשר נאמרים דברים שיכולים להשתמע לכמה כיוונים, כל אחד יכול לבחור את הפרשנות שעקבית עם המחשבה שלהם לגבי מה שקרה. ככה קורה שכאשר האישה אמרה לאנשים שונים בגיל העשרה שהיא חושדת שאביה עשה לה משהו, מי שחושב שאביה ניצל אותה מינית יפרש את הדברים כתומכים בכך, ומי שחושב שהוא לא ניצל אותה מינית יחשוב שזה לא מוכיח כלום. לזכות השופטת ארבל שכתבה את פסק הדין ראוי לציין שהיא לא מקבלת כל דבר שהאישה עשתה או אמרה כנכון וגם מוצאת פה ושם סתירות בדברים שלה, אבל בסך הכל היא נותנת להם משקל נמוך בפסיקה שלה.

אכן הנראטיב של תקיפה מינית אפשרי בהחלט, אבל גם שפע אפשרויות אחרות שמסבירות את התנהגותה לאורך השנים. אולי החלום או אירוע אחר גרם לה לחשוב שאביה תקף אותה מינית ומאז היא מחפשת אישושים למחשבתה? אולי בטיפול הושתלו אצלה זיכרונות על גילי העריות? אולי התקיפה של השכן גרמה לכל הסימפטומים? ואולי מדובר בכלל בטראומה אחרת או אפילו לא בטראומה. קשה מאוד לדעת מה קרה באמת כי לאף אחד מהסיפורים הללו אין באמת הוכחה מוצקה. כל מה שיש לנו אלו תאוריות שונות שכל אחד יכול לחשוב בעצמו מה נחשב בפניו אמין ומה לא. אחת המומחיות שהוזמנו לדיון (ענת גור) טענה שחלק גדול מהנשים שמגיעות לעסוק בזנות סבלו מניצול מיני בילדות ולכן סביר שזה מה שקרה גם לתובעת. יתכן שזה באמת מה שקרה בפועל אבל זה שיש קורלציה סטטיסטית בין שני הדברים לא אומר שזה אכן מה שקרה בפועל בלי ראיה חיצונית שתתמוך בקו החשיבה הזה.

עדויות המומחים

עדויות המומחים שניתנו בזמן הערעור למחוזי הם לטעמי החלק הכי חשוב במשפט כי נראה שהן היוו את המשקל המכריע בפסיקה (למעשה, שופטת אחת שינתה את דעתה מלא אשם לאשם בעקבות העדויות הללו). אם יש רק חלק אחד שאתם יכולים לקרוא, קראו את העדויות הללו והפרשנויות שניתנו להם על ידי השופטים. מומחים שונים העידו בערעור למחוזי, כצפוי, מומחים מטעם התביעה טענו שמדובר בסימפטומים קלאסיים של ניצול מיני שמשוחזר על ידי יחסי מין מזדמנים וזנות, ומומחים מטעם ההגנה טענו שמדובר בזיכרון שווא. המומחים מטעם התביעה היו בין השאר פרופ’ אלי זומר וענת גור,עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. יש לי ביקורות על שניהם אבל אני אתמקד בעדות של גור כי אני מוצא אותה בעייתית במיוחד.

על פי עדותה של גור התאורים של האישה מאפיינים מישהיא שעברה ניצול מיני בילדות וזה גם בלי שתזכר בניצול הזה. היא מזכירה כאמור את הסטטיסטיקות שמראה שרבות מהנשים שעוסקות בזנות סבלו מגילוי עריות (נתון סטטיסטי שמרבים אגב לצטט אבל שנכון כנראה רק לזנות מסוג מסוים, זנות רחוב). אבל גם אם מקבלים את הנתון הזה כנכון צריך לזכור שהוא לא מהווה הוכחה כלשהיא למה שקרה בפועל. אני מניח שאף אחד מכם לא היה רוצה להיות מורשע על סמך מתאם סטטיסטי בין שני מאפיינים שהוא עונה עליהם. אבל מה שאותי הטריד במיוחד היה התייחסותה של גור לראיות שסותרות את גירסת המתלוננות או לסתירות של ממש בעדותה של האישה. הנה מה שגור אמרה (ציטוט מתוך פסק הדין):

“דווקא העובדה שהמתלוננת מתארת תרחישים שיש בהם כדי להטיל ספק בדבריה מהווה אינדיקציה לכך שאינה משקרת.”

זה משפט שאני מתקשה להבין את ההגיון שבו. אין ספק שמי שעברה טראומה כמו גילוי עריות יכולה להראות סתירות מסוימות בעדויות שלה. אבל אי אפשר שעצם קיומן של הסתירות הללו מהווה ראייה לנכונות הטענות כי זהו טיעון מעגלי. אם כל מה שהמתלוננת אומרת מחזק את הקייס שלה, האם יש משהו שהמתלוננת יכולה לאמר שיחליש את הטענות שלה? ואם כן, איך אנחנו אמורים להבדיל אם הסתירות בעדויות שלה נובעתו מטראומה או בגלל שהן מבטאות משהו שלא התרחשו בפועל כמו שהיא מתארת? בכלל, אם אפשרי שהיא לא דוברת אמת במקרים מסוימים האם יש להטיל ספק במקרים אחרים שהיא נתפסת כאומרת אמת, כולל בטענה המקורית שלה על תקיפה מינית? זהו בדיוק סוג ההיגיון המעגלי שיכול להוביל לכל מסקנה שרוצים כתלות במי או מה רוצים להאמין. מכיוון שגור משוכנעת שמדובר במקרה של תקיפה מינית היא מפרשת את הסתירות שלה כתומכות בתסריט כזה של תקיפה.

בהעדר ראיות חותכות כל מה שנותר הוא להתרשם מאמינות המתלוננת והאב ורוב השופטים בערכאות השונות חשבו שהאישה מהימנה יותר בעדותה ונתנו משקל גדול יותר למהימנות העדות שלה. זוהי פרקטיקה בעייתית מכיוון שכמו שציינתי למעלה, אנשים עם שיכנוע עצמי עמוק נוטים להשמע אמינים יותר. אבל להשמע אמין בגלל שמאמינים במה שאומרים עדיין לא הופך את הדברים לנכונים בפועל. האישה הייתה הרבה יותר יצרית בעדות שלה לאורך כל המשפט, כולל בעימות עם האב, בעוד האב היה קר רוח ומדוד בתגובות שלו, והשופטים פרשו את זה כהיותה אמינה יותר. אבל כאמור, אדם שמשוכנע שהוא צודק ישמע מאוד משכנע ויכול להיות מאוד אמוציונלי בתגובות שלו. בעיניי, זה בדיוק המקרה כאן. אישה שנשמעת מהימנה מאוד ומאמינה בלב שלם שמה שקרה לה אכן התרחש במציאות, אבל אין לנו שום דרך לאשש את התחושות והזיכרונות שלה.

את הטענות של ההגנה בדבר הבעייתיות של זיכרונות פירטתי בפוסטים קודמים בנושא זיכרונות מודחקים ופרופ’ גושן חזר על רבים מהם. הוא טען שהזיכרונות של האונס נתגלו בגיל מאוחר ולא בסמוך לאונס לכאורה, מה שלא קיים ברוב הטראומות המיניות. עוד טען שאין עדויות מדעיות להדחקה של טראומה מינית וגם שטריגרים שונים כמו הספר “כוחו של התת מודע” או המטפלים שטיפלו בה אחרי חלימת החלום גרמו להשתלת הזיכרונות בדבר האונס. גם הוא, כמו עדי התביעה, מציגים תסריט אפשרי לאירועים שעולים בקנה אחד עם העובדות הידועות אבל קשה לדעת אם הוא נכון.

טענה נוספת של ההגנה שראוי לתת עליה את הדעת היא שהאישה אינה זוכרת ואינה יכולה לתאר תאור מפורט של תקיפה אחת של האב אותה. בספרות המחקרית נדיר למצוא מקרים של תקיפה מינית בילדות שהתרחשו במציאות ושאין זיכרון ספציפי שיכול להצביע על כך. השופטים בכל הערכאות קיבלו את טענת התביעה שזה חלק ממנגנון ההדחקה של האישה. השופטת עדנה ארבל שכתבה את פסק הדיון בעליון קבעה: “לעניין זה יש להביא בחשבון לא רק את השנים שחלפו אלא גם את העובדה שהמעשים הטראומטיים נחוו מנקודת המבט של ילד או ילדה”. אם כך, איך זה מסתדר עם העובדה שהאישה זכרה את התקיפה המינית של השכן שנעשתה בגיל 8, באותה תקופה שהאב תקף אותה לכאורה? ההסבר של ארבל הוא ש”באשר למעשי השכן ברונו שלא היו ממושכים ולא מידי אדם כה קרוב לא היתה למתלוננת מוטיבציה כה חזקה לשכוח את המעשים”. זה נשמע בעיניי הסבר דחוק למדי כי למה שלא תהיה לה מוטיבציה לשכוח תקיפה מינית שנראה שהשפיע עליה לא מעט (היא הביאה את הנושא לפני אמה שדרשה ממנה להתנצל בפני השכן).

לסיכום, אני רוצה להתייחס לכמה עניינים שלא קשורים ישירות לנושא התקיפה המינית ונושא הזיכרונות המודחקים אלא לצורת ההסקה של השופטים במשפט. אני מוצא בפסיקה הזו כמה אלמנטים מדאיגים ואתן כמה דוגמאות. נראה שהשופטים מחשיבים יותר את דעתם של עדי מומחה שנחרצים בקביעות שלהם ורואים את המציאות כחד משמעית, לעומת כאלו שמביעים ספקות מסוימים. כמו כן, ברור לחלוטין שהשופטים שמים דגש גדול יותר על עדויות של מטפלים מאשר חוקרים ומדגישים את הניסיון הקליני של המטפלים בטיפול בנפגעות פגיעה מינית כגורם רב חשיבות במשקל העדות שלהם. לא משנה להם שהניסיון הזה לא מבוסס מחקרית או נתמך אמפירית (על חוסר המדעיות של טיפולים קליניים אפשר לקרוא פה). שאלת תקפות המחקרים השונים לא ממש מעניינת את השופטים ולמעשה, אנחנו יודעים שזה ממש לא חשוב להם. הנה מה שהשופטים במחוזי בערכאת הערעור הראשונה כתבו בנושא (נקודה 46):

“תופעת הזיכרון המודחק הוכרה כבר בפסיקת בית המשפט העליון (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.10) (להלן: עניין פלוני א')), ואין הכרח כי הכרה בתופעה מסוימת במישור המשפטי תאומץ כנכונה גם במישור הרפואי-מדעי. לפיכך, נפסק כי אין בעדותו של פרופ' גושן כדי לקעקע את תופעת הזיכרון המודחק, כפי שהוכרה בפסיקה והוצגה גם בחוות הדעת של מומחי התביעה, שלהם ניסיון טיפולי בתחום הרלוונטי, אשר הבהירו כי מדובר בתופעה קיימת אשר בשל אילוצים אינהרנטיים אינה ניתנת לבדיקה אמפירית.”

מה אנחנו למדים מזה? שתופעת הזיכרון המודחק, למרות שהשופטים בעצמם מודים שהיא נמצאת במחלוקת מדעית עזה, נחשבת לקיימת מבחינה משפטית וזה הבסיס המשפטי שממנו יוצאים לדון בנושא (נקודה שחוזרת לאורך כל פסק הדין). יותר מזה, שופטים יכולים לקבוע שמשהו הוא נכון גם אם המדע סותר אותו. יותר מזה, מטפלים יכולים לקבוע שמשהו קיים למרות שידוע שאין אפשרות לבחון אותו בצורה אמפירית ודעתם היא הנחשבת! כלומר, אין שום בעייה שלא משתמשים בשיטות טיפול מבוססות מדעית כל עוד המטפלים נחשבים למומחים בטראומות מיניות. אין שום צורך בעדויות אמפיריות שמגיעות ממדענים כמו פרופ’ גושן  המוצג כ”מומחה סטטיסטי שמגיע מהזירה המחקרית”, תאור די מזלזל של חוקר (מעניין שכשהסטטיסטיקות עולות בקנה אחד עם הנראטיב שלהם כמו במקרה של הקשר בין זנות לניצול מיני בילדות, הסטטיסטיקה כנראה כן חשובה).

השופטים בערכאות השונות מציינים שוב ושוב שהחוקרים מטעם ההגנה הם רק מומחים חיצונים לנושא בעוד המטפלים הם אלו שמכירים טוב יותר את המציאות האמיתית כי הם אלו שמטפלים בנשים הפגועות מינית. לא משנה לשופטים העובדה שאותם מומחים חיצוניים יכולים להבין טוב יותר את התוקף של הטיפולים הקליניים, בעוד ניסיון קליני שלא מבוסס מדעית לא שווה הרבה. זה כמו שיקבלו דיעה של אסטרולוג לגבי מבנה היקום כי הוא עוסק בצורה יומיומית בכוכבים, וידחו דיעה של פיסיקאי שלא עוסק באסטרונומיה בצורה ישירה אבל יכול להצביע בקלות על הבעייתיות בטענות האסטרולוג. עדיף לא לבלבל לשופטים את המוח עם מדענים שמתעסקים בשטויות כמו סטטיסטיקה ואף פעם לא טיפלו באף אחד, הם סומכים על מה שמטפלים אומרים גם אם דבריהם אינם מבוססים ראיות אמפיריות.

שופטים הם בני אדם וחשופים כמו כולם להטיות השונות שמשפיעות על כל אחד ואחד מאיתנו. בהעדר ידע מתאים הם פונים למומחים שונים ועל סמך אותם מומחים הם קובעים בין השאר את דעתם. הבעייה היא שאפילו בתחומים מדעייםי שאמורים להיות אובייקטיבים כביכול, ההסתמכות על מומחים בלי הבנה אמיתית של המדע שעומד מאחורי זה חושפת אותם להטיות שאין להם יכולת לעמוד בפניהם. מומחה נחרץ שבונה סיפור קוהרנטי נחשב לאמין יותר בעיניהם, והמומחיות שלו לא מוערכת בצורה מדויקת כשקירבה פיסית לנבדקים נתפסת כנותנת גושפנקא חזקה יותר לאמינות הדברים מאשר טענות לוגיות או מחקרים רלוונטיים של מומחה שאינו מטפל. כתבתי בעבר עד כמה מומחים מוטים על פי הצד שמזמין אותם לתת עדות וזה משהו ששופטים לא נראה שמודעים אליו מספיק.

אני אישית לא יכול לקבוע מי צודק ומי דובר אמת במשפט. המטרה של הפוסט הייתה להצביע על דרך החשיבה של שופטים ואיך הם מתמודדים עם שאלות מדעיות שנויות במחלוקת. ניסיתי להראות  את ההגיון שעמד בפני ההחלטות של השופטים ועל מה הוא היה מבוסס. אני אישית חושב שיש כאן כמה ספקות לגבי אמיתות הטענות על אונס אבל האם הן עוברות את הרף המשפטי של ספק סביר כל אחד יכול להחליט לבד. די ברור שהאב הוא טיפוס דוחה ואלים אבל זה כשלעצמו לא הופך אותו לאנס.

כתבתי בעבר ביקורת על משפט רמון והייתי שמח אם עוד אנשים, בעיקר אנשי מדע, היו בוחנים פסקי דין על פי סטנדרטיים מדעיים מקובלים ובוחנים את הלוגיקה שהובילה את השופטים להחלטות שלהם. ישנו תחום שלם של פסיכולוגיה משפטית שעוסק בכל האספקטים הפסיכולוגים שמשמפיעים על עדים, תובעים, סנגורים, מושבעים וגם שופטים. חבל שבארץ אין אנשים שעוסקים בנושא ועוד יותר חבל ששופטים לא לוקחים בחשבון את הנושאים הללו כי אלו דברים שנוגעים לכולם.