עד כמה אמינים זיכרונות של טראומה מיידית?

הזיכרון האנושי הוא דבר מופלא. זיכרון הוא אחד הדברים המרכזיים, אם לא הכי מרכזי, שמגדיר את עצם הקיום שלנו. אם לא היינו זוכרים שום דבר, או זוכרים רק לפרק זמן קצר מאוד, החיים שלנו היו מוגבלים מאוד (ואפשר לראות את זה בצורה טובה בסרט ממנטו). כל החוויות שלנו, הרגשות שלנו, והקשרים שלנו עם הסובב אותנו, בין אם אלו אנשים אחרים או הסביבה הפיסית, מונעים על ידי זיכרונות. היום אנחנו יודעים בוודאות שהזיכרון שלנו גמיש ביותר. ברור לנו שהזיכרונות שלנו אינם כמו סרט וידאו שאפשר לחזור אליו שוב ושוב, ושיש בהם מימד סובייקטיבי לחלוטין שיכול להשתנות עם הזמן כתלות בהרגשה שלנו, הידע שלנו, מה אנחנו חושבים על האנשים או על הסיטואציה שאנחנו מנסים להזכר בה, וכו’. לא רק שהזיכרונות משתנים לאורך השנים אלא הם גם חשופים למניפולציות שונות, ואפשר לשתול אצלנו זיכרונות של אירועים שלא התרחשו מעולם.

כתבתי לא מעט בבלוג הזה על ההפכפכות של הזיכרונות שלנו. כיצד מטפלים יכולים להשתיל זיכרונות שווא של טראומות אצל מטופלים, זיכרונות שהם כל כך חזקים שאי אפשר להפריד אותם מזיכרונות אמיתיים. אבל גם בלי טראומה מיוחדת, אפילו ביום יום, ניתן בקלות להשתיל זיכרונות שווא כאלו, או לבנות לעצמנו חוויות חדשות רק בגלל שצפינו באחרים עוברים אותה (ניתן למצוא מאמרים נוספים בנושא תחת הקטגוריה של זיכרונות שווא). מחקר חדש שפורסם לאחרונה עוסק בנושא של השתלת זיכרונות לאנשים שעברו אירועים טראומטיים לאחרונה.

כאמור, ידוע בוודאות שמטפלים מסוגלים להשתיל זיכרונות שווא אצל המטופלים שלהם (לרוב בלא כוונת זדון מצד המטפל), או שמידע שאנשים נחשף אליהם גורם להם באופן ספונטאני “להזכר” באירוע טראומטי או אחר שלא התקיים במציאות. לכן כמובן צריך לנהוג במשנה זהירות כשמתייחסים לזיכרונות הללו, במיוחד אלו שאינם מגובים על ידי עדויות של אחרים, או אפילו על ידי האדם עצמו (אירוע טראומטי יגרום ברוב המקרים לשינויים התנהגותיים אצל האדם כמו חרדה, נדודי שינה, הסתגרות בבית, וכו’). אבל מה קורה כאשר אנחנו יודעים בוודאות שאדם חווה אירוע טראומטי? האם במקרה כזה העדות שלו על האירוע תהיה מדויקת בכל המקרים? מסתבר שלא בהכרח.

כל המחקרים שנעשו עד עתה לגבי עדויות ראייה הראו שניתן להשתיל זיכרונות שווא ולגרום לעיוות בזיכרון לארועים שונים שלרוב אינם טראומטיים. אם למשל שואלים אנשים שצפו בתאונת דרכים על התאונה שאלות שכוללות מילים כמו התרסקות, הם ייטו לדווח יותר שהשמשות של המכוניות התנפצו, למרות שזה לא קרה בפועל. עודף מידע מתערבב עם הזיכרון האמיתי ויוצר זיכרון חדש, מזויף. רוב המחקרים המבוקרים נעשו מסיבות אתיות על אירועים שבהם הנבדק לא השתתף בפועל אלא רק צפה בהם, או כאלו שהוא השתתף בהם אבל היו טריוויאליים (למשל, השתלת זיכרונות לחתונה שהוא הלך אליה). השאלה אם אותו מנגנון שגורם לעיוות זיכרונות מתקיים גם בארועים טראמוטיים שנחוו אישית על ידי אנשים לא נחקרה ישירות עד המחקר הנוכחי.

על מנת לבחון את הנושא נערך המחקר על חיילים שעברו סדנת השרדות בצבא האמריקאי. כמו שניתן לצפות, סדנאות כוללות כרוכות במתח נפשי גבוה וכחלק ממנה, במשך שלושה ימים החיילים נמצאים ב”מחנה שבויים” שנועד להביא את הלחץ הנפשי שלהם לשיא. החלק אולי הכי טראומטי במחנה הוא החקירה האישית על ידי חוקר שנועד לעשות סימולציה לחוקר שמנסה להוציא מידע מהשבוי. למחקר הנוכחי יש יתרון נוסף והוא שהאוכלוסייה המשתתפת בו הומוגנית למדי, מה שמאפשר לבקר בצורה טובה למדי בפרוצדורה ניסויית הבדלים אישיותיים ואחרים שלא קשורים לנושא הנבדק. בסך הכל השתתפו במחקר 861 חיילים (649 גברים ו-192 נשים) בגיל ממוצע 26 מהצי האמריקאי.

כל החיילים עוברים כאמור חקירה אישית על ידי חוקר, וישנם חוקרים רבים במחנה. על פי החוקים של החקירה על החייל לשמור על קשר עין תמידי עם החוקר, וכמו כן תמיד צריך להיות נמוך ממנו )זה אומר שהם צריכים להתכופף או להיות על ארבע חלק ניכר מהזמן). אי ציות לחוקים הללו או חוסר בתשובות משביעות רצון לדעת החוקר, מלווים בעונש פיסי של מכות שכולל סטירות, אגרופים, הטחת החייל בקיר, או שימת גוף החייל בתנוחות מאוד לא נוחות ומכאיבות. החקירות האישיות הללו נמשכות חצי שעה בקרוב. אין שום ספק שהסיטואציה הזו מלחיצה ביותר, כפי שניתן לראות בעלייה גדולה ברמות הורומוני הלחץ של נחקרים בסדנאות הישרדות דומות. הורמונים כמו נאואדרנלין וקורטיזול עולים לרמות גבוהות יותר מאלו של אירועים מלחיצים אחרים בעולם האמיתי כמו נחיתה על נושאת מטוסים בלילה בפעם הראשונה או צניחה חופשית בפעם הראשונה.

לאחר שהחייל עובר חקירה כזו הוא מושם בבידוד ונמנעו ממנו אוכל ושתייה למשכי זמן שונים במשך 36 השעות הבאות. כמו כן, החיילים נחשפים לנאומי תעמולה כנגד ארה”ב שמשבחים מדינות דיקטטוריות. לאחר שסדנת מחנה השבויים מסתיימת, מאפשרים לחיילים להחליף בגדים ולאכול. מבחני הזיכרון נעשו מייד לאחר מכן.

החיילים חולקו במחקר בצורה אקראית לארבע קבוצות, שלוש קבוצות ניסוי וקבוצת ביקורת. קבוצת הביקורת לא נחשפה לשום דיסאינפורמציה והשלימה מבחן זיכרון רגיל שבדק עד כמה הם זוכרים פרטים מהאירועים שתוארו לעיל ובמיוחד ממהלך החקירה. הם נשאלו לגבי מין החוקר, המוצא האתני שלו, מבנה גוף, צבע שיער וכו’. בנוסף, הם נשאלו שאלות פתוחות לא מנחות כמו: “האם החוקר הרכיב משקפיים? ואם כן, באיזה צבע?”. לאחר מכן הציגו החוקרים (של המחקר, לא של סדנת השבויים) תשע תמונות של חוקרים מהסדנה, ועל החייל היה לדווח האם החוקר שלו היה אחד מהם. נאמר לו שיתכן שהחוקר שלו לא כלול בין התמונות. למעשה, באף אחת מההצגות החוקר האמיתי לא נכלל, מה שאומר שתשובה נכונה של החייל תהיה שהוא לא רואה תמונה של החוקר שלו.

החיילים בשלוש קבוצות הניסוי קיבלו הנחיות זהות לאלו של קבוצת הביקורת אבל בשינוי אחד, שנועד ליצור אצלם זיכרון שווא. קבוצה אחת נשאלה בחלק של השאלות הפתוחות מספר שאלות מנחות כמו: “האם החוקר הסיר את המשקפיים לפני שחקר אותך?”. קבוצת ניסוי שנייה של נבדקים נחשפה לתמונות מטעות של חוקרים בזמן סדנת השבויים כשעה אחרי החקירה המדומה, בזמן שהם שהו בבידוד. נסיין נכנס לתא שלהם והציג בפני החייל תמונה של אדם לבן והם נתבקשו להסתכל עליה. בזמן שהם הסתכלו שאל אותם הנסיין מספר שאלות: “האם החוקר נתן לך לאכול בזמן החקירה? האם הוא נתן לך שמיכה? האם הוא נתן לך לדבר עם נחקרים אחרים?” לאחר שהחייל השיב לשאלות לקח הנסיין את התמונה ויצא מהתא. אותו אדם לבן שהופיע בתמונה היה אחד מתשע התמונות שהוצגו לכל הנחקרים שהתבקשו לזהות מי חקר אותם. המטרה היתה לבדוק האם חשיפה לתמונה הזו תגרום לזיהויים שגויים של החיילים שנחשפו אליה בתנאי הניסוי הספציפי הזה.

קבוצת הניסוי השלישית נחשפה למידע מוטעה בוידאו לפני שהם עשו את מבחן הזיכרון (ואחרי שסדנת השבי הסתיימה). קטע הוידאו כלל תאור של קבוצת חיילים בסדנת שבויים ששמעה נאומים אנטי אמריקאיים, בדומה למה שעבר עליהם בפועל. בוידאו, ובניגוד למה שעבר עליהם בפועל, נשאו צוות המחנה כלי נשק. לאחר מכן, כחלק ממבחן הזיכרון נשאלו החיילים שאלות לא מנחות האם בזמן שהם שמעו את הנאומים הללו נשאו אנשי הצוות כלי נשק. בשונה מתנאי הניסוי הקודמים, החשיפה לוידאו נעשתה בקבוצה ולא כבודדים.

לסיכום, שלוש קבוצות הניסוי קיבלו מידע נוסף שלא קשור לחקירה שעברו ושנועד להסיח את דעתם. המידע הזה כלל שאלות מנחות, תמונה, או סרט וידאו והשאלה היא האם ההסחות הללו אכן פגמו בזיכרון החיילים? התוצאות הראו שכן. היה הבדל מובהק באיחזור המידע לגבי החוקרים והחקירה כתלות בהצגת המידע הכוזב. כל אחת משלוש הקבוצות שהוצג בפניהן מידע מטעה טעו יותר מקבוצת הביקורת והנה הפירוט המדויק:

בקבוצה שנשאלה שאלות מנחות, 20% מהחיילים ענו שהחוקר הסיר את המשקפיים בשאלה המנחה וגם תארו אותם (כלומר הניחו שיש לו בכלל משקפיים למרות שלא היה לו), וזאת לעומת 2.5% בלבד שחשבו שיש לו משקפיים כשנשאלו שאלה לא מנחה בנושא. פער עצום התקבל בשאלה מנחה נוספת: 98% מהחיילים שנשאלו האם החוקר הרשה להם להשתמש בטלפון, תארו את אותו הטלפון למרות שלא היה כזה בחקר החקירה, וזאת לעומת 10% בלבד שנשאלו בכלליות האם היה טלפון בחדר. פער דומה (85% לעומת 20%) התקבל בשאלה לגבי המדים של החוקר (בשאלה המנחה שאלו בצורה ספציפית האם המדים היו ירוקים או כחולים כשהוא לא לבש מדים כלל).

בתנאי הניסוי שבו נחשפו החיילים לתמונה של אדם לבן, 84% חשבו שהוא היה החוקר שלהם, לעומת 15% בלבד מקבוצת הביקורת שהתמונה לא הוצגה בפניהם כלל. בתנאי הניסוי של סרט הוידאו, 51% מהחיילים שנחשפו לוידאו שהראה שובים עם נשק, טעו וחשבו שגם השובים שלהם החזיקו נשק, לעומת 5% שלא נחשפו למידע הזה.

תוצאות המחקר הזה מראות בבירור איך נוצרים זיכרונות שווא אפילו כשהארוע הוא טראומטי שאמור להשפיע בצורה חזקה על האדם, וכזה שהתרחש זמן קצר לפני בקשת העדות. חשיפה למידע שגוי, כזה שכביכול לא קשור ישירות לחוויות שעברו על החיילים, או שאלות מנחות פשוטות, גורמות להטייה גדולה ודיווחים שגויים. הממצא הזה עוד יותר מרשים בהתחשב בכך שמדובר בחיילים שאמורים להיות מודעים לדיסאינפורמציה או שאמורים לנסות ולהתנגד לתעמולה כוזבת. זאת ועוד, הממצאים של המחקר הזה אולי מעריכים הערכת חסר את כמות זיכרונות השווא בעולם האמיתי. במציאות אנשים נחשפים למידע רב שמגיע מקרובי משפחה, אמצעי התקשורת, חוקרי משטרה, פסיכולוגים, עורכי דין וכו’, שעלולים לגרום לכמות גדולה יותר של זיכרונות שווא. אפילו חשיפה קבוצתית שאמורה להיות חסינה יותר לזיכרונות שווא השפיעה מאוד על יצירת הזיכרונות המוטעים.

למחקר הזה יש כמובן השלכות חשובות לגבי חקירות משטרתיות של אנשים שהם קורבנות לפשעים שונים. חוקרים וגם עורכי דין יכולים בשוגג לשתול זיכרונות שווא אצל אותם אנשים ועליהם לדאוג לכך שהם מנסחים את השאלות שלהם בצורה אובייקטיבית. הם גם צריכים להזהר לא לחשוף את הקורבנות למידע מוטעה שיכול להשפיע על עדותם. גם פסיכולוגים ומטפלים שעובדים עם קורבנות של מאורעות טראומטיים צריכים להיות מודעים לנושא ולהזהר. הם יכולים לעורר זיכרונות שווא אצל הקורבנות וגם מצד שני צריכים להיות מודעים לכך שלא כל זיכרון שעולה בטיפול הוא בהכרח אמיתי.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אייל שדה  On 31/08/2013 at 3:36 am

    מעניין

  • אייל שדה  On 31/08/2013 at 3:38 am

    אפשר קישור למחקר?

    • גיל  On 31/08/2013 at 8:37 am

      איפה שכתוב מחקר חדש. יש את המחקר במלואו ברשת.

  • nachum  On 31/08/2013 at 3:45 am

    ונמענות ממנו אוכל ושתייהtypox2

  • Atheisms  On 02/09/2013 at 12:28 am

    מדאיג ביותר לאור העובדה שבמערכת המשפטית מסתמכים לעיתים קרובות על זיכרון ועל השוואת גירסאות ככלים בלעדיים או עיקריים להגיע לזיכוי או הרשעה, למשל במקרי תקיפה מינית.

    • גיל  On 02/09/2013 at 8:18 am

      אכן, וזה נושא שכתבתי עליו פה בבלוג בעקבות מקרים שאנשים הורשעו על סמך זיכרונות כאלו בלבד.

      • אלעד  On 27/03/2014 at 4:28 am

        האם ישנם מקרים בהם נשים או נערות דיווחו על טראומות שווא בהטרדה מינית (ובאמת ובתמים האמינו בזה?)

      • גיל  On 27/03/2014 at 9:03 am

        נשים ברוב המקרים באמת מאמינות ולא סתם ממציאות. בגלל סיבות שונות כמו שיטות סוגסטיביות של מטפל שגורם להשתלת הזיכרון הוא נתפס כאמיתי בעיניהן. זה מה שמקשה על ההפרכה שלו כי כשאדם מאמין במשהו הוא נראה יותר אמין.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: