האם דימויים של נשים רזות בתקשורת גורמות לעלייה בשיעורי האנורקסיה? המקרה של איי פיג’י

אחת הטענות המושמעות לעתים קרובות נגד ההשפעות ההרסניות של כלי התקשורת, היא שהיא מציגה דימויים מעוותים או לא מציאותיים של אנשים ובעיקר נשים שמובילים לאידיאל רזון והפרעות אכילה אצל נערות. הייצוגים הללו כוללים בעיקר נשים רזות ויפות באופן קיצוני, ונעזרים באמצעים מלאכותיים כמו מייקאפ או פוטושופ כדי ליצור אידיאל יופי שלא קיים באמת ובלתי מושג. המראה הנפוץ של דוגמנית צעירה, סימטרית ועור חלק פונה ליצרים האדפטיביים שנוצרו במהלך האבולוציה, אבל הוא מוצג בצורה קיצונית ולא פרופורציונלית (ראו כאן את הפוסט על האבולוציה של היופי). על פי התאוריה שהמייצגת הבולטת שלה היא נעמי וולף, הדימויים הלא מציאותיים בטלביזיה, קולנוע, מגזינים ושלטי חוצות, גורמים להפרעות אכילה בשל הניסיון הכושל להדמות לאידיאל יופי בלתי אפשרי.

התייחסתי בעבר לטענה כאילו אידיאל היופי הזה נוצר על ידי גברים ככלי לדיכוי נשים, בפוסט על המיתוס של “מיתוס היופי” ולא אחזור על זה כאן. מה שאני מעוניין להתייחס אליו זה לטענה הספציפית שכלי התקשורת אחראים במידה רבה להפרעות אכילה אצל נערות ובאופן ספציפי  למחקר מפורסם מאוד שעומד בבסיס הטענות על השפעת המדיה על הפרעות אכילה. לאחרונה הופיעה עליו ביקורת בכתב העת Skeptical Inquirer וזו הזדמנות טובה להתייחס אליו.

קשה מאוד לחקור את השפעות התקשורת על דימויי הגוף בצורה ישירה בעולם המערבי מכיוון שהתקשורת היא עובדה קיימת וקשה להפריד אותה מהשפעות אחרות. בצורה אידיאלית, עדיף היה לחקור את הנושא אצל אנשים שמעולם לא צפו בטלביזיה או נחשפו לדימויי היופי המערבי ואז לחשוף אותם לדימויים הללו ולראות מה יקרה. מבחינה אתית ומעשית מחקר כזה בלתי אפשר אבל הדבר הכי קרוב אליו הוא מחקר שנערך באיי פיג’י בשנות ה-90, ומצוטט בהרחבה כדוגמא הכי טובה להשפעה ההרסנית של הטלביזיה על דימויי גוף שלילי של נערות. מה שייחודי במחקר הוא שהוא מה שנקרא “ניסוי טבעי” שבו החוקרים לא עשו מניפולציה על המשתנים במחקר אלא נסיבות טבעיות לחלוטין יצרו את המניפולציה עבורם. המחקר נערך בדיוק בתקופה שהטלביזיה חדרה לאיים כך שאפשר היה לבחון את ההשפעות שלו לפני ואחרי החדירה. על פי עורכי המחקר עד לחדירת הטלביזיה היה רק מקרה אחד מתועד של אנורקסיה באיים, בעוד אחרי פתיחת שידורי הטלביזיה עלו שיעורי האנורקסיה בצורה דרמטית. דימויי נשים רזות ויפות (בעיקר של שחקניות ודוגמניות אמריקאיות) הן אלו שגרמו לפי עורכי המחקר לעלייה בהפרעת האכילה. הטענה הזו התקבעה בקרב רבים כעובדה שאין עליה עוררין והמאמר שעליה התבסס מצוטט כמקור הראשי להוכחת הטענה, אבל האם זה באמת כך?

המחקר נעשה בפיג’י , ליתר דיוק בפרובינציה ספציפית על אחד האיים. מדובר בחברה מסורתית שלא הייתה בא טלביזיה עד לאמצע שנות ה-90, וכזו שלא סבלה כמעט מהפרעות אכילה. יותר מזה, באופן מסורתי, אידיאל היופי בפיג’י הוא של נשים מלאות. המחקר נוהל על ידי אן בקר שביקרה באי לראשונה ב-1995, שבועות ספורים אחרי שהחלו שידורי הטלביזיה בו. המדגם הזה מהווה את שיעורי הבסיס של אי חשיפה לטלביזיה תוך הנחה סבירה שכמה שבועות של טלביזיה לא משפיעים בצורה משמעותית על האנשים.

היא אספה נתונים על 63 נערות בגיל ממוצע 17.3 וחזרה לאי ב-1998 אז דגמה 65 נערות אחרות בגיל ממוצע 16.9. ההנחה המרכזית של המחקר היא שאחרי שלוש שנות חשיפה לטלביזיה יהיו הבדלים משמעותיים בין שני המדגמים בכל הנוגע לדימויי גוף והפרעות אכילה. הנערות מילאו שאלון בן 26 שאלות שבדק עמדות לגבי הפרעות אכילה. חשוב לציין שהשאלון אינו מהווה בשום צורה איבחון קליני של הנערות, נקודה קריטית שרבים שמצטטים את המחקר לא מודעים לה. אין כאן שום איבחון באם הנערות אכן סבלו מאנורקסיה אלא רק בחינה של העמדות שלהן בנושא (אני אחזור לנקודה הזו בהמשך). בנוסף, ורק בשנת 1998, נשאלו הנערות שאלות נוספות לגבי דימוי הגוף שלהן, הרגלי הדיאטה, האם הן מחשיבות עצמן לשמנות ועוד.

הנה הממצאים המרכזיים של המחקר: אחוז הבתים שבבעלותם טלביזיה עלה בתקופת המחקר מ-26% ל-46% (אם כי 97% מהנבדקות דיווחו שנחשפו לטלביזיה בשני המדגמים). לא הייתה עלייה ב-BMI של הנערות וכמו כן לא נרשם שום שינוי משמעותי במספר הנערות שסבלו מהתקפי אכילה (binge eating). היו 5 נערות כאלו ב-1995 לעומת 3 בשנת 1998. הממצא המרכזי וזה שמצוטט הכי הרבה הוא העלייה במספר הנערות שהוציאו ציון 20 ומעלה בשאלון הפרעות האכילה, מ-8 ב-1995 ל-19 ב-1998. היה גם קשר מובהק בין ציונים גבוהים בשאלון לנטייה לעשות דיאטה. כמו כן, 7 נערות דיווחו ב-1998 שהן מקיאות בכוונה כדי לרדת במשקל לעומת אף אחת בשנת 1995.

לא ברור כמה שעות ביום צפו הנערות בטלביזיה והאם יש קשר בין צפייה מוגברת למדדים השונים שנבדקו. לטענת החוקרים השונות בזמן הצפייה לא הייתה גדולה מספיק כדי לאפשר ניתוחים סטטיסטיים בנושא. מה שכן נמצא היה קשר בין בעלות על טלביזיה לציון מעל 20 בשאלון הפרעות האכילה בשני המדגמים יחד, אבל מכיוון שצפייה משותפת נפוצה מאוד באי והממצא נכון לשתי התקופות ביחד אבל לא לשנת 1998, הממצא די חסר משמעות.

ישנם עוד כמה ניתוחים סטטיסטיים שקשורים לנושא ההקאות אבל לא אדווח עליהם כאן מכיוון שמספר הנשים המקיאות הוא קטן מאוד, שבע בסך הכל. אני גם אתעלם מהנתונים האיכותניים שמדווחים כי קשה להבין איך בדיוק נאספו (מעבר לזה שמדובר בראיונות) ובלי ערך כמותי כלשהוא המהימנות והתווקף שלהם מוטלים בספק.

בשורה התחתונה, אידיאל היופי היה של נשים מלאות לפני כניסת הטלביזיה אבל חשיפה לטלביזיה אחראית לעלייה בשיעור הפרעות האכילה באי והרצון הכללי להראות רזה. זהו המחקר הראשון שבדק בצורה ישירה איך חשיפה לטלביזיה משפיעה על התנהגות נערות, ומאז שפורסם צוטט בהרחבה בכל דיון שדן בפגיעות אפשרויות של חשיפה מוגברת לטלביזיה על הנוער. השאלה הנשאלת היא, האם מסקנות המחקר תקפות?

יש כמה בעיות עם המחקר שראוי לקחת בחשבון כשמדברים עליו, וחלקן אפילו מוזכרות במאמר עצמו. בעייה אחת, כמו שציינתי קודם, היא מה בדיוק בודק שאלון הפרעות האכילה. השאלון הזה אינו בודק האם מישהיא סובלת מהפרעת אכילה, לשם כך נדרש איבחון קליני על ידי איש מקצוע. מה שכן אפשר לומר על השאלון זה שנשים שידוע שהן סובלות מאנורקסיה ייטו לקבל ציונים גבוהים בשאלון הזה, אבל לא כל מי שמקבל ציון גבוה בשאלון סובלת מאנרוקסיה וזה הבדל חשוב. כלומר, אם היינו משתמשים בשאלון הזה לבחינת אנורקסיה היינו מקבלים הערכת יתר של מספר החולות במחלה, מה שנקרא טעות מסדר I או false positive. למעשה, החוקרים עצמם מדגימים את הטעות בלי להתכוון לכך. הם מדווחים שלפני עריכת המחקר ולפני החשיפה לטלביזיה היה רק מקרה אחד מתועד של אנרוקסיה באי. אם כך, איך זה בדיוק מתיישב עם העובדה ש-8 בנות מתוך 63 במדגם הראשוני הוציאו ציון גבוה מ-20 שמראה כביכול על אנרוקסיה למרות שלא צפו בטלביזיה תקופה ארוכה? אז או שהיו יותר מקרים של אנורקסיה באי לפני הגעת הטלביזיה או שהמבחן הזה נותן הערכת יתר גדולה ביותר של החולים במחלה.

בעייה שנייה במחקר הוא המדגם הקטן של נערות,. רק 65 נערות מהוות את המדגם בגל השני של המחקר, הקריטי לאיבחון כביכול של אנורקסיה. קשה לדעת אם מדגם כזה של נערות מכפר אחד מייצג את האי, ויותר מזה, רק שליש מהנערות קיבלו ציון גבוה מ-20 במבדק הפרעות האכילה. כמו שציינתי בפסקה הקודמת, ציון גבוה לא מהווה הוכחה לקיומה של אנרוקסיה אז גם בפרשנות הסלחנית ביותר המספר מהווה הערכת יתר של הסובלות מהמחלה. כלומר לפחות שני שלישים מהנערות, וכנראה הרבה יותר, לא סבלו מהפרעת אכילה כלל! אז הטענה שלטלביזיה יש השפעה דרמטית על מקרי אנרוקסיה פשוט לא נכונה ואם מסתכלים על המספרים המוחלטים עצמם ולא על האחוזים התמונה אפילו יותר קודרת מבחינת עורכי המחקר. יש 11 נערות נוספות שהוציאו ציון גבוה במבדק ב-1998, 19 בסך הכל לעומת 8 בשנת 1995. באחוזים זה נראה מאוד מרשים (עלייה מ-12.7% ל-29.2) אבל זה נובע מהמדגם הקטן. זו הסיבה שרצוי להסתכל על מספרים מוחלטים בכל מבחן סטטיסטי לפני שעוברים לאחוזים או לפני שעושים להם טרנספורמציה אחרת.

נקודה נוספת שמוצנעת במאמר היא שלמרות הניקוד הגבוה של חלק מהנערות בשאלון הפרעות האכילה, אף נערה בשני המדגמים לא סבלה ממשקל נמוך בצורה קיצונית. כלומר, המאפיין הבולט ביותר של אנרוקסיה שהוא ירידה דרמטית במשקל, לא נמצא כלל במחקר! למעשה, אם מסתכלים על ה-BMI של הנערות רואים שהוא עלה במקצת בין התקופות והוא עומד על קרוב ל-25 בממוצע במדגם השני. BMI כזה נחשב לגבולי מבחינת עודף משקל ומכיוון שמדובר בממוצע, יש לא מעט נערות עם משקל עודף שהשתתפו במחקר. החוקרים מדווחים ש-74% מהנערות במדגם המאוחר דיווחו שהן שמנות מדי ו-69% סיפרו שעשו דיאטה כלשהיא בחודש לפני שנערך המחקר. החוקרים טוענים שזה עומד בסתירה למסורת של בנות האי שהנורמה המקובלת בו הייתה של חיבה לנשים מלאות (מסורת שלא מסופקת שום עדות לקיומה אבל ניחא), מה שהחוקרים מתעלמים ממנו הוא הפירוש הפשוט ביותר לנתונים והוא שאותן נערות אכן היו בעלות משקל עודף או קרוב לכך ולכן חשבו שהן שמנות ועשו דיאטה. הסבר הגיוני זה לא עלה בכלל על דעת החוקרים ולא מוזכר במאמר. אילו הייתם רק שומעים על המחקר בלי לדעת את הנתונים על נתוני ה-BMI (כמו רוב האנשים שמדברים על המחקר), הייתם חושבים שהטלביזיה גרמה לנערות שטיפת מוח עם כל הדימויים של נשים רזות ולכן הן עושות דיאטה. ההסבר הברור מאליו שהדיאטה עשירת הקלוריות בפיג’י ומשקל הנשים בפועל הוא הגורם לא מוזכר כלל. למעשה, בקר עצמה פירסמה מספר שנים מאוחר יותר מחקר שמצביע על עלייה תלויה בשיעורי ההשמנה של נשים מעל גיל 18 באי פיג'י שחפפה לתקופת המחקר (1989-1998).

ההשוואה של שני מדגמים שונים היא בעייתית כשלעצמה, וזאת למרות המאפיינים הדמוגרפיים הדומים של הנערות. מה שחשוב הוא שהנערות במדגם השני שונות מאלו שבמדגם הראשון ואין לנו נתונים לגבי שיעורי הבסיס שלהן בכל הקשור לשאלון ומדדים אחרים. יתכן שהנערות במדגם השני היו בעלות ציונים גבוהים בשאלון הפרעות האכילה גם לפני החשיפה לטלביזיה ואין שום שינוי גדול במדדים השונים בקבוצה הזו. פשוט אין לנו שום אפשרות לדעת.

נקודה אחרתה נוגעת לצפייה המשותפת בטלביזיה היכולת לבודד השפעה של צפייה בטלביזיה על נערה ספציפית די קטנה מכיוון שאין שום נתונים בנידון. החוקרים מעלים את האפשרות הסבירה שהשפעות הטלביזיה מתווכות על ידי הדיעות של האנשים הצופים. לפי ההגיו הזה אם נערות אחרות מביעות דיעה בנוגע למראה של הנשים בטלביזיה יתכן שהדיעות הללו משפיעות על נערה מסוימת לרצות להיות רזה ולא עצם החשיפה לנשים רזות. זה מנגנון אפשרי, אבל כזה שאין לו תימוכין במאמר.

ישנם בעיות מתודולוגיות נוספות במחקר. אחת מהן, היא ההתמקדות הגדולה בהשפעת הטלביזיה כגורם יחיד שמשפיע, בעוד ידוע שבמשך שנים לפני כניסת הטלביזיה לפיג’י נחשפו התושבים למגזינים, עיתונים וסרטים מהמערב שהציגו את אותם דימויים. יכול להיות שלטלביזיה יש השפעה גדולה יותר מאמצעי תקשורת אחרים אבל די ברור שהחשיפה לה אינה המקור היחיד לדימוי יופי מערביים.

מה שמוביל אותי לעוד נקודה קריטית שהחוקרים מתייחסים אליה אבל לא מסיקים את המסקנות הדרושות. מתברר שהנערות היו מאוד נאיביות לגבי מה שהן רואות בטלביזיה. עבורן, תוכניות כמו סיינפלד, חברים, E.R., ובברלי הילס 90210 הן תוכניות חדשותיות או ריאליטי. הן לא הבינו שהן צופות בתוכניות מבוימות והאנשים על המסך הם שחקנים. למרות זאת, הן ענו על שאלות מורכבות לגבי הרגלי הצפייה שלהן שמעלות שאלות לגבי מידת הבנתן את הנושא. בניגוד להן, נערות בעולם המערבי מודעות היטב לכך שסדרות בטלביזיה מציגות שחקנים בסצינות מתוסרטות מראש. הנתון הזה לבדו מראה על תוקף חיצוני חלש, ופוסל את האפשרות להסיק משהו משמעותי לגבי השפעת אמצעי התקשורת על נערות בעולם המערבי, גם אם כל שאר הבעיות במחקר לא היו קיימות. אבל זה לא מונע מהרבה אנשים שמדברים על המחקר.

כמובן שהמחקר הזה סובל מבעייה של כל מחקר מתאמי והיא שקשר בין משתנים לא בהכרח מצביע על סיבתיות. אנחנו לא יודעים בדיוק אלו שינויים נוספים עברו על האיים באותן שנים אבל סביר שכניסת הטלביזיה לא היה הדבר היחיד שהשתנה.

אם אתם סבורים שאני סתם נטפל לאיזה מחקר עלום שיש בו כל כך הרבה בעיות מתודולוגיות אני מציע לכם לחשוב שוב. המחקר הזה צוטט מאות פעמים בכתבי עת מדעיים, מה שמצביע על תשומת הלב הרבה שהוא עורר באקדמיה, ואינספור פעמים בתקשורת כדוגמא האולטימטיבית להשפעות ההרסניות של הטלביזיה. הנה כמה דוגמאות מייצגות של איזכורים שלו שמצאתי בחיפוש פשוט בגוגל על רזון ופיג’י או אנורקסיה ופיג’י:

כתבה של ארנה קזין מצטטת דברים של סוזי אורבך, פמיניסטית ומבקרת תרבות: ”כבר הוכח כי הדימויים שהתקשורת מייצרת – עם דוגמניות העל בפרסומות, ועם נשים רזות-רזות בתוכניות הטלוויזיה הפופולריות ובסרטי הקולנוע ההוליוודיים – הם אלה שגורמים לכל כך הרבה נשים להרגיש מנוכרות לגוף שלהן. הניסוי החברתי של החדרת מכשיר הטלוויזיה לאי פיג'י ב-1995 הוכיח זאת, לטענתה, מעבר לכל ספק: לפני שהטלוויזיה באה לאי הקטן באוקיינוס השקט, ילדות ונשים בפיג'י לא סבלו מעולם מבעיות של דימוי גוף ומהפרעות אכילה. כעבור שלוש שנים, ב-1998, 15% מנערות פיג'י סבלו מבולמיה”.

מאמר אחר, על ידי רופא, מעוות לגמרי את המחקר: “חקר שנערך בפיג'י העלה ממצאים מעניינים. סדרת הטלוויזיה האמריקאית "Beverly Hills 90210" הוקרנה בטלוויזיה הפיג'ית ובסדרה שחקניות אמריקאיות רזות וחטובות. לאחר הקרנת סידרה זו. מספר מקרי ההפרעות באכילה עלה.”

עוד מאמר שמזכיר את המחקר וקובע: “מחקר ראשון וקודם שנערך באי הראה עלייה משמעותית בשכיחות הפרעות האכילה בקרב נערות מתבגרות מיד לאחר החשיפה לטלוויזיה המשודרת בשנת 1995.”

מאמר באייל הקורא קבע ש: ”על הקשר המובהק בין ייצוגי הגוף במדיה לבין הפרעות אכילה מעיד מחקרה של אנה בקר מאוניברסיטת הרווארד. המחקר נערך באי פיג'י, שתושביו החלו לצפות לראשונה בשידורי טלוויזיה רק ב- 1995. בקר גילתה שבתוך שלוש שנים מאז החדרת הטלוויזיה לאי התרבה מספר הנערות הפיג'יות הסובלות מאנורקסיה ובולמיה פי חמישה. ב- 1995 דיווחו שלושה אחוזים מהנערות שהן מקיאות כדי לשמור על משקלן – ב- 1998 דיווחו על התנהגות זו 15 אחוזים. 74 אחוזים מהנערות הפיג'יות אמרו כי הן מרגישות לפחות מפעם לפעם "גדולות או שמנות מדי", ו- 62 אחוז מהנערות דיווחו כי ניסו להיכנס לדיאטה בחודש האחרון. מגמה זו מנוגדת לגישה הפיג'ית המסורתית הרואה שמנמנות בעין יפה, ותופסת ירידה במשקל כסימן לחולי או לעוני. בקר מסבירה את הפרעות האכילה שהתעוררו בקרב הנערות הפיג'יות כנובעות מכך ש"הן רואות בדמויות טלוויזיוניות דקות גזרה דגמים לחיקוי".”

הנקודה לגבי הדמויות לחיקוי גם היא ראויה לבחינה ביקורתית. כותבת המאמר בקר אמרה בהזדמנויות שונות (למשל כאן) ש”"Girls told us they thought these actresses were role models". מי שקורא את המשפט הזה עשוי לחשוב שרוב הנערות סבורות שהנשים המוצגות בטלביזיה מהוות מודל לחיקוי, והסיבה לכך היא בגלל המראה הרזה שלהן. די משונה שמי שכתבה מאמר מצטטת את מה שכתוב בו בצורה שגויה. הנה מה שהיא כתבת במאמר עצמו: “30% of those interviewed indicated that television characters served as role models concerning work or career issues”. כלומר, אין כאן רוב של הנערות אלא פחות משליש מהן שחושב שהדמויות הטלביזיניות מהוות מודל לחיקוי, וחשוב מכך, הנערות סבורות שהנשים מהוות מודל לחיקוי בגלל העבודה שלהן ולא בגלל המראה שלהן. יש הבדל בין לחשוב שדוגמנית מפורסמת ראויה להערצה ורוצים להיות כמוה יפה ורזה, לבין לחשוב שדמויות כמו אופרה וינפרי או הילרי קלינטון ראויות להערצה בגלל העבודה שלהן.

אוקיי, נראה לי שהוצגו מספיק נקודות חולשה של המאמר הזה. חשוב להבהיר שאין זה אומר בהכרח שהמחקר לא חשוב או לא יכול לתרום לדיון בנושא השפעות המדיה על רזון והפרעות אכילה, אלא שקריטי להציג אותו איך שהוא באמת ולהבין את המגבלות שלו. מצער לראות איך הממצאים של המאמר מוצגים בתקשורת או על ידי כותבים אחרים בצורה מעוותת כשברור שלא קראו את המאמר (ולמעשה, גם כותבת המאמר עצמה שכחה מה היא כתבה בו. לא בפעם הראשונה אני כותב על עיוותים בדיווח של כלי תקשורת שונים על מחקרים מדעיים (ראו פה), וזה נושא שיכול להעסיק בלוג שלם.

מה ניתן ללמוד מהנושא? הדבר אולי הכי חשוב והכי בסיסי לכל מי שכותב על מחקר כלשהוא, ויהיה זה עיתונאי, בלוגר, או כל אחד אחר, הוא לקרוא את המחקר עצמו בלי תיווך של הודעות לעיתונות, או מסננת של בעלי אג’נדה מסוימת בנושא (כמו שהציטוטים שהבאתי למעלה מראים). נכון, לא כולם מסוגלים לקרוא מאמר מדעי בצורה ביקורתית ולכן צריך להעסיק אנשים עם רקע מדעי בתקשורת ולא להסתמך על מקורות משניים שבמקרים רבים הם בעלי אג’נדה מסוימת או סתם מעוניינים ליצור כותרות סנסציוניות.

לצערי, אני נתקל הרבה בעיוותים כאלו בנוגע לפסיכולוגיה אבולוציונית ובהקשר של טענות פמיניסטיות שנוגעות להכחשה של ההבדלים בין המינים, או תאוריית היפוך הצבעים המגדרי, אם נקח שתי דוגמאות מייצגות למחקרים שמצוטטים בצורה מסולפת. זה כמובן לא ייחודי רק לפמיניסטיות (אם כי זרמים מסוימים בו “מצטיינים” במיוחד בהצגה מעוותת של פני המחקר), וקיים אצל הרבה אנשים אחרים, אבל זה כן מאפיין גורמים שמעוניינים בשינוי על פי אג'נדה מסוימת. הנקודה החשובה היא שבשביל בסיס אמיתי לדיון ואם רוצים באמת לגרום לשינוי בדיעות של אנשים הכרחי לתאר את המציאות כפי שהיא גם אם היא לא תמיד עולה עם השקפת העולם של הדובר. ברגע שחושפים הטיות בדיווחים, האמינות של הדוברים נפגעת, גם אם מה שיש להם לומר יכול להיות חשוב. מבחינת הקוראים חשוב מאוד להיות ביקורתיים כלפי טענות של אנשים ולבחון אותם בצורה עצמאית. לבדוק מה למחקרים יש להציע בנושא, מה הנתונים הקיימים ומה משמעותם. זה מחייב מאמץ מסוים אבל התועלת בו רבה.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • באסה  On 28/01/2015 at 10:36 pm

    "הכחשה של הבדלים בין המינים" היא דווקא תופעה מאוד נפטצה הקיימת בחוגים האנטי פמניניסטים. לא אצל הפמיניסטיות. דווקא הפמיניסטיות מודעות יותר להבדלים בין המינים.

    • גיל  On 29/01/2015 at 1:57 am

      אתה טועה. תקרא כתבים של פמיניסטיות ותראה שהן בכוח מנסות להראות איך גברים ונשים לא שונים (למשל דפנה יואל). הטענה שלהן היא שהחברה השוביניסטית גורמת לגברים להתנהג בצורה שונה אבל בבסיס גברים ונשים זהים (לא כל הפמיניסטיות הן כאלו כמובן, בעיקר הזרמים הרדיקלים). לעומת זאת תשאל כל אדם סביר או חוקר בתחום והוא יקבל בלי בעיות שגברים ונשים שונים מבחינה ביולוגית ויש לזה השפעות על ההתנהגות שלהם.

      • מיז  On 19/06/2015 at 9:16 pm

        דפנה יואל לא אמרה שאין בכלל הבדלים בין המינים.

        היא יותר מציגה את העיוותים הפופוליסטים של התקשורת במערומיהם.

        אבל בכל מקרה, היא היוצאת דופן.

        בדר"כ פמיניסטיות מודעות הרבה יותר להבדלים בין המינים, מאשר נניח ארגוני הגברים ושאר קבוצות אחרות (זה נכון שבאופן אירוני, דווקא ארגוני הגברים הם שטוענים לחוסר הבדלים בין המינים ואף טוענים כי הנשים הן האלימות, האונסות והרוצחות… לעומת הגברים שהם קבוצה של מין תמים המגן על עצמו מנשים, ראה דתות שלמות שנכתבו בהשראת החשיבה הזו – כמו היהדות).

        נדמה לי שפמיניסטיות נתפסות כאלו שטוענות נגד ההבדלים, רק מכיוון שהן (בצדק) מראות איך ההבדלים שהומצאו ע"י כתבים עתיקים כאלה ואחרים (וככלל – דתות ותרבויות שגברים המציאו) אינם נכונים באופן מובהק.

        אז יש הרבה הבדלים בין המינים! הם פשוט לא ההבדלים אותם הגברים טענו באופן מסורתי!
        ברוב המקרים – המצב הוא הפוך.

        ההבדלים היחידים שכולם (חוץ מארגוני הגברים הקיצוניים) כן מסכימים עליהם מאז ומעולם – אלו כמובן ההבדלים הפיזיים. בעניין הנפשי יש וויכוחים רבים, כאשר חלקנו רואות הבדלים אינסופיים וחלקנו רואות ושמות דגש בעיקר על הדומה.

        ודווקא ככל שתנאי החיים של נשים וגברים דומים יותר – כך ההבדלים האמיתיים מבצבצים באופן בוהק ואמיתי יותר.

        אני רואה הרבה הקצנה מגדרית, דווקא בתרבויות השוויוניות יותר (דווקא שם הנשים מאוד נשיות, לעומת הנשים האנטי נשיות בחברות המבוססות על טקסטים גבריים שאסור לשנות, למשל).

  • מיז  On 19/06/2015 at 9:35 pm

    אה ולדעתי אתה טועה. דווקא בזרמים הרדיקלים יש הרבה יותר נטיה ל"הקצנה מגדרית" ולמהותנות מגדרית (מנסיון, הרדיקליות גם הרבה יותר נשיות במראה).

    אלו הפמיניסטיות הליברליות שחושבות שנשים הן כמו גברים (ולכן מגיעות להן זכויות שוות וכו).

    דווקא רדיקליות מדברות על שינוי מהשורש וגם יותר מכוונות להתאמת העולם לנשיות ולנשים (לא רק לגברים וכו'), הכרה בייחודיות הנשית יותר מאשר בדומה וכו'.

    הרבה אנשים מתבלבלים בין הפמיניזם הרדיקלי לבין הליברלי והופכים את היוצרות ביניהם.

    בעוד למשל הליברליות חושבות שזנות היא בסדר גמור כי יש ביקוש והיצע, אז הרדיקליות (יש הרבה סוגים, אבל בכל זאת), נכנסות לעומק של הסבל הנשי בכל הטירוף הזה.
    בעוד הליברליות יגידו – "אנחנו כמו גברים" (או לפחות יש יותר סיכוי שיגידו כך)
    הרדיקליות יגידו – "אנחנו ממש לא כמו הגברים ולמרות זאת (אפילו בגלל זאת) מגיע לנו כך וכך".

    דווקא ככל שהפמיניסטית היא "קיצונית" (ובכל מקרה, כשהיא שורשית) יותר, היא רואה הבדלים תהומיים יותר בין המינים (זה גם מה שמאפשר לה לנתח את הנטיות הגבריות והנשיות שיוצרות דיכוי, באופן כ"כ מעמיק והוגן יותר…לפחות לטעמי).

    בארץ יש בלבול מיוחד – כיוון שהפעילות שעושות הכי הרבה רעש, שייכות לזרם של הפמיניזם המזרחי והוא, בגלל קרבתו הגדולה יותר למסורת, למעשה דווקא מתנגד לפמיניזם שהינו הרבה פעמים רדיקלי, אותו הפ' המזרחי מכנה "הפמיניזם הלבן" וכך יוצר שאלו שעושות רעש גברי-מסורתי, בעצם סובלניות להקשרים הכי מדכאים כלפי נשים וכל זאת "בשם המזרחיות" שלהן.

    מה שעוד יוצר בלבול זה הפמיניזם הלסבי. הוא בטעות נחשב רדיקלי, כי הלסביות הן מיעוט, אולם הן מדברות לרוב בשפה היותר קרובה לזו הליברלית.

    אחת התופעות – אנשים נוהגים לתקוף את הפמיניזם (או, אם הם רוצים להראות מתקדמים יותר, אז רק את הפמיניזם הרדיקלי) על דברים שהוא כלל לא מייצג וגם סותרים עצמם כהוגן. שונאים את הרדיקליות כי הן חושבות שנשים וגברים יותר מדי שונים, אבל גם כי הן חושבות שנשים וגברים זה אותו הדבר. בקיצור, מוציאים עליהן את כל ההנחות והפחדים השגויים האפשריים ואת כל ההשלכות מקבוצות אחרות ומצפים מהן להיות יותר קדושות מכל קבוצה אחרת (לכן הכי קל להגיד "אני לא פמיניסטית". כך לפחות אף אחד לא מאשים אותך בשטויות ואת יכולה להביע דעה בלי שינצלו הגדרות כאלו ואחרות למען הסתה והסטה מהדיון.

    • גיל  On 19/06/2015 at 10:20 pm

      הכוונה שהזרם הרדיקלי חושב שגברים ונשים זהים ביכולות שלהם ואין הבדלים ביולוגיים מלבד אלו שאפשר לראות בעיניים. אני לא רואה איך פמיניסטיות ליברליות חושבות שנשים הן כמו גברים אלא להפך. בכל מקרה, הזרם הרדיקלי פועל על בסיס הנחות שאינן להן אחיזה במציאות ולכן הוא בעייתי.

  • מיז  On 19/06/2015 at 9:45 pm

    אגב, גברים בעיקר מתעבים ספרים של פמיניסטיות רדיקליות, אשר כתבו על ההבדלים בין המינים. במיוחד אם הן ר"ל כתבו על תחומים שבהם נשים יותר טובות מגברים, יותר אמפטיות, יותר עדינות או יותר מורכבות וכשרוניות.

    גברים מעדיפים את הספרים של פמיניסטיות ליברליות, המתחנפות לגברים וטוענות שהן כמו הגברים (כי כך ה"גבריות" נשמרת ככזו שיש לכאורה לשאוף אליה ולא להיפך).

    כך שהשנאה של גברים לפמיניזם הרדיקלי, ממש לא נובעת מכך שהן טוענות לזהות עם גברים, אלא לכך שהן טוענות לשוני ועוד שוני כזה שמוציא את הגברים מדעתם.

    לכן גברים הם הראשונים לזעוק "אולי תעבדו בבניין", כי הם לא רוצים שהפמיניזם יילך לכיוונים המתאימים לנשים, אלא שאם נשים נלחמות – אז "תעשו דברים כמונו, כי אתם הרי כמונו" ובכך מעוניינים לפגוע בגוף האישה. פמיניזם ממש לא מעניין את הגברים שקוראים לנשים לעבוד בבניין או לשרת בקרבי (ולהבדיל כמובן, לאסור על מישהי שרוצה לשרת – לשרת).

    • גיל  On 19/06/2015 at 10:21 pm

      על סמך מה את קובעת שספרים של פמיניסטיות ליברליות מתחנפות לגברים? למה לזלזל ככה בנשים רק בגלל שאת לא חושבת כמותן?

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: