מתי היכולת הקוגניטיבית מגיעה לשיאה?

ישנה תפיסה רווחת שאנשים נמצאים בשיא הכושר המנטלי שלהם כשהם צעירים, בערך בשנות ה-20 לחיים. מחקר חדש מנסה לראות עד כמה זה נכון.

שיא היכולת הקוגניטיבית הוא מושג בעייתי כי הוא תלוי באיך מודדים אותו וגם יתכן שהוא תלוי תחום. המחקר בא לבדוק תחומים שונים ומתי אנשים מפגינים את שיא היכולת בהם. החוקרים במחקר הנוכחי ניתחו מחדש וסיכמו מחקרים שנעשו בעבר, כמו גם ביצעו מחקרים חדשים על אוכלוסיות גדולות שגויסו דרך האינטרנט, כל זאת על מנת לקבוע את הגיל שבו יכולות שונות מגיעות לשיא. מחקר אחד כזה כלל ניתוח מחודש של מבחן ה-IQ שמעריך יכולות שונות שמרכיבים את ציון האינטליגנציה (wechsler test).

רוב היכולות במבחן הזה אכן מגיעות לשיא (על פי החציון) בין הגילאים 20-30 אבל יש כמה יוצאי דופן מעניינים. אוצר מילים מגיע לשיא בגיל 50. ידע כללי, הבנת הנקרא וביצוע חישובים אריתמטיים גם הם מגיעים לשיא בגיל 50. מעניין ואולי צפוי שכך יהיה שכל מבחני הזיכרון מגיעים לשיא בגיל מוקדם, מתחת לגיל 30. זיכרון לטווח קצר למשל שכולל בין השאר זיכרון לרשימות מילים, פרצופים, רצפי ספרות, זיכרון ויזואלי ועוד, מגיע לשיא מתחת לגיל 20, בעוד השיא של הזיכרון לטווח ארוך הוא בסוף שנות ה-20.

אחת השאלות החשובות בהקשר של יכולת קוגניטיבית היא מה קורה אחרי השיא? האם יכולת מסוימת שמגיעה לשיא בגיל מסוים מתחילה להדרדר מייד לאחריה או שיש תקופה מסוימת שבו היא נמצאת בשיא? המחקר מראה שרוב היכולות הקוגניטיביות לא מתחילות לרדת עד אחרי גיל 40 בממוצע, בעיקר הזיכרון לטווח קצר. זיכרון עבודה לעומת זאת מתחיל לרדת אחרי גיל 50 ואוצר מילים משתפר ועולה כמעט כל החיים (או לפחות עד גיל 70). מעניין שידע כללי שאולי היינו מצפים שיעלה כל החיים דווקא נחלש אחרי גיל 50, אולי בגלל שאנשים פחות מתעניינים בדברים שמחוץ לעולם שלהם בגיל הזה ומתרכזים בפחות נושאים.

נקודה מעניינת שעלתה מהמחקר הזה היא שגיל השיא לאוצר מילים שונה כתלות בקבוצת הגיל של הנבדק (מה שנקרא cohort effect). ככל שקבוצת הגיל מאוחרת יותר כך גם השיא הקוגניטיבי מגיע מאוחר יותר. כלומר, אנשים בני 50 נהנים מיכולת קוגניטיבית גבוהה יותר מאשר ההורים שלהם כשאלה היו בני 50.

עוד דבר מעניין בהקשר הזה היא שרואים בדור האחרון עלייה באוצר המילים. זה נכון לגבי ילדים וגם מבוגרים אבל העלייה אצל מבוגרים גדולה יותר. אחת הסיבות המשוערות לכך היא שלימודים ממשיכים היום עד לגילאים מבוגרים יותר בעבר, וגם כשהלימודים הפורמאליים מסתיימים אנשים לומדים דברים חדשים כל הזמן כדי להתמודד עם האתגרים של החברה המודרנית כמו טכנולוגיות חדשות שמשפיעות עליהם ביום יום ובעבודה. שוק העבודה מתוחכם היום הרבה יותר ודורש יכולות שפעם לא היו קיימות, וגם אנשים מחליפים עבודות הרבה יותר מבעבר מה שמצריך הסתגלות ולימוד חדשים. הכניסה של האינטרנט לחיים שלנו ב-20 השנים האחרונות עם אינסוף הדברים שיש בו מגדילה את העומס הקוגניטיבי בהשוואה ללפני 50 שנה וגם חושפת אותנו לדברים שבדורות אחרים רק יכלו לחלום עליהם. אנשים גם יודעים להפעיל מחשבים וטלפונים חכמים מגיל צעיר והמבחנים שהם צריכים לעבור בבתי ספר ובעבודה מתוחכמים וקשים יותר ממה שהיה בעבר.

התופעה הזו קשורה כנראה למה שנקרא אפקט פלין, שהוא עלייה קבועה באינטליגנציה של אנשים במאה השנים האחרונות. על פי מבחנים סטנדרטיים יוצא שאנחנו חכמים הרבה יותר מההורים שלנו שהיו בתורם חכמים יותר מההורים שלהם. כל זה כמובן על פי הסטנדרטים של המבחנים היום, מה שלא אומר שבעבר אנשים היו טיפשים יותר (התוצאות של מבחנים שנעשו לפני 50 ו-100 שנה ביחס לנורמות שקיימות היום היו מצביעים על כך שאותם אנשים היו נחשבים לבעלי פיגור שכלי). כל זה קשור כמובן לעלייה במורכבות הדרישות הקוגניטיביות בחברה המודרנית.

אפקט קבוצת הגיל מגלה כמה דברים מעניינים על הפערים בין הדורות ודגשים שונים שהיו בדורות שונים. למשל, אנשים שנולדו ב-1945 הם בעלי אוצר מילים גדול ויוצא דופן בהשוואה לדורות שבאו אחריהם. אנשים שנולדו ב-1980 הם בעלי זיכרון עבודה יוצא מן הכלל, ואילו אנשים שנולדו ב-1990 מעבדים מידע מהר יותר מכל דור אחר. ההבדלים הללו מייצגים הבדלים תרבותיים וחברתיים מובהקים ודגשים שונים שהיו רלוונטיים ללימודים ולחיים בכלל בכל תקופה (כמובן שגם לטכנולוגיה יש השפעה אדירה).

התוצאות הללו מראות שכל הנושא של הערכת יכולות קוגניטיביות גמיש יותר ממה שרוב האנשים, כולל חלק גדול מהחוקרים, סבר בעבר. שיא היכולת הקוגניטיבית אולי מגיע בגיל צעיר ברוב התחומים אבל אין זה אומר שאי אפשר לשמור על השיא הזה לאורך זמן או לפחות להאט את הירידה ממנו. חשוב לאתגר את המוח כל הזמן ואת זה אפשר לעשות על ידי הרחבת האופקים, לימוד תחומי עניין חדשים או השקעה גדולה בהתמחות בתחום שאתם מכירים יחסית טוב. אלו הם רק חלק מהדרכים לשמור על המוח רענן וחריף.

מחקרים לגבי שיאים קוגניטיביים חשוב מבחינה תאורטית ומעשית. המחקר יכול להאיר למשל צדדים שונים של התפתחות המוח שלנו. האם היכולות הללו קשורות אחת לשנייה? האם הן מובחנות? מה ניתן לצפות מהשקעה ביכולת מסוימת בגיל מסוים (מבחינה מקצועית למשל)? וגם מתי יכולת מסוימת מתחילה להדרדר ושווה אולי להשקיע בה מאמץ נוסף כדי להאט את ההזדקנות?

ההשלכות המעשיות די ברורות. ידע לגבי השיא יכול לעזור באיבחונים שונים ולקבוע האם אדם מסוים סובל מבעייה קוגניטיבית או לא. אם יש גמישות גדולה בשיא הקוגניטיבי, והשיא הזה משתנה כתלות בשנה שבה האדם נולד, אז קשה יותר לאבחן האם ירידה קוגינטיבית מצביעה על בעייה כלשהיא או שזוהי פשוט ירידה טבעית ביכולת שמתאימה לחוויות והיהסטוריה הפרטית שלו. המחקר הזה גם מדגים שוב את הגמישות של המוח לגבי יכולות שונות. רק בגלל שאדם מסוים אולי חלש ביכולת מסוימת לא אומר שהוא לא יכול לשפר אותה עם אימון ומאמץ מתאימים. כמובן שיכולת לבד היא לא הגורם היחיד שחשוב בחיים. לניסיון יש ערך רב שיכול לפצות על יכולת קוגניטיבית קטנה, וכמובן לאנשים יש יכולת מופלאה לפצות על מחסור בתכונה אחת על ידי שיפור תכונה אחרת כך שהסך הכל של היכולות שלהם לא משתנה. בנוסף, יש גבול לכמה אפשר להשתפר במשהו ולגורמים ביולוגיים בוודאי יש השפעה בנושא.