לצחוק כל הדרך למיטה: הבדלים בין המינים ביצירת הומור והקשר בין הומור למיניות

בדרך כלל אני לא נוהג לדווח על מחקרים שאני עורך בבלוג, לא בגלל איזו שהיא סיבה מיוחדת האמת, אבל הפעם אחרוג ממנהגי. לפני שבוע התפרסם מחקר שלי שנוגע לנושאים רבים שנגעתי בהם בעבר ולכן חשבתי שזו הזדמנות טובה לסקור אותו כמו שאני עושה עם מחקרים אחרים, רק שהפעם עומד לצידי היתרון שאני יודע בדיוק מה נעשה בו ואיך, כך שיהיה הרבה יותר קל לתאר אותו. כמו שבוודאי שמתם לב, אני חוקר הומור ופתחתי לאחרונה בלוג שעוסק רק בזה. כמו שכתבתי בפוסט הקודם שלי שהפנה לבלוג ההוא, אני ברוב הפעמים אפנה ישירות לקריאה בבלוג השני בלי לחזור על הדברים פה, אבל הפעם זה יהיה שונה מכיוון שבכל זאת מדובר בפסיכולוגיה אבולוציונית וגם חשוב לי להביא את הדברים בצורה מדויקת, כי מי יודע אם איזה כלי תקשורת יעלה עליהם בשלב מסוים ויעוות לגמרי את מה שכתוב במחקר. בכל אופן, אתם מוזמנים גם לקרוא את הפוסט באתר של פסיכולוגיה היום שהוא קצת יותר מקיף.פירסמתי בעבר פוסט שלם שעוסק בהומור באופן כללי ומציג את התאוריות המרכזיות להסבר הומור, עם דגש על כמה הסברים אבולוציוניים נפוצים. המחקר הנוכחי מתבסס על תאוריית הברירה המינית וביתר ספציפיות על תאוריית האינדיקטורים המנטליים שהציע ג’פרי מילר וגם היה שותפי לכתיבת המאמר.

 רקע:

באופן כללי, רוב האנשים חושבים שיש להם חוש הומור נפלא, או לפחות מעל הממוצע, משהו שהוא כמובן בלתי אפשרי מבחינה סטטיסטית. הומור נחשב לאחת התכונות הנחשבות והנחשקות ביותר, ואנשים עם חוש הומור נתפסים בצורה חיובית יותר וגם מבוקשים יותר כבני זוג, ויש לו הרבה מאוד השפעות חיוביות על החיים (אם כי הרבה פעמים מוגזמות ביחד לממצאים מחקרים בנושא).

תאוריית האינדיקטורים המנטליים עוסקת בתכונות קוגנטיביות שונות שיש להן קשר ישיר או עקיף לאינטליגנציה ולמעשה מהוות סממן שלה. על פי התאוריה, יכולות כמו יצירתיות, יכולת אמנותית, כישרון מוסיקלי, שפה וגם הומור נוצרו לפחות בחלקן, כדי להדגיש עד כמה חכם אדם מסוים. אנשים יצירתיים וגם אלו עם חוש הומור משובח נתפסים כאינטליגנטיים יותר ואינטליגנציה באופן כללי היא תכונה אבולוציונית חשובה בבחירת בני זוג, במיוחד עבור הנשים. למשל, אינטליגנציה בחברות שמהן התפתחנו, ובחברות ציידים-לקטים כיום, מתבטאת ביכולת צייד טובה. בחברה המודרנית אינטליגנציה לרוב מתרגמת לקריירה מצליחה שמובילה להכנסה גבוהה וסטטוס גבוה, אולי התכונה החשובה ביותר עבור נשים שבוחרות בן זוג (מעיד על יכולתו של הגבר לתמוך באישה ובילדיהם העתידיים). האינדיקטורים המנטליים הללו מהווים סממן טוב לאינטליגנציה מכיוון שקשה מאוד לזייף אותם ובעקיפין עשויים גם להעיד כי לאותו אדם יש גם גנים טובים (יש לא מעט מחקרים בנושא שמראים על קשר כזה).

האינדיקטורים הללו חשובים לשני המינים אבל לא בהכרח בצורה שווה. מה שצפוי בגלל הברירה המינית. מכיוון שיש אסימטריה בהשקעה ההורית בין גברים ונשים מסיבות שדנתי בהן בעבר, נשים בררניות יותר בבחירת בני זוג ולכן אנחנו מצפים שגברים יהיו אלו שינסו להרשים נשים על ידי הצגת היכולות הללו, ושבאופן כללי האבולוציה תעצב אותם כך שהם גם יהיו יותר טובים בממוצע ברוב התכונות הללו. מהצד השני, נצפה שנשים יהיו טובות בלהבחין מי מהגברים מחזיק ביכולת מסוימת שגבוהה מהממצוע ומי לא. זוהי למעשה דוגמא קלאסית לתהליך קו-אבולוציוני בין גברים ונשים. מחקרים שונים מראים שיש למשל הרבה יותר גברים מנשים בתחומי אמנות רבים, וגברים לרוב טובים יותר ברוב האמנויות, משהו שקיים לאורך ההיסטוריה האנושית ובתרבויות רבות וקשה לייחס אותו רק לאפליה והדרה של נשים שבוודאי היוותה חלק ממהסבר להבדלים הללו בעבר.

איך בדיוק חוש הומור מתאים לתאוריה? ראשית, על פניו נראה שהומור קשור קשר הדוק לאינטליגנציה. אם תלמדו בעל פה אלף בדיחות, זה לא יהפוך אתכם לבעלי חוש הומור אבל אנשים אינטליגנטיים יודעים להשתמש בהומור כדי לומר את הדבר הנכון, לאנשים הנכונים ובסיטואציה הנכונה. אם גבר יכנס לחדר מלא בנשים לא מוכרות ויספר בדיחה סקסיסטית, סביר שזה לא יקנה לו הרבה נקודות זכות. לעומת זאת, אם אותו גבר יהיה קשוב לרמזים הסביבתיים, לאנשים סביבו ולסיטאציה, אז יש סיכוי גבוה יותר שהוא יוכל להיות מצחיק. סביר שחוש הומור קשור קשר הדוק לאינטליגנציה רגשית, חברתית וזוויגית.

שנית, הומור מהווה מרכיב חשוב בבחירת בני זוג, בעיקר עבור נשים. מחקרים מאששים את ההשערה הזו ומראים שיש הבדלים מהותיים בצורה שגברים ונשים תופסים הומור ובחשיבות שהם מקנים לו בבחירת בני זוג, ובצורה שתואמת בדיוק את הניבויים של הברירה המינית ותאוריית האינדיקטורים המנטליים. קודם כל, נשים שמות דגש גדול יותר על הומור כשהן בוחרות בן זוג. מחקרים שונים מוצאים באופן עקבי שהומור מהווה אחת משלוש התכונות החשובות ביותר שנשים מחפשות בבן זוג פוטנציאלי כשאצל גברים זה נמצא הרבה יותר נמוך (סטטוס ונאמנות משלימים את השלוש). באתרי הכרויות אפשר לראות את ההבדל הזה בצורה בולטת. נשים מדגישות פי שניים יותר מגברים את זה שהן רוצות בן זוג עם חוש הומור. בנוסף, כששואלים גברים ונשים למה הם בדיוק מתכוונים כשהם אומרים שהם מעוניינים בבן זוג עם חוש הומור, מתגלים הבדלים בולטים בין המינים. נשים מחפשות גבר שיצחיק אותן בעוד גברים מחפשים מישהיא שתצחק מחוש ההומור שלהם. מחקרים אחרים מראים שנשים צוחקות יותר מגברים באופן כללי, ובמיוחד כשגברים נמצאים בסביבה או בתגובה לדברים שגברים אומרים. כלומר, נשים מעדיפות להיות יותר בצד “המקבל” של ההומור, אילו גברים מעדיפים להיות בצד “הנותן” או היוצר.

המטרה של המחקר שלי הייתה להרחיב את הממצאים הללו ולבדוק כמה השערות ספציפיות שנוגעות להבדלים בין המינים בנוגע להומור כאינדיקטור מנטלי ושלא נבדקו בעבר. אחת, האם באמת יש קשר בין הומור לאינטליגנציה? שתיים, אם חוש הומור אכן חשוב יותר לנשים בבחירת בני זוג, נצפה שבממוצע יכולת הפקת ההומור תהיה גבוהה יותר אצל הגברים, האם זה באמת כך?. שלוש, האם חוש הומור מוצלח יתורגם להצלחה אצל בני הזוג השני, במיוחד עבור גברים?

תאור המחקר:

המחקר כלל 400 סטודנטים, 200 גברים ו-200 נשים, בגיל ממוצע 21. סטודנטים הם קהל יעד אידיאלי למחקרים מהסוג הזה מכיוון שבגיל הזה ההורמונים משתוללים והסטודנטים בשיא אונם המיני (או בלשון אקדמית יותר: הם בשיא הפוריות שלהם). בנוסף, התחרות התוך מינית והבין מינית על בני זוג חריפה מאוד.

אינטליגנציה נמדדה בשני אופנים: מבחן אוצר מילים שבודק יכולת מילולית, ומבחן חשיבה אבסטרקטית הידוע בשם המטריצות של רייבנס. שני המבחנים מתוקפים היטב ונחשבים למדדים טובים שבודקים אספקטים שונים של אינטליגנציה (הם מהווים גם חלק ממבחן ה-IQ).

מדידת הומור היא נושא מרתק כשלעצמו. רוב המחקרים בנושא הומור בודקים בעיקר קליטה או הערכה של הומור, ולרוב משתמשים בבדיחות. החוקרים נותנים לאנשים לקרוא בדיחות או להסתכל על קריקטורות כדי להכניס אותם למצב רוח הומוריסטי, ואז בודקים את ההשפעות השונות כתוצאה מכך, או את הקשר למשתנים שמעניינים את החוקרים. מחקרים שעוסקים ביכולת של אנשים לייצר הומור נדירים למדי, לרוב בגלל שזו משימה קשה יותר לבדיקה אובייקטיבית. הומור הוא בחלקו סובייקטיבי וכמובן מתבטא בתקשורת בין אישית, בעיקר בסיטואציות חברתיות, ולכן קשה למדי למדוד אותו בצורה אובייקטיבית. כמה פעמים שמעתם את המשפט “היית צריך להיות שם כדי להבין”? אתם גם יכולים לחשוב שמשהו מסוים מצחיק או לראות את ההומור שבו גם בלי לצחוק (במיוחד אם אתם לבד) אז האם זה בכלל נחשב כהומור? אלו שאלות פילוסופיות עמוקות שהוגים וחוקרים דנים בהם כבר כמה אלפי שנים, אבל לצורכי המחקר צריך למצוא כלי טוב למדידת הומור בצורה כמה שיותר אובייקטיבית.

לשם כך השתמשתי בכלי שלדעתי הוא היעיל ביותר למדידת הומור מילולי ומתבסס על קריקטורות שאינן כוללות כותרת. השבועוון ניו יורקר עורך תחרות כזו כל שבוע ואתם יכולים לנסות את כוחכם בה פה. הנבדקים קיבלו שלוש קריקטורות כאלו ונתבקשו לכתוב כמה כותרות מצחיקות שהם רק יכולים לחשוב עליהן במשך 10 דקות. בממוצע, כל נבדק יצר 3.5 כותרות כאלו אבל היו הבדלים די גדולים בין האנשים. בסך הכל נוצרו כמעט 5,000 כותרות שונות ש-6 שופטים חרוצים דירגו בציונים מ-1 עד 7 כדי להעריך עד כמה הם מצחיקים. זה היה המדד שלנו לכמה אדם מצחיק.

אין ספק שזה לא מדד מושלם, כי אין מדד כזה. המדד בדק רק אספקט אחד של הומור, הומור מילולי, אבל אני חושב שהוא עשה את העבודה בצורה טובה למדי. השופטים היו אנשים מאותה קבוצת גיל ומאותה תרבות כך שהם יוכלו להבין את הבדיחות בצורה טובה יותר, אבל לא היה להם שום מושג לגבי הנבדקים עצמם, כולל מינם. מכיוון שחלק גדול מהבדיחות עוסק בתרבות פופולארית אמריקאית אם הייתי נותן לכם להעריך את ההומור סביר שהייתם מפספסים חלק מהבדיחות. זה למעשה תופס חלק מהאספקט של הומור בין אישי, כי בלי רקע מתאים רוב הבדיחות לא מובנות, אבל מצד שני מבטל למינימום את האספקט של ההומור הסובייקטיבי שמובן רק למתי מעט. בכל מקרה, הייתה הסכמה מאוד גדולה בין השופטים על מה מצחיק ומה לא כך כשלרקע האישי של המעריכים לא הייתה שום השפעה, כמו גם למינם של השופטים. מה שחשוב הוא שהכלי הזה הפריד בין רמות ההומור השונות של האנשים והיו הבדלים בולטים ביניהם.

גם לבדוק הצלחה רבייתית בעולם המודרני היא משימה לא פשוטה. לספור כמה ילדים יש לכל אדם זה מדד טוב בחברות של ציידים-לקטים אבל לא בחברה מודרנית ולכן צריך למצוא מדד אחר. מה שמקובל לבדוק במחקרים מהסוג הזה אלו הם שאלות שונות שקשורת להתנהגות מינית בפועל ולעמדות כלפי מיניות. יש כמה שאלונים שנמצאים בשימוש והשתמשתי באחד בולט כזה. בעזרת ניתוחים סטטיסטיים שונים יצרתי שני מדדים או סולמות. אחד, התנהגות מינית בפועל. המדד הזה כלל שאלות לגבי הגיל בו קיים הנבדק יחסי מין לראשונה, כמה פעמים הוא קיים יחסי מין בחודש האחרון, כמה פרטנרים מיניים היו לו בשנה האחרונה ובכל החיים, וכמה פעמים הם קיימו יחסי מין מזדמנים (כלומר פעם אחת בלבד עם אותו פרטנר). המדד השני בדק עמדות לגבי קיום יחסי מין מזדמנים. המדד הזה כלל שאלות כמו: האם זה בסדר לקיים יחסי מין בלי אהבה? מה הסיכויים שהנבדק יקיים יחסי מין מזדמנים? כמה פרטנרים מיניים הם חושבים יהיו להם במהלך 5 השנים הבאות? וכו’.

תוצאות: 

ראשית, נבדוק כמה מצחיקות היו הכותרות של הקריקטורות. רוב הכותרות שאנשים נתנו לא היו מצחיקות במיוחד אבל נראה שהמדד הפריד בצורה טובה בין אלו שיש להם חוש הומור לאלו שלא. כלומר, אם למישהו יש חוש הומור טוב אז אולי לא כל מה שהוא אומר יצחיק, אבל בממוצע הוא יצור יותר דברים מצחיקים ממי שאין לו חוש הומור. בכל אופן, בהתאם להשערה שלנו, היו הבדלים ניכרים למדי בין גברים לנשים ביכולת ליצור הומור. גברים יצרו יותר כותרות בממוצע והכותרות שלהם היו גם מצחיקות יותר. אפשר להסביר את זה בשתי דרכים משלימות: גברים מצחיקים יותר בממוצע וגם מתאמצים יותר להצחיק.

כמובן, חשוב לזכור שההבדלים היו בממוצע. זה לא אומר שנשים לא מצחיקות בכלל או שאין נשים מצחיקות. למעשה, יש הרבה נשים מצחיקות שכתבו כותרות מצחיקות מאוד אבל בממוצע גברים הצחיקו יותר. חשוב גם להזכיר שבדקנו רק אספקט אחד של יצירת הומור ויתכן מאוד שבבדיקות אחרות נשים היו מצליחות יותר, ועדיין, ההבדלים בבדיקה שלנו היו מובהקים ועקביים.

השלב הבא היה לבחון את הקשר בין הומור לאינטליגנציה. די כצפוי מצאנו קשר חזק למדי בין יצירת הומור לשני מבחני האינטליגנציה. הקשרים הללו היו קצת יותר חזקים עבור הגברים אבל לא בצורה משמעותית. מה שגם היה צפוי היה שהקשר בין הומור לאינטליגנציה המילולית היה חזק יותר מאשר לאינטליגנציה המופשטת.

לגבי מיניות ועמדות לגבי מיניות נמצאו כמה ממצאים מעניינים. ראשית, גברים דיווחו שהם מקיימים יחסי מין יותר מנשים (וזה כולל את מספר האקטים המיניים כמו גם מספר הפרטנרים המיניים) מה שהוא בלתי אפשרי מבחינה סטטיסטית. זוהי תעלומה גדולה מכיוון שגברים לעולם לא ישקרו בנושאים הללו. עם זאת, צריך לזכור שהגברים במחקר היו מעט יותר מבוגרים מהנשים, ושגם נשים נוטות לתת אמדן חסר של המשתנים הללו ולהמעיט בהם מכפי שהם באמת.

גם כן כצפוי גברים הביעו רצון חזק יותר ליחסים מזדמנים, משהו שיש לו בסיס אבולוציוני מוצק (נשים ייטו להמנע מיחסי מין עם זרים מזדמנים כי יש סיכוי גבוה שהגבר לא יהיה נאמן, ופוטנציאלית ילד שיוולד מיחסים כאלו יהיה חסר תמיכה הורית גברית, מה שעמיד את הילד בסיכון בחברות מסורתיות). גברים ונשים התחילו לקיים יחסי מין בערך באותו גיל (בין 16 ל-17), והייתה שונות גדולה יותר בין מספר הפרטנרים המיניים של הגברים. זה גם דבר צפוי שנמצא במחקרים אחרים. יש גברים שמקיימים יחסים עם עשרות ואפילו מאות נשים, בעוד אחרים לא יכולים למצוא אפילו פרטנרית אחת למין, בעוד אצל נשים יש מספר יציב של פרטנרים מיניים בעיקר בגלל שזה תלוי רק בהן.

עכשיו, לשאלה המעניינת בדבר הקשר בין הומור, אינטליגנציה ורבייה. ראשית, אנשים עם חוש הומור היו בעלי מספר פרטנרים מיניים רב יותר, קיימו יותר יחסי המין, התחילו לקיים יחסי מין מין בגיל מוקדם יותר וכו’. שנית, מודל שבדק קשר סיבתי על פי תאוריית האינדיקטורים המנטליים מצא שאכן, הומור היווה גורם מתווך או אינדיקטור לאינטליגנציה שמתרגם להתנהגות מינית. מה שמעניין בהקשר הזה הוא שזה היה נכון גם לגברים וגם לנשים. כלומר, נשים מצחיקות נהנות מאותן יתרונות שההומור מעניק לגברים בנוגע ליחסי מין. עם זאת, מכיוון שגברים בכל זאת היו מצחיקים יותר בממוצע, ושהמוטיבציה של גברים להצחיק גדולה יותר מכיוון שנשים בררניות יותר בבחירת בן זוג, נראה שהשימוש בהומור למשוך בני זוג וכדי להשיג פרטנרים מיניים צפוי להיות נפוץ יותר אצל הגברים. נשים פשוט לא צריכות כל כך להרשים גברים על ידי הומור. בנוסף, חשוב גם לזכור ששימוש בהומור הוא אסטרטגיה בעלת סיכון לא מבוטל. אנשים יכולים להיות מעוניינים להרשים אחרים בשימוש בהומור, אבל לא כל מה שאנחנו חושבים שהוא מצחיק אכן מצחיק. אמירת משהו לא מצחיק יכולה להזיק למשיכה של הצד השני אליכם יותר מאשר להועיל וכמו שכתבתי קודם, מחייבת אינטליגנציה רגשית, חברתית ומינית על מנת להגיע לתוצאה הרצויה.