מה כל כך מצחיק? האבולוציה של הצחוק וחוש ההומור

במאמרים שפירסמתי עד עתה בבלוג עסקתי אמנם בצורה נרחבת בפסיכולוגיה אבולוציונית אבל לא הזכרתי את תחום המחקר שלי. כעת הגיע הזמן לספר עליו ונקרתה בפניי הזדמנות מצוינת לעשות כך, מכיוון שמאמר שכתבתי מתפרסם בגיליון חודש מרץ של כתב העת המדעי גליליאו.המאמר הבא עוסק בצחוק והומור מבחינה היסטורית ומדעית, ומרחיב בעיקר בכל הנוגע להיבטים אבולוציוניים של ההומור. הגירסה בבלוג מעט נרחבת יותר מזו המתפרסמת בגלילאו, בעיקר בכל הנוגע להיסטוריה של המושג הומור. כמובן שאין במאמר הזה (שהוא הארוך ביותר שפירסמתי כאן) להקיף את כל התחום, אלא רק לתת הצצה לנושא המרתק בעיניי. אני מקווה בעתיד לכתוב עוד על הנושא מהיבטים שונים.

 

הומור וצחוק סובבים אותנו כל העת, גם מבלי שנקדיש להם תשומת לב מיוחדת. אנו צוחקים בעקבות אינטראקציות עם אנשים אחרים, צפייה בקומדיות, קריאת ספרים ועוד. בנסיבות רגילות, לא עובר יום בלי שנצחק לפחות פעם אחת, ובדרך כלל – פעמים רבות. אנשים אוהבים הומור ונהנים לשהות בחברת אנשים בעלי חוש הומור. התאווה לצחוק היא כה גדולה, שאנשים מוכנים להוציא כסף כדי לצפות במופעי סטנד אפ או בסרטים מצחיקים. לא לחינם טבע המסאי האמריקני פרנק מור קולבי (Frank Moore Colby) את האמרה המפורסמת: "אנשיםיודו בבגידה, ברצח, בהצתה, בשיניים תותבות או בפאה נוכרית, אבל כמה יודו שהם חסרי חוש הומור?". (התשובה היא: 3%.)

והנה, אף שהומור וצחוק מהווים חלק כה נכבד מחיינו, רק מעטים עוצרים לתהות על משמעות ההומור. מהו בעצם חוש הומור? למה הוא כל כך חשוב לנו? איך חוקרים הומור? האם הומור נחווה בצורה דומה בכל מקום בעולם, או שהוא תלוי תרבות? האם בני-אדם הם בעלי-החיים היחידים שחווים הומור? אילו היבטים שליליים יש להומור? במשך שנים, שאלות אלו ואחרות נותרו בלא מענה.

חקר הומור נחשב לתחום "מוקצה" באקדמיה. הומור נלמד בעיקר בהקשריו הספרותיים, במחלקות לספרות ולקולנוע, אך אין לו כמעט זכר כמושא לחקירה מדעית בתחומי מדעי החברה. חוקרים שחקרו הומור נתפשו כלא רציניים, כעוסקים בזוטות במקום במחקרים רציניים יותר. חוקרים במדעי החברה נטו להתמקד ברגשות שליליים, כמו דיכאון או כעס, מתוך שאיפה לשפר את איכות חייהם של בני-אדם על-ידי התייחסות להיבטים הפוגמים בבריאותם הנפשית. רק לאחרונה, עם עלייתה של דיסציפלינה חדשה, פסיכולוגיה חיובית (Positive Psychology) מפנים יותר ויותר חוקרים את תשומת לבם לרגשות ולהתנהגויות חיוביים ולתחומים העשויים לתרום לבריאות נפשית חיובית, כמו הומור, אושר, אהבה ועוד.

למה בכלל צריך לחקור הומור? הומור הוא תופעה אוניברסלית, הקיימת בכל חברה בעולם. אדם ממוצע צוחק עשרים פעם ביום (וכל צחוק שורף ארבע קלוריות). אנו משתמשים בהומור כדי לשפר את יחסינו עם אנשים אחרים; הוא שובר מחסומים בין-אישיים; הוא יכול להועיל ביחסים עסקיים, בשיפור הזיכרון, ביצירתיות, בהוראה, במשיכת בני-זוג ועוד. הומור הוא אמצעי תקשורת, כלי פסיכולוגי ותכונה אטרקטיבית מאוד בעיני אנשים אחרים, המהווה חלק מהותי מעצם היותנו בני-אדם. הבנת ההומור עשויה לתרום להבנה שלנו את עצמנו, את הסביבה שלנו ואת תרבותנו. חוקרי הומור מגיעים מתחומים שונים, ובהם פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, ביולוגיה, סוציולוגיה, ספרות, פילוסופיה, רפואה, מדעי המוח, בלשנות, תקשורת, מדעי הדתות ואפילו מתמטיקה ומדעי המחשב.

אנשים מחוץ לאקדמיה מצפים שמאמרים אקדמיים על הומור יהיו מצחיקים. אנשים מופתעים לקרוא מאמרים כבדי ראש על נושא שדומה שעליו לגרום לקוראים לצחוק. אין שום סיבה שמאמרים על הומור יהיו מצחיקים, בדיוק כשם שלא נצפה שמאמרים על דיכאון יגרמו לדיכאון או שמאמרים על מיניות יגרו מינית את הקוראים. סביר, אם כך, שלא תמצאו את המאמר שלפניכם מצחיק במיוחד, אך אני מקווה שאף על פי כן הוא יהיה מעניין ואינפורמטיבי, ויעורר את סקרנותכם.

היסטוריה של ההומור

בחברה המודרנית חוש הומור נחשב כדבר רצוי וטוב. הסברה היא שאנשים בעלי חוש הומור חיים חיים מהנים יותר, בריאים יותר וטובים יותר באופן כללי. עם זאת, חוש הומור לא נתפשׂ תמיד בצורה חיובית, והאסוציאציות החיוביות להומור נוצרו מבחינה היסטורית רק לאחרונה. זכור היטב "שם הוורד" של אומברטו אקו, בו הניסיון להדביר כל אזכור של הומור ולהצמית כל צחוק הוא הכוח המניע רצח.

מקור המילה "הומור" במילה הלטינית humorem, שפירושה "נוזל". היפוקרטס, הנחשב לאבי הרפואה, האמין, במאה ה-4 לפני הספירה, שבריאות טובה תלויה באיזון של ארבעה נוזלים (הומורים) של הגוף (דם, ליחה, מרה שחורה ומרה צהובה). מאוחר יותר יוחסו לנוזלים הללו תכונות פסיכולוגיות, והיחס בין הנוזלים השונים קבע את אופיו של האדם ואת הטמפרמנט שלו. עודף דם, למשל, הוביל לאישיות אופטימית ושמחה, עודף במרה שחורה יצר אישיות מלנכולית ודיכאונית וכו'. בד בבד, המושג "הומור" הורחב כך שיכלול לא רק מאפייני אישיות קבועים, אלא גם מצבי רוח מתחלפים. התפישה הזו עדיין שרירה וקיימת היום, למשל, כשאנחנו מדברים על בדיחה שהייתה "בטעם רע" או שמעשה מסוים נעשה "ברוח טובה". ואולם, עד למאה ה-16 למילה "הומור" לא היה קשר להצחקה או לצחוק.

במאה ה-16 התפתחה המילה "הומור" (humor) מהמילה הצרפתית humeur, והחלה לסטות מהמשמעויות המקוריות שלה. המילה החלה לשמש לתיאור כל התנהגות הסוטה מהנורמה החברתית המקובלת. מכיוון שאנשים שהתנהגו בצורה כזו נתפשו כמוזרים וככאלו שאחרים שמו ללעג וקלס, התחיל להיבנות הקשר בין המילה הומור לצחוק, והמילה החלה לתפוס את מקומה בקומדיות. האנשים המוזרים, שאחרים נהנו לצחוק עליהם, נקראו הומוריסטנים (humorists), ואנשים בעלי חוש הומור נחשבו כאלו שחיקו את התנהגויות ההומוריסטנים. כך, חוש הומור נחשב ליכולת לגרום לאחרים לצחוק. רק לקראת סוף המאה ה-19, המונח "הומוריסטן" קיבל את משמעותו המודרנית – אדם היוצר הומור על מנת להצחיק אחרים. מקובל לחשוב שמארק טוויין היה אחד מראשוני ההומוריסטנים בעת המודרנית.

תוך כדי התפתחות המילה "הומור" באנגלית, השתנו מושג הצחוק ומושא הצחוק. עד המאה ה-17, נתפש צחוק במידה רבה כמשהו שלילי. צחוק נחשב כצורה מסוימת של תוקפנות, ראייה שמקורה עוד בימיו של אריסטו. מאוחר יותר, תומס הוֹבּס (Hobbes) גרס שהצחוק מציין עליונות על אנשים נחותים יותר, ומבחינה חברתית היה מקובל מאוד לצחוק על אנשים מוגבלים מבחינה פיזית ונפשית. במאה ה-18, בהשפעת ההומניזם, בדיחות על חשבונם של אחרים נתפשו בצורה שונה עד שנחשבו ללא מקובלות חברתית. על מנת להפריד צורות מקובלות של צחוק מצורות אחרות, שאינן רצויות, קיבלה המילה "הומור" משמעות צרה למדי. היא הוגבלה לתיאור צחוק מקובל חברתית, בניגוד לצחוק עוקצני וארסי הנובע מלעג לזולת.  "הומור" היתה ההפך הגמור מאירוניה, סרקזם, סאטירה ודומיהם, שנחשבו לאכזריים ופוגעניים.  בעל חוש הומור נחשב לאדם שלא לקח את עצמו ברצינות, ויכול לצחוק על עצמו או על חולשות העולם בכלל והמין האנושי בפרט. בתקופה הוויקטוריאנית נחשב ההומור למידה טובה, בדיוק כמו היגיון בריא, סובלנות ופשרנות. את ההבחנה הזאת בין הומור בריא ללא בריא אימץ זיגמונד פרויד במאמר שכותרתו "הומור", שפורסם ב-1928. הוא ראה בהומור אחד ממנגנוני ההגנה הבריאים ביותר, בניגוד לבדיחות, שבהן ראה אמצעי להבעת דחפים מיניים ואלימים לא רצויים.

כיום נפרצו כל הגבולות, וההבחנות שהיו נחלת העבר אינן תקפות עוד, לא בעיני חוקרי הומור ולא בעיני הדיוטות. היום משמשת המילה הומור כמטרייה לכל תופעה המובילה לצחוק. הומור כולל בדיחות, מופעי סטנד אפ, אירוניה, סאטירה פוליטית וכו'. הומור יכול להיות עוין ואגרסיבי או לחלופין פילוסופי וסובלני. חוש הומור הפך במאה ה-20 לתכונת אישיות רצויה מאוד אך בד בבד מעורפלת יותר ויותר, והגדרתו הפכה למסובכת מאוד.  במידה רבה חוש הומור מוגדר על פי החסר, לאמור –  מה פירוש הדבר לא להיות בעל חוש הומור. אנשים חסרי הומור נתפשים כאנשים רציניים מדי, אנוכיים, לא גמישים, בעלי מזג קיצוני וכו'. במקרים רבים, אנחנו מייחסים לאנשים חסרי חוש הומור צורות מסוימות של מחלות נפש, כמו סכיזופרניה ופרנויה.

הסקירה ההיסטורית של המושג באה ללמד אותנו שתפישת ההומור, שכל אחד מאיתנו מכיר ומקבל היום כמובנת מאליה, היתה שונה לאורך ההיסטוריה. תובנה זו מסייעת לנו למקם את הנחותינו והטיותינו לגבי המושג בהקשר רחב יותר. אף שהומור קיים בכל תרבות אנושית והוא כנראה תוצר של ברירה טבעית, עדיין ייתכנו הבדלים גדולים בהתייחסות אליו בתרבויות שונות בעולם ולאורך ההיסטוריה. העובדה שהומור נחשב, לאורך היסטוריה קצרה יחסית, גם כמושג שלילי ומבזה וגם כמשהו חיובי ומבוקש אצל אחרים, מראה שבשני הקצוות הללו יש אולי גרעין של אמת.

הגדרת חוש הומור

 

מה הופך את חוש ההומור למאתגר כל כך מבחינה מדעית? אחת הסיבות המרכזיות לכך היא, שהומור הוא מושג שמסובך להגדירו. מדעי החברה עתירים במושגים שלכולנו יש תחושה אינטואיטיבית מה משמעותם – דוגמת אהבה, דיכאון או כעס – אך ברגע שנידרש להגדירם, ניתקל בקשיים. על מנת לאפשר חקירה מדוקדקת של נושא מסוים, נדרשים המדענים להגדירו בצורה שתהיה מוסכמת על כולם. בשלב זה אין הגדרה מוסכמת להומור, ולא נראה שהדבר ישתנה בעתיד הנראה לעין. הנה כמה סיבות לקושי להגדיר הומור:

  • הומור יכול להיות מילולי או לא מילולי. אנו יכולים לצחוק מבדיחה טובה שסיפר לנו חבר, אך גם למראהו של אדם זר מחליק על קליפת בננה ברחוב. אין גבול ליכולתנו למצוא דברים שמצחיקים אותנו.
  • דברים שמצחיקים אדם אחד לא בהכרח יצחיקו אדם אחר, ולכל דבר מצחיק יש ממד סובייקטיבי. האחד נהנה מהומור סלפסטיקי בנוסח ”מיסטר בין“, והאחר נהנה מהומור נוסח "סיינפלד", שהוא מתוחכם יותר.
  • הקשר בין הומור לצחוק הוא מורכב, ולא תמיד ישיר. הומור אכן גורם לצחוק במקרים רבים, אבל גם אם אנו תופשים דבר מה כהומוריסטי ואפילו מצחיק, לא בהכרח נגיב עליו בצחוק. כאשר אנשים נמצאים בגפם, הם נוטים לצחוק הרבה פחות מאשר בהיותם בחברה. רק 20% מהאנשים יצחקו במהלך צפייה בקומדיות בטלוויזיה כאשר הם לבדם בחדר, אך השיעור עולה ל-80% כאשר נוכח בחדר לפחות אדם אחד נוסף שצוחק. צחוק מידבק, וזו הסיבה המרכזית לכך שבקומדיות רבות בטלוויזיה נעשה שימוש בפרצי צחוק "מודבקים". מחקרים הראו שקיומו של צחוק ”מודבק“ לא רק הגביר את פרצי הצחוק של הקהל שצפה בתכנית, אלא גם גרם לו להעריך את התכנית כמצחיקה יותר, בהשוואה לקהל שצפה בתכנית בלא הצחוק ה"מודבק".
  • כל צחוק הוא גילוי של הומור. האם צחוק מעיד בהכרח שהתרחש דבר מה מצחיק? התשובה היא לא. אנשים צוחקים גם בתגובה לאירועים שאינם מצחיקים. אנשים צוחקים ממבוכה, כשמדגדגים אותם, או אפילו כאשר הם עצובים. אפשר לגרום לצחוק על ידי שימוש ב“גז צחוק“, וישנה אפילו תופעה נוירולוגית נדירה הגורמת לאנשים לפרצי צחוק בלתי נשלטים במצבים בלתי מתאימים לחלוטין. אנשים הסובלים ממנה עלולים, למשל, לצחוק צחוק היסטרי בלוויה. האם נוכל לומר שכל המצבים המתוארים הם גילויים של הומור?
  • הומור מושפע מאוד ממצבי רוח. כשאנחנו שמחים, כמעט כל דבר יכול לגרום לנו לצחוק. מאידך גיסא, כשאנחנו עצובים, כעוסים או חרדים, ניטה לצחוק הרבה פחות. בדיחות או סרטים שהצחיקו אותנו כאשר היינו במצב רוח אחד לא יצחיקו אותנו שוב כשנחווה מצב רוח אחר, ולהפך.
  • יש שאנו שומעים בדיחה שאמנם אינה מצחיקה אותנו, אך אנחנו יכולים "לראות" את ההומור שבה, או את הסיבה שהיא עשויה להצחיק אנשים אחרים. האם במקרה כזה תיחשב הבדיחה, או התגובה לה, לגילוי של הומור?
  • הומור הוא פעמים רבות יחסי או תלוי תרבות. אותה בדיחה יכולה להיחשב כבדיחה גזענית במקום אחד, אבל מקובלת לחלוטין במקום אחר. בדיחות על יהודים יכולות להיחשב כאנטישמיות אם סיפר אותן דובר לא יהודי, אך לא אם יספר אותן דובר יהודי.

 

נקודות אלו ואחרות ממחישות את מורכבותה של תופעת ההומור ואת הקושי למצוא הגדרה אחת שתתאים לכל המצבים שבהם הומור וצחוק באים לידי ביטוי (לחוד וביחד). לכן, כשאנשים שונים מדברים על חוש הומור, חשוב לברר למה בדיוק הם מתכוונים וכיצד הם מגדירים אותו, מכיוון שתפישות שונות של המושג עשויות להוביל למסקנות שונות בקשר אליו. למשל, אדם אחד יכול לחשוב שהומור מתבטא רק בסיפור בדיחות, בעוד אחר יתפוש הומור כדרך חיים (השקפת עולם הומוריסטית).

תיאוריות המסבירות הומור

 

יותר ממאה תיאוריות שונות של הומור הוצעו במהלך השנים. ישנן תיאוריות מקיפות ביותר, בעוד אחרות מתמקדות בסוגים מסוימים של הומור. נתמקד כאן בקצרה בשלוש תיאוריות מרכזיות.

תיאוריית העליונות (Superiority Theory)

 

זוהי התיאוריה הוותיקה ביותר, ששורשיה מקורם עוד בימיהם של אריסטו ואפלטון. כזכור, תפישת ההומור לאורך השנים הדגישה את המרכיב האגרסיבי המעורב ביצירת הומור. תומס הובס (Hobbes) הוא שראה בהומור מעשה ניצחון, המבטא תחושת עליונות על פני אדם אחר. על פי הגישה הזאת, בכל בדיחה יש מרכיב תוקפני המשפיל צד אחר. במקרים רבים מדובר באדם, אך הצד המושפל יכול להיות גם חיה או רעיון. בדיחות על בלונדיניות הן דוגמה קלאסית לתיאוריית העליונות. בבדיחות הללו מוצגת בלונדינית המתנהגת בטיפשות. אנו חשים עליונות על אותה בלונדינית מכיוון שאנו מרגישים חכמים ממנה. ההומור בבדיחות אלו נובע מההצגה המגוחכת של זולת המתנהג בצורה טיפשית.

אין ספק שבבדיחות רבות יש מרכיב אגרסיבי בולט. הקושי שבתיאוריה זו הוא, שישנן דוגמאות רבות להומור שאין בו מרכיב אגרסיבי, ולפיכך אינו גורם לתחושת העליונות המצופה. למשל, משחקי מילים או שימוש באירוניה אינם כוללים את המרכיבים הדרושים ליצירת תחושת העליונות.

 

תיאוריית חוסר ההתאמה (Incongruity Theory)

 

על פי התיאוריה של חוסר ההתאמה, אנו תופשים משהו כמצחיק כאשר שני חלקים לא עקביים או לא מתאימים מתנגשים זה בזה. הבדיחה שלהלן מדגימה את הרעיון:

משה עמד למשפט על שוד מזוין. השופט קרא את הכרעת הדין והכריז שהוא לא אשם. ”מצוין,“ אמר משה."האם זה אומר שאני יכול לשמור את הכסף?".

הפאנץ‘ ליין של הבדיחה מפתיע ואינו מתאים לחלק הראשון שלה. הבדיחה מובילה קו מחשבה מסוים ואז סותרת אותו בסופה. יש כאן שתי תפישות שאינן מתיישבות זו עם זו: משה אשם ולא אשם באותו זמן.

תיאוריית ההתאמה מדגישה את המרכיבים הקוגניטיביים של תהליך עיבוד הבדיחה. מצד אחר, אמנם בבדיחות רבות יש מרכיב מרכזי של הפתעה או חוסר התאמה, אבל חוסר התאמה כשלעצמו אינו מספיק. שוו בנפשכם שאתם חוזרים מבילוי לילי ומגלים שביתכם נפרץ. אין ספק שהדבר יימצא בסתירה לציפייתכם למצוא את הבית נעול, אבל חוסר ההתאמה בוודאי לא יצחיק אתכם.

תיאוריית התתעוררות והשחרור (Arousal/Relief Theory)

 

על פי התיאוריה הזאת, צחוק הוא פעולה הגורמת לשחרור מתח או לחץ פתאומי שמקורו בציפייה במהלך ההאזנה לבדיחה. תיאוריה זו מציבה במרכז את העוררות הרגשית והפיזיולוגית הכרוכה בהומור, היבט שתיאוריות רבות אחרות מזניחות. התיאוריה מדגישה את האינטראקציה בין רגש לקוגניציה. ככל שהרגש המתעורר חזק יותר, כך ההנאה מהבדיחה גדולה יותר. מעניין לציין שמחקרים גילו שאין זה חשוב ביותר איזה רגש מתעורר בזמן סיפור הבדיחה. למשל, כשגורמים לאנשים לחוש פחד, הנאתם מבדיחות עולה בהשוואה לאנשים בקבוצת הביקורת. מחקרי מוח רבים מנסים לפענח את התחושות המתעוררות באנשים המאזינים לבדיחות.

חשיבותן של שלוש התיאוריות שהבאנו כאן היא ביצירת מסגרת תיאורטית המאפשרת לנתח הומור, גם אם מסגרת זו אינה מושלמת. בכל התיאוריות הללו יש מן האמת, אבל הן סובלות משתי בעיות מרכזיות. האחת היא שיש דוגמאות רבות הסותרות כל אחת מהן. האחרת היא, שעצם שיטת הניתוח המתמקדת בבדיחות בצורה כמעט בלעדית היא בעייתית. חוקרי הומור רבים סבורים שבדיחות מייצגות הומור באופן גורף, ומתרכזים יתר על המידה בניתוח בדיחות. אין ספק שבדיחות אכן יכולות להצחיק, אך מחקרים שבדקו הומור ספונטני הראו שרוב הבעות הצחוק של אנשים מתעוררות בתגובה לדברים שצופה אובייקטיבי לא יסווג כבדיחות. שיחות רגילות בין אנשים יכולות לגרום לצחוק רב כתוצאה מהערות טריוויאליות לחלוטין. לאפקט החברתי ("היית צריך להיות שם שביל להבין") יש חשיבות עצומה. הומור אינו מנותק מהאנשים שמספרים אותו ואינו קיים כישות נפרדת הבאה לידי ביטוי בצורת בדיחה. אחת התיאוריות, המביאה בחשבון את המרכיבים החברתיים והאישיותיים של האנשים המעורבים בהומור, היא התיאוריה האבולוציונית.

האבולוציה של ההומור

רוב מוחלט של התיאוריות העוסקות בהומור מתמקדות בשאלה מה נחשב מצחיק ומה לא, וממעטות לדון בסיבות העמוקות המביאות בני-אדם לצחוק ולהשתמש בהומור. התיאוריה האבולוציונית של ההומור מתמקדת בהבנת שורשי ההומור, קרי, מדוע הומור קיים ונחשב חשוב בעיני רוב האנשים. לא סביר שתופעה נפוצה כל כך תיווצר "סתם כך", מבלי שתביא תועלת אבולוציונית.

 

התיאוריה האבולוציונית, שלא כתיאוריות אחרות, אינה מתמקדת בדוגמאות ספציפיות של הומור, אלא נוגעת בסוגי הומור שונים, כחלק ממה שידוע לנו על ברירה טבעית ובעיקר על ברירה זוויגית. ייחוד נוסף של תיאוריה זו הוא ההתמקדות גם באנשים היוצרים הומור, ולא רק ב"קהל" הצוחק. תיאוריה כזו צריכה להסביר את היתרונות שיש בשימוש בהומור, הן למי שמפיק אותו והן לשומע.

מדוע חושבים שלהומור יש שורשים אבולוציוניים?

סיבות שונות מובילות חוקרים לחשוב שתכונה אנושית מסוימת מקורה אבולוציוני, ולכן נבררה בברירה הטבעית. הנה הסיבות העיקריות לכך שהומור נחשב תכונה כזו:

1) הומור קיים בכל חברה אנושית, ובכלל זה חברות של ציידים-לקטים.

2) צחוק מתפתח בצורה ספונטנית, בלא כל הכוונה ובגיל צעיר. תינוקות בגיל 4 חודשים צוחקים בלא קשר לגירויים החיצוניים שההורים משתמשים בהם. אפילו תינוקות עיוורים וחירשים צוחקים בצורה טבעית, בלא כל צורך בגירוי חיצוני.

3) בני-אדם אינם היחידים שצוחקים. צחוק נמצא בחיות שונות, ובעיקר קל לזיהוי בקופי-אדם אחרים, דוגמת השימפנזים, ודארווין היה הראשון שדיווח על כך.

4) מחקרים שנעשו לאחרונה מזהים את המנגנונים העצביים והמוחיים המעורבים בהבנת הומור ובצחוק. קיומם של אזורים במוח האחראים למנגנונים ספציפיים הקשורים בעיבוד ובהבנה של הומור מעיד על שורשיהם האבולוציוניים.

5) הבעות הצחוק והחיוך הן הבעות פנים סטריאוטיפיות, משמע זהות בכל מקום בעולם. אין לאנשים שום קושי לזהות את ההבעות הללו באנשים בתרבויות שונות ולייחס להן אותה משמעות.

בני אדם אינם היחידים שצוחקים.

תינוקות מתחילים לצחוק בצורה ספונטנית בגיל 4 חודשים לערך.

התפתחות ההומור מבחינה אבולוציונית

עדיין לא ברור לגמרי כיצד התרחשה האבולוציה של ההומור. סבירה ההנחה, שצחוק התפתח ממשחק. לא במקרה יש קשר בין משחק לצחוק. אנשים המשחקים צוחקים לעתים קרובות תוך כדי כך, ואחת ההשערות היא שמשחק הוא דרך בטוחה לחוות סיטואציות חברתיות שונות, בעיקר עבור ילדים, מבלי להסתכן בפגיעה של ממש. כך, אם ילדים מתגוששים זה עם זה ותוך כדי המשחק מדגדגים זה את זה וצוחקים, הם יכולים לדעת שלצד האחר אין כוונות זדון. דרך המשחק אפשר גם לבטא יצרים אלימים בדרך בטוחה ולא פוגענית.

התגוששויות כאלו שכיחות מאוד בשימפנזים, שארי בשרנו הקרובים ביותר, כמו גם בקופי מקק למשל. ישנם שני ביטויים ייחודיים מאוד בקופי-אדם שאפשר למצוא להם מקבילות בבני אדם. חשיפת השיניים (silent bared teeth display) הנחשבת להומולוגית (מקבילה) לחיוך בבני-אדם, מסמנת שפרט אחד מקבל את מרות האחר בדרך מפויסת. מטרתה לרסן אלימות הממשמשת ובאה, ובדרך כלל היא מתרחשת בזמן קונפליקט או כשיש פוטנציאל לקונפליקט כזה. אחד הפרטים יחשוף את שיניו ויודיע בדרך זו שהוא נכנע, ולרוב הפרט המנצח יטפח על מצחו של המפסיד לאות שהוא מקבל את כניעתו ואינו מתכוון להרע לו. חשיפת השיניים הזאת קיימת בקופי-אדם רבים, ובהם שימפנזים, בונובו, אורנג-אוטנים וגורילות.

צחוק פרימטי (relaxed open mouth display) גם הוא ייחודי מאוד, קל לזיהוי ומזכיר את צחוקם של בני-אדם. הצחוק הזה הומולוגי לצחוק האנושי ומתרחש בסיטואציות הרבה פחות מתוחות מהחיוך, בעיקר תוך כדי משחק. הצחוק אופייני מאוד בזמן התגוששויות או היאבקויות לא רציניות ומרדפים היתוליים.

שתי ההבעות הללו הן נפרדות זו מזו בקופי-אדם, ומופיעות בסיטואציות מובחנות מאוד. בבני-אדם, לעומת זאת,  התכנסו השתיים לכדי הבעה אחת. בני-אדם מחייכים וצוחקים בסיטואציות דומות, והחיוך והצחוק הם קצוות המשקפים עוצמות שונות של הנאה.

העובדה שצחוק התפתח גם בקופי-אדם אחרים מעידה ששורשי הצחוק האנושי הם לפחות בני 7-6 מיליון שנים, וקודמים מבחינה אבולוציונית להתפתחות השפה האנושית. עם התפתחות השפה ויכולות קוגניטיביות רבות אחרות בבני-אדם, והעלייה במורכבות הסיטואציות החברתיות שבני-אדם מעורבים בהן, הורחבו מאוד הדרכים והסיטואציות שבהן מתעורר הצחוק. מה יכולים להיות היתרונות האבולוציוניים של הומור כפי שאנחנו מכירים אותו היום?

 

האם יש להומור השפעה חיובית על הבריאות?

 

השערה פופולרית, שאף נחקרה רבות, קושרת בין הומור לבריאות. אם הומור אכן יפה לבריאות, הרי שהוא מקנה יתרון הישרדותי גדול. אך האם באמת כך הוא?

 

הומור עשוי להשפיע לטובה על הבריאות במגוון דרכים. ייתכן, למשל, שהומור משפיע על הבריאות הפיזית הנפשית של האנשים בעלי חוש ההומור או של אלו שנחשפים אליו. ייתכן שהוא מפחית כאב, מחזק את המערכת החיסונית, מקטין את הסיכוי ללקות במחלות לב, סרטן ואחרות, מאריך את תוחלת החיים ועוד. אנשים מייחסים להומור יכולות ריפוי מגוונות כל-כך, עד שדומה שכמעט אין שום מחלה שאין הוא יכול לרפא. אבל מה אומרים המחקרים?

 

ככלל, לצערנו, הספרות המחקרית אינה מאששת את יכולות הריפוי המופלאות של חוש ההומור. רבים מהדיווחים על שיפור הבריאות מקורם בסיפורים אישיים, אנקדוטיים, ולא במחקרים מבוקרים. רבים מהמחקרים בנושא אף סובלים מבעיות מתודולוגיות. למשל, מחקרי מעבדה רבים כוללים גירוי הומוריסטי דוגמת הופעת סטנד אפ קומדי או סרט קומי, שלאחריה מודדים מדדים פיזיולוגיים שונים כמו לחץ הדם, קצב פעימות הלב או עמידה בפני כאב. הבעיה במחקרים הללו היא, שהגירויים אינם מייצגים את החשיפה היומיומית שלנו להומור, שרק חלק קטן ממנה כולל סרטים או תכניות מצחיקות. בעיה אחרת היא שבמחקרים רבים אין קבוצת ביקורת מתאימה (למשל, נבדקים הצופים בסרט טבע או דרמה).

 

מחקרים כגון אלו מצביעים בדרך-כלל על השפעה חיובית של החשיפה לגירוי ההומוריסטי; ואולם, השפעה זו היא קצרת טווח. מעקב אחר הנבדקים לטווח הארוך מלמד שאין שום שינוי בבריאות הכללית של האנשים אחרי שנחשפו לקומדיות בתנאים מבוקרים. מעקב אחר אנשים המדווחים שהם אוהבים לצפות בקומדיות או במופעי סטנד אפ העלה ממצאים דומים, קרי – לא נמצאה השפעה חיובית על הבריאות.

 

אם לחשיפה גרידא להומור אין השפעה של ממש על הבריאות, אולי ראיית עולם הומוריסטית, או גישה חיובית לחיים, יכולות לתרום לבריאות הנפשית והפיזית? גם כאן, הממצאים אינם מעודדים. במחקר שנעשה על קומיקאים ואנשים המתמחים בכתיבה הומוריסטית, התגלה שאותם אנשים מתו דווקא בגיל צעיר יותר מהממוצע באוכלוסייה. חלק מההסבר נעוץ כנראה בעובדה שרבים מהעוסקים בסטנד אפ קומדי, למשל, חיים אורח חיים שאינו בריא ביותר, וצורכים סמים ואלכוהול המקצרים את תוחלת החיים שלהם.

 

ומה על אנשים רגילים בעלי ראיית עולם הומוריסטית? מחקר אורך של החוקר הווארד פרידמן ועמיתיו, שעקבו אחר יותר מאלף אנשים שאותרו כשהיו ילדים בשנות העשרים של המאה ה-20 והמעקב אחריהם נמשך עד היום, מראה תוצאות מעניינות. בגיל 12 דורגו הילדים על-ידי הוריהם ומוריהם לגבי מאפייני אישיות שונים. בין השאר, הם נתבקשו לדרג את חוש ההומור של הילדים, מידת האופטימיות שלהם ושמחת החיים. לפני שנים אחדות בדקו החוקרים את שיעורי התמותה של אותם ילדים. להפתעתם מצאו כי הילדים שדורגו כבעלי חוש ההומור הרב ביותר מתו בגיל צעיר יותר מאלו שהיו חסרי חוש הומור. החוקרים משערים שאחת הסיבות העיקריות להבדל היא שאנשים שמחים ואופטימיים נוטים לדאוג פחות לבריאותם וללכת פחות לרופא, בהשוואה לאנשים רציניים יותר.  הם כנראה מודעים פחות לאיתותים שונים של גופם המעידים על בעיות בריאותיות, ואינם מייחסים להם את החשיבות הראויה. כך או כך, לא נמצאה השפעה חיובית של חוש ההומור של הנבדקים על בריאותם.

 

עדיין מוקדם לקבוע אם אכן אין שיפורים בבריאות כתוצאה מחשיפה להומור, או מראיית עולם הומוריסטית. יש צורך במחקרים מבוקרים נוספים, וכן בהגדרות מדויקות יותר מהו הומור ומהי התרומה הבריאותית שאותה מחפשים. אחד הממצאים המעניינים בהקשר הזה, שנמצא במחקרים שונים, הוא שחוש הומור מקטין מאוד חרדות, ואנשים חרדים פחות הם אנשים בריאים יותר. ההשפעה של הומור על בריאות עשויה להיות מתווכת, אם כן, על-ידי הקטנת החרדה. מקצוע הליצן הרפואי, המופיע בפני חולים ומשעשע אותם, מקורו בתפישה זו שהקטנת חרדתו של החולה באמצעות הומור מגדילה את סיכויי ההחלמה שלו.

מברירה טבעית לברירה מינית

 

אחת התיאוריות האבולוציוניות המעניינות ביותר, הזוכה ליותר ויותר תמיכה מחקרית, היא זו המייחסת לחוש ההומור תפקיד חשוב בבחירת בני זוג. התיאוריה מתבססת על תופעת הברירה הזוויגית, שלצד הברירה הטבעית, מהווה כוח אבולוציוני רב-עוצמה.

 

ברירה זוויגית היא השינוי האבולוציוני המתרחש כתוצאה מהיכולת למשוך בני-זוג, להדוף יריבים מאותו המין או כל דבר אחר המעלה את סיכויי הרבייה של הפרט. על פי התיאוריה, ההורה המשקיע יותר בצאצא הוא זה הבררן יותר בבחירת בני-זוג. בבני-אדם, כברוב היונקים, הנקבה משקיעה יותר בצאצאים, מכיוון שהיא שנכנסת להיריון ועליה לשאת את התינוק ברחמה, והיא שצריכה להיניקו. בחירה לא-נכונה של בן-זוג עלולה לעלות ביוקר רב לאם שתצטרך לגדל את הילד בעצמה. אף שבחברה המודרנית אשה יכולה לגדל ילד בעצמה, בחברת ציידים-לקטים, שבה עוצב מוח האדם, סיכוייו של ילד כזה לשרוד הם קטנים. מעבר לכך, כל היריון והנקה מגבילים את יכולתה של האשה למצוא בן-זוג, מכיוון שהיא אינה פורייה עד להפסקת ההנקה. אם נוסיף לזה גם את העובדה שפריונן של נשים מוגבל עד לגיל מסוים, בעוד גברים פוריים במשך רוב חייהם, אפשר להבין מדוע נשים וגברים מפעילים אסטרטגיות שונות לבחירת בני-זוג.

ישנן עדויות רבות לכך, שגברים ונשים נוקטים אסטרטגיות שונות לבחירת בני-זוג. לגברים חשוב יותר לבחור בנות-זוג בגיל הפוריות, ולכן הם רגישים יותר למאפייני גיל ויעדיפו כמעט תמיד בת-זוג צעירה מהם, לעתים בשנים רבות (היופי החיצוני הנשי נמצא במתאם גבוה עם הפוריות). נשים, לעומת זאת, יחפשו בן-זוג נאמן. בן-זוג כזה, חזקה עליו שיישאר עם בת-זוגו ויתמוך בה אם וכאשר תלד את ילדם המשותף.

 

מכיוון שלנשים יש יותר מה להפסיד מבחירה לא-נכונה של בן-זוג, הן בררניות יותר ורגישות יותר לרמזים המעידים על איכותו של בן-הזוג הפוטנציאלי. בקרב גברים יש שונות גדולה יותר במספר בנות-הזוג שלהם לאורך חייהם. ישנו מספר קטן של גברים עם מספר גדול של פרטנריות מיניות, ובקצה האחר של הקשת גברים בעלי מספר קטן מאוד של בנות-זוג, ואף בלא בנות-זוג כלל. הבררנות של הנשים הופכת את התחרות של הגברים על לבה של בת-זוג פוטנציאלית לקשה ביותר.

 

בדיוק כשם שאנשים אוספים רמזים על איכות בן-הזוג מהסתכלות חיצונית עליו (מראה צעיר המעיד על פוריות, פנים סימטריים המעידים על בריאות טובה) כך אפשר לקבל מידע רב מהיכולות הקוגניטיביות שלו או שלה. ההנחה הסמויה היא, שיכולות קוגניטיביות שונות מהוות רמז לאיכות הגנטית של האדם. ידוע זה כבר שתכונות דוגמת אינטליגנציה, יצירתיות ויכולת אמנותית מורשות לפחות בצורה חלקית. אם התכונה טובה מבחינה אבולוציונית, סביר שנרצה למצוא אותה בבן או בבת-הזוג. כך, למשל, ברור למדי שאינטליגנציה היא תכונה היכולה להועיל מאוד להישרדות, ולכן לא מפתיע שאנשים מחפשים בני-זוג אינטליגנטיים. מכיוון שנשים בררניות יותר בבחירת בני-זוג, הגיוני לחשוב שהן ישימו דגש גדול יותר בחיפוש אחר התכונות הללו בבן-הזוג הפוטנציאלי. נוסף על כך, התכונות הללו יכולות להעיד על יכולתו של הגבר להיות אב טוב ומשקיע לילדיו העתידיים, נושא שהוא קריטי לנשים בבואן לבחור בן-זוג.

 

האם ייתכן שגם הומור הוא קריטריון בבחירת בני-זוג? אם הומור הוא תכונה רצויה בבחירת בני-זוג, נצפה למצוא ש:

 

1) הומור יהיה תכונה תורשתית. ממחקרים שנעשו לאחרונה מתברר שחוש הומור אכן עובר בתורשה בצורה חלקית. תאומים זהים שגדלו יחד חולקים חוש הומור דומה, בהשוואה לתאומים לא-זהים או אחים רגילים שגדלו יחד, דבר המצביע על מרכיב גנטי.

2) הומור יימצא במתאם מסוים עם תכונות אחרות הרצויות בבן-זוג. יש קשר חזק בין הומור לאינטליגנציה. יש גם קשר חלש יותר לתכונות רצויות אחרות, כגון יצירתיות (בספרו של זיו, המופיע ברשימת הספרות המומלצת שבסוף המאמר, יש סקירה של הקשר בין יצירתיות להומור).

 

3) יהיה הבדל בצורה שבה גברים ונשים תופשים הומור בהקשר של בחירת בני-זוג. מחקרים מצביעים על הבדלים בולטים בין כוונותיהם של גברים ונשים, כשהם אומרים שהם מחפשים בן-זוג בעל חוש הומור. נשים מחפשות גבר שיגרום להן לצחוק, בעוד שגברים מחפשים מישהי שתצחק מההומור שלהם. יש בכך עדות חזקה לתחרות העזה בין גברים לבין עצמם על לבן של הנשים, תחרות המתבטאת ביכולת להצחיק אותן. נשים גם נוטות לחייך ולצחוק הרבה יותר כשיש גברים בסביבה, ויש עלייה גדולה בניסיונות הצחקה מצד גברים כאשר נשים שוהות בקרבתם. ניתוח של אתרי היכרויות ומחקרים שבודקים העדפות בבחירת בני-זוג מגלים שהומור הוא אחת משתי התכונות החשובות ביותר לנשים בבחירת בן-זוג (השנייה היא סטטוס חברתי גבוה של הגבר).

נשים מעוניינות שגברים יצחיקו אותן, וייטו לצחוק יותר כשיש גברים בסביבה.

 

חשוב לזכור שכאשר אנחנו מדברים על חוש הומור, אין הכוונה לסיפור בדיחות. אדם יכול לשנן מאות בדיחות בעל פה, אך לא ירכוש חוש הומור כתוצאה מכך. אנשים בעלי חוש הומור יודעים לומר את הדבר הנכון בסיטואציה הנכונה, דבר המעיד על אינטליגנציה, רגישות לסביבה, הקשבה ועוד. אלו תכונות חשובות לכל אחד, קל וחומר בבחירת בני-זוג, ונשים קשובות יותר לדקויות הללו. מחקרים על זוגות, ובהם זוגות נשואים, מראים שבני-זוג דומים למדי בחוש ההומור שלהם, ואין להתפלא על כך. הבדלים בחוש ההומור יכולים להוביל להרבה אי-הבנות ומריבות בין בני-זוג.

סיפא

 

הומור הוא גורם מרכזי בחייו של כל אחד ואחד מאיתנו, ויש לו השלכות כמעט על כל היבט של חיינו. חקר ההומור מן השנים האחרונות מסייע לנו לחשוף את הפנים הרבות של התופעה. להומור היבטים התפתחותיים, רגשיים, קוגניטיביים, חברתיים, ביולוגיים, תרבותיים ואישיותיים. כל אחד מהתחומים הללו תורם תרומה חשובה לחקר ההומור, אך רק שילוב שלהם יכול לתת תמונה שלמה של התופעה המורכבת הזו.

קריאה נוספת:

 

זיו, אבנר, ”פסיכולוגיה של ההומור”, הוצאת יחדיו, 1981.

 

זיידמן, ענת, ”הומור”, הוצאת פפירוס, 1994.

 

The psychology of humor. Rod Martin, 2007.

Laughter: A scientific investigation. Robert Provine, 2000.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אנה  On 12/03/2008 at 11:46 am

    שהומור קשור ליכולת בקשרים חברתיים בכלל, כלומר יופיע במינים בעלי קשרים חברתיים כמו קופים? למשל והאם יש עוד מינים שעלי חוש הומור מלבד קופים? (בטח לא כרישים..

  • אריאל  On 12/03/2008 at 11:56 am

    תהיתי מתי סוף סוף נקבל את הפוסט על הנושא הזה. הייתי שמח אם היית מרחיב קצת יותר על המחקר (גם שלך) על איך הומור הוא כלי לבחירה מינית.
    האם יש הוכחות לטענה, שמקובלת בהרבה מקומות, שגברים הם אנשים יותר מצחיקים מאשר נשים, שתתמוך בטענה הבסיסית שלך?
    סתם אנקדוטה קטנה, אני זוכר סיפור קצר של אסימוב (כבר מזמן שכחתי את שמו) שבו הגיבור תוהה על מהות ההומור ולמה הוא בכלל קיים ובסופו הוא מגיע למסקנה שמדובר במשהו שהושתל בנו על ידי האלים או חייזרים או משהו כזה ואיך שהוא מגיע למסקנה הזאת, ההומור נעלם מן העולם. איזה עולם עלוב זה יהיה בלי חוש הומור

  • י.ק  On 12/03/2008 at 12:52 pm

    ביטויי ספונטני של חופש והתחדשות

  • גיל  On 12/03/2008 at 6:40 pm

    מחקרים מהעת האחרונה מראים למשל שחולדות יכולות לצחוק אם מדגדגים אותן. כמובן שזה לא אותו הצחוק של בני אדם, אבל הנקודה המרכזית היא שמרכזי העונג שלהם באים לידי ביטוי עם הצחוק בדיוק כמו אצל בני אדם.

    אריאל, מה שכתבתי זה באמת הבסיס ואני אשתדל להרחיב בהמשך. מחקרים מצאו שוב ושוב שגברים נתפשים כמצחיקים הרבה יותר מנשים. עכשיו, כמובן שלא הכל בגלל האבולוציה ויש כמובן לחצים תרבותייים, אבל קשה להסברים תרבותיים להסביר למה זה קורה היום ויותר חשוב למה שזה יהיה ככה. למשל, אם תתסכל על קומיקאים תראה שיש הרבה פחות נשים (משהו כמו 10%-20%) והן נתפשות כפחות מצחיקות על ידי שני המינים.

    מה שאמרת בסוף מדויק לחלוטין. אנשים לא מבינים עד כמה הומור מרכזי בחיים שלהם עד שזה נלקח מהם.

  • אריאל  On 12/03/2008 at 8:54 pm

    האם יש חלק במוח שידוע שהוא אחראי על חוש הומור? יהיה מעניין אם אנשים שיפרסמו באתרי הכרות שיש להם חוש הומור מפותח ייצטרכו להוסיף סקירת מוח שתוכיח את זה (היי, מי אמר אמר שפוסט על הומור לא יכול להיות קצת משעשע..)

  • גיל  On 12/03/2008 at 9:19 pm

    יש חלקים שמעורבים בתהליכים שונים של הבנה של בדיחות או של צחוק, אבל כמו כל מחקרי המוח מאוד קשה לבודד אותם והם קשורים לחלקים אחרים. אין היום שום דרך מעשית לערוך סריקת מוח ולדעת אם למישהו יש חוש הומור מסוים ולא אחר לצערנו. זה יכל לחסוך הרבה מאוד צרות.

  • מונטי  On 13/03/2008 at 2:30 am

    והיכן התאוריה האבולוציונית?
    מה מטרת ההומור?
    למה הוא קיים בפן האישי ובפן הבן אישי?
    מהיכן צמח ומדוע?
    האם זאת טכניקה של המוח להמיר סטטוס למשל חרדה?
    מה הבדל בן הומור תוקפני להומור מתגונן?

    איזה מטרה משיג ההומור? ואיך זה מתקשר אבולוציונית?

    אלו התשובות שציפיתי ממאמר תחת הכותרת דנן מעבר לסקירה מה חשבו פעם ומה מנסים לבדוק דהיום..

  • אנה  On 13/03/2008 at 3:28 pm

    השאלות של מונטי מעניינות. ועוד משלי:
    איך בודקים מי יותר מצחיק (בין גברים לנשים) ? אמרת שיש יותר קומיקאים גברים. השאלה היא האם זה מוכיח משהו? או שזה מוכיח שקומיקאים זקוקים לתכונות מסויימות שיותר נגישות לגברים.

    שאלה נוספת היא האם דרושה באמת רמת אינטיליגנציה מסויימת כדי להיות בעל חוש הומור. כלומר האם למשל אנשים מפגרים אינם בעלי חוש הומור?

  • יוסי  On 21/03/2008 at 2:21 pm

    שלום גיל,

    הגעתי לכאן בעקבות תגובה שהשארת אצל רונן דורפן, עליה הגבתי בלעג מסוים וטענות אנטי-פסיכולוגיה אבולציונית. ראשית, עלי להתנצל, מיהרתי לזלזל בגישה האבולוציונית שלך בטרם ידעתי שאתה עוסק בכך ברצינות.
    שנית, אנצל זאת כדי להציג עמדה המתנגדת לפסיכולוגיה אבולציונית. אני עצמי דוקטורנט לפסיכולוגיה חברתית בארה"ב, ואני נמנה על הרוב בתחום שלי, אנשים שחושבים שפסיכולוגיה אבולציונית היא גישה בעייתית מאוד מבחינה מדעית.

    העמדה שלי היא כזו: תיאוריית האבולוציה היא דרך טובה לייצר השערות בפסיכולוגיה, אך אין היא תיאוריה פסיכולוגית. למשל, היא תנבא שיהיו הבדלים ביולוגיים מסוימים בין גברים ונשים, אבל אין ביכולתה להוכיח לעולם את הסיבה להבדלים הביולוגיים האלו.
    לכן כשאתה כותב שעדיין לא הוכחה טענה זו או אחרת בתיאוריית פסיכולוגיה אבולוציונית כזו או אחרת, אתה שוכח לציין שרוב הסיכויים שהיא אף פעם לא תוכח.

    זו הטענה הכי רכה נגד פסיכולוגיה אבולוציונית. כך למשל, כשטענת בתגובה שלך אצל רונן שמחקרים רבים מוכיחים שאנשים מושכים הם סימטריים ועם יחס מסוים בין שוקיים לשאר הגוף, או משהו כזה, ושהסיבה היא שהללו הם הפוריים ביותר, אתה לא מדייק. אכן ישנם מחקרים שמראים שסימטריה נחשבת למושכת (אם כי יש גם מחקרים שחולקים על כך), אבל לא ידוע ההסבר האבולוציוני לכך. הסיבה היא שמאוד קל להציע הסבר אבולוציוני וכמעט בלתי אפשרי להוכיח אותו.

    ייתכן שיש תחומי מחקר שבהם גישה אבולוציונית יכולה לעזור מאוד בייצור תיאוריות שניתן לבחון אותן ולהפריך אותן. אבל בטוח שההסברים האבולוציונים כמעט אף פעם לא ניתנים להפרכה. כלומר, הם לא הסברים מדעיים.

    הטענות הקשות יותר שיש לי נגד פסיכולוגיה אבולציונית פחות מבוססות מזו. אני משער שהגישה האבולוציונית מבזבזת את זמנם של החוקרים בהיפותזות מורכבות בלתי ניתנות להוכחה, ושבמקום זאת הם היו יכולים להשקיע את זמנם בתיאוריות קונקרטיות יותר וברות הפרכה.

    מה שהכי מטריד אותי בפסיכולוגיה אבולציונית היא הכוח הרטורי האדיר של הטיעונים שלה. יש משהו שמאוד משכנע אנשים בחשיבה האבולוציונית. למרבה האירוניה, דווקא טענות אבולציוניות נשמעות מאוד מדעיות למדענים ולהדיוטות. משום מה, אנשים לא מצליחים לזכור שיש הרבה מאוד אלטרנטיבות לכל "סיפור" אבולוציוני, ושיש הרבה יותר מתיאוריית אבולוצייה אחת. אפילו חוקרים שמנסים להסביר איך האבולוציה עובדת באופן כללי, בלי להסיק מסקנות לגבי פסיכולוגיה, רחוקים מלהבין את כל החוקים שלה, ורחוקים אף יותר מהסכמה לגביהם.

  • גיל  On 21/03/2008 at 5:09 pm

    הטענות שאתה מעלה מוכרות והתייחסתי אליהן בהרחבה בפוסטים קודמים. אתה מוזמן לקרוא את הפוסטים הראשונים שלי בנושא שנקראים פסיכולוגיה אבולוציונית א', ב' וג' שמסבירים את שיטות המחקר בתחום (כמובן שיש הרבה מאמרים מדעיים על הנושא).

    אני אתייחס בקצרה לטענה שהעלית ועולה שוב ושוב, שאי אפשר להוכיח שום דבר בתחום. אני אשאל אחרת: האם תיאוריות בפסיכולוגיה חברתית כן מוכחות? כמו בכל תחום במדעי החברה מועלות תיאוריות שונות שנבדקות על סמך הממצאים האמפיריים. חלק מהן הגיוניות יותר מאחרות וחלק לא. אי אפשר להוכיח שום דבר כי אנחנו לא יכולים לבודד משתנים כמו בפיסיקה למשל. עם זאת, בתחומים רבים יש ראיות רבות שמצביעות על זה שתכונה או התנהגות מסוימת היא בעלת בסיס אבולוציוני מוצק והתיאוריה האבולוציוניות מסבירה בצורה הטובה ביותר את הממצאים. אז נכון, אין הוכחה מוחלטת, אבל מתקבלים ממצאים שונים ממחקרים על אנשים בחברה המודרנית, מאנשים בחברות ציידים-לקטים, מחקרי מוח, מחקרים על חיות אחרות וכו' – שכולם מצביעים על כיוון אחד, אי אפשר לומר שאין שום הוכחה. הדוגמא של הסימטריה היא דוגמא טובה מאוד. בהחלט רוב מוחלט של המחקרים מראה שסימטריה בפנים ובגוף נחשבים למושכים מבחינה מינית ומראה את הקשר בין סימטריה לבריאות ו/או פוריות. אני לא חושב שיש היום ויכוח רציני על הנושא הזה (למרות שתמיד כמובן שיש מחקר זה או אחר שמראה להיפך).

    מבחינה תיאורטית גרידא, אין שום סיבה לקבל באורח חד צדדי שבני אדם הם יצור חברתי בלבד בלי שום השפעה ביולוגית. אם מקבלים את התיאוריה האבולוציונית אזי בהכרח יהיו על בני אדם השפעות אבולוציוניות. אלו השפעות אלה, כמה ואיך הן בדיוק משפיעות, אלו נושאים שבהחלט נתונים לויכוח ומתווכחים עליהם שוב ושוב. אני יכול לראות שבתחומים רבים ההסברים האבולוציוניים הרבה יותר טובים מההסברים החברתיים. קח למשל את הנושא של משיכה מינית. תיאוריות חברתיות מסבירות לך שהפכים או אנשים דומים נמשכים וממציאות שמות של תיאוריות שונות להסברים אספקטים שונים של התאהבות, אבל רק התיאוריה האבולוציונית מסבירה גם למה זה קורה ותחת תיאוריה מקיפה אחת מסבירה הרבה ממצאים סותרים לכאורה.

    אני מכיר את ההתנגדויות שיש בתוך הפסיכולוגיה לפסיכולוגיה אבולוציונית אבל זה כבר קרב אבוד. רוב הקהילה המדעית מכירה בחשיבות של תיאוריות אבולוציוניות ויש פירסומים בנושא בכל כתב עת נחשב. אני חושב שעומק התיאוריות והממצאים שתומכים בהן מדברים בעד עצמם.

    מה פסול אגב בתיאוריות אבולוציוניות מתחרות? בפסיכולוגיה חברתית אין תיאוריות שונות שמתחרות זו בזו? אתה מבלבל בין העלאת תיאוריות שונות לאמיתות שלהן. אנשים יכולים להמציא תיאוריות בכל תחום, אבל מה שקובע בסופו של דבר זה עד כמה הממצאים תומכים בתיאוריה זו או אחרת בדיוק כמו בכל תחום מדעי אחר. נכון שלא תמיד קל להכריע ביניהן ויתכן שבחלק מהמקרים לעולם לא נדע, אבל מכאן ועד לפסול תחום שלם בגלל בעיות שקיימות גם בתחומים אחרים, רחוקה מאוד הדרך.

    אגב, מחקרים בפסיכולוגיה אבולוציוניים מופרכים כל הזמן. מספיק לראות את אחוזי הדחייה של מחקרים כאלו מכתבי עת, כמו גם את השינויים שעברו התיאוריות האבולוציונית בעצמן עם השנים. הרבה תיאוריות שנחשבו לנכונות לפני 20 שנה, לא מקובלות היום.

  • Drazick  On 23/03/2008 at 12:57 pm

    מאמר מעניין ומקיף וכיפי לקריאה.

    אבא שלי תמיד אמר לי, שכחה וצחוק אלו 2 המתנות הגדולות שניתנו לאדם.
    שתיהן מאפשרות לשרוד את היום יום…

  • צב מעבדה  On 23/03/2008 at 8:47 pm

    גיל ויוסי,
    מבלי להיכנס למי צודק (אם יש בכלל צודק) שווה לומר שעל פי הגישה הרווחת בפילוסופיה של המדע, שזאת הגישה של קרל פופר, אי אפשר להוכיח שום תאוריה באמצעות תצפית. אפשר לחזק, לאושש, לתמוך או להבדיל לסתור, אבל אי אפשר להוכיח.

    ההמשך של אותה גישה אומר שתאוריות מתפתחות בצורה אבולוציונית.
    הסבר יפה וממצה על הנושא אפשר למצוא במאמר הנפלא של אהרון קנטורוביץ' שנקרא 'יצירתיות עיוורת' (http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=9765), גם הוא התפרסם בגליליאו לפני כ 8 שנים.
    יצירת מופת אינטלקטואלית

  • גרינגרוז טוביה  On 23/03/2008 at 9:49 pm

    איך אפשר להתפרנס מזה הדוד טוביה

  • גיל  On 24/03/2008 at 8:56 am

    שאין שום אפשרות להוכיח תיאוריות, בטח ובטח לא במדעי החברה. אפשר להשוות תיאוריות שונות מבחינת כוח ההסבר שלהן, הניבוי, לראות מי מתאימה יותר לממצאים וכו' ובזה הפסיכולוגיה האבולוציוניות עומדת יפה מאוד.

    אני לא כל כך מסכים שהגישה של פופר היא זו המקובלת במדע ויש איתה הרבה בעיות. הגישה של קון ולקטוש יותר מתארת איך מדע פועל בפועל אבל זה סיפור נפרד.

  • נוי  On 26/04/2008 at 4:22 pm

    לדעתי המאוד בלתי מלומדת, ההומור נובע מאותו מקום בערך שממנו נובעת הסקרנות. מבחינה אבולוציונית, ההומור חשוב בתור הפגנת מודעות לסביבה, העמדה בדעה אחת והנאה אינטלקטואלית טהורה (בעיקר הנאה מהפתעה), הדומה לזו שמפיקים מקריאת מאמר רציני לחלוטין. בנוסף, אני מאמין שחלק מהתכונות הם תרבותיות- מותאמות סביבה לחלוטין, ולעיתים אף נקבעות ע"י האדם (ולא, אני לא עומד להיכנס לוויכוח על בחירה חופשית),וגם אם יש מקור כלשהו להומור זה לא בהכרח מלמד על טבעו של ההומור כיום.

  • אפרת  On 13/08/2009 at 9:39 pm

    הי גיל,
    אחלה מאמר🙂
    הייתי שמחה לדעת באיזה גיליון הוא התפרסם.
    תודה,
    אפרת

  • גיל  On 13/08/2009 at 9:58 pm

    שנה שעברה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 02/12/2009 at 5:56 pm

    במאמר רקע טוב
    A farewell to clowns?
    באינטרנט מסוקר סוון סוובק הנורבגי – Sven svebak
    -והגדרתו להומור; בקצרה :
    באמצעות שאלון SHQ (סקלת הומור) הצליח
    הצליח החוקר לתקף הגדרה בה יש שלושה תחומים:
    1. קוגניטיבי- היכולת לתפוס התלוצצות כמצחיקה
    2. חברתית- היכולת לחיות לצד אנשים מצחיקים (בבית)
    3. אמוציונלי- הנטיה/המוכנות לצחוק

    מחקרים שלו באינטרנט מועטים ויש לגשת אליהם דרך ספריות אקדמיות.

    בהצלחה ובחיוך
    שוקי וייס
    הומורולוג

  • שוקי  On 02/12/2009 at 6:06 pm

    בהתבוננות אופרציונליית איננו יכולים להבין את התכלית של יכולת הומוריסטית
    ואנו נותרים עם השערת השערות.

    לפי נסויים שעשיתי עם קבוצות ובדיקה בשאלון דיווח עצמי לפני ואחרי מפגש בן שעתיים בעל אופי הומוריסטי, קבלתי עליה של תחושת אנרגטיות
    בקרב המשתתפים אפילו אחרי יום עבודה מאומץ.

    ככל שהאוכלוסיה עמה עבדתי היתה מקרב קבוצות העוסקות בשירות האנושי וחשופות יותר לשחיקה,
    כך קבלתי שיפור ממוצע גדול יותר במימד האנרגטי.

    נראה שההומור נועד לקזז את הסטרס בגוף האדם
    ומשמש כפונקציה איזונית.
    אני סבור שההומור מאפשר פסק זמן בסטרס לטובת התאוששות מסטרס שלילי.
    זהו איפה מכשיר המגדיל סכויי השרדות.

    חוש הומור בריא נותן לדעתי אבולוציוני מקדם נוסף של השרדות גבוה יותר ממש כמו יופי, שכן במחקרי רווקות לפחות, יש ביקוש רב לתכונת ההומור אצל בן זוג מבוקש.

    בחיוך
    שוקי

  • גיל  On 02/12/2009 at 6:37 pm

    נפגשנו מספר פעמים והוא מהחוקרים המובילים בתחום ההומור. עם זאת, השאלון שאתה מדבר עליו קצת מיושן ופחות משתמשים בו. אם תכנס לאתר של האגודה הבינלאומית, תמצא שאלונים מודרניים יותר.

    כידוע לך, הומור זה נושא מורכב מאוד וקשה מאוד לתחם אותו בשאלון בודד. גם יכולות להיות לא פונקציות שונות שהקלת לחצים נפשיים היא בהחלט אחד מהם אבל לא היחידה.

    שוקי, אתה עורך מחקרים בהומור בארץ?

  • נילי דור האלה  On 17/11/2010 at 6:38 am

    תודה רבה
    פוסט מצויין – העברתי הלאה לכל התלמידים שלי.
    נילי דור האלה
    מנכ"לית – בית הספר לתרפיית צחוק
    ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
    להורדת מתנה בחינם
    סודות הצחוק – המדריך המעשי כיצד לעזור למטופלים ליצור חיים בריאים, מאוזנים ואופטימיים:
    http://www.laughtertherapy.co.il
    ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
    לבלוג של נילי דור האלה: http://www.nilidorhaella.com
    ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

  • גיל  On 17/11/2010 at 10:56 am

    תודה, נילי, שמח שיכולתי לעזור.

  • גיל  On 13/01/2011 at 3:18 pm

    הילה, אם את קוראת פה שלחי לי שוב אימייל, האימייל שלך שגוי.

  • נאור לוי  On 23/04/2011 at 5:40 am

    היי, פוסט מצוין וכתוב היטב. אם תרצה אשמח לכתוב פוסט אורח על סדנאות צחוק ועל הדרך בה האנשים מגיבים לתפיסה של צחוק ללא נוכחות של הומור.

  • גיל  On 23/04/2011 at 7:40 am

    נאור, אתה יכול לכתוב פוסט אצלך באתר ולשים קישור כאן.

  • מופעי סטנד אפ  On 02/06/2011 at 7:10 am

    תראה, הכי הפתיע אותי הפרק על הומור ובריאות ואני יכול לומר על עצמי שתמיד האמנתי כי הומור וצחוק מאוד טובים לבריאות הכללית ואתה דווקא נתת סיבות להיפוכו של דבר.

    • גיל  On 02/06/2011 at 7:21 am

      ככה זה במדע. לפעמים אמיתות מקובלות לא נתמכות אמפירית.

  • הופעות סטנד אפ  On 14/07/2011 at 2:33 am

    אני חושב שזו אחת הכתבות המעמיקות ביותר שקראתי אודות "תופעת הצחוק" והסיבות ללנוכחות שלו בחיים שלנו

    • גיל  On 14/07/2011 at 9:21 am

      תודה, האם אתה במקרה סטנדאפיסט?

  • Shuki Weiss  On 11/06/2012 at 1:05 am

    מעניין להתבונן בהגדרה העולה מתוך המסורת היהודית למושג "שמחה".
    ההגדרה הינה מאד דיפוזית ומשום כך, בקשתי מבני נועם, לבצע ניתוח על פני כל ספר המידות
    המיוחס לרבי נחמן מברסלב.
    שמחה אין לה כמעט ולא כלום בראיה היהודית עם הומור ובטח לא עם הומור בוטה או משפיל.

    שמחה יכולה לנבוע פשוט מהסתפקות במה שיש לו לאדם והכרת תודה על כך.
    מתברר, בהמשך שפרמטר מרכזי ביצירת שמחה הינו ענווה. היכולת לראות את עצמך כחלק ממערכת גדולה ובפרופורציה לכך.

    עניין הענווה משמעותי מאד, משום שיש לו חלק דרמטי גם בהצלחה המקצועית ובמנהיגות בכלל.

    אני חוזר לרגע להגדרה של פונקציית השמחה.
    אני מלמד ניהול רגשות למנחי קבוצות ועוסק בייעוץ למשפחות סביב מנוף הרגשות.
    מתברר, שבגישת ה- TA מייחסים (ג'ון גייקובס – מצוטט בהנדבוק של ה-TA) לשמחה את פונקציית הרלקסציה והנאה מהקיים- אגב אין למחברים שום קשר ליהדות.

    לבסוף באיחור רב, כי זמן רב לא בקרתי באתר זה, תשובה לשאלתה של נילי בעניין עיסוקי במחקר הומור.
    אני עושה סקריםמיוחדים למען לקוחותי, ולפי הצורך, בודק שיטתית השערות שונות המשרתות את עבודתי :כמרצה , מנחה קבוצות, יועץ ארגוני וכסטנדאפיסט.
    הנה לינק לדף המרחיב על עבודתי:

    http://www.martze.co.il/דף-מרצה/item/שוקי-וויס.html?category_id=3

  • ליה  On 28/03/2013 at 7:17 pm

    הגעתי לכאן כי אין לי חוש הומור…

    • גיל  On 28/03/2013 at 7:23 pm

      ליה, אני בטח שאת נהנית מבדיחות וקומדיות לא?

      • ליה  On 29/03/2013 at 4:42 am

        נכון, לפעמים (אם כי לא תמיד) אני נהנית מבדיחות וקומדיות – אבל האם זה אומר שיש לי חוש הומור? אנשים מאשימים אותי בחוסר חוש הומור כשאני לא נהנית מבדיחה מסויימת ומביעה כעס. ואתה בעצמך כותב "…אדם יכול לשנן מאות בדיחות בעל פה, אך לא ירכוש חוש הומור כתוצאה מכך. אנשים בעלי חוש הומור יודעים לומר את הדבר הנכון בסיטואציה הנכונה, דבר המעיד על אינטליגנציה, רגישות לסביבה, הקשבה ועוד." אז האם אתה חושב שיש בעולם א/נשים חסרי/ות שהם/ן חסרי/ות חוש הומור או שאין א/נשים כאלה? יש א/נשים שמעידים על עצמם שאין להם חוש הומור. למה הם מתכוונים? אולי הם לא מתכוונים לזה שאין להם אף טיפה של הומור אלא לכך שיש להם מעט מדיי חוש הומור בהשוואה לרוב הא/נשים?

      • Shuki Weiss  On 29/03/2013 at 5:58 am

        הי ליה וגיל
        אם יורשה לי להגיב, בהחלט לא במקום גיל, אני עוסק בנושא זה שנים לא מעטות בעקר באופן פעיל בשיפוץ ושחזור ויצור בדיחות ומשחקי מילים.
        אולם בצד המחקר אני מגלה, וגיל שיקף זאת היטב במאמר למעלה, שההומור הוא רב מימדי.
        יכול להיות שבמימד מסוים כמו יכולת מילולית את ממש תותח (רק רגע, עוד אל תירי) וכנ"ל ביצירתיות, לעומת זאת זהוי ההזדמנות להכניס חידוד מילולי, לא כל כך מתורגל אצלך. באופן זה יכול להיות שמימדים שונים אצל אנשים שונים הינם בעלי עוצמה שונה במרחב הרב מימדי הקרוי הומור.
        מה שהפתיע אותי בדבריך שאת יכולה לכעוס בהקשר של בדיחה (ואני מניח שחלקן תפלות או לא מוצלחות ואף בוטות).

        אני מבקש כאן להודות ולאחל מועדים לשמחה לכל משתתפי הבלוג ובראש וראשונה לבעליו , נותן האכסניה על תרומתם לקדום תחום ההומור.
        אישית, מסתפק בהפקת עלון הומור היוצא לאור בערךל אחת לחודש, ומופץ חינם ללקוחותי ,משפחתי וחברי, ולכל דורש המעביר שם מלא וכתובת אי מייל.

    • ליה  On 29/03/2013 at 7:07 am

      שלום שוקי, וראשית כל – תודה על ההתייחסות.
      לעצם העניין: כתבת שזה מפתיע אותך שאני יכולה להגיב בכעס בהקשר של בדיחה. אני בהחלט יכולה להתרגז מבדיחה. אני לא מתרגזת סתם מכל בדיחה שאיננה מוצלחת בעיניי אלא מבדיחות שפוגעות ברגשות שלי. בגלל זה לא מעט אנשים אומרים שאין לי חוש הומור. אומרים שאני לוקחת דברים קשה מדיי במקום לקחת אותם בקלות, לוקחת באופן אישי. אילו לא הייתי לוקחת באופן אישי בדיחות מסוימות שלא מוצאות חן בעיניי, הן כנראה לא היו מרגיזות אותי, ואז אולי אנשים לא היו אומרים עליי שאני חסרת חוש הומור.

      • Shuki Weiss  On 29/03/2013 at 8:32 am

        הי ליה
        אני עוסק לפרנסתיבפתרון בעיות מחזוריות בין אנשים בארגון ובמשפחה . בהקשר זה אני נדרש לעיתים קרובות לסוגיה של ניהול רגשות.
        אם הבנתי נכון את נעלבת מהבדיחה הלא מוצלחת.
        אני מכיר את התופעה, ואני שואל האם זה שונה מאשר להיעלב מהערה לגבי שערותיו'קרחתו של אדם או מהעור ממנו עשויים נעליו.

        הקו המדריך בהתערבות שלי במצבים שבהם פרטנרים בעבודה או בני זוג מתארים מצב היעלבות הוא לברר מהו הרגש המתעורר בעת ההיעלבות.
        ואני יודע שישנן רגשות שונות אצל "נעלבים" שונים.

        המעניין הוא שאני מוצא, בד"כ שהרגש העולה בסיטואציה כזו אצל
        הנפגע,
        אינו רגש אוטנטי.
        זה מצריך מיומנות מוסימת להצליב חיוויי גוף של הפרט עם הדיווח הנמסרים במילים, ורק אז לברר/להחליט איזה רגשות
        מצויים מתחת לרגש הגלוי במצב.

        הנחת עבודה שלי היא שרגשות שאינם רגשות יוד משקפים חיפוי לרגש מוסתר שהוא האוטנטי.
        מועדים לשמחה

      • גיל  On 29/03/2013 at 9:23 am

        ליה, כמו ששוקי כתב, חוש הומור הוא מושג עם הרבה מימדים. זה יכול להתבטא בזה שאותו אדם לא מספר בדיחות או לא צוחק אף פעם מבדיחות. עצם העובדה שאת צוחקת לפחות מחלק מהבדיחות מראה שיש לך חוש הומור. הוא אולי שונה מאחרים ומאוד מיוחד אבל אין בזה שום פסול. את פשוט צריכה למצוא את הנישה שלך. במקרה שלך זה בכלל לא קשור להומור אלא לאישיות הרגישה שלך ואכן יש קשר הדוק בין תכונות אישיות שונות למימדים השונים של ההומור. כל מה שאת צריכה הוא פשוט לטפח ולחפש את הדברים שכן מצחיקים אותך ולהשתדל להמנע מאלו שלא.

      • ליה  On 29/03/2013 at 10:53 am

        שוקי –
        מסכימה שאין הבדל בין בדיחה שמרגיזה/מעליבה אותי באופן אישי לבין הערה מרגיזה/מעליבה על שערות/קרחת/וכו'. וגם לא חשבתי מלכתחילה שזה שונה. אבל אנשים שאומרים שאין לי חוש הומור, חושבים כנראה שלא צריך לקחת באופן אישי ולהיעלב מבדיחה שדורכת על יבלות/פצעים רגשיים. בדיחה היא דבר שצריך לקחת בקלות ומי שלוקח/ת אותה קשה אין לו/ה חוש הומור. אני חוששת שלא הבנתי מספיק את המשך דבריך על רגשות אוטנטיים ורגשות לא אוטנטיים.

        גיל –
        אתה כותב שהעובדה שאני צוחקת מבדיחות מסוימות מראה שיש לי חוש הומור. האם זה אומר שאתה חושב שאין כמעט בעולם א/נשים שהם/ן לגמרי חסרי/ות חוש הומור? ואפרופו האישיות הרגישה שלי, יצא לי לפגוש אנשים מאוד רגישים ופגיעים, כאלה שנוטים להיעלב ולהיפגע, שיש להם חוש הומור מעולה! אלה אנשים שבאמת יודעים להתמודד יפה עם החיים בעזרת הומור וזה עוד דבר שאני לא יודעת. אתה אומר שאני פשוט צריכה למצוא את הנישה שבה אני טובה ולטפח אותה. כמובן שעדיין לא מצאתי את נישה כזאת. אני יודעת על תחומים מסוימים שבהם אינני טובה (למשל בנישה המילולית – מילים לא באות לי בקלות בכלל וגם לא בנוגע להומור). אני לא מוצאת תחום שאני טובה בו ולא בטוחה שיש תחום כזה.

      • Shuki Weiss  On 30/03/2013 at 5:39 am

        הי ליה
        למיטב ידיעתי יש שש רגשות יסוד . אלו מתוקפים במחקר ע"י נוירוביולוגים וחוקרי מוח מדיסציפלינות בין תחומיות אחרות.
        אדם יכול לפחוד כי יש יסוד מוצק לפחדיו הממוקדים למשל בגלל איחור בטיסה אדם מתחיל לפחוד מההשלכות של האיחור, לכשיגיע ליעדו.
        אבל הביטי הרגשי בשדה התעופה של אנשים מאותה טיסה, המקבלים ברמקול או בלוח הטיסות היוצאות את המידע על האיחור מגוון.
        אנשים שונים מגיבים באורח שונה זה מזה על אותו גרוי עצמו.
        חלק פוחדים ומבטאים חשש ממה שזה יוליד בהגעתם.
        אבל יש שכועסים, יש שהופכים עצובים ויש כאלו שלסתם נתלית מטה בהבעת הפתעה אדירה. וכמובן ימצא מישהו שיאמר שהמצב מגעיל אותו.

        מה שמשונה במצב זה הוא, שבעוד הראשונים מגיבים עם רגש אוטנטי, השאר מגיבים ברגש נלמד (מזויף- לא כי הם משחקים אותה, אלא כי הם הותנו להגיב כך במקום לבטא פחד בעת גדילתם).
        הרגש הנלמד "מחפה" או מסתיר את הרגש האמיתי.
        רגש שאינו קשור לפונקציה שלו (כן לרגשות יש תכלית- הפחד עוזר לנו להתכונן לעתיד)- חשוד כלא אוטנטי. עוד רמז לכך עשוי להמצא בעוצמה הלא פרופורציונלית של הרגש המבוטא ביח לגרוי.

        היעלבויות ושאר שמות רגש עמומים כמו אכזבה מהווים לעיתים קרובות רמז לתגובה עם רגש לא אוטנטי.עדיין אדם יכול לנקוב בשם רגש יסוד ובכ"ז "להשתמש" במערך הרגשי שלו באופן שתיארתי.

        המשמעות המיידית בעבודה עם רגשות לא אוטנטיים היא קושי (יחסי) בפתרון בעיות. רגשות אוטנטיים מאפשרים לבני אדם לקבל טוב יותר החלטות ולפתור בעיות.
        המשמעות המשנית היא הקרנת חוסר אוטנטיות.לכך הקרנה על האופן בו האחר תופס את האמינות שלנו.
        אינני מדבר חלילה על שקרנות.
        אני מדבר למשל על גרימת תחושת אשם למספר הבדיחה (או תחושה של סחיטה רגשית) כשבמקום לצחוק או לבטא בנועם דיעה ענינית על כך שהשומע מסתייג מבוטות הבדיחה או תיפלותה, אדם גוער באחר על הפגיעה הרגשית שנגרמה לו משמיעתה.
        אני משער, שלא פעם חש שכעסו של האחר עליך כשאמרת/עשית משהו (לאו דווקא בהקשר הומור), אינו תואם למצב או למעשיך.חשבי איזה רגש זה עורר בך?
        אם חשת תחושת בטן כזו- עמדת מול כעס לא אוטנטי.

        כ"כ אינני מדבר על הצד הנורמטיבי כי זה לא מענייני לשפוט את הזולת.

        לנוחותך מצרף את האי מייל שלי:
        wjclass@gmail.com
        מועדים לשמחה
        שוקי

      • גיל  On 29/03/2013 at 11:20 am

        אכן כך, ליה. תתקשי למצוא אנשים בלי חוש הומור! אלא אם כן האדם סובל מהפרעה או נזק מוחי, סביר שהוא נהנה מהומור כלשהו, בזמן זה או אחר. ואכן את רומזת לפונקציות שונות של הומור. יש אנשים שמשתמשים בהומור להתמודד עם בעיות וקשיים גם אם הם רגישים מאוד, בעוד אחרים נוטים להעלב יותר בקלות. האם את לא מצליחה להתמודד לפעמים עם קשיים דרך הומור? זה משהו שאפשר ללמוד ולהתאמן עליו.

        אני משוכנע שיש תחומים שאת טובה בהם ובטח בכל הקשור להומור. יש הרי כל כך הרבה סוגים של הומור, החל מהומור ויזואלי, סלפסטיק וכלה בהומור מתוחכם ופילוסופי. אני ממליץ לך להסתכל על קריקטורות שונות, למשל אלו של גארי לארסון בfar side. זה הומור לא מעליב בכלל ומאוד אינטליגנטי. את יכולה לגגל את השם שלו ולראות דוגמאות. את גם יכולה להכנס לאתר של The New Yorker שם יש להם שפע של קריקטורות שהמגזין ידוע בהם והם די מתוחכמים. לא כולם יהיו הטעם שלך אבל אני בטוח שתמצאי שם דברים מעניינים.

  • ליה  On 30/03/2013 at 9:57 am

    גיל, כפי שאמרתי קודם אני לא מצליחה ולא יודעת להתמודד עם קשיים דרך הומור. יש לי הומור רק כשטוב לי ומצב הרוח שלי חיובי, לא כשרע לי או כשאני נתקלת בקשיים. וזה בהחלט דבר שחשוב ללמוד אותו – איך להתגבר על קשיים ועל מצבים קשים, ובעיקר על מצבי רוח רעים בעזרת הומור. אני רק לא יודעת איך אני יכולה ללמוד את זה.

    אתה לא מכיר אותי ובכל זאת משוכנע שיש תחומים שבהם אני טובה בכל הקשור להומור. אני מבינה שאתה מאמין שאין אדם שלא יכול להיות טוב במשהו, ושלא יכול למצוא לו נישה הומוריסטית שבה הוא יכול להצטיין. אני פסימית וחושבת שיש אנשים שלא יכולים למצוא להם נישה הומוריסטית שבה הם מצטיינים – כי פשוט אין.

    • גיל  On 30/03/2013 at 10:02 am

      ליה, את לא חייבת כמובן להשתמש בהומור כהתמודדות. כל אחד משתמש בו בצורה שמתאימה לו. אני אכן לא מכיר אותך אבל את בעצמך מספרת שאת נהנית מהומור מסוים במצבים מסוימים אז זה כשלעצמו פוסל את האפשרות שאין לך חוש הומור. הוא אולי לא תדיר כמו אצל אחרים אבל עדיין קיים.

      • ליה  On 30/03/2013 at 3:40 pm

        אבל שימוש בהומור כהתמודדות עם קשיים עוזר בחיים ולכן כדאי לי מאוד ללמוד את זה! כמובן שאני לא חייבת אבל אני בהחלט רוצה – זה פשוט עוזר והלוואי שידעתי איך להשתמש בהומור כדי להתמודד עם קשיים ועם מצב רוח רע.

      • גיל  On 30/03/2013 at 3:42 pm

        את יכולה לנסות ללמוד את זה אבל לא זה מה שיקבע אם יש לך חוש הומור או לא.

  • ליה  On 03/04/2013 at 12:26 pm

    אתה אמרת קודם שקשה למצוא אנשים בלי חוש הומור. אני מבינה שכל מי שמסוגל לצחוק מבדיחה כלשהי או לצחוק במהלך צפייה בקומדיה הוא בעל חוש הומור. אבל אנשים רבים נוהגים להגיד על אנשים מסויימים שאין להם חוש הומור גם אם אותם 'חסרי חוש הומור' צוחקים מבדיחות ומקומדיות. מן הסתם כשהם אומרים שיש גם אנשים חסרי חוש הומור בנוסף לאנשים בעלי חוש הומור הם מתכוונים למשהו אחר מאשר אתה מתכוון במילים חוש הומור.

    • גיל  On 03/04/2013 at 12:31 pm

      נכון, התפיסה של אנשים לגבי מי יש לו או אין לו חוש הומור לא ממש מבוססת. לפעמים מתכוונים שמישהו לא צוחק מהבדיחות שלהם או שלא מספר בדיחות אבל כאמור, קשה באמת למצוא מישהו בלי חוש הומור.

      • Shuki Weiss  On 03/04/2013 at 10:53 pm

        הי גיל וליה
        מבקש להדגיש את דבריך גיל בכך שכשפרט אומר על האחר שאין לו חוש הומור , אפילו הקביעה מבוססת יש לו תועלות פנימיות מעצם האמירה.
        באמירה זו הוא "מוריד" את הזולת בעיני עצמו ובעיני אחרים ססובבים, וזוכה "בכאילו" להגיה עצמו.
        לתופעה זו אני קורא התנשאות.
        שהרי איש לא הזמין ממנו חלוקת ציונים לזולת.

      • גיל  On 03/04/2013 at 11:52 pm

        אכן כך.

      • ליה  On 04/04/2013 at 3:51 am

        עליי אומרים הרבה מאוד אנשים שאני חסרת חוש הומור. זה אומר שהם מתנשאים כלפיי?

      • גיל  On 04/04/2013 at 9:12 am

        בהחלט. את לא צריכה לתת לאחרים לקבוע מי את ומה את שווה.

  • mm  On 25/03/2016 at 6:22 pm

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: