אסתטיקה אבולוציונית: החשיבות של טבע ונופים לבני האדם

השאלה למה אנחנו מוצאים דברים מסוימים כיפים, ולמה אנחנו נמשכים אליהם העסיקה פילוסופים והוגי דיעות מאז ומעולם. האם היופי נמצא בעיניי המתבונן, באובייקט עצמו או באינטרקציה בין הצופה לאובייקט שמעניקה לו משמעות חדשה? ישנה תורה פילוסופית שלמה שנקראת אסתטיקה שעוסקת בנושא הזה בלבד.

בשנים האחרונות יש יותר ויותר מחקרים שעוסקים בנושא האסתטיקה מבחינה אבולוציונית. ההנחה הבסיסית של העוסקים בתחום היא שיופי אינו מאפיין שרירותי ובני אדם נמשכים ליופי ושואבים ממנו עונג בגלל שהמשיכה הזו מעניקה להם יתרונות אבולוציוניים מסוימים. כתבתי פעמים רבות בעבר על יופי חיצוני אצל בני אדם. חלקים גדולים ממאפייני היופי האנושי קשורים קשר הדוק לפוריות ולבריאות. כך למשל סימטריה בפנים ובגוף מעידה על כך שהאדם לא סבל ממחלות התפתחותיות שונות או תאונות ולכן הבריאות שלו טובה. יחס מותניים ירכיים אצל נשים קשור לפוריות האישה, כמו גם מאפיינים שונים המעידים על גוף צעיר (עור חלק, שיער לא אפור וכו’'). בגלל ההבדלים בתקופות הפוריות ומחיר הרבייה שהינו גדול יותר אצל נשים, מאפייני היופי האנושי לא מתחלקים שווה בשווה ויש דגש גדול יותר על יופי נשי.

יופי חיצוני הוא רק מרכיב אסתטי אחד שעוצב על ידי האבולוציה אבל האסתטיקה האנושית משתרעת על פני תחומים נרחבים כמו ריח, תנועה (ריקוד), מוסיקה, סיפורים ועוד. על פי הגישה הזו, הרגש שמעורר בנו משהו יפה הוא אדפטציה פסיכולוגית שגורמת לנו לרצות יותר מאותו הדבר. היופי הזה מושך אותנו למקומות או לעשות דברים שיעלו את הסבירות לשרוד או להתרבות, בעוד דברים מכוערים מוביל להכחדה ומיעוט הזדמנויות או אפשרויות למצוא בני זוג ולהתרבות. אוכל הוא דוגמא טובה לכך. אנחנו אוכלים דברים מסוימים ולא אחרים ופיתחנו אהבה לאוכל כי הוא ברובו מזין ועתיר קלוריות. דברים רעילים ומסוכנים אינם טעימים לנו. עם זאת, הנטייה לאהוב אוכל עתיר סוכר ושומן מובילה היום לתוצאות לא רצויות כי הוא מצוי בשפע גדול הרבה יותר ממה שהיה בעבר ויכול להוביל להשמנה. אוכל הוא דוגמא טובה לאהבה למשהו שנגיש היום יותר מבעבר ושמוביל לתוצאות לא רצויות. יש גם את הדוגמאות ההפוכות, משיכה למשהו שאנחנו לא מקבלים מספיק כיום שיכולה להזיק באותה מידה. הדוגמא הטובה לזה היא המשיכה שיש לנו לטבע ונופים מסוימים, תחום שנוגע לכל אחד ואחד מאיתנו ויכול מסתבר, להיות בעל השלכות מרחיקות לכת.

כתבתי בעבר שיש לבני אדם נטייה ברורה להעדיף נופים מסוג מסוים על פני נופים אחרים. בעיקר, יש לנו העדפה לנופים שמילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה האבולוציונית שלנו וכאלו שהיוו חלק אינטגרלי מהסביבה שלנו בסוואנה. שדות ירוקים, עצים, מעיינות נובעים, אגמים, נהרות, נחלים, וחיות – כל אלו מהווים מאפיינים אוניברסליים שאנשים בכל העולם חושבים שהם יפים יותר. אפילו אנשים שגדלו במקומות שונים לגמרי נמשכים לנופים הללו בבגרותם. זה יכול לבוא לידי ביטוי ברצון לגור או להסתובב במקומות הללו או לפתח העדפה לציורים וצילומים שכוללים את המאפיינים הנ”ל, בהשוואה לנופים טבעיים אחרים כמו מדבר, או נופים אורבאניים של בניינים ואספלט. הבעיות מתחילות כשיש חוסר התאמה בין ההעדפות למה שרואים בפועל.

סטיבן קפלן הוא אחד החוקרים הבכירים בעולם לנושא של אסתטיקה אבולוציונית, במיוחד בכל הנוגע להשפעות שיש לנופים וסביבה טבעית על פעילות המוח שלנו. במחקרים שלו הוא חושף נבדקים מסוימים לנוף טבעי בעוד נבדקים אחרים אינם נחשפים אליו וכך הוא בודק את ההשפעות שיש לחשיפה לטבע על התיפקוד של אנשים בהקשרים שונים. למשל, במחקר אחד קבוצה אחת של נבדקים טיילה בגן בוטאני וקבוצה אחרת הלכה בדאונטאון של העיר אן ארבור (מקום סואן מוקף בניינים גבוהים). לאחר מכן התבקשו כל הנבדקים לבצע משימה קוגנטיבית קשה. הם שמעו רצפים של ספרות והתבקשו לחזור עליהן בסדר הפוך (3-9 ספרות כל פעם). הנבדקים שנחשפו לנוף הטבעי ביצעו את המטלה הזו טוב יותר בצורה ניכרת. נראה שהליכה בטבע גורמת לנו להרגיש נינוחים ורגועים, מה שמשפיע לטובה על הביצועים הקוגנטיביים שלנו (את המחקר ניתן לקרוא במלואו פה). מחקרים נוספים דומים מצאו שחשיפה לטבע יכולה לעזור לחולי סרטן להתמודד טוב יותר עם מחלתם ואף להפחית עצבנות בכבישים.

קפלן ואחרים הלכו צעד אחד קדימה וחקרו גם את הקשר בין חוסר חשיפה לטבע לאלימות. אם חשיפה לנופים טבעיים מרגיעה אותנו אז הגיוני לחשוב שמחסור בגירויים טבעיים יוביל ליותר עצבנות ואף לאלימות. מחקר מרתק בחן את הנושא בצורה מקורית ביותר. החוקרים הלכו לבית דירות ציבורי בשיקאגו ובחנו את הנוף הנשקף מחלון הדירות של 145 נשים שהתגוררו בו. מהבחינה הזו למרות שהמחקר היה מתאמי הדירות סיפקו סביבה טבעית וקבוצת ביקורת אקראית דה פקטו. חלק מהנשים גרו בדירה שממנה נשקפו “כיסים” ירוקים שכללו עצים ופארק עם דשא, בעוד אצל אחרות מה שנשקף מהחלון היה קיר בטון. החוקרים מצאו שנשים שהחלון שלהם פנה לנוף הירוק היו תוקפניות ואלימות פחות מאלו שהשקיפו לבטון (כפי שבא לידי ביטוי למשל בצורה שבה הן פתרו סיכסוכים עם אחרות). בנוסף, במחקר המשך על 169 ילדות שהתגוררו באותו בית דירות, ילדות עם נוף ירוק ביצעו טוב יותר משימות הבוחנות שליטה עצמית גדולה. הן יכלו להתרכז טוב יותר במשימות, היו פחות אימפולסיביות ויכלו לדחות בקלות רבה יותר סיפוקים בהשוואה לילדות שגרו עם נוף לא טבעי.

לכל המחקרים הללו יש השלכות מאוד פרקטיות. אם נסיעה עם רקע של נופים ירוקים בדרך משפרת את הסובלנות של נהגים על הכביש, אפשר אולי לנסות לתכנן כבישים שיעברו דרך נופים כאלו, או ששווה לבחור במסלולי נסיעה ירוקים יותר גם אם הם אולי ארוכים יותר. דוגמא אחרת למחקר שהוביל למשהו מעשי הוא מחקר קלאסי שפורסם לפני יותר מ-25 שנה בכתב העת סיינס. המחקר מצא שמנותחים שהחלון בבית החולים השקיף על נוף טבעי שהו זמן קצר יותר בבית החולים, נדרשו למשככי כאבים קלים יותר ואפילו סברו שהאחיות שטיפלו בהם היו נחמדות יותר, בהשוואה למנותחים שצפו בנוף של בניין. בעקבות המחקר הזה נבנו כמה בתי חולים עם חלונות לנוף.

כמובן שהעולם המודרני מציב אתגרים לחובבי הטבע בדמות עוד ועוד בטון ובניינים. יש כאלו שחושבים שהדבר הרסני במיוחד אצל ילדים שלא משחקים מספיק או חסרי אינטרקציות עם הטבע, והסבורים שילדים היום סובלים מ“אוטיזם תרבותי”. ריצ’ארד לאב הוא המייצג הבולט של הגישה הזו וטבע את המונח הפרעת חוסר בטבע (Nature deficit disorder). על פי הגישה הזו, ילדים בעולם המודרני מרוחקים מדי מהטבע ומבלים הרבה פחות זמן בחוץ מבעבר ולכן סובלים מהפרעות שונות כמו הפרעות קשב, דיכאון, חרדה, מחסור ביצירתיות, השמנת יתר, ועוד. ילדים סובלים ממה שהוא קורה לו “מיסוך” שמפריד אותם מהטבע. בארה”ב למשל, יש ירידה בולטת במספר המבקרים בפארקים הלאומיים לעומת עלייה גדולה בזמן שבו ילדים מבלים בבית, בעיקר מול המחשב, הטלביזיה או קונסולת המשחקים החביבה עליהם. הוא הקים ארגון שיש לו סניפים רבים ושנועד לחזק את הקשר בין ילדים לטבע על ידי עידודם להתוודע לטבע. זה כולל טיולים, צפרות, דייג אבל גם משחקים שונים בסביבת משחק לא מובנית וקרובה לטבע (כמה ילדים מטפסים היום על עצים?). ראיון מרתק איתו אפשר לקרוא או לשמוע בפודקאסט פה.

ואי אפשר שלא להזכיר גם את הביופליה, מושג שנוי במחלוקת שטבע האנטומולוג והביולוג אדוארד וילסון ומשמעו היא הנטייה האבולוציונית של בני אדם להיקשר לטבע ולמערכות חיים אחרות. וילסון טוען שהנטייה לאהוב את החיים או דברים חיים היא תוצר של ברירה טבעית ושל חיים עם חיות אחרות בטבע (למרות שהיא מעודנת על ידי התרבות). היא באה לידי ביטוי ברצון הבסיסי של כולנו לחיות, אבל גם בנטייה לאהוב למשל תינוקות של יונקים אחרים ולחשוב שהם חמודים, או לאהוב חיות ששירתו אותנו או חיו איתנו בהרמוניה במהלך האבולוציה. הנטייה הזו עוזרת לנו, כמו גם ליונקים אחרים לשרוד ויכולה להסביר למשל למה אנשים מסכנים את חייהם כדי להציל את החיות האהובות עליהם. במובנים רבים, ביופיליה היא ההפך הגמור מפוביות שגם הן תוצר אבולוציוני. בעוד הפוביות מעלות רגשות שליליים מהטבע (פחד מנחשים או תחושות גועל מחרקים), ביופיליה מעלה רגשות חיוביים.

*התמונות בפוסט הן תמונות אישיות שיצא לי לצלם בטיולים שונים. בתקווה שזה הוביל לקריאה רגועה ויגרום לתגובות נינוחות.