הרעיונות המעניינים ביותר של השנה

כמדי שנה, מקבץ בחודש דצמבר המגזין של הניו יורק טיימס את הרעיונות הטובים ביותר של השנה. השנה זו השנה השביעית לאוסף הזה, וכתמיד הוא כולל בתוכו רעיונות ביזאריים יותר ופחות מתחומים שונים, בדגש על רעיונות מדעים. אפשר לקרוא על כל 70 הרעיונות בקישור הבא (יתכן שנדרשת הרשמה קצרה). על רעיון אחד, רעיון מספר 34, כתבתי לפני למעלה מחודשיים כשהוא התפרסם לראשונה. מדובר במחקר על הקשר בין הטיפים במועדון חשפנות למחזור החודשי. למי שמעוניין לדעת איך בכלל עלה הרעיון למחקר (וגם כדי לראות איך רעיונות מדעיים עשויים לצוץ לראשונה בראשם של החוקרים), מוזמן לקרוא את הסיפור שעומד מאחוריו. המחקר הזה קיבל תשומת לב רבה בתיקשורת והתייחסו אליו בהרחבה במגזיני מדע פופולארי שונים. מחקר נוסף שהוזכר כאן מופיע גם הוא בין הרעיונות. הרשימה הבאה כוללת 10 רעיונות אחרים שנראים לי מעניינים. 

חשיבות העמימות בדייטים

כל מי שאי פעם הלך לדייט מכיר את התופעה. השיחות בטלפון שקודמות למפגש או ההתכתבויות באימייל ובמסנג'ר יכולות לגרום לכם להתאהב בצד השני בלי לראות אותו בכלל. הסיבה המרכזית לכך היא, שבקשר וירטואלי אנחנו מפעילים רק חושים בודדים בהערכה של בן הזוג הפוטנציאלי ומסתמכים על מידע חלקי ביותר. מכיוון שנפשנו כל כך חפצה בדייט, יש לנו נטייה לפרש כל מידע חלקי או עמום בצורה המיטיבה איתנו. כך למשל, קול מתוק מפורש כמעיד על יופי חיצוני (משהו שהוא לא חסר בסיס לחלוטין מסתבר), צחוק מהצד השני מפורש כמשיכה וכו'.

מחקר חדש מצא אישוש מדעי לכך. על פי המחקר אנחנו מפרשים בצורה אופטימית מידע דו משמעי כך שייטיב עימנו. ככל שאנחנו מכירים מישהו טוב יותר, אנחנו לומדים להכיר את החולשות שלו ולמעשה אוהבים אותו פחות. המחקר השווה הערכות של אנשים לפני ואחרי הדייט ומצא פערים גדולים בין השניים. אנשים נטו לפרש לא נכונה דברים שנאמרו או נכתבו על ידי הדייט שלהם לפני הדייט. כך למשל, אם מישהו מעיד על עצמו שהוא אוהב פעילויות מחוץ לבית, קל לדמיין אותו בתור השותף המושלם לסקי. רק אחרי שמדברים איתו פנים אל פנים מתברר שהוא בעצם התכוון לחוף נודיסטים. ברגע שמתגלה פער כזה אפילו פעם אחת, מייד שאר הדברים שלמדנו על אותו אדם יתפרשו בצורה שלילית והסיכוי לדייט מוצלח צונחים.

עודף מידע לא רק מפריע לדייטים אלא גם משפיע לרעה בתחומים אחרים. כשהחוקרים הציגו בפני נבדקים רשימה אקראית של תכונות וביקשו מהם להעריך עד כמה ימצא חן בעיניהם אדם עם תכונות אלו, הם גילו שככל שהנבדקים נחשפו למספר תכונות רב יותר, כך ירדה ההערכה שאנשים אלו ימצאו חן בעיניהם.

חתולים מחשבים את קיצנו לאחור?

על פי המרכז לבקרת ומניעת מחלות בארה"ב, יתכן שבמוחם של 60 מיליון אמריקאים שוכן טפיל שמשפיע על התנהגותם כך שגדלים סיכוייהם להיטרף על ידי חתול. הטפיל, Toxoplasma gondii, תוקף חיות שונות אבל מתרבה רק במערכת העיכול של החתול. אחרי שהוא מתרבה, הוא מופיע בצואת החתול ויכול לעבור לפונדקאי אחר בטעות או בכוונה. כאן מגיע החלק המעניין: מכיוון שהטפיל יכול להתרבות רק בקיבת החתול, יש צורך להחזיר אותו אליו בצורה זו או אחרת. זו הסיבה שהטפיל פיתח אסטרטגיה אבולוציונית שעוזרת לו לחזור לקיבת החתול, או במילים אחרות הפונדקאי צריך להיטרף על ידי החתול.

איך זה קורה? עדיין לא ברור עדיין. אצל עכברים נמצא כי הטפיל גורם להם להימשך לריח השתן של חתולים מה שמגדיל את הסבירות שהם יאכלו על ידם. אחת ההשערות היא שטפיל כזה ששוכן במוח של בני אדם גורם להם להימשך לחתולים, כמו גם להיות מחוסנים לריח השתן שלהם. לכן המיתוס של הזקנה שחיה עם הרבה חתולים אולי לא כל כך מופרך אחרי הכל. מה שכן ברור הוא שלאנשים הנגועים בטפיל יש רפלקסים איטיים יותר מאנשים אחרים, והם בעלי סיכויים גדולים פי 2.5 להיות מעורבים בתאונות דרכים. המחשבה כי חתולים טורפים בני אדם אינה כל כך מופרכת מבחינה אבולוציונית. חתולים בויתו רק לאחרונה מבחינה אבולוציונית וחתולי פרא בהחלט תקפו בני אדם בזמנים קדומים יותר ואפילו היום.

מותו של משחק הדמקה

משחק הדמקה קיים בצורתו המודרנית מהמאה ה-16, למרות שידוע שגירסאות מוקדמות שלו שוחקו על ידי המצרים לפני 3000 שנה. אבל עכשיו הכל נגמר. ביולי, ג'ונאתן שייפר, מדען מחשב מאוניברסיטת אלברטה בקנדה הכריז, שאחרי שהריץ תוכנת מחשב כמעט ללא הפסקה במשך 18 שנה, הוא חישב את כל המשחקים האפשריים (39 טריליונים). הוא הגיע גם לתובנה שמשחק הדמקה הוא משחק של תיקו, אם שני הצדדים משחקים משחק חף משגיאות (בדומה לאיקס, מיקס דריקס).

אחת ההשלכות של זה היא שהתוכנה שלו יכולה לשחק דמקה בלי להפסיד (ולרוב לנצח). למי שמעוניין לנסות את כוחו כנגד התוכנה (כמו גם נגד תוכנות למשחקי לוח פופולאריים אחרים שהוא המציא) יכול לעשות זאת בקישור הבא. בניגוד לתוכנות אחרות שמנסות לחקות את האינטואיציה האנושית, שייפר בנה את התוכנה שלו כך שהיא תריץ את כל המהלכים האפשריים. השיטה הזו אמנם איטית אבל יעילה. ברם,שיטה זו לא מעשית לתוכנות שחמט מכיוון שמספר האפשרויות במשחק השחמט גדול לאין שיעור מזה של הדמקה.

לחיצת יד וסקס אפיל

האם לחיצת יד יכולה לנבא את ההצלחה של הדייט שלכן? הפסיכולוג האבולוציוני גורדון גאלופ מאוניברסיטת אלבני בניו יורק סבור שכן. מחקר חדש שלו מצא שלעוצמת לחיצת היד יש קשר לפוריות הגברים. מתברר, שגברים עם לחיצת יד חזקה בריאים יותר מגברים עם לחיצת יד חלשה יותר. הם חיים זמן רב יותר ומבריאים מהר יותר ממחלות שונות. יש להם גם פחות נכויות, צפיפות עצם גבוהה יותר ופחות שומן. יש קשר הדוק בין חוזק לחיצת היד לרמות גבוהות של טסטוסטרון, הורמון הידוע כקשור לבריאות כללית ופוריות אצל גברים (כמו גם למספר הפרטנריות המיניות וגיל צעיר יותר להתנסות מינית ראשונה, נושאים שכבר כתבתי עליהם בעבר). סברה אפשרית היא שלחיצת יד חזקה הייתה קשורה ליכולת צייד טובה של הגבר כמו גם ליכולת להגן על בת הזוג הפוטנציאלית, תכונות אטרקטיביות לאותה בת זוג.

אצל נשים, מצא גאלופ שלחיצת היד הייתה חזקה יותר בזמן הביוץ, משהו שקשור אולי לאסטרטגיה של הגנה מינית. בזמני הפוריות נשים חשופות יותר לתקיפות מיניות ולחיצת היד החזקה היא סממן משני להגדלת החוזק הפיסי שיכול למנוע תקיפות אלו. בכל מקרה, אין יותר מדי מה לעשות בנוגע לזה וקשה מאוד לשפר את חוזק לחיצת היד. עוצמת לחיצת היד נובעת בעיקר מהשפעות גנטיות. גנים מסוימים מגדילים את רמת הטסטוסטרון היחסית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו.

האם צריך להטיל מיסים גבוהים יותר על אנשים גבוהים?

בהחלט כן, סבור גרג מאנקיב, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטה הרווארד. מודלים כלכליים שעוסקים במיסוי גורסים שמס אופטימלי הוא כזה שאינו פוגע בחירות הכלכלית של האנשים. על פי ההיגיון הזה, משלם המיסים מנסה להימנע מעונשים שכרוכים בהעלמת מס, ולכן כל רווח שאינו קשור למאמץ אישי הוא בעל עניין למדינה מטילת המיסים.

גובה הוא דוגמא קלאסית לכך. ידוע זה מכבר שגובה נמצא במתאם גבוה עם הכנסה. אנשים גבוהים מרוויחים יותר מנמוכים. אדם שהוא 180 ס"מ מרוויח בארה"ב 5000 דולר יותר ממי שגובהו 170 ס"מ (אחרי שלוקחים בחשבון מין, משקל וגיל). אחד ההסברים לכך הוא שאנשים גבוהים הם בעלי הערכה עצמית גבוהה יותר (אפקט דומה קיים על אנשים יפים). הסבר אחר הוא שאנשים גבוהים בריאים יותר בגלל גנים טובים יותר או שגודלו בסביבה מטופחת יותר, ולכן יש להם IQ גבוה יותר, דבר המתבטא גם בהכנסה גבוהה יותר. כך או כך, הרווח שאנשים גבוהים מקבלים אינו נובע ממאמץ אישי מיוחד ולכן מיסוי מיוחד על גובה לא יגרום לעיוות כלכלי. אחרי חישובים שונים הגיע מאנקיב למסקנה שמס הגובה צריך להיות בגובה 7%. אנשים נמוכים יקבלו החזר בסך 13%.

מצד שני, גובהו של אדם אינו בשליטתו, ואנשים אינם גבוהים על חשבון אחרים ולכן ואין זה הוגן למסות אותם על כך סבור מאנקיב. על פי אותו היגיון, אין סיבה להטיל מס מיוחד על אנשים חכמים במיוחד, כך שקוראי הבלוג יכולים להיות רגועים.

קלפים מפלילים

אחרי הפלישה האמריקאית לעיראק, חילק הצבא האמריקאי חבילות קלפים עם תמונות של מבוקשים, בתקווה שזה יעזור למצוא אותם. שוטר בפלורידה קיבל השראה מכך ושנתיים אחר כך יצר חבילת קלפים מיוחדת. בחבילה היו תיאורי פשעים לא מפוענחים מהסביבה הקרובה. הוא חילק את חבילות הקלפים הללו לאסירים בבית סוהר מקומי מתוך תקווה שבמהלך משחקי הקלפים בין האסירים, יהיו כאלו שיפטפטו על המקרים הללו ואיכשהוא המידע הזה יעבור לשלטונות. התוכנית עבדה. חודשיים אחרי חלוקת הקלפים התקבל טיפ שהוביל לפיענוח מקרה רצח ומקרים רבים נוספים נמצאים בחקירה בעקבות הגעת מידע חדש. מקומות נוספים אימצו את האסטרטגיה הזו וכיום חבילות קלפים ייעודיות מחולקות בכל בתי הכלא במדינת פלורידה. לפחות מקרה רצח נוסף פוענח אחרי קבלת טיפ מאחד האסירים. עם זאת, הסוציולוג ג'ק לוין מזהיר שיש סיכוי להפללות שווא ולכן ראוי לשתול בחבילות גם מקרים מזויפים על מנת לבדוק את אמינות השיטה.

תקווה לפעמים מזיקה יותר מחוסר תקווה

לאנשים יש יכולת יוצאת דופן להתמודד עם בעיות קשות בחייהם, ופעמים רבות מצליחים להתגבר על מכשולי החיים ולחוש שוב מאושרים. אבל לא כל האנשים יכולים להתמודד עם בעיות בצורה טובה, ולפעמים הם שוקעים בדיכאונות חמורים. אחד הרעיונות שהוצעו השנה לסיבות מדוע אנשים מסוימים מתקשים להתאושש מצרות היא, שדווקא המחשבה שהצרות הללו זמניות היא זו שחוסמת אותם. במילים אחרות, תקווה מהווה מחסום בפני התאוששות.

ידוע ממחקרים שנעשו בעבר שאסירים שמרצים מאסר עולם מתמודדים פחות טוב עם תנאי הכליאה אם הם עדיין שבויים בתקווה שעירעור על הרשעתם או חנינה נמצאים בהישג יד, בהשוואה לאסירים שהשלימו עם תקופת המאסר שלהם. החוקרים רצו לבדוק את הנושא בצורה נוספת. הם עקבו אחרי חולים שעברו ניתוח Colostomy (ניתוח במעי הגס). חלק מהמעי הגס של חולים אלו הוסר או שבוצע להם מעקף, כך שהם לא יכלו לעשות את צרכיהם בצורה נורמלית. במקרה כזה, היציאות שלהם מנוקזות לשקית חיצונית (בדומה לקטטר) וכל אחד יכול לדמיין לעצמו את חוסר הנעימות וההשלכות של מצב כזה. חולים רבים אומרים שהם מעדיפים למות מאשר להמשיך לחיות בצורה כזו. אבל המצב הזה לא סופני וחולים רבים מחלימים כאשר המעיים שלהם מתחברים בחזרה כך שהם יכולים להטיל את צרכיהם בצורה רגילה. הבעייה המרכזית היא שלא ניתן לדעת מראש, אלו חולים ירפאו ואלו לא.

על רקע זה, החוקרים הופתעו לגלות שחולים שמצבם הוגדר קבוע שישה חודשים לאחר הניתוח, היו מאושרים יותר מחולים שמצבם הוגדר זמני והייתה להם עדיין תקווה להירפא. חולים שהאמינו שמצבם זמני היו הרבה פחות שבעי רצון מחייהם בהשוואה לחולים במצב הקבוע. נשמע קצת משונה שחולים שחושבים שמצבם ישתפר ירגישו רע יותר אבל יש בזה היגיון. אם המצב זמני, חולים כל הזמן חושבים עד כמה טוב יהיה מצבם אוטוטו כשהסיוט יגמר. המחשבות הללו מונעות מהם להמשיך בחייהם ולהתמודד עם מצבם בהשוואה לחולים שבטוחים שמצבם קבוע ומתרכזים בדברים הטובים שיש לחיים עוד להציע.

הפחתת משקל בכוח המחשבה

טוב, לא ממש כוח המחשבה בלבד, אבל למחשבה יש תפקיד חשוב בהרזייה ובבריאות בכלל. פסיכולוגית מאוניברסיטת הארוורד סיפרה לקבוצה של חדרניות בבית מלון שניקוי חדרים הוא בעצם פעילות גופנית ובכך עוררה את המודעות שלהן למה שהן עושות. בהשוואה לקבוצת חדרניות שלא נאמר לה דבר, החדרניות שהיו מודעות לפעילות הפיסית הפחיתו במשקלן, הקטינו את לחץ הדם שלהן, הפחיתו בשומן הגוף שלהן והקטינו את יחס המותניים-הירכיים (דבר המגביר את האטרקטיביות החיצונית שלהן).

בתחילת המחקר שאלו החוקרים קבוצה של 84 חדרניות מבתי מלון שונים לגבי כמות הפעילות הגופנית שהן מבצעות ביומיום. שליש מהחדרניות טענו שהן לא עוסקות בפעילות גופנית בכלל, ושני השלישים הנותרים אמרו שהן מתאמנות מעט. מדידות פיסיות שלהן הראו שהן אכן במצב גופני ירוד, כזה המאפיין אנשים שאינם עוסקים בפעילות גופנית קבועה. לאחר מכן, סיפרו החוקרים לחצי מהנשים שניקוי 15 חדרים בממוצע ליום הוא פעילות גופנית מעל ומעבר למינימום המומלץ על ידי רופאים. החוקרים לא הסתפקו בזה וסיפקו פרטים מדויקים: 15 דקות של קירצוף רצפות שווה לשריפת 60 קלוריות, ו-15 דקות של שאיבת אבק שווה לשריפה של 50 קלוריות. המידע נתלה בחדרי המנוחה של החדרניות במלון כתיזכורת. לקבוצת הביקורת לא נאמר דבר.

חודש לאחר מכן נבדקו כל הנשים שוב. התוצאות היו מפתיעות: החדרניות שהועלתה אצלן המודעות לפעילות הגופנית הפחיתו בממוצע קילו ממשקלן, לחץ הדם הסיסטולי שלהן ירד ב-10 נקודות, ומצבן הבריאותי על פי כל המדדים היה טוב יותר בצורה משמעותית מקבוצת הביקורת. לא נצפו או דווחו כל שינויים בהרגלי הניקיון של אף אחת מהקבוצות, רק מחשבה שונה.

חשיבות הליקוט להתפתחות המוח האנושי

פעמים רבות מתרכזים אנתרופולוגיים שחוקרים תרבויות של ציידים-לקטים בבשר שציידים צדים, מכיוון שהוא נתפש, לרוב בצדק, כחלק הארי בתפריט. אבל יתכן שדווקא ליקוט, אכילה ועיכול של שורשים ופקעות (הגירסאות העתיקות של הבצל, גזר ותפוח אדמה המודרני) הם אלו שתרמו תרומה חשובה להתפתחות המוח לגודלו הנוכחי, ושיפרו את יכולת הצייד שלנו.

במחקר שנעשה לאחרונה באריזונה סטייט נמצא כי בניגוד לפרימאטים אחרים, יש לבני אדם עותקים של גנים שאחראים לייצור חלבון ברוק שלנו שגורמים לפירוק העמילן לסוכרים (גלוקוזה). המוח שלנו צורך כמויות גדולות של סוכר החיוניים לתיפקודו. במחקר שנעשה על תרבויות שונות ברחבי העולם נמצא כי אם יש לאנשים עותקים רבים יותר מגן מסוים, יש להם גם יותר מהחלבון האחראי לפירוק העמילן. עותקים רבים של הגן, מעניקים יתרון לפרט כזה בפעילויות שונות החיוניות להישרדותו.

ההנחה היא שבני אדם לא היו בשלבים המוקדמים של האבולוציה אוכלי בשר מובהקים, והדיאטה שלהם הורכבה מבשר ושורשים בצורה שווה. חברת ההאזדה מטנזניה (חברה שנעשו עליה מחקרים רבים) יכולים להוות דוגמא לחברה קדמונית שכזו. גם היום, הם אוכלים בשר ושורשים ופקעות בצורה שווה. העמילן עזר לנו לעשות את המעבר בין אכילת פירות לבשר, אבל אכילתו חשובה גם בפני עצמה. פירות לבדם פשוט לא מספקים את כל התזונה ההכרחית, מה עוד שהם עונתיים. בשר לעומת זאת, לא תמיד זמין והרבה יותר קשה להשיגו, מה עוד שלקח זמן עד שאבותינו למדו לפתח כלי צייד יעילים. פקעות לעומת זאת, היו בשפע וסיפקו כנראה סוכרים שתרמו לפיתוח מוח גדול.

לא רק בני אדם משחקים אבן, נייר ומספריים

אין צורך להציג את המשחק אבן, נייר ומספריים שילדים רבים (וגם מבוגרים) משחקים בו במקומות שונים בעולם. אבל העיקרון הבסיסי של המשחק, שבו אסטרטגיה אחת מביסה אסטרטגיה שנייה אבל מפסידה לשלישית היא סוג של שיווי משקל שאינו ייחודי רק למשחקים אנושיים אלא גם נפוץ בטבע, לפחות בקרב לטאות.

אסטרטגיות החיזור של לטאות אירופאיות תואמות בדיוק את האסטרטגיות הנהוגות במשחק אבן, נייר ומספריים. זכרים מסוימים משתמשים באסטרטגיה מסוג "אבן", חודרים בכוח לטריטוריה של זכרים אחרים על מנת להזדווג עם הנקבות. אחרים נוקטים באסטרטגיה "נייר", מעדיפים להוליך שולל את הזכרים ומחכים עד שהנקבות נמצאות לבדן, ללא שמירה של זכרים אחרים. סוג שלישי של זכרים, "המספריים" מעדיפים לשתף פעולה עם זכרים אחרים ועוזרים אחד לשני לשמור על הנקבות של כל אחד מהם.

שלושת סוגי הלטאות, שמדענים עקבו אחריהם במשך מספר שנים בפירנאים הצרפתיים, נמצאים בתיקו קבוע. לפעמים, המתגנבים מנצחים את הפולשים, שעסוקים מדי להגן על הטריטוריה שלהם. משתפי הפעולה מנצחים את המתגנבים שלא מצליחים להתגבר על השמירה המוגברת של הנקבות שלהם. לאחר מכן הפולשים מנצחים את משתפי הפעולה שהפתיחות שלהם פותחת פתח לתוקפנות חסרת הגנה. המחזור הזה חוזר חלילה כל ארבע שנים לערך.

הממצאים הללו התגלו בסוג לטאות אחר שחי בצפון אמריקה כמו גם בחיידקים. ההשערה של החוקרים היא שהתנהגויות האופייניות למשחק מאפיינות את חיי השיתוף של בני אדם. אסטרטגיות של השתלטות, רמייה ושיתוף פעולה היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים החברתיים שלנו ומשלימים אחד את השני. אין אסטרטגיה אחת שעדיפה על ראותה ויש מאזן אימה ביניהן.