למה אנשים אופטימיים כל כך?

אחת התובנות החשובות ביותר בפסיכולוגיה ב-30 השנה האחרונות היא שבני אדם מתנהגים בצורה לא רציונלית. התנהגות רציונלית נחשבת לכזו שהיא עקבית בסיטואציות שונות, כזו שלא מובילה לסתירות לוגיות, שלא תושפע מניסוחים שונים וגם כזו שתמקסם רווחים אישיים במשחקים כלכליים שונים. כתבתי על זה לא מעט בבלוג (למשל פה ופה, ובהקשר הרפואי כאן). חוקרים כמו טברסקי, כנהמן, גילוביץ, גיגרנזר, ולאחרונה דן אריאלי, מראים שוב ושוב איך אנשים פועלים בצורה לא רציונלית.רוב המחקרים שנעשו בעבר נגעו לסוגיות כלכליות שונות והתייחסו לאי רציונליות כלכלית. עם זאת, כמובן שאין זה אומר שאנשים לא רציונליים בכלל ואחד הפספוסים הגדולים ביותר בעיניי היא שמרבית החוקרים טובים מאוד בלהצביע על האי הרציונליות של האנשים אבל לא מסבירים למה זה קורה, ובייחוד התעלמות מהסברים אבולוציוניים. סביר להניח שרוב מה שאנחנו תופסים כאי רציונלי נובע מחיים בעולם מערבי דחוס, עם מספר גדול של אנשים, ועם התעסקות עם במספרים גדולים מאוד או קטנים מאוד שקשה למוח שלנו לעבד. עם זאת, אם נבדוק את השורשים האבולוציוניים של התנהגויות לא רציונליות, תוך התחשבות בהיסטוריה האבולוציונית של ההומו סאפיינס וצורת החשיבה שהתפתחה בתגובה לחיים בחברות ציידים לקטים קטנות יחסית, נגלה שהשיפוטים וההתנהגויות שלנו דווקא די רציונליים בסך הכל, רק שזו רציונליות אבולוציונית ולא כלכלית או מודרנית. הקלט המודרני שלא תואם את הצורה שבה המוח הקדמוני שלנו בנוי גורם לבלבול עצום. לצערי, מעטים החוקרים במדעי החברה שמתבססים על התובנות האבולוציוניות בחקר אי הרציונליות  וממהרים מדי להכתיר את בני האדם כיצורים לא רציונליים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם (גיגרנזר הוא אחד מיוצאי הדופן שכן משתמש בהסברים כאלו).

בפוסט הזה אני רוצה להתייחס למישהי שדווקא כן מתייחסת לשורשים האבולוציוניים של התנהגות לא רציונליות וזוהי טלי שרות שעוסקת במה שנקרא הטיית האופטימיות. העובדה שאנשים אופטימיים בצורה לא רציונלית. הדברים מבוססים על מאמר למגזין טיים שהתפרסם לפני שבועיים שהוא קטע מתוך ספר חדש שיצא לאור לאחרונה ועוסק בסיבות שבני אדם אופטימיים יתר על המידה.

הטיית האופטימיות

באופן כללי, אנשים מאוד מאוד אופטימיים. ההגדרה של הטיית האופטימיות היא המחשבה שהעתיד הספציפי שלכם יהיה הרבה יותר טוב מהעבר או ההווה. כללית, אנשים מעריכים את עצמם הרבה יותר ממה שאחרים מעריכים אותם או ממה שמדידות אובייקטיביות מראות. רוב האנשים סבורים לדוגמא שהם חכמים יותר מהממוצע או יפים מהממוצע, ו-93% מהאוכלוסייה סבורים שהם נהגים טובים מעל הממוצע, משהו שהוא לא רק סטטיסטית בלתי אפשרי אלא גם לא נתמך בשום מדידה אובייקטיבית. 10% מהאמריקאים חושבים שהם יחיו עד גיל 100, כאשר בפועל רק 0.02% מהאוכלוסייה זוכה להגיע לגיל המופלג. כששואלים צעירים מה הסיכוי שיתגרשו בעתיד, או מה הסיכוי שהם יהיו מעורבים בתאונת דרכים קשה או שיחלו במחלה חשוכת מרפא במהלך חייהם, רוב מוחלט בטוח שהסיכויים לכך נמוכים למרות שהסטטיסטיקות האובייקטיביות מראות את ההיפך (למשל, אחד מתוך שלושה אנשים יהיה מעורב בתאונת דרכים קשה אחת לפחות במשך חייו). סקרים שונים מראים שצעירים שעומדים לסיים את לימודיהם באוניברסיטה מצפים לקבל הרבה יותר הצעות עבודה ומשכורות גבוהות יותר ממה שבאמת יש לשוק להציע להם.

הטיית האופטימיות לא מתרחש אגב בגלל שאנשים לא מודעים לסטטיסטיקות. אנשים, גם צעירים, יודעים למשל את הסטטיסטיקה שקרוב ל-40% מהזוגות הנשואים יתגרשו או שאחד מתוך שלושה אנשים יחלו בסרטן בשלב כלשהו בחייהם. רוב האנשים פשוט בטוחים שאצלם זה לא יקרה. הם בטוחים שאהבת חייהם תשאר איתם לנצח נצחים, או שאין סיכוי שהם יחלו במחלה קשה.

הטיית האופטימיות חוצה גיל, גזע, מין, מעמד סוציואקונומי או מדינה. היינו מצפים שהנטייה של אמצעי התקשורת לחדשות סנסציוניות ולדיווח על אסונות יפגמו במשהו באופטימיות הזו, אבל לא. זה פשוט גורם להטיות אחרות. הדיווחים על התקפות כרישים למשל, גורמים לאנשים לחשוב שטבילה במים מסוכנת יותר ממה שהיא. אם שומעים על מטוס שהתרסק נראה לנו שלטוס יותר מסוכן מלנהוג, אבל לא מונע מאנשים להמשיך להיות אופטימיים. אחת הדרכים ליישב את הסתירה כביכול בין הדיווחים המלחיצים לאופטימיות היתר היא על ידי עריכת הפרדה בין האדם לסובב אותו. כן, לנהוג במכונית זה משהו מסוכן אבל עבור אחרים שהם נהגים פחות טובים ולא בשבילי. יש אבטלה גבוהה? זה נכון באופן כללי אבל אני אצליח למצוא עבודה. לאנשים גם אין בעייה להיות פסימיים לגבי החברה כולה אבל לא לגזור מכך מסקנות לגבי עצמם. הם יכולים לחשוב שמצב המדינה מדרדר, יש יותר פשיעה והשחיתות השלטונית גוברת, אבל זה לא קשור אליהם באופן אישי.

כמובן שיש מחיר להטיית האופטימיות. אנשים אופטימיים יתר על המידה לא ישתמשו בקונדום בזמן קיום יחסי מין ויחשפו עצמם למחלות מין. לא ישקיעו כספים כדי לחסוך לזמן הפרישה, לא ילכו לרופא לבדיקות שגרתיות, וימשכנו את הבית שלהם בשביל השקעה עם סיכוי טוב להכשל. אם כך למה הטיית האופטימיות כה נפוצה?

הסיבה היא שבממוצע, אנשים אופטימיים מתוגמלים במידה רבה עבור מאמציהם. מחקרים מראים שאופטימיסטים עובדים שעות ארוכות יותר ומרוויחים יותר כסף. הם לא רק מרוויחים יותר כסף אלא גם חוסכים יותר לטווח הארוך למרות הכל. הם אמנם לא בעלי סיכוי נמוך יותר להתגרש, אבל אנשים אופטימיים ינשאו מחדש בשיעורים גדולים יותר. אופטימיות יתר מתגמלת אנשים בהווה. התקווה לעתיד טוב יותר מרגיעה ומקטינה את הלחץ הנפשי של אותם אנשים, מה שבתורו תורם לבריאות הכללית שלהם. אופטימיסטיים ייטו יותר לאכול אוכל דל בשומן, להתעמל יותר ולהקטין את הסיכונים הבריאותיים כתוצאה מכך. במחקר שנעשה על חולי סרטן נמצא שחולים אופטימיים שרדו לזמן ארוך יותר, בהשוואה לפסימיסטיים מאותו גיל, מעמד, ומצב בריאותי התחלתי, שמתו בשיעורים גבוהים יותר.

זיכרונות שווא ואופטימיות

מחקרים שנעשו לאחרונה מראים שהמוח שלנו מחווט בצורה כזו שהוא יוצר את הטיית (או אשליית) האופטימיות. כלומר, יש תימוכין לכך שהערכות אופטימיות לא ריאליות מקורן בעבר האבולוציוני שלנו, ובאופן מפתיע קשורות גם לנושא של זיכרונות שווא.

בני אדם אינם זוכרים בצורה מיטבית אירועים שונים מהעבר למרות שהם בטוחים שזיכרונם ללא רבב. אחרי ארוע דרמטי כמו התקפת הטרור ב-9/11 ביקשו חוקרים מאנשים לתעד מה עבר עליהם באותו היום. אחרי שנה, פנו החוקרים שוב לאותם אנשים ושאלו אותם מה הם זוכרים שקרה והשוו את הדברים עם הדיווחים שלהם מייד לאחר האירוע. אנשים טעו בפרטים רבים באיחזור בשיעורים קרובים ל-40% מהזיכרון הראשוני. הממצא הזה שוחזר שוב ושוב בסיטואציות שונות, דרמטיות יותר ופחות.

כתבתי על הנושא של זיכרונות שווא מהיבטים שונים (אתם יכולים לרענן את זיכרונכם בקטגוריה הרלוונטית הזו). חוקרים שונים בשנים האחרונות מנסים להבין למה זיכרונות לא מדויקים קיימים בצורה כה נרחבת, ולמה הם כה נפוצים והגיעו למסקנה שיש לזיכרונות שווא שורשים אבולוציוניים. אפשר לראות את במחקרי מוח מהעת האחרונה. מסתבר שאנשים לא ממש מדייקים בזיכרונות שלהם בגלל שהמערכת האחראית לנושא הזיכרון התפתחה לא רק על מנת לשמר זיכרונות אלא גם כדי לדמיין את העתיד לבוא, ולאפשר לנו להתכונן אליו. המערכת לא בנויה רק לפעול כמו “הקלטה” של העבר אלא היא גם גמישה מספיק כדי ליצור תסריטים אפשריים של העתיד. כתוצאה מכך, המערכת בנויה כך שהיא משחזרת ובונה אירועים בצורה לא מדויקת כדי להתאים לתוכניות העתידיות שלנו, ובדרך מוחקת ומשבשת את זיכרונות העבר.

מחקרי מוח שנעשו על אנשים שנתבקשו לדמיין אירועים עתידיים חושפים מציאות מרתקת. אפילו האירועים הבנאליים ביותר כמו הליכה לספר זוכים לתאורים מרתקים ומלאי דימיון, ובעיקר אופטימיים מאוד. כך למשל, נבדקת שנתבקשה לדמיין המראה של מטוס תארה בחדווה כיצד המטוס המריא ללא עיכובים, וכיצד היא ישנה 8 שעות רצופות במטוס ללא שום מערבולות אוויר או תינוקות בוכים שיפריעו לשינה.

על מנת לחשוב בצורה חיובית על העתיד צריך לדמיין אותו. בני אדם הם היצורים היחידים כנראה שמסוגלים לסוג מחשבות כאלו, מחשבות שהן כמו מסע עתידי בזמן. מעבר לזה, בני אדם צריכים לנוע בציר הזמן מהעתיד להווה ובחזרה כדי שהמטרות העתידיות שלהם יהיו ברות השגה. אפשר לראות למה צורת מחשבה כזו התפתחה בצורה אבולוציונית ועזרה לנו לשרוד ולהתרבות. תחשבו על זה ככה: אם היכולת לתכנן את העתיד לא הייתה קיימת, בני אדם לא היו מסוגלים לשמור אוכל לזמנים קשים, לתכנן מסעות צייד או ליקוט, לבנות מחסה בטוח או לחשוב על איך להשיג בן זוג או לגדל ילדים (כל אלו קשורים קשר הדוק לכשירות הכוללת שלנו).

לתכנון ודימיון העתיד יש גם מחיר. אחד הדברים הבולטים ביותר הוא ההכרה בזה שאנחנו הולכים למות יום אחד. אבל אם הידיעה שאנחנו הולכים למות הייתה הדבר היחיד שאנחנו יודעים, אזי היינו שוקעים בייאוש אינסופי ולא מנסים לשרוד או להתרבות. אם ידיעת העתיד לא הייתה מתפתחת ביחד עם אופטימיות קוסמית מוגזמת זה מה שהיה כנראה קורה ולכן החשיבות של הטיית האופטימיות. הידע על מותנו היה חייב להתפתח יד ביד עם אופטימית אי רציונליות כדי להפוך את היאוש ליותר נוח.

תמיכה להשערה שהאופטימיות העתידית מקורה אבולוציוני נעוצה בעובדה שהדברים העתידיים שמעסיקים אותנו אינם אקראיים לגמרי. אנחנו משקיעים מחשבה רבה על עבודות עתידיות שנעסוק בהן וכמה הן תהיינה מתגמלות כספית. אנחנו חושבים על העתיד של הילדים שלנו (בין אם הם קיימים או עדיין רק בגדר תיכנון לעתיד). אנחנו חושבים על בני ובנות זוג פוטנציאלים וכמה נפלא יהיה לחיות איתם בעתיד. כל הדברים הללו קשורים קשר ישיר לשרידה ורבייה ואמורים לעזור לנו להשיג את המטרות הללו. מהצד שני, אנחנו גם דואגים מאוד שאדם אהוב ימות או שאנחנו נפגע בתאונה קשה או נחלה במחלה חשוכת מרפא, אבל המחשבות השליליות הללו מעטות ביחס למחשבות החיוביות וכשאנחנו חושבים עליהן אנחנו לרוב מתרכזים באיך אפשר למנוע את הדברים הלא נעימים הללו. כל המחשבות הללו מרוכזות באונה המצחית (פרונטאלית) שהתפתחה מאוחר מאוד אבולוציונית וגדולה מאוד אצל בני אדם ביחס לפרימאטים אחרים.

היכולת לדמות ולחשוב על העתיד נמצאת, לפחות בחלקה, בהיפוקמפוס שאחראי בין השאר לעיבוד זיכרונות. אנשים שסובלים מנזק להיפוקמפוס לא מסוגלים לזכור את העבר ויש להם בעיות בבניית תסריטים עתידיים. הם במידה רבה תקועים בהווה ולא חלק ממכונת הזמן המשוכללת שכל השאר חווים. בנוסף, חלקים במוח שאחראים לרגש, כמו האמיגדלה, ושמראים פעילות יתר אצל אנשים שמדמיינים את העתיד בצורה אופטימית, מראים פעילות לא נורמלית אצל אנשים דכאוניים. אנשים שסובלים מדיכאון קליני קשה הם אנשים שסובלים מההטייה ההפוכה, פסימיסטיים יתר על המידה. אחד הממצאים המעניינים בהקשר הזה הוא שאנשים הסובלים מדיכאון בינוני נמצאים כנראה בנקודת האיזון האופטימלית ורואים את העולם כמו שהוא באמת. הם הרבה יותר ריאליסטיים ומדויקים בהערכות של מה שצפוי לקרות להם בעתיד מאנשים ללא דיכאון או עם דיכאון חמור. המשמעות של זה היא שאילו לא היו לנו המנגנונים שגורמים לנו להיות אופטימיים בצורה לא ריאלית, סביר שרוב האנשים היו סובלים מדיכאון קל לפחות.

כיצד אופטימיות יכולה לשנות את המציאות?

אם אתם מצפים שדברים רעים יקרו לכם אז קל יותר לעשות משהו כדי לשנות את המציאות הזו, אבל מה יגרום לאנשים אופטימיים לשנות מציאות שהם חושבים שתהיה חיובית? הציפיות שלנו מהוות במידה רבה נבואה שמגשימה את עצמה. אנשים שחושבים על דברים שליליים שיקרו להם, ימצאו אישוש לכך שהדברים הללו אכן מתרחשים בכל דבר שיעשו. לעומת זאת, אנשים אופטימיים ימצאו את החיוב גם באירועים שליליים. אתם מתכננים חופשת סקי בשוויץ והטיסה נדחיתה בגלל מזג אוויר קשה ביעד? זה אמנם לא נעים להמתין בשדה התעופה עוד כמה שעות, אבל גם אומר שכשתגיעו ליעדכם יהיה שם הרבה שלג. באותה מידה, אולי לא רציתם לאבד את מקום עבודתכם כשפיטרו אתכם, אבל זה גם פותח אפשרויות תעסוקה חדשות וטובות יותר. חברה שלכם עזבה אתכם? תמצאו מישהי אחרת שכן תאהב אותכם ותשאר עימכם לאורך זמן. חוסר המזל מתפרש אצל רובנו כאישוש לכך שדברים טובים עומדים להתרחש בעתיד.

מחקרי מעבדה מאששים את הדברים הללו. נבדקים שדמיינו משהו רע שיקרה להם כמו שבירת רגל, סברו שהמצב הרבה פחות גרוע אחרי שהקדישו לזה קצת מחשבה. אכן, רגל שבורה זה דבר לא נעים אבל מצד שני זה מאפשר לכם לשכב במיטה ולצפות בטלביזיה ללא סוף בלא רגשות אשמה. אנשים גם חשבו בצורה חיובית יותר על מאורעות שליליים אם הם כבר חוו אותם בעבר, בגלל שהם נזכרו דווקא בדברים החיוביים שבאו בעקבותיהם. זה אגב בדיוק מה שקורה כשאנשים חווים דיסוננס קוגנטיבי. כשעומדות בפני אנשים שתי אפשרויות, שתיהן שוות ערך זו לזו (למשל הצעות עבודה דומות) שקשה להחליט ביניהן, לאחר שנעשית הבחירה אנשים יחשבו שמה שהם בחרו הייתה אפשרות הרבה יותר טובה מלכתחילה. אנשים פועלים בצורה כזו כדי להפחית את המתח שנוצר מאי הוודאות ואי היכולת להכריע בין אפשרויות דומות.

זה נכון שאנחנו לפעמים מתחרטים על הבחירות שעשינו, אבל לרוב אנחנו נדבוק בה ונחשוב שהיא הייתה הבחירה הטובה ביותר האפשרית. הדבקות בבחירות שלנו עוזרת לנו לשאוב מהן הנאה, גם אם מדובר בבחירות נייטרליות או טריוויאליות לחלוטין. ללא ההטייה הזו החיים שלנו היו כנראה אומללים מאוד. היינו כל הזמן נאלצים לשאול את עצמנו אם עשינו את הבחירה הנכונה, וחושבים מה היה אילו היינו בוחרים אחרת או אם אנחנו צריכים באמת לפעול אחרת. זה היה מוביל לחוסר החלטיות משווע ושום החלטה משמעותית לא הייתה כמעט אפשרית.

הטיית האופטימיות עובדת בצורה כזו שהיא מסננת מידע בצורה סלקטיבית. מידע שלילי מתקבל בביטול כי אנחנו חושבים שאצלנו הדברים יהיו שונים. אם כמעט כל אדם שני מתגרש, אנשים מעבדים את המידע כך שהם בטוחים שהם יהיו אחד מהזוגות שלא יתגרשו. לעומת זאת, מידע חיובי מתקבל בפרופורציות לא הגיוניות. אנחנו שומעים על מרק זוקרברג וההתעשרות המהירה שלו אחרי שהקים את פייסבוק, ומייד אנחנו חושבים שגם לנו זה יכול לקרות ויום אחד נהייה עשירים למרות שרוב הסיכויים הם כנגד זה.

מבחינה אבולוציונית יש משמעות גדולה להטייה הזו. בממוצע, הטיית האופטימיות מגדילה את הסיכוי לשרוד ולהתרבות. אנשים אופטימיים חיים זמן ממושך יותר ובריאים יותר בממוצע, בעוד פסימיסטיים סובלים יותר ממחלות ותוחלת החיים שלהם קצרה יותר. הסיבה נעוצה בין השאר בכוח שהאופטימיות נותנת לאנשים לפעול. האמונה בעצמנו ובזה שדברים טובים יקרו לנו בעתיד היא גורם מוטיבציוני חזק. כדי להתקדם בחיים אנשים זקוקים למטרות שהם מעוניינים להשיג. אנשים צריכים לדמיין את המטרות הללו ולהאמין שהן ברות השגה. אם באמת היינו מעריכים בצורה נכונה את כל הסיכונים, היינו מתקדמים מעט מאוד בחיים ולא לוקחים אותם. אם אנשים לא היו אופטימיים כשהם חושבים על פתיחת עסק חדש כמו מסעדה, ומעריכים בצורה מפוכחת את סיכויי ההצלחה, סביר שרוב היוזמות הללו לא היו מגיעות בכלל לשלב הביצוע. הערכת חסר של הסיכונים הללו גורמת לנו לפעול בתעוזה, וקשורה כנראה באופן כללי לעובדה שאנחנו יצורים סקרניים ותחרותיים מאוד (בעיקר הגברים, מה שמסביר שהרבה יותר גברים יקחו סיכון ביוזמות עסקיות כאלו) שמנסים להשיג יתרון על פני אנשים אחרים גם אם בסופו של דבר יש סיכוי גבוה להכשל (זה קשור גם לתורת הערך של טברסקי וכנהמן).

האם יש במידע הזה כדי לעזור לנו לחיות חיים בריאים יותר? כמו תמיד, ידע הוא כוח, והכרה ברווחים ובסכנות של אופטימיות יתר יכולה לעזור (אם כי לאנשים קשה להפוך לאופטימיים רק בגלל שזה טוב עבורם, עניין של אישיות וטמפרמנט קבועים). מה שמעניין בהקשר הזה שגם אם מודעים להטיית האופטימיות הזו רוב האנשים האופטימיים ממשיכים להיות אופטימיים בצורה לא ריאליסטית, אבל תוך יכולת למזער חלק מהסכנות הכרוכות בכך. אם אתם מאמינים שאתם בריאים כמו שור ותחיו עד גיל 100, אתה עדיין יכולים ללכת לרופא לבדיקות תקופתיות רק למקרה שאתם טועים. תחשבו שיהיה יום בהיר מלא שמש, אבל קחו מטרייה ליתר ביטחון.