למה אנשים אופטימיים כל כך?

אחת התובנות החשובות ביותר בפסיכולוגיה ב-30 השנה האחרונות היא שבני אדם מתנהגים בצורה לא רציונלית. התנהגות רציונלית נחשבת לכזו שהיא עקבית בסיטואציות שונות, כזו שלא מובילה לסתירות לוגיות, שלא תושפע מניסוחים שונים וגם כזו שתמקסם רווחים אישיים במשחקים כלכליים שונים. כתבתי על זה לא מעט בבלוג (למשל פה ופה, ובהקשר הרפואי כאן). חוקרים כמו טברסקי, כנהמן, גילוביץ, גיגרנזר, ולאחרונה דן אריאלי, מראים שוב ושוב איך אנשים פועלים בצורה לא רציונלית.רוב המחקרים שנעשו בעבר נגעו לסוגיות כלכליות שונות והתייחסו לאי רציונליות כלכלית. עם זאת, כמובן שאין זה אומר שאנשים לא רציונליים בכלל ואחד הפספוסים הגדולים ביותר בעיניי היא שמרבית החוקרים טובים מאוד בלהצביע על האי הרציונליות של האנשים אבל לא מסבירים למה זה קורה, ובייחוד התעלמות מהסברים אבולוציוניים. סביר להניח שרוב מה שאנחנו תופסים כאי רציונלי נובע מחיים בעולם מערבי דחוס, עם מספר גדול של אנשים, ועם התעסקות עם במספרים גדולים מאוד או קטנים מאוד שקשה למוח שלנו לעבד. עם זאת, אם נבדוק את השורשים האבולוציוניים של התנהגויות לא רציונליות, תוך התחשבות בהיסטוריה האבולוציונית של ההומו סאפיינס וצורת החשיבה שהתפתחה בתגובה לחיים בחברות ציידים לקטים קטנות יחסית, נגלה שהשיפוטים וההתנהגויות שלנו דווקא די רציונליים בסך הכל, רק שזו רציונליות אבולוציונית ולא כלכלית או מודרנית. הקלט המודרני שלא תואם את הצורה שבה המוח הקדמוני שלנו בנוי גורם לבלבול עצום. לצערי, מעטים החוקרים במדעי החברה שמתבססים על התובנות האבולוציוניות בחקר אי הרציונליות  וממהרים מדי להכתיר את בני האדם כיצורים לא רציונליים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם (גיגרנזר הוא אחד מיוצאי הדופן שכן משתמש בהסברים כאלו).

בפוסט הזה אני רוצה להתייחס למישהי שדווקא כן מתייחסת לשורשים האבולוציוניים של התנהגות לא רציונליות וזוהי טלי שרות שעוסקת במה שנקרא הטיית האופטימיות. העובדה שאנשים אופטימיים בצורה לא רציונלית. הדברים מבוססים על מאמר למגזין טיים שהתפרסם לפני שבועיים שהוא קטע מתוך ספר חדש שיצא לאור לאחרונה ועוסק בסיבות שבני אדם אופטימיים יתר על המידה.

הטיית האופטימיות

באופן כללי, אנשים מאוד מאוד אופטימיים. ההגדרה של הטיית האופטימיות היא המחשבה שהעתיד הספציפי שלכם יהיה הרבה יותר טוב מהעבר או ההווה. כללית, אנשים מעריכים את עצמם הרבה יותר ממה שאחרים מעריכים אותם או ממה שמדידות אובייקטיביות מראות. רוב האנשים סבורים לדוגמא שהם חכמים יותר מהממוצע או יפים מהממוצע, ו-93% מהאוכלוסייה סבורים שהם נהגים טובים מעל הממוצע, משהו שהוא לא רק סטטיסטית בלתי אפשרי אלא גם לא נתמך בשום מדידה אובייקטיבית. 10% מהאמריקאים חושבים שהם יחיו עד גיל 100, כאשר בפועל רק 0.02% מהאוכלוסייה זוכה להגיע לגיל המופלג. כששואלים צעירים מה הסיכוי שיתגרשו בעתיד, או מה הסיכוי שהם יהיו מעורבים בתאונת דרכים קשה או שיחלו במחלה חשוכת מרפא במהלך חייהם, רוב מוחלט בטוח שהסיכויים לכך נמוכים למרות שהסטטיסטיקות האובייקטיביות מראות את ההיפך (למשל, אחד מתוך שלושה אנשים יהיה מעורב בתאונת דרכים קשה אחת לפחות במשך חייו). סקרים שונים מראים שצעירים שעומדים לסיים את לימודיהם באוניברסיטה מצפים לקבל הרבה יותר הצעות עבודה ומשכורות גבוהות יותר ממה שבאמת יש לשוק להציע להם.

הטיית האופטימיות לא מתרחש אגב בגלל שאנשים לא מודעים לסטטיסטיקות. אנשים, גם צעירים, יודעים למשל את הסטטיסטיקה שקרוב ל-40% מהזוגות הנשואים יתגרשו או שאחד מתוך שלושה אנשים יחלו בסרטן בשלב כלשהו בחייהם. רוב האנשים פשוט בטוחים שאצלם זה לא יקרה. הם בטוחים שאהבת חייהם תשאר איתם לנצח נצחים, או שאין סיכוי שהם יחלו במחלה קשה.

הטיית האופטימיות חוצה גיל, גזע, מין, מעמד סוציואקונומי או מדינה. היינו מצפים שהנטייה של אמצעי התקשורת לחדשות סנסציוניות ולדיווח על אסונות יפגמו במשהו באופטימיות הזו, אבל לא. זה פשוט גורם להטיות אחרות. הדיווחים על התקפות כרישים למשל, גורמים לאנשים לחשוב שטבילה במים מסוכנת יותר ממה שהיא. אם שומעים על מטוס שהתרסק נראה לנו שלטוס יותר מסוכן מלנהוג, אבל לא מונע מאנשים להמשיך להיות אופטימיים. אחת הדרכים ליישב את הסתירה כביכול בין הדיווחים המלחיצים לאופטימיות היתר היא על ידי עריכת הפרדה בין האדם לסובב אותו. כן, לנהוג במכונית זה משהו מסוכן אבל עבור אחרים שהם נהגים פחות טובים ולא בשבילי. יש אבטלה גבוהה? זה נכון באופן כללי אבל אני אצליח למצוא עבודה. לאנשים גם אין בעייה להיות פסימיים לגבי החברה כולה אבל לא לגזור מכך מסקנות לגבי עצמם. הם יכולים לחשוב שמצב המדינה מדרדר, יש יותר פשיעה והשחיתות השלטונית גוברת, אבל זה לא קשור אליהם באופן אישי.

כמובן שיש מחיר להטיית האופטימיות. אנשים אופטימיים יתר על המידה לא ישתמשו בקונדום בזמן קיום יחסי מין ויחשפו עצמם למחלות מין. לא ישקיעו כספים כדי לחסוך לזמן הפרישה, לא ילכו לרופא לבדיקות שגרתיות, וימשכנו את הבית שלהם בשביל השקעה עם סיכוי טוב להכשל. אם כך למה הטיית האופטימיות כה נפוצה?

הסיבה היא שבממוצע, אנשים אופטימיים מתוגמלים במידה רבה עבור מאמציהם. מחקרים מראים שאופטימיסטים עובדים שעות ארוכות יותר ומרוויחים יותר כסף. הם לא רק מרוויחים יותר כסף אלא גם חוסכים יותר לטווח הארוך למרות הכל. הם אמנם לא בעלי סיכוי נמוך יותר להתגרש, אבל אנשים אופטימיים ינשאו מחדש בשיעורים גדולים יותר. אופטימיות יתר מתגמלת אנשים בהווה. התקווה לעתיד טוב יותר מרגיעה ומקטינה את הלחץ הנפשי של אותם אנשים, מה שבתורו תורם לבריאות הכללית שלהם. אופטימיסטיים ייטו יותר לאכול אוכל דל בשומן, להתעמל יותר ולהקטין את הסיכונים הבריאותיים כתוצאה מכך. במחקר שנעשה על חולי סרטן נמצא שחולים אופטימיים שרדו לזמן ארוך יותר, בהשוואה לפסימיסטיים מאותו גיל, מעמד, ומצב בריאותי התחלתי, שמתו בשיעורים גבוהים יותר.

זיכרונות שווא ואופטימיות

מחקרים שנעשו לאחרונה מראים שהמוח שלנו מחווט בצורה כזו שהוא יוצר את הטיית (או אשליית) האופטימיות. כלומר, יש תימוכין לכך שהערכות אופטימיות לא ריאליות מקורן בעבר האבולוציוני שלנו, ובאופן מפתיע קשורות גם לנושא של זיכרונות שווא.

בני אדם אינם זוכרים בצורה מיטבית אירועים שונים מהעבר למרות שהם בטוחים שזיכרונם ללא רבב. אחרי ארוע דרמטי כמו התקפת הטרור ב-9/11 ביקשו חוקרים מאנשים לתעד מה עבר עליהם באותו היום. אחרי שנה, פנו החוקרים שוב לאותם אנשים ושאלו אותם מה הם זוכרים שקרה והשוו את הדברים עם הדיווחים שלהם מייד לאחר האירוע. אנשים טעו בפרטים רבים באיחזור בשיעורים קרובים ל-40% מהזיכרון הראשוני. הממצא הזה שוחזר שוב ושוב בסיטואציות שונות, דרמטיות יותר ופחות.

כתבתי על הנושא של זיכרונות שווא מהיבטים שונים (אתם יכולים לרענן את זיכרונכם בקטגוריה הרלוונטית הזו). חוקרים שונים בשנים האחרונות מנסים להבין למה זיכרונות לא מדויקים קיימים בצורה כה נרחבת, ולמה הם כה נפוצים והגיעו למסקנה שיש לזיכרונות שווא שורשים אבולוציוניים. אפשר לראות את במחקרי מוח מהעת האחרונה. מסתבר שאנשים לא ממש מדייקים בזיכרונות שלהם בגלל שהמערכת האחראית לנושא הזיכרון התפתחה לא רק על מנת לשמר זיכרונות אלא גם כדי לדמיין את העתיד לבוא, ולאפשר לנו להתכונן אליו. המערכת לא בנויה רק לפעול כמו “הקלטה” של העבר אלא היא גם גמישה מספיק כדי ליצור תסריטים אפשריים של העתיד. כתוצאה מכך, המערכת בנויה כך שהיא משחזרת ובונה אירועים בצורה לא מדויקת כדי להתאים לתוכניות העתידיות שלנו, ובדרך מוחקת ומשבשת את זיכרונות העבר.

מחקרי מוח שנעשו על אנשים שנתבקשו לדמיין אירועים עתידיים חושפים מציאות מרתקת. אפילו האירועים הבנאליים ביותר כמו הליכה לספר זוכים לתאורים מרתקים ומלאי דימיון, ובעיקר אופטימיים מאוד. כך למשל, נבדקת שנתבקשה לדמיין המראה של מטוס תארה בחדווה כיצד המטוס המריא ללא עיכובים, וכיצד היא ישנה 8 שעות רצופות במטוס ללא שום מערבולות אוויר או תינוקות בוכים שיפריעו לשינה.

על מנת לחשוב בצורה חיובית על העתיד צריך לדמיין אותו. בני אדם הם היצורים היחידים כנראה שמסוגלים לסוג מחשבות כאלו, מחשבות שהן כמו מסע עתידי בזמן. מעבר לזה, בני אדם צריכים לנוע בציר הזמן מהעתיד להווה ובחזרה כדי שהמטרות העתידיות שלהם יהיו ברות השגה. אפשר לראות למה צורת מחשבה כזו התפתחה בצורה אבולוציונית ועזרה לנו לשרוד ולהתרבות. תחשבו על זה ככה: אם היכולת לתכנן את העתיד לא הייתה קיימת, בני אדם לא היו מסוגלים לשמור אוכל לזמנים קשים, לתכנן מסעות צייד או ליקוט, לבנות מחסה בטוח או לחשוב על איך להשיג בן זוג או לגדל ילדים (כל אלו קשורים קשר הדוק לכשירות הכוללת שלנו).

לתכנון ודימיון העתיד יש גם מחיר. אחד הדברים הבולטים ביותר הוא ההכרה בזה שאנחנו הולכים למות יום אחד. אבל אם הידיעה שאנחנו הולכים למות הייתה הדבר היחיד שאנחנו יודעים, אזי היינו שוקעים בייאוש אינסופי ולא מנסים לשרוד או להתרבות. אם ידיעת העתיד לא הייתה מתפתחת ביחד עם אופטימיות קוסמית מוגזמת זה מה שהיה כנראה קורה ולכן החשיבות של הטיית האופטימיות. הידע על מותנו היה חייב להתפתח יד ביד עם אופטימית אי רציונליות כדי להפוך את היאוש ליותר נוח.

תמיכה להשערה שהאופטימיות העתידית מקורה אבולוציוני נעוצה בעובדה שהדברים העתידיים שמעסיקים אותנו אינם אקראיים לגמרי. אנחנו משקיעים מחשבה רבה על עבודות עתידיות שנעסוק בהן וכמה הן תהיינה מתגמלות כספית. אנחנו חושבים על העתיד של הילדים שלנו (בין אם הם קיימים או עדיין רק בגדר תיכנון לעתיד). אנחנו חושבים על בני ובנות זוג פוטנציאלים וכמה נפלא יהיה לחיות איתם בעתיד. כל הדברים הללו קשורים קשר ישיר לשרידה ורבייה ואמורים לעזור לנו להשיג את המטרות הללו. מהצד שני, אנחנו גם דואגים מאוד שאדם אהוב ימות או שאנחנו נפגע בתאונה קשה או נחלה במחלה חשוכת מרפא, אבל המחשבות השליליות הללו מעטות ביחס למחשבות החיוביות וכשאנחנו חושבים עליהן אנחנו לרוב מתרכזים באיך אפשר למנוע את הדברים הלא נעימים הללו. כל המחשבות הללו מרוכזות באונה המצחית (פרונטאלית) שהתפתחה מאוחר מאוד אבולוציונית וגדולה מאוד אצל בני אדם ביחס לפרימאטים אחרים.

היכולת לדמות ולחשוב על העתיד נמצאת, לפחות בחלקה, בהיפוקמפוס שאחראי בין השאר לעיבוד זיכרונות. אנשים שסובלים מנזק להיפוקמפוס לא מסוגלים לזכור את העבר ויש להם בעיות בבניית תסריטים עתידיים. הם במידה רבה תקועים בהווה ולא חלק ממכונת הזמן המשוכללת שכל השאר חווים. בנוסף, חלקים במוח שאחראים לרגש, כמו האמיגדלה, ושמראים פעילות יתר אצל אנשים שמדמיינים את העתיד בצורה אופטימית, מראים פעילות לא נורמלית אצל אנשים דכאוניים. אנשים שסובלים מדיכאון קליני קשה הם אנשים שסובלים מההטייה ההפוכה, פסימיסטיים יתר על המידה. אחד הממצאים המעניינים בהקשר הזה הוא שאנשים הסובלים מדיכאון בינוני נמצאים כנראה בנקודת האיזון האופטימלית ורואים את העולם כמו שהוא באמת. הם הרבה יותר ריאליסטיים ומדויקים בהערכות של מה שצפוי לקרות להם בעתיד מאנשים ללא דיכאון או עם דיכאון חמור. המשמעות של זה היא שאילו לא היו לנו המנגנונים שגורמים לנו להיות אופטימיים בצורה לא ריאלית, סביר שרוב האנשים היו סובלים מדיכאון קל לפחות.

כיצד אופטימיות יכולה לשנות את המציאות?

אם אתם מצפים שדברים רעים יקרו לכם אז קל יותר לעשות משהו כדי לשנות את המציאות הזו, אבל מה יגרום לאנשים אופטימיים לשנות מציאות שהם חושבים שתהיה חיובית? הציפיות שלנו מהוות במידה רבה נבואה שמגשימה את עצמה. אנשים שחושבים על דברים שליליים שיקרו להם, ימצאו אישוש לכך שהדברים הללו אכן מתרחשים בכל דבר שיעשו. לעומת זאת, אנשים אופטימיים ימצאו את החיוב גם באירועים שליליים. אתם מתכננים חופשת סקי בשוויץ והטיסה נדחיתה בגלל מזג אוויר קשה ביעד? זה אמנם לא נעים להמתין בשדה התעופה עוד כמה שעות, אבל גם אומר שכשתגיעו ליעדכם יהיה שם הרבה שלג. באותה מידה, אולי לא רציתם לאבד את מקום עבודתכם כשפיטרו אתכם, אבל זה גם פותח אפשרויות תעסוקה חדשות וטובות יותר. חברה שלכם עזבה אתכם? תמצאו מישהי אחרת שכן תאהב אותכם ותשאר עימכם לאורך זמן. חוסר המזל מתפרש אצל רובנו כאישוש לכך שדברים טובים עומדים להתרחש בעתיד.

מחקרי מעבדה מאששים את הדברים הללו. נבדקים שדמיינו משהו רע שיקרה להם כמו שבירת רגל, סברו שהמצב הרבה פחות גרוע אחרי שהקדישו לזה קצת מחשבה. אכן, רגל שבורה זה דבר לא נעים אבל מצד שני זה מאפשר לכם לשכב במיטה ולצפות בטלביזיה ללא סוף בלא רגשות אשמה. אנשים גם חשבו בצורה חיובית יותר על מאורעות שליליים אם הם כבר חוו אותם בעבר, בגלל שהם נזכרו דווקא בדברים החיוביים שבאו בעקבותיהם. זה אגב בדיוק מה שקורה כשאנשים חווים דיסוננס קוגנטיבי. כשעומדות בפני אנשים שתי אפשרויות, שתיהן שוות ערך זו לזו (למשל הצעות עבודה דומות) שקשה להחליט ביניהן, לאחר שנעשית הבחירה אנשים יחשבו שמה שהם בחרו הייתה אפשרות הרבה יותר טובה מלכתחילה. אנשים פועלים בצורה כזו כדי להפחית את המתח שנוצר מאי הוודאות ואי היכולת להכריע בין אפשרויות דומות.

זה נכון שאנחנו לפעמים מתחרטים על הבחירות שעשינו, אבל לרוב אנחנו נדבוק בה ונחשוב שהיא הייתה הבחירה הטובה ביותר האפשרית. הדבקות בבחירות שלנו עוזרת לנו לשאוב מהן הנאה, גם אם מדובר בבחירות נייטרליות או טריוויאליות לחלוטין. ללא ההטייה הזו החיים שלנו היו כנראה אומללים מאוד. היינו כל הזמן נאלצים לשאול את עצמנו אם עשינו את הבחירה הנכונה, וחושבים מה היה אילו היינו בוחרים אחרת או אם אנחנו צריכים באמת לפעול אחרת. זה היה מוביל לחוסר החלטיות משווע ושום החלטה משמעותית לא הייתה כמעט אפשרית.

הטיית האופטימיות עובדת בצורה כזו שהיא מסננת מידע בצורה סלקטיבית. מידע שלילי מתקבל בביטול כי אנחנו חושבים שאצלנו הדברים יהיו שונים. אם כמעט כל אדם שני מתגרש, אנשים מעבדים את המידע כך שהם בטוחים שהם יהיו אחד מהזוגות שלא יתגרשו. לעומת זאת, מידע חיובי מתקבל בפרופורציות לא הגיוניות. אנחנו שומעים על מרק זוקרברג וההתעשרות המהירה שלו אחרי שהקים את פייסבוק, ומייד אנחנו חושבים שגם לנו זה יכול לקרות ויום אחד נהייה עשירים למרות שרוב הסיכויים הם כנגד זה.

מבחינה אבולוציונית יש משמעות גדולה להטייה הזו. בממוצע, הטיית האופטימיות מגדילה את הסיכוי לשרוד ולהתרבות. אנשים אופטימיים חיים זמן ממושך יותר ובריאים יותר בממוצע, בעוד פסימיסטיים סובלים יותר ממחלות ותוחלת החיים שלהם קצרה יותר. הסיבה נעוצה בין השאר בכוח שהאופטימיות נותנת לאנשים לפעול. האמונה בעצמנו ובזה שדברים טובים יקרו לנו בעתיד היא גורם מוטיבציוני חזק. כדי להתקדם בחיים אנשים זקוקים למטרות שהם מעוניינים להשיג. אנשים צריכים לדמיין את המטרות הללו ולהאמין שהן ברות השגה. אם באמת היינו מעריכים בצורה נכונה את כל הסיכונים, היינו מתקדמים מעט מאוד בחיים ולא לוקחים אותם. אם אנשים לא היו אופטימיים כשהם חושבים על פתיחת עסק חדש כמו מסעדה, ומעריכים בצורה מפוכחת את סיכויי ההצלחה, סביר שרוב היוזמות הללו לא היו מגיעות בכלל לשלב הביצוע. הערכת חסר של הסיכונים הללו גורמת לנו לפעול בתעוזה, וקשורה כנראה באופן כללי לעובדה שאנחנו יצורים סקרניים ותחרותיים מאוד (בעיקר הגברים, מה שמסביר שהרבה יותר גברים יקחו סיכון ביוזמות עסקיות כאלו) שמנסים להשיג יתרון על פני אנשים אחרים גם אם בסופו של דבר יש סיכוי גבוה להכשל (זה קשור גם לתורת הערך של טברסקי וכנהמן).

האם יש במידע הזה כדי לעזור לנו לחיות חיים בריאים יותר? כמו תמיד, ידע הוא כוח, והכרה ברווחים ובסכנות של אופטימיות יתר יכולה לעזור (אם כי לאנשים קשה להפוך לאופטימיים רק בגלל שזה טוב עבורם, עניין של אישיות וטמפרמנט קבועים). מה שמעניין בהקשר הזה שגם אם מודעים להטיית האופטימיות הזו רוב האנשים האופטימיים ממשיכים להיות אופטימיים בצורה לא ריאליסטית, אבל תוך יכולת למזער חלק מהסכנות הכרוכות בכך. אם אתם מאמינים שאתם בריאים כמו שור ותחיו עד גיל 100, אתה עדיין יכולים ללכת לרופא לבדיקות תקופתיות רק למקרה שאתם טועים. תחשבו שיהיה יום בהיר מלא שמש, אבל קחו מטרייה ליתר ביטחון.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • eyesinback  On 12/06/2011 at 6:39 pm

    מעניין, תודה

  • רונית  On 12/06/2011 at 9:54 pm

    האופטימיזם הפך להיות ההתייחסות הסטנדרטית לחיים עד כדי כך, שאנשים שאינם אופטימיים מוגדרים כחולי נפש: http://en.wikipedia.org/wiki/Depressive_realism

  • גיל  On 12/06/2011 at 10:03 pm

    לא צריך להגזים. אמנם אנשים חושבים ככה אבל זה לא נכלל בDSM.

  • רונית  On 12/06/2011 at 10:15 pm

    נכון, גיל, גם אני לא מוצאת את זה שם (אבל שמעתי שזה כן נכלל… או שזו קונפבולציה?)

  • גיל  On 12/06/2011 at 10:19 pm

    האמת שאני לא יודע, זה נראה לי פשוט דיכאון לא קליני לא?

  • תרצה  On 13/06/2011 at 3:24 am

    מעניין לקרא את הספר. מה שהסברת כאן מעודד זאת.
    אם נבין את התהליכים בוודאי נוכל לפתח "נוגדנים" נגד הטייה אופטימיות, ונמנע מעצמנו בעיות בעתיד…..
    תודה.

  • דניאל  On 14/06/2011 at 11:38 am

    אחד משלוש יקח חלק בתאונת דרכים קשה? מאיפה הנתונים?

    • גיל  On 14/06/2011 at 11:47 am

      זה לא מהמאמר אלא תוספת שלי. מבוסס על סטטיסטיקות של תאונות דרכים.

  • niron1  On 14/06/2011 at 12:24 pm

    השאלה שהיתה צריכה להשאל לדעתי, למה אנשים פסימיים כ"כ. האופטימיות היא יחסית, וכפי שאני רואה ולומד, היא ברמה נמוכה יחסית למה שהיינו מצפים לאחר כ"כ הרבה שנות אבולוציה. רוב האנשים מצויים אי שם במרכז הסקלה בין אופטימיות לפסימיות. העובדה שלאורך כל שנות האבולוציה, יום יום המתאבדים הם בדר"כ (כך אני מבין,) אנשים בדיכאון ובדר"כ לא מאוד אופטימיים. כל זה היה צריך להביא את כולנו להיות אופטימיים מאוד. אבל מחקרים כאמור מראים שהאופטימיים מאוד הם אחוז קטן מאוד באוכלוסיה. הדיכאון שורד באוכלוסיה, שכיח מאוד וקיים בדרגות שונות. כיצד יתכן, שבעולם נוראי אכזרי ודורסני של ימי קדם, ימי הביניים, חיו אנשים פסימיים-דיכאוניים, החזיקו מעמד בתוך הגיהנום האמיתי שסביבם ובמוחם, ואף יעמידו צאצאי צאצאים עד ימנו אלה, זאת השאלה. התשובה לכך נישאת ברוח.

  • גיל  On 14/06/2011 at 12:29 pm

    נירון, זה לא מדויק מה שאתה אומר. כמו שהנתונים שהבאתי מראים, אנשים הרבה יותר אופטימיים ממה שאפשר היה לצפות. אחוז המתאבדים קטן יחסית.

    • niron1  On 14/06/2011 at 1:06 pm

      נראה גיל שלא כ"כ הבנת מה שרציתי לאמר: אם אנחנו מניחים שלאורך כל שנות האבולוציה התאבדו רק או כמעט רק אנשים פסימיים ובטח לא האופטימיים מאוד, אם אכן כך, וגם אם אחוז המתאבדים נמוך מאוד כל שנה, היינו צריכים לקבל לאחר כ"כ הרבה שנות אבולוציה אוכלוסיה אופטימית מאוד. אבל המצב לא כך. יש מחקרים רבים בתחום שדווקא מראים שאחוז האוכלוסיה המוגדרת אופטימית מאוד הוא קטן. נכון שיש אוכלוסיה גדולה יותר המוגדרת אופטימית, אבל יש גם המוני מצבי ביניים וגם הצד השני של הסקלה. אם תבדוק מהו אחוז החולים הדיכאוניים בעולם בכל רגע נתון, תגלה שהוא שונה בין מדינה למדינה אבל בערך 7% לשנה- MDD. ואם תיקח דיסטימיה (דיכאון קל יותר אך ממושך ולעיתים עמיד), יש אומרים שהוא נפוץ הרבה הרבה יותר. ואני לא מגיע בכלל לדבר על דיכאון קל. אבל עזוב מחקרים, תסתכל מסביב במדינה שלך כמה "קוטרים" יש (אף חד מביניהם אינו חשוד כאופטימי..:-)) עם זאת, חייבים לסייג שהנתונים שונים בין המדינות. יש מחקר אבולוציוני שקראתי פעם שטוען שבחברות גדולות וותיקות בהן אפשרות הבחירה של הגבר רבות כמו סין, היתה סלקציה חזקה לתכונות אופטימיות (גבר יעדיף נשים חייכניות ואופטימיות), לעומת חברות קטנות ומסוגרות בהן גם קיים מנהג השידוכים ולכן למשל אחוז הדיכאוניים נמוך הרבה יותר במדינות מסויימות מזרח הרחוק ואני לא נכנס לעניין האיבחון.
      חוצ"מ אני לא מאמין בנסיון לצבוע את העולם וההגדרות בשחור לבן: אופטימיים ופסימיים. אופטימיות ופסימיות כמו רמת משכל ושאר תכונות הן לדעתי ולא רק לדעתי, מצוייות בסקלה. ואם כך, השאלה שצריכה להשאל שוב, מדוע לא כולם אופטימיים מאוד. יש מחקר משראה שלאנשים אופטימיים יש יתרון על אופטימיים מאוד ברמת השכר וההישגים המקצועיים. האופטימיים מאוד משיגים הרבה מהנ"ל ביחס לאוכלוסיה הכללית, אבל האופטימיים לא-מאוד עולים עליהם. אולי תכונה של אופטימיות רבה מאוד, היא קצת, אנטי-מוטיבציה כי בין כה וכה הכל טוב..
      אבל השאלה שאני חוזר אליה שוב, למה יש כ"כ הרבה פסימיים או דרגות שונות של פסימיים ( ועל זה שיש כ"כ הרבה פסימיים כנראה נשאר חלוקים..).

  • אורן  On 14/06/2011 at 12:33 pm

    פוסט מרתק גיל.
    מעניין להשוות אותו לשיחה הקודמת על "פסיכולוגיה חיובית" ולדבר על האיזון בין תפיסת ההווה באופן חיובי לבין חוסר פרופורציה בתפיסת העתיד.

    עם זאת יש לי הערה…
    "לאחר שנעשית הבחירה אנשים יחשבו שמה שהם בחרו הייתה אפשרות הרבה יותר טובה מלכתחילה…."
    – דן גילברט דווקא הראה את ההפך הגמור. במחקרים שעשה עם סטודנטים (חיפשתי בגוגל סקולר אבל לא מצאתי כרגע את המחקר הזה ספציפית) הם קיבלו מצלמות וצילמו בקמפוס. לאחר מכן הוא הציג בפני כל אחד תמונותיו, ואילץ אותם לבחור רק אחת מהן לעצמם, עם אפשרות להתחרט עד 3 ימים. מעל שבעים אחוז מהסטודנטים התייסרו והיו מאוכזבים מהתמונה שבחרו, וגם אלה שהחליפו באחרת נותרו מאוכזבים. לא בדיוק תואם את המשפט מהכתבה לעיל.

  • גיל  On 14/06/2011 at 12:43 pm

    אורן, המחקר שאתה מדבר עליו לא סותר את האמור (אם אנחנו מדברים על אותו המחקר). נתנו לאנשים אפשרות להחליף תמונה ואילו אחרים נאלצו לבחור על המקום. אלו שהיה להם יותר זמן לחשוב אם הבחירה שלהם נכונה התייסרו מאוד. זה שונה מדיסוננס קוגנטיבי שבו אין לך אפשרות ממשית להתחרט. זה בעצם בדיוק השלב שלפני פתירת הדיסוננס שבו אנשים מתייסרים קשות בין הבחירות שלהם.

    • אורן  On 14/06/2011 at 1:29 pm

      מסתבר שאתה צודק לגבי פרטי המחקר (: טעות שלי.
      ובכל זאת משהו צורם לי באמירה שרוב האוכלוסייה אובר אופטימית. מסביבי אני דווקא חווה יותר פסימיות אישית (שעולה בקנה אחד עם הפסימיות הלאומית)

      אבל בהחלט אני מאתר את הדפוסים שציינת בחלק מסוים באוכלוסיה.

      • גיל  On 14/06/2011 at 1:40 pm

        אני חושב שחלק מזה נובע מכך שישראלים פסימיסטיים מרוב שאר האנשים וגם שיש הפרדה בין האופטימיות הפרטית לפסימיסטיות הכללית.

  • גיל  On 14/06/2011 at 1:11 pm

    אוקיי, עכשיו באמת הבנתי אבל הדברים לא בהכרח נובעים אחד מהשני. יתכן שיש שיבוש הורמונלי מסוים שגורם לאנשים להיות מדוכאים אבל רובם עדיין לא כאלו. אגב, דווקא המדוכאים הקליניים כמעט לא מתאבדים בגלל שאפילו אנרגיה לזה אין להם. הסכנה היא עם אנשים עם דיכאון בינוני. אתה יכול להקביל את זה גם להומוסקסואליות ולשאול למה היא לא נכחדה ולמה לא כולם הטרוסקסואליים. יש שונות טבעית באוכלוסייה והאבולוציה עובדת על ממוצעים. היא לא שוללת מקרי קיצון שיכולים להתקיים.

    אגב, אתה צודק שזו סקאלה ולא משתנה דיכוטומי וכל הדיווחים של המחקרים בנושא מבוססים על ממוצעים ולא על שונויות. יש גורמים שונים שמשפיעים על כל אחד מהנושאים המדווחים מעבר לאופטימיות או בקומבינציה איתם.

  • niron1  On 14/06/2011 at 1:36 pm

    אני יודע שהאבולוציה לא שוללת מצבי קיצון. אבל בכל זאת אם התכונה המסויימת הינה בעלת חסרון גדול היא צפויה בכל זאת להעלם. אם לא, התכונה כנראה גם מכילה יתרון, או אפשרות הסתרה. דוגמאות רבות לכך, רק לאחרונה קראתי למשל מחקר שבא להסביר יתרון אבולוציוני (שהיה בתנאים מסויימים) של עודף ברזל בדם שבדר"כ גורם למוות ממחלות בטרם עת אם לא מטופל.
    לדעתי, קשה שלא לחשוב על העולם הקדמון הנוראי חסר החוקים וחסר הכל, ולא לחשוב איך יצאו ממנו פסימיים בשלום והגיעו כ"כ רחוק – עד היום. לדעתי, העניין נובע מכך שדיכאון וחרדה הולכים יחד. פסיכיאטרים לא יכולים כמעט להבדיל ביניהם ומי שיש לו דיכאון, גם סובל כמעט תמיד מחרדה בדרגות שונות. גם הטיפול בשתי התופעות די דומה בדר"כ SSRI, מה שאולי מצביע על מנגנון דומה. ואם אמרנו שדיכאונים/ פסימיים שהם גם יותר חרדתיים, יש לנו נקודה מעניינת. כי חרדה היא אחת התופעות הכי נפוצות בעולם. חרדה (כמובן עד דרגה מסויימת) כפי שידוע לך גיל, מבטיחה רבות ובמיוחד אריכות ימים לבעל תכונה דווקא בעולם שורץ אוייבים של ימי קדם (וגם היום). סבתא שלי שהיתה אישה מאוד חרדתית, מיהרה לעלות לישראל מפולין עם עליית הנאצים כשכל סביבתה האופטימית צועקת במקהלה "יהיה בסדר".

    • גיל  On 14/06/2011 at 1:44 pm

      תראה, פסימיסטיות קיצונית היא נדירה. רוב האנשים יהיו משהו מעורב שהוא לא כל כך כי כאמור, מידה בריאה של פסימיסטיות היא דווקא ראלית. אבל שוב, צריך לבדוק איפה בדיוק הם אופטימיים ואיפה פסימיסטיים. פסימיסטיות כללית לגבי מצב האומה לא ממש משפיע על חיי היום יום. לעומת זאת, פסימיסטיות אישית מונעת מאנשים לנסות דברים. עובדה שאנחנו רואים כל הזמן שאנשים מנסים דברים חדשים, מעיזים לפתוח עסק חדש, מנסים להשיג בני זוג וכו'. אז כנראה שהם לא כל כך פסימיסטיים כמו שאתה חושב.

      דווקא העולם הקדמון הוא לא כל כך רע כמו שאתה מתאר אותו. נכון שיש בו הרבה אי וודאות, בעיקר לגבי אוכל, אבל אי אפשר לומר שהוא חסר חוקים ועני בהכרח. להפך, יש בו הרבה יותר שיוויוניות מהעולם המודרני. אל תשכח גם שחלק מהחרדות והדיכאונות כיום הם תוצאה של חיים בחברה מודרנית לחוצה. לא תמצא הפרעות ברמות כאלו בחברות ציידים לקטים.

      • אורן  On 16/06/2011 at 7:09 am

        בדיוק. יש מימד תרבותי (במיוחד אצלנו ובתרבותיות מערביות) שמדכא את האדם הקטן וגורם לו להיות חרדתי ולא מאושר.

  • niron1  On 14/06/2011 at 1:42 pm

    יש עוד הסברים כמו דת. פסימיים שמאמצים דת או דוקטרינה כלשהיא בעלת פוטנציאל מנחם/תומך/מדיטטיבי, יכולים להעזר בה ולשרוד נפשית עד זמן רב עד שהצאצאים הופכים לבוגרים.

  • גיל  On 14/06/2011 at 1:45 pm

    דת תורמת המון לאופטימיות של אנשים אגב.

  • niron1  On 14/06/2011 at 1:57 pm

    לדעתי, חיות הן הרבה יתר אופטימיות מבני האדם בממוצע. חיה פסימית חסרת התלהבות, פשוט מתה מחוסר יכולת להתחרות עם האופטימית. יש סלקציה אדירה לאופטימיות בחיות. בני אדם בגלל האינטיליגנציה שלהם, הצליחו להביא רמות גבוהות של פסימיות ואחוז גבוה של פסימיסטים רחוק באבולוציה. באמצעות ההמצאות של המוח האנושי : דת, אלכוהול, סמים וגם חוקים שמגינים על חלשים/ דיכאוניים וכו עזרו לגן הפסימסטי לשרוד ולהגיע רחוק. לעיתים כמו כל גן הוא מופיע בעירבוב עם גנים "אופטימיים" ולעיתים הוא לא..
    לילה טוב.

  • גיל  On 14/06/2011 at 1:59 pm

    חיות באופן כללי לא מתכננות את העתיד כי הזיכרון שלהן קצר. אין להם מה שנקרא תאוריה של הנפש (או מיינד). דווקא האפשרות לחשוב באופטימיות או פסימיות היא משהו מאוד ייחודי לבני אדם כנראה כי זה מחייב מסע בזמן.

  • niron1  On 14/06/2011 at 2:09 pm

    הצליחו ליצור חולדות דיכאוניות גנטית אפילו שהן לא יכולות לחשוב על העתיד ויש מודלים בחיות למחלה זו שמאמצעותם חוקרים תרופות לדיכאון. אבל, באמת דרך להמנע ממצב רוח רע היא אולי לא לחשוב על העתיד ולהיות מרוכז בהווה וכבר כתבו על זה רבות. אול, כשאדם מסתכל לעתיד ורואה תמונה אופטימית או פסימית, זה נבע לדעתי בעיקר מהביוכימיה/ גנטיקה שלו. אופטימיות או אם ניקח מונח שיתאים גם לחיות ובני אדם – שמחת החיים, בכל היצורים החיים היא לדעתי תכונה שמעבר לעניין הזיכרון והיכולת לעשות מסע בזמן.

    • אורן  On 16/06/2011 at 7:14 am

      (מהנהן בנמרצות) – מסכים אתך לחלוטין.
      ולראייה צירפתי קישור לספר מרתק שקראתי לאחרונה בנושא התמקדות בהווה ותפיסת האושר, של החוקרת נינה רמון
      http://www.pardes.co.il/book.asp?pID=799

  • גיל  On 14/06/2011 at 2:12 pm

    אין ספק שלדיכאון יש מרכיב גנטי, אבל כמו שאמרת, יצרו את זה בצורה מלאכותית. הנקודה היא שבלי הטריגרים של העולם המודרני הרבה מקרים של דיכאון לא היו מתקיימים. אני לא בטוח שאפשר לדבר על עברים שיש להם שמחת חיים או לא כמו על בני אדם.

  • SilentMike  On 15/06/2011 at 3:30 pm

    "אם היכולת לתכנן את העתיד לא הייתה קיימת, בני אדם לא היו מסוגלים לשמור אוכל לזמנים קשים, לתכנן מסעות צייד או ליקוט…"

    אממממ. בע"ח אחרים אוגרים מזון בלי להיות צריכים לחזות ואת העתיד לבוא ולתכנן. אינסטינקטים וזה.

    חוץ מזה פוסט מקיף ומעניין (וארוך. פוף!). נגעת בנקודה חשובה שחורגת מנושא האופטימיות בזה שאנשים נוטים להתחייב על הבחירות שלהם מעבר למה שצריך. יש בזה הגיון פשוט: לא לבזבז יותר מדי זמן ואנרגיה בהתלבטויות והתחרטויות.

  • גיל  On 15/06/2011 at 4:09 pm

    נכון, יש בעלי חיים שעושים את זה גם לטווחים של שבועות ושנה על בסיס אינסטינקטים אבל הם לא מפגינים חשיבה אותו תיחכום כמו בני אדם ואותה מחשבה ארוכת טווח כמו בני אדם.

  • SilentMike  On 15/06/2011 at 5:03 pm

    כן זו הנקודה. שלפחות התכונה הזו לא באמת מצריכה יכולת תכנון מי יודע מה.

  • niron1  On 17/06/2011 at 12:13 pm

    רבע מהאמריקאים (נתונים דומים כנראה למדינות רבות נוספות) מעידים על עצמם כפסימיסטיים, השאר אופטימיים. כאשר כאמור תכונה בעלת חסרון גדול שורדת זמן כה רב זה גורם לי לחשוב.. אולי יש בתכונה הזו חוץ מחסרון גדול גם יתרונות חבויים?! למשל, ידוע שאומנים בדיכאון, או מחלה בי-פולרית, רבים יצרו את יצירת חייהם. שירים, מוזיקה וציורים רבים בתקופת הדיכאון. היצירות, הם פרי מוחם הקודח תרתי משמע של אנשים דיכאוניים הם יוצאי דופן בחדשנותם. בדיכאון יש כנראה עומק ורגש שיכלים להוציא דברים יוצאי דופן לאויר העולם. כמו שאמרו חז"ל אין דבר שלם יותר מלב שבור.. אז אנשים דיכאוניים, יכולים להמשיך לתפקד (אם זה לא דיכאון מגורי עמוק במיוחד) וליצור, תוך כאב וסבל שמתוכם, כאמור יוצרים יצירות מפוארות. יצירות כאלו יתנו להם את הכסף והתהילה להמשיך להתרבות בהצלחה. יש כנראה עוד תכונות ניסתרות כפי שאמרת (ריאליזם למשל) שעוזרות לתכונה זו לשרוד.

  • niron1  On 17/06/2011 at 12:19 pm

    גברים רבים בחרו ויבחרו כבת זוג, נשים פסימיסטיות, יפות חכמות וטובות לב על אחרות אופטימיות שלא ניחנות בתכונות אלו..כמובן עדיף יפה, אופטימית טובה וחכמה, אבל כאלו יש בעולם.. (בעצם שכחתי גם צעירה ועשירה)..

    • גיל  On 17/06/2011 at 12:51 pm

      למה שלא ירצו לבחור נשים כאלו? אנשים מעוניינים בטוב ביותר עבורם אבל מה לעשות שזה לא תמיא אפשרי.

  • גיל  On 17/06/2011 at 12:48 pm

    נירון, צריך להבדיל בין איך שאנשים מגדירים את עצמם לבין מה שהם חושבים בפועל בהשוואות ספציפיות. כמו שכתבתי, אם רוב האוכלוסייה חושב שהוא ירוויח יותר מהממוצע, יפה מהממוצע ועוד הרבה מהממוצע בתכונות רבות, זו דרך אחת להסתכל על זה שהם מאוד אופטימיים. וכשהם חושבים על העתיד וסבורים שיקרו להם בסך הכל דברים טובים יותר ממה שיש להם היום אז זו אופטימיות גם אם הם אומרים אחרת. אני חושב שחלק מהאנשים אוהב לומר שהוא פסימיסט רק כי הוא מנסה להכין את עצמו שמשהו רע יקרה לו בעתיד אבל לא באמת חושב ככה.

    אין ספק שיש יתרונות מסוימים לפסימיות (כאמור, הכנה ראלית יותר לעתיד) וסביר שבסביבות מסוימות זה אדפטיבי. אתה יכול לחשוב למעשה על שני מסלולי חיים, אחד אופטימי והרפתקני והשני זהיר וסגפן. הפונטציאל של הראשון גבוה יותר והוא יוכל להגיע ליותר השגים, אבל זה אומר שגם יהיה מחיר גבוה לרבים שיפלו בדרך, לעומת זאת הדרך הבטוחה של הפסימיסט מבטיחה חיים יציבים לאורך זמן.

  • ניר  On 17/06/2011 at 1:44 pm

    נושאים כמו אופטימיות וחקר האושר הינם התחומים הכי מתפתחים בפסיכולוגיה. אי אפשר אפילו לדמיין איך ישתפר עולמנו אם נוכל לשפר את רמת האושר או האופטימיות. אבל עד היום נכשל הנסיון ליצור גלולת אושר. ידוע שאגרסיביות כרוכה וקשורה לדיכאון. אנשים יותר מאושרים ואופטימיים הם פחות תוקפנים בדרך כלל מכיוון שעולמם מאושר כמעט ללא תנאי. אבל לתוקפנות יש יתרון בעולם התחרותי ויש לך עוד נקודה להשרדות הפסימיזם. אין ספק שיש אופטימיים שמגדירים עצמם פסימיסטיים מהסיבות שציינת גיל. אבל יש גם פסימיסטים שמגדירים עצמם אופטימים מסיבות חברתיות למשל. אני חושב כמוך שבתנאים מסויימים יש בפסימיזם יתרון שמאפשר אדפטציה. כשחושבים לעומק מגלים שתכונות רבות שעל פניהן נראות כחסרון, מתברר שיש בהן מרכיב חיובי שנותן יתרון. למשל הפרעת קשב. תמיד מגיעה עם יצירתיות רבה. חוסר היכולת להתרכז מאפשרת ללוקים בתסמונת זו לקלוט אינפורמציה רבה ולעבד שונה במוח.

  • גיל  On 17/06/2011 at 3:07 pm

    ניר, זה נכון, אין גלולות אושר אלא רק מדכאי דיכאון. אני חושב שזה בעיקר בגלל שאושר הוא בכל זאת יחסי, יחסי למחשבות שלך ויחסי לאנשים סביבם. את זה אי אפשר להעביר בגלולה כימית (אבל כן אפשר למנוע את החסמים לזה).

  • niron1  On 18/06/2011 at 8:21 am

    חלק חשוב מהאושר הוא גנטי כפי שהוכיחו מחקרים רבים כולל בתאומים זהים. אינטיליגנציה מצויה באוכלוסיה בדרגות שונות (עקומת הפעמון) ובעניין רמות האושר, למה שנצפה שתכונה זו תהיה שונה וכולנו נהיה עם מטען אושר זהה? אין ספק, גם כאן מראים מחקרים כפי נכתב קודם, שאנשים הינם בעלי רמות אושר שונות. מחשבות או חשיבה קשורים לאינטיליגנציה וגם משפיעים על רמות האושר. אבל בנושא האושר, דומני שחוץ מהחשיבה, פשוט ההרגשה קובעת המון. אין אתה מרגיש בבוקר, לפני שמתחיל לחשוב, שמח, עוד יום רענן או מצב רוח קודר. המרכיב לדעתי, הוא לדעתי ביוכימי. הביוכימיה האישית שלנו שנקבעת בגנים שלנו קובעת איך אנחנו חושבים, מה הוא האיי קיו שלנו, וכן גם מהי רמת האושר לשלנו. יש אנשים שסובלים ממחלה בי-פולית ויכולים ללכת ברחוב מסוים ולהרגיש על גג העולם ומלכי העולם. ואחרי מס ימים באותו רחוב יכולים לחוש דיכאון עמוק. תרופות המשפיעות על מנגנונים ביוכימיים במוח מאזנות אותם ויכולות להפסיק תחושות קיצוניות אלו. גם סמים מסויימים יכולים ליצור תחושות אופוריה מייד, אף שהסביבה לא משתנה. המנגנון של סמים אלו הוא ללא ספק ביוכימי. כמובן סמים הם הפיתרון הגרוע ביותר למי שחש חוסר אושר, מכיוון שמתמכרים אליהן ומתרגלים אליהן ואז לא כ"כ עובדות, יכולים להגביר סיכון לסכיזופרניה ועוד סיבות רבות. אבל בכל מקרה המסקנה מכל זה ועוד היא שאנחנו מרגישים בראש שלנו ואמצעות הביוכימיה שלנו וזה מה שקובע, והרבה יותר ממה שיש בחוץ, בסביבה. יש קבוצות בעולם שמנסות ליצור SMART PILL שתתערב במנגנונים הביוכימיים ותשפר קוגניציה. אני בטוח שגם שבתחום האושר תבוא יום אחד התובנה – איזה מנגנון ביוכימי קשור לה והדרך אל האושר תיסלל.

  • גיל  On 18/06/2011 at 8:40 am

    חלק גנטי אבל לא כולו. בכל מקרה יש טווח של אושר שאדם יכול לחוות שקשור לאיפה הוא נמצא בהשוואה לאחרים. צריך להפריד בין המצב האובייקטיבי בפועל (למשל, כמות הכסף שיש לך בבנק) לבין תחושת האושר. בהיותנו כולנו בני אדם שחווים אותם דברים סביר שכולם יכולים להרגיש אותן תחושות אושר. אפשר לשנות אושר בצורה פשוטה. ניסויים הראו שכאשר מבקשים מאנשים להפעיל את השרירים שמובילים לחיוך ירגישו יותא טוב עם עצמם. לעומת זאת, אם מבקשים מאנשים לשים עיפרון בפה, מה שמוביל להבעת פנים כועסת אז הם יכעסו יותר. אז ברור שיש קשרים דו צדדיים בין הבעות הפנים לרגשות וזה נכון לגבי אספקטים אחרים גם כן.

    הבעייה עם סמים שהם גורמים להתמכרות ולא ממש משנים את המצב האובייקטיבי שלך כך שאחרי האופוריה יגיע דיכאון ורצון לעוד סמים.

  • niron1  On 18/06/2011 at 8:43 am

    מעניין אם אכן תומצא אותה "אותה גלולת אושר" – כפי שפעם כינו את הפרוזק (ומאז התברר שהוא לא!, אלא רק גלולה נגד דיכאון), איך זה ישפיע על התהליך האבולוציוני. אם כל בני האדם יהיו מאוד מאושרים מאוד אופטימיים, וכל הסמי-אופטימים והפסימיסטים יהפכו ל-VERY HAPPY PEOPLE, מה זה יעשה לעולם. האם יהיו פחות מלחמות, פחות רע? סתם שאלה היפותטית.

  • גיל  On 18/06/2011 at 8:48 am

    גלולות לא ישפיעו אבולוציונית כי אלו שינויים מלאכותיים לא גנטיים.

  • niron1  On 18/06/2011 at 8:49 am

    יש מחקר שבדק אנשים שהוגדרו כ-VERY HAPPY PEOPLE ע"י שאלונים קודמים ומצאו שאם נפגעו באופן קשב בתאונה או מחלה שגרמה להם שיתוק לכל חייהם, ירדה רמת האושר לזמן מה (נדמה לי מס חודשים) אבל חזרה לרמת הבסיס הגבוהה שלה בתום פרק זמן זה. לעומת זאת, אנשים פסימיסטיים, שזכו בסכום כסף גדול בפיס למשל, עלו ברמת האושר שלהם עד שנה מזמן הזכיה ואח"כ נפלה רמת האושר לבסיס הנמוך. מה שאומר שאירועי הסביבה משפיעים אך ההשפעה קצרה. לפעמים ההשפעה קצרה מאוד (קונים משהו ואחרי כמה שעות נגמרה החגיגה). בסוף תמיד נחזור לרמת הבסיס. וסביבו נשאר כל חיינו.

  • גיל  On 18/06/2011 at 8:52 am

    נירון, תקרא את הפוסטים שלי בנוגע לאושר, כתבתי על הדברים הללו כבר.

  • niron1  On 18/06/2011 at 8:53 am

    אבל גיל, אם אדם לוקח גלולה שגורמת לו להיות יותר חכם או יותר יפה (בוטוקס) באופן שמשיג לו בנות זוג שלא היו בוחרות בו אילמלא הטיפול החדשני, אזי אפשר להסיק שטכנולוגיות מודרניות שכאלו כן יכולות לשנות "ולרמות" את תהליך הברירה הטבעי. הלא כן?

  • גיל  On 18/06/2011 at 8:56 am

    לא. כי שוב, אין שום שינוי גנטי. ברגע שהוא יפסיק לקחת את התרופה זה יפסק. יש הרבה שינויים תרבותיים קיצוניים למשל זה שאתה כותב על מחשב, וזה לא שינה את האבולוציה. אבולוציה ביולוגית עובדת לאט.

  • niron1  On 18/06/2011 at 9:09 am

    ברור גיל. אבל השימוש במחשב הוא לא בדיוק שינוי אישיותי. אם אחדד את השאלה: נניח ששימוש בתרופה מסויימת הופך להיות יום אחד סטנדרט קבוע, אנשים יום יום בכל ימי חייהם לוקחים גלולה ליום וגם כל הדורות הבאים, או מחליטים להכניס תרופה למים (כמו שעושים עם פלואור) כל שלדרעון עולם מחלה/ליקוי מסויים לא יופיעו (אף כי ישארו גנטית). כבר כיום זה קורה לאנשים שלוקים בהפרעת קשב. אם נניח שאדם כזה לוקח ריטלין יום יום ומשיג לעצמו אישה שלא היתה מתאהבת בו אם היה פוגש בה עם ההפרעה. אח"כ צאצאיו מקפידים לקחת את התרופה וכן הלאה. מה שאני חותר לאמר הוא שהמדע המודרני, שלא גורם לשינוי גנטי אלא רק מעלים זמנית
    (או קבוע – אם לוקחים תרופה יום יום) את הליקוי באמצעות תרופות, יכל באופן זה לשנות את תהליך הברירה הטבעי ביחס למצב קודם הטיפול התרופתי. מה דעתך?

  • גיל  On 18/06/2011 at 9:16 am

    הנקודה היא שברגע שהם מפסיקים לקחת את הגלולה הם חוזרים למצב ההתחלתי. אין כאן שינוי ביולוגי אמיתי. אם תתרחש אבולוציה זה משהו אחר. ממליץ לך לקרוא ספר בסיסי בביולוגיה או מאמרים ברשת כדי לראות איך אבולוציה עובדת בפועל כי לך בלבול מסוים.

  • niron1  On 18/06/2011 at 9:38 am

    אני לא טוען שהאבולציה משתנה אלא תהליך הברירה הטבעי בפרק זמן מסוים משתנה. מה שאני טוען, שאם נותנים לאוכלוסיה מסויימת תרופות או משנים/ מפסיקים ביטוי מחלה/ ליקוי מסויים, והטיפול נלקח דורות אחדים ברציפות, אזי כאשר נבדוק בנקודת זמן מסויימת בעתיד את התפלגות האוכלוסיה הנושאת את הגן הלקוי (שבעצם "הוסתר"), נראה שהיא גדולה הרבה יותר ממצב של אוכלוסיה שלא נוטלת את התרופה. ברור שמייד עם הפסקת הטיפול המצב יפסק. אבל העובדה שאכן, טיפול תרופתי יכל לגרום (אולי) לשינוי בברירה הטבעית (כל עוד הטיפול נלקח) יש לו השלכות רבות מכיוון שאולי ביום מסויים עם (הפסקת הטיפול מסיבה כלשהיא) נמצא עצמנו בעולם מסוכן עמוס בנשק גרעיני למשל עם אוכלוסיה גדולה של בעלי ליקוי מסוים נגיד נטיה לפשע או תוקפנות שדוכאה ע"י כדור היפוטטי.

  • גיל  On 18/06/2011 at 10:00 am

    נירון, אני שוב חוזר על הדברים שלי, תקרא ספרים על אבולוציה. מה שאתה אומר לא נכון בלשון המעטה ואתה לא מבין נכון מה זו ברירה טבעית.

  • niron1  On 19/06/2011 at 1:12 pm

    גיל, יש לי תואר ראשון בביולוגיה ושני בפרמקולוגיה אבל מודה שאבולוציה ופסיכולוגיה של האבולוציה התחלתי ללמוד ברצינות רק לאחרונה לבד.. שנים לאחר סיום התוארים, אבל כנראה שלא בהצלחה יתרה. האתר שלך מעניין מאוד ויחודי, אבל בכל הנוגע לתגובות שלך למה שכתבתי, התחושה שלי שאתה פשוט הולך עם הקו שלך ולא מבין משום מה כוונתי. חשבתי שחוץ מכתיבת המאמרים המדהימים, תנסה להסביר למי שאתה חושב שלא מבין איפה טעותו, חוץ מלכוון אותו חזרה לספרי הבסיס. אבל כנראה זו לא מטרת האתר שלך.

    1. בנושא האושר אחרי שהסברתי פעם נוספת כתבת: "אוקיי, עכשיו באמת הבנתי אבל הדברים לא בהכרח נובעים אחד מהשני. יתכן שיש שיבוש הורמונלי מסוים שגורם לאנשים להיות מדוכאים אבל רובם עדיין לא כאלו"..

    2. העלתי דעות (שלי בלבד) מדוע דיכאון טומן בחובו יתרונות אבולוציוניים (חרדה, יצירתיות): חרדה (דיכאון כמעט תמיד הולך עם חרדה – עובדה ידועה ומוכחת, וחרדה עוזרת להשרדות), יצירתיות (אחוז גבוה של יצירות נכתבו בתקופת דיכאון) וכו' ולא קיבלתי שום הערה חיובית ולכן כנראה שהרעיונות הללו ממש מוטעים..

    3. בנושא הברירה הטבעית: פה כנראה שאני טועה אבל כנראה שהטעות די נפוצה. הינה בדיוק מה שכתבתי מפי דר לביולוגיה באחת מהאוניברסיטאות האמריקאיות..
    http://www.teamliquid.net/forum/viewmessage.php?topic_id=194422

    תודה בכל מקרה על האתר המדהים

  • גיל  On 19/06/2011 at 1:21 pm

    נירון, הסיבה לחוסר הסבלנות שלי היא שאתה חוזר ואומר דברים שגויים מהיסוד,גם אחרי שניסיתי להעמיד אותך על טעותך. אלו דברים שכבר כתבתי עליהם בעבר והם מופיעים בספרי יסוד. אני לא יכול להתחיל לתקן שוב ושוב כל שגיאה כי אין לזה סוף עושה אבל כן מעודד אותם לקרוא מקורות מתאימים.

  • niron1  On 19/06/2011 at 2:38 pm

    גיל, בעולם רווי אסונות, מלחמות מחלות ומוות נראה לי ברור שיהיה רוב לאופטימים. לכן השאלה למה אנשים אופטימים כ"כ נראתה לי פחות מעניינת משאלה הפוכה – למה יש כ"כ פסימים לאחר כ"כ הרבה שנות אבולוציה. לא רק ברלוונטיות של השאלה הזאת אנו חלוקים אלא באמת מהו אחוז הפסימיסטים-דיכאוניים באוכלוסיה ועוד. נראה לי שכבר מהצגת נושא זה איבדתי אותך. ולגבי הנושא האחרון והבסיסי – הברירה הטבעית. באמת טעיתי בהבנת העניין.. מכל מלמדי השכלתי.. מכיוון שהתחום הזה מעניין אותי מאוד, אתמקד מעתה בספרים שהצעת ואחרים ובקריאת האתר ולא בתגובות. תודה.

  • גיל  On 19/06/2011 at 7:45 pm

    נירון, אל תקח את זה אישי ואני לא מעוניין שתעלב. הדברים שאתה אומר חשובים אבל פשוט אין לי מה להוסיף על מה שכתבתי קודם. אני מקווה שתמשיך לכתוב כאן

  • מילהאוס  On 14/03/2012 at 2:25 am

    מאמר מאוד מעניין.
    אבל יש פה איזשהוא כשל לוגי. נניח שיש הסתברות של 1% שיקרה משהו מאוד רע שסיבותיו שרירותיות (לדוגמא סוג מסויים של סרטן) אין באמת סיבה רציונלית שמשהו יענה על השאלה "האם יקרה לך המשהו הרע הזה" בתשובה חיובית. וגם אם כן לא אמורה להיות הלימה בין אחוז האנשים שיענו בחיוב לאחוז המקרה הרע באוכלוסיה. ולכן התשובה של "לי זה לא יקרה" רציונלית לחלוטין ולמעשה היא התשובה הסבירה ביותר לשאלות מסוג זה. לכן, לפחות על השאלות מהזן הזה לא ניתן, לדעתי, לבסס את טיעון האופטימיות.

    • גיל  On 14/03/2012 at 9:19 am

      כן, אבל לא שואלים אותם על רק סוג אחד של סרטן לרוב. שואלים שאלות כלליות על בריאות אז זה לא 1% ולא רק סרטן. שואלים אנשים על תוחלת חיים למשל וכאן הם בטוחים שהם יחיו עד גיל מופלג בעוד שהסטטיסטיקות לרעתם.

      • מילהאוס  On 15/03/2012 at 3:08 am

        נתתי את הדוגמא של הסרטן רק כדי להמחיש. הנקודה שלי היא, שאם הסטטיסטיקה לטובתך ואתה עונה תשובה חיובית (לדוגמא אתה חושב שלא תחלה במחלה קשה) זה לא בהכרח מעיד על אופטימיות. זה יותר מעיד על אחוז האנשים הפסימים שלמרות שהסיכויים לטובתם הם חושבים שהם יפלו לסטטיסטיקה. אם הסטטיסטיקה לרעתך ואתה עונה תשובה חיובית זה אכן סממן להטייה אופטימית כמו בשאלה על תוחלת החיים לדוגמא

      • גיל  On 15/03/2012 at 10:04 am

        זה נכון, אבל אנשים עונים באופטימיות גם כשהסטטיסטיקה לא לטובתם.

Trackbacks

  • […] שני המחקרים הללו מצטרפים לשורה ארוכה של מחקרים שמראים עד כמה הזיכרון שלנו נזיל וקל לתעתע בו במניפולציות לא מסובכות במיוחד. למחקרים הללו יכולות להיות גם השלכות מרחיקות לכת על תפיסת החוויות שלנו. אנשים יכולים לחשוב שהם באמת אכלו, ראו או חוו משהו רק בגלל שראו מודעת פרסומות עם גירויים חזותיים חזקים, או בגלל שמישהו אחר סיפק להם פרטים כלשהם על הנושא. למעשה, לפעמים מספיקה רק צפייה פאסיבית באנשים אחרים כדי לנכס את החוויות לעצמנו. הסיבה שהשתלת זיכרונות קלה כל כך, קשורה כנראה לדרך שבה אנחנו בונים זיכרונות במוח. בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו, אנחנו למעשה גם מעצבים ומשנים אותו על פי תחושות רגשיות או חוויות שאנחנו חושבים קשורים לארוע, או שאנחנו מרגישים לגביו היום (או אפילו היינו רוצים להרגיש). שיחה עם חברים, מודעות פירסומות, איזכור של אירועים בחדשות וכו', כל אחד יכול לגרום לבניית זיכרונות מוטעית. העיצוב מחדש הזה משנה את הזיכרונות והם נתפסים כאילו הם באמת התרחשו כך בפועל. ככל שאנחנו חושבים יותר ומנסים להזכר במשהו, כך הסיכוי שאנחנו מעצבים ומשנים אותו מהחוויה הראשונות האמיתית גדול יותר. במובן הזה, אנחנו משאילים הרבה מהזיכרונות שלנו מאנשים אחרים, מהסביבה וגם מעצמנו (דברים שהיינו רוצים לזכור בצורה חיובית יותר למשל). יש לזה כנראה שורשים אבולוציוניים שאת חלקם סקרתי בפוסט על האופטימיות. […]

  • […] יפתחו ישגשג למרות שרוב הסיכויים פועלים נגדם. זה נקרא הטיית האופטימיות והיא הטייה מאוד אדפטיבית עבור רוב האנשים, שדוחפת אותם […]

%d בלוגרים אהבו את זה: