זמן פסיכולוגי – מדוע תפיסת הזמן שלנו כה מעורערת?

כולם מכירים את התחושה שהזמן עובר לאט מאוד כשאנחנו יושבים בחדר ההמתנה לרופא, אבל נראה כאילו הוא טס כשעוסקים במשהו מהנה. הזמן הוא כמובן אותו הזמן אבל התפיסה הפסיכולוגית שלנו אותו משתנה בהתאם לאירועים. התחום של זמן פסיכולוגי הוא תחום מחקר מרתק בפסיכולוגיה שמעלה כמה תהיות אבולוציוניות. כתבה שפורסמה לא מזמן בסיינטיפיק אמריקן מיינד עומדת על כמה מהחידות הלא פתורות הקשורות לנושא.

אחת התופעות המעניינות בהקשר הזה, היא האטת הזמן במצבים של פחד, לחץ או עמידה בפני סכנה. הפסיכולוג דיוויד איגלמן מאוניברסיטת ביילור שבטקסס ערך בהקשר הזה ניסוי מעניין. בניסוי הזה, סטודנטים מתנדבים קפצו מגובה של 50 מטר לתוך רשת ביטחון. איגלמן נתן לכל אחד מהסטודנטים שעון מיוחד שבו מספרים התחלפו ברצף. במצב רגיל, בלתי אפשרי לקרוא את המספרים על השעון כי הם מתחלפים מהר מדי. אבל אם ההנחה שפחד מאט את הזמן, האם הם יוכלו תוך כדי קפיצה לקרוא אותם? לא במפתיע, הסטודנטים דיווחו על תחושות פחד גדולות בזמן הנפילה, וגם תפסו את זמן הנפילה ככפול ממה שהוא היה באמת. אבל לקרוא את המספרים על השעון הם לא הצליחו, בדיוק כמו שאנשים בכל מצב אחר אינם מסוגלים לקרוא. המחקר הזה (ומחקרים רבים אחרים) מדגימים את הנקודה העיקרית בנוגע לתפיסת זמן. בני אדם גרועים מאוד בהערכת הזמן שעובר ומושפעים בקלות מגורמים מצביים.

לבני אדם, כמו כל חיה אחרת, יש מספר שעונים ביולוגיים. השעונים הללו מורים לנו בין השאר מתי לאכול, מתי לישון ומתי להתעורר. אפילו אם מונעים מבני אדם רמזים חיצוניים (כמו אור וחושך) הגוף יודע לווסת את מחזורי השינה והיקיצה שלו בעצמו, אם כי הם ייטו להיות מעט ארוכים יותר מהרגיל (בניסויים מסוימים שבהם מנעו מבני אדם כל קשר לעולם החיצוני ושבו נמנעה מהם גישה לשעונים, לאחר מספר ימים נוצר מחזור ערות-יקיצה של 28 שעות). מצד שני, אנשים שעובדים במשמרות של יום ולילה, או חווים ג'ט לאג, יכולים לסבול מהפרעות של השעון הביולוגי למשך ימים או שבועות. הדבר הגיוני מבחינה אבולוציונית מכיוון שהגוף שלנו לא נועד למסעות למרחקים ארוכים בזמן קצר. טיסות הן תופעה מודרנית ואין לנו אדפטציה אליהן. הגוף אינו רגיל לשינויים קיצוניים במחזור האור-חושך, משהו שלא היה רלוונטי בהיסטוריה האבולוציונית הארוכה שלנו.

האירוניה הגדולה היא שלמרות שיש לנו שעונים ביולוגיים מדויקים למדי, המוח שלנו לא תמיד יכול "לקרוא" אותם בצורה נכונה. התפיסה של דקה אחת, שעה או יום, משתנים מאוד בהתאם למה שעובר עלינו בזמן הזה, ומושפעים מגורמים פיסיולוגיים כמו טמפרטורה, עייפות, או הפרעות נפשיות כמו סכיזופרניה ודיכאון. שימוש בסמים שונים כמו LSD וקוקאין גם הוא משפיע על תחושת הזמן שלנו. טמפרטורת הגוף היא כנראה אחד הגורמים המשפיעים ביותר על תחושת הזמן. כשהטמפרטורות גבוהות הזמן נראה ארוך יותר מאשר כאשר הגוף שלנו נמצא בטמפרטורה נמוכה. בהרבה מאוד מחלות, אנשים סובלים מחום גבוה, ולכן הזמן נראה להם עובר הרבה יותר לאט ממה שהוא באמת.

ניסויים כמו הניסוי שתואר למעלה מראים שאפשר די בקלות לעשות מניפולציות על תחושת הזמן שלנו, לפחות לזמן קצר, על ידי שינויים במצב הרגשי שבו אנחנו נתונים או על ידי שינויים בקלט החושי. אם אנשים נחשפים לגירויים חדשים, מורכבים וכאלו שמשתנים במהירות (למשל משחקי מחשב), תחושת הזמן שלהם היא שהזמן עובר מהר מאוד. הדבר נובע כנראה מהעובדה שהמשאבים המוגבלים של הקשב שלנו מרוכזים מאוד במקום אחד שדורש ריכוז מקסימלי. בניגוד לכך, כאשר אנחנו עוסקים במשימות שגרתיות ומשעממות התחושה היא שהזמן עובר לאט מאוד.

במבט לאחור, לעומת זאת, דברים נראים אחרת לגמרי. בניסוי שנעשה לא מזמן נתנו החוקרים לקבוצת נבדקים לצפות בסרט קולנוע. קבוצה שנייה של נבדקים חיכתה בחדר המתנה בלי לעשות דבר. כצפוי, האנשים בקבוצה הראשונה דיווחו שהזמן עבר מהר מאוד בעוד הנבדקים בקבוצה השנייה דיוחו שהזמן עבר לאיטו. אבל כאשר נשאלו הנבדקים לאחר מספר ימים על תחושותיהם, דיווחו הנבדקים ששהו בחדר ההמתנה שהזמן דווקא עבר אצלם מהר יותר מאלו שצפו בסרט. במבט לאחור, אירועים משמעותיים נראים ארוכים יותר ממה שהם וזמני שיעמום קצרים יותר.

יש תחושת זמן אחת שבה התפיסה שלנו, והזמן שעובר בפועל זהים. בדרך כלל, כאשר משמיעים לאנשים צלילים שאורכם קצר משלוש שניות הם תופסים את הצליל כארוך יותר. לעומת זאת, כאשר הצליל ארוך משלוש שניות הצליל נתפס כקצר יותר ממה שהוא באמת. בנקודת השלוש שניות בדיוק, אנשים תופסים את הצליל בדיוק לפי אורכו האמיתי. התופעה הזו שדווחה לראשונה לפני יותר ממאה שנה נשארה ללא שינוי גם היום, למרות קצב החיים המהיר יותר בעולם המודרני. הדבר מעיד על כך שהתחושה הזו טבועה עמוק במוח שלנו. כמה חוקרים מאמינים ששלוש השניות הללו קשורות בצורה הדוקה להכרה או תחושת ההווה. התחושה שמשהו קורה עכשיו, ולא קיים בעבר או בעתיד היא תחושה חמקמקה מאוד וקצרת מועד. התופעה נקראת "הווה אובייקטיבי" והיא מתארת את התפיסה ההכרתית של העכשיו.

צורה נוספת שבה המוח בונה את תפיסת הזמן קשורה לדרך שבה אנחנו קובעים את הסדר שבה התרחשו אירועים מסוימים. למשל, כאשר מציגים בפני אנשים שתי נורות שמהבהבות אחת אחרי השנייה, אם הפער בין ההבהובים גדול מספיק לא יהיה להם קושי לומר איזו נורה הבהבה ראשונה. אבל אם הנורות מהבהבות בסמיכות גדולה מדי זו לזו, אנשים יחשבו שהן הבהבו בו זמנית. באותה מידה אפשר לעשות את הניסוי על שני גירויים קוליים, או על מגע פיסי. כשהגירויים קרובים מדי הם מתמזגים בתפיסה שלנו לגירוי אחד. לכל חוש יש את הסף שלו שמעבר אליו אנחנו לא תופסים את הגירויים כנפרדים. למשל, השמיעה שלנו מאוד רגישה וקולות שמופרדים עד לשני מילישניות יובחנו זה מזה. הראייה פחות רגישה ותמונות שמופרדות בפחות מ-40 מילישניות נתפסות כישות אחת (אם זה לא היה קורה לא היינו יכולים לצפות בטלביזיה מכיוון שהיינו חווים אותה כרצף של תמונות ולא כאירוע רציף. העין "העצלה" שלנו מאחדת במובן הזה את הזמן והמקום).

אחת התופעות המעניינות בהקשר הזה היא שלמרות שאנחנו יכולים לתפוס שני גירויים כמגיעים ברצף אחד אחרי השני, לא תמיד אנחנו יכולים לדעת מי מתרחש ראשון. אם שני צלילים שונים מושמעים בהפרש של 20 מילישניות, אנחנו יכולים די בקלות לתפוס שהם שונים, אבל רק אם הם הופרדו בלפחות 40 מילישניות אנחנו יכולים להבחין מי קדם למי.

כל התופעות שמתוארות כאן (ורבות אחרות) לא מסבירות במקרים רבים מדוע הן קיימות מלכתחילה ולשם מה הן נוצרו. איזה בסיס אבולוציוני (או אחר) גורם לתפיסת הזמן להיות כמו שהיא ולא אחרת? מחקרים חדשים שנעשים בשנים האחרונות וכוללים הדמיות מגנטיות של המוח מנסים להסביר את התעלומות האופפות את תפיסת הזמן שלנו. השאלה המרכזית היא, מדוע אפשר כל כך בקלות לערער את תפיסות הזמן הפסיכולוגי שלנו? אחת התיאוריות היא שכל שנייה שעוברת היא משאב שמציג בפנינו הזדמנויות חדשות. אם אנחנו ציידים-לקטים שמשוועים לאוכל, זמן שעובר לאט בבטלה גמורה משמש כאזעקה שמאיצה בנו ללכת ולחפש אוכל. מצד שני, אם אנחנו מוצאים מזון בשפע בכל מקום, הזמן יעבור במהירות ונהייה שמחים על מה שיש לנו. במילים אחרות, תחושת הזמן הסובייקטיבית והגמישה עוזרת לנו לנהל את פעילויות היום יום בצורה יעילה יותר מתחושת זמן מדויקת ולא גמישה.