עוד על ההבדלים בין גברים ונשים באקדמיה

כצפוי, הפוסט הקודם עורר הדים רבים ואת ההתקפות הרגילות על כל מי שמעז להזכיר את המילים אבולוציה או ביולוגיה בהקשר להבדלים בין גברים ונשים. והנה, מאמר שפורסם זה עתה במגזין לעסקים The American מדבר בדיוק על אותו נושא ומביא דוגמאות נוספות לאלו שהבאתי בפוסט הקודם. המחברת, כריסטינה הוף- סומרס היא ד"ר לפילוסופיה ומבקרת חריפה של חלקים מרכזיים של הפמיניזם המודרני. היא זו שהציע לראשונה את החלוקה בין פמיניזם מגדרי לפמיניזם של השיוויון שהזכרתי בפוסט שלי על הנושא.

המאמר שלה בא לבקר את היוזמה לתקן את אי השיוויון הנצפה בין גברים ונשים באקדמיה, בטענה שתיקון כזה יגרום יותר נזק מתועלת. הסיבה לך פשוטה: אם אכן קיימים הבדלים מולדים בין גברים ונשים שמשפיעים על ייצוג שונה של גברים ונשים באקדמיה, אזי התערבות חיצונית תגרום לכך שיהיו יותר נשים וגברים לא מתאימים בתחומים השונים, כמו גם פגיעה באפשרות של אנשים מוכשרים להגיע למיצוי הפוטנציאל שלהם (שקשור כמובן גם להעדפות אישיות). התיקון המוצע אינו גחמה פרטית של אדם זה או אחר. ועדה מיוחדת של הקונגרס האמריקאי עובדת על חוק שבו יחייבו ייצוג שווה של נשים באקדמיה בכל הרמות, מכיוון ש"ברור" לכל המומחים בועדה שהסיבה היחידה לאי שיוויון היא סקסיזם.

הוף-סומרס תוקפת את מסקנות הועדה תוך הסתמכות על הסיבות הביולוגיות להבדלים הנצפים בין גברים ונשים. היא פותחת את המאמר בתיאור של הקורס Math 55 המועבר בהרווארד. הקורס הזה (שאת התיאור שלו ניתן למצוא פה) נחשב לקורס הקשה ביותר במתממטיקה לתואר ראשון בכל רחבי ארה"ב (הקורס עצמו מועבר במשך 3 שעות שבועיות, אבל שיעורי הבית לוקחים בין 24-60 שעות בשבוע). שיעורי הנשירה ממנו אכזריים. מבין 50 סטודנטים שמתחילים את הקורס, רק כ-20 מהם יסיימו אותו. מבין המסיימים נדיר למצוא נשים (רק 17 נשים סיימו את הקורס מאז )1990. האם הקורס מפלה בין גברים ונשים? הוף-סומרס שוחחה עם כמה סטודנטיות שלקחו את הקורס (כולל מישהי שסיימה אותו עם הציון המקסימלי). היא שאלה אותן האם הן חשו באווירה עוינת לנשים בקורס? לא, ענו הסטודנטיות אלא להיפך. נשים עודדו כל הזמן להצליח. כשאחת הסטודנטיות חשבה לפרוש מהקורס, הסטודנטים האחרים עודדו אותה להמשיך. גם הסטודנטים הגברים בקורס מביעים רצון שיהיה ייצוג גדול יותר של נשים.

היא עוקצת את מסקנות הועדה בזה שהיא משווה את השינויים שחלו ב-30 השנה האחרונות בין מדעי הרוח והחברה למדעים המדויקים. היא מתארת את השינויים הדרמטיים שעברו מדעי הרוח והחברה, איך הם הפכו מתחומים שנשלטו על ידי גברים לתחומים שבהם יש רוב נשי מובהק, לעומת המדעים המדויקים שבהם הגברים הצליחו במאבקם העיקש להדיר את רגלי הנשים ולשמור על רוב מוצק לאורך כל אותן שנים ארוכות.

היא מצטטת מחקרים שנעשו על הבדלים בין המינים שעשויים להסביר הבדלים בהעדפות. סימון בארון-כהן הוא אחד המומחים הגדולים בעולם לאוטיזם. הוא מסביר למה יש הרבה יותר גברים מנשים הסובלים מאוטיזם (אפשר לקרוא בהרחבה על כך בספרו "ההבדל המהותי: גברים, נשים, והמוח הגברי הקיצוני"). הוא טוען שאוטיזם הוא פשוט התנהגות שנמצאת בקצה הסקאלה של הנורמה הגברית (המוח הגברי הקיצוני). גברים בנויים לעבוד בצורה שיטתית, מערכתית, בעוד נשים הן אלו שחשות יותר אמפתיה בממוצע. אחד המאפיינים הבולטים של אוטיזם הוא קיבעון כפייתי על עצמים ומכונות וזו אחת הסיבות שיותר גברים לוקים במחלה. העדויות להבדלים הללו מגיעות ממחקרים שונים. מחקר אחד מצא למשל קשר בין רמות הטסטוסטרון בעובר לבין הסיכוי ללקות באוטיזם בעתיד. מחקר אחר שנעשה על ציורי ילדים גילה שכאשר מבקשים מילדים לצייר ציור כלשהוא, בנות ייטו הרבה יותר לצייר סצינות הכוללות בתוכן אנשים, בעוד בנים ייטו לצייר מכונות וחפצים. אפילו בקרב קופי אדם אחרים, זכרים נוטים הרבה יותר להמצאות טכנולוגיות חדשות.

הוף-סומרס מתייחסת גם לתחום הוטרינריה שהזכרתי בקצרה בפוסט הקודם. נשים מהוות היום קרוב ל-80% מהסטודנטים בבתי ספר לוטרינריה, בהשוואה ל-8% אחוזים בשנות ה-60. בתחום ההנדסה למשל, עלו האחוזים בשיעורים קטנים בהרבה. למרות שכלבים חמודים יותר ממעבדים לא בזה נעוצה הסיבה להבדל הדרמטי. עבודת הוטרינרים תובענית, מלוכלכת ודורשת ידע מדעי רחב לא פחות ממקצועות ההנדסה, אז איך אפשר להסביר את ההבדלים העצומים בייצוג הנשי השונה בשני המקצועות? יתכן שוטרינריה הינה עבודה מושלמת עבור נשים. העבודה משלבת את הסקרנות המדעית שיש לנשים רבות יחד עם תחושת האמפתיה החזקה שלהן והנטייה לרצות לעסוק בדברים חיים, וזו הסיבה שיש להן רוב מוצק במקצוע היוקרתי הזה.

בהמשך, הוף-סומרס מבקרת את הגישה שמבטלת מראש הסברים אבולוציוניים לפערים, אבל מקבלת ללא היסוס את ההטייה הנסתרת כביכול שגורמת לפערים בין גברים ונשים, בטענה שהמחקרים עליהם מבססים תומכי האפליה את דעתם בעיתיים במקרים רבים יותר מהמחקרים שהם מבקרים. אין זה אומר כמובן שאין אפליות, אבל הצורה שבה אנשים מסיקים בצורה כל כך אוטומטית בגורמים מסוג מסוים מעלה תמיהות רבות בלשון המעטה. היא מראה איך זה בדיוק מתרחש בועדות שונות שאוניברסיטאות מקימות לבדיקת הגורמים לאי שיוויון. הועדות הללו מראש מניחות שאי שיוויון כזה הוא תוצר של אפליה ולכן אין זה מפתיע שהממצאים של החקירה שלהם תואמים את הדיעה הראשונית הזו. שיטות המחקר של ועדות רבות כאלו נשארות עלומות ולא חשופות לביקורת ציבורית. במקרה אחד, מיהרו ב-MIT לגנוז את דו"ח כזה כי הוא "רגיש" מדי והנתונים שעליהם התבססה הקביעה שלהם נותרו עלומים. ממש במקרה, בד בבד עם קבלת הדו"ח הם שיפרו את התנאים של הנשים באוניברסיטה באופן חד צדדי.

באופן כללי מומלץ לקרוא את המאמר כי הוא עוסק בצורה כללית יותר בקשר שבין מדע לפוליטיקה. הוא מראה איך אפשר לנצל לרעה מחקרים מדעיים על ידי עיוות מוחלט שלהם או להשטיח את המציאות  תוך התעלמות מהמורכבות האמיתית שלה. זה מוכיח שצריך להיות מאוד ביקורתיים כלפי כל מי שמנסה לפרש נתונים מסוימים בלי להבין אותם בכלל, ובעיקר אם מדובר בפוליטיקאים.