האם יש לאנשים חוש צדק טבעי?

עד לא מזמן היה נהוג לחשוב שבני אדם מתנהגים בצורה רציונלית שממקסמת את הרווחים שלהם. ליצור ההיפותטי הזה, שפועל לפי רציונליות כלכלית נהוג לקרוא בחיבה: הומו אקונומיקוס. המחקרים על הומו אקונומיקוס נעשו עד לא מזמן בעיקר על ידי כלכלנים. אבל ב-20 השנה האחרונות מדעני חברה אחרים נכנסו לנישה הזו ותרמו את התובנות שלהם. עד מחקריהם הראשונים של החוקרים הישראלים עמוס טברסקי ודניאל כנהמן, המודל הכלכלי הרציונלי היה הדוגמה השולטת. אבל מאז שטברסקי וכנהמן הוכיחו בשורה ארוכה של מחקרים שאנשים לא תמיד פועלים בצורה רציונלית (כלכלית או אחרת) השתנו פני המחקר לחלוטין.

כלכלנים ומדעני חברה אחרים נוהגים לערוך ניסויים על ידי שימוש במשחקים שונים שממחישים איך יתנהגו בני אדם בנסיבות מסוימות. לרוב, המשחקים הללו מהווים מעין מודלים היפותטיים ופשטניים לחיים האמיתיים. הדוגמא הכי מפורסמת היא דילמת האסיר, ועליה אני לא רוצה להרחיב יותר מדי כי אני מניח שרוב הקוראים מכירים אותה, והיא גם מעט מלאכותית. אני רוצה להתרכז בדוגמא מודרנית יותר ופחות מוכרת שנקראת: "משחק האולטימטום" (Ultimatum Game) ושהומצא לפני 25 שנה.

נניח שמישהו נותן לכם 100 דולר (זה עובד גם עם שקלים, אבל עדיף דולרים לא?). כל מה שאתם צריכים לעשות זה להגיע להסכמה עם אדם אחר על חלוקת הסכום. החוקים מאוד פשוטים: שניכם נמצאים בחדרים נפרדים ואין לכם אפשרות לתקשר ביניכם. מטילים מטבע כדי לקבוע מי המציע ומי מקבל ההצעה. נניח שאתם המציעים. אתם צריכים לבחור בסכום כלשהו בין 0-100 שאותו תציעו לאדם השני. הנסיין שעורך את הניסוי מעביר את ההצעה שלכם אליו והוא צריך להחליט אם הוא מקבל את אותה או לא. אם הוא מקבל את ההצעה, שניכם מקבלים כסף. הוא את הסכום שהצעתם לו, ואתם את ההפרש ממאה. למשל, אם הצעתם 40 דולר והוא קיבל את ההצעה, אז הוא יקבל 40 ואתם 60. אבל אם הוא מסרב להצעה, אף אחד מכם לא מקבל כלום. עכשיו נשאלת השאלה, אם אתם המציעים כמה כדאי לכם להציע? אם אתם מקבלי ההצעה כמה תסכימו לקבל?

מבחינה רציונלית כלכלית, אם מישהו מציע לכם כל סכום שהוא הייתם צריכים לקבל את ההצעה. כלומר, אם מישהו לוקח לעצמו 90 דולר ומציע לכם 10 דולר, עדיין שווה לקבל את ההצעה כי הבחירה שלכם היא בין לקבל 10 דולר ללא לקבל כלום (במקרה שתסרבו). בפועל זה לא קורה, ורוב האנשים מסרבים להצעות נמוכות שלא נראות להם הוגנות (בניגוד להיגיון הכלכלי). מהצד השני, בהכירכם את המין האנושי, כמה הייתם מציעים לאדם אחר? אם אתה רוצים למקסם את הרווחים שלכם אץם צריכים לחשוב על הסכום הנמוך ביותר שלדעתכם הצד השני יקבל.

הניסוי הזה שוחזר מאות פעמים עם סכומי כסף שונים, בגירסאות שונות ובתרבויות שונות. כמעט בכל המקומות מתקבל דפוס זהה פחות או יותר: אנשים מציעים קרוב ל-50% מהסכום (לפעמים אפילו פחות) בשני שליש מהמקרים. רק 4 מתוך 100 אנשים מציעים פחות מ-20%. למה בעצם? אנשים צריכים להיות שמחים על כל הצעה שהם מקבלים כי אחרת הם נשארים קירחים מכאן מכאן.

מסתבר שלרוב האנשים יש חוש צדק טבעי והם יכולים לצפות את התגובות של הצד השני. אנשים שמקבלים הצעות נמוכות לא מונחים על ידי שיקולים כלכליים גרידא, אלא מונעים גם משיקולים של הוגנות או יצר נקמנות (אני לא אקבל סכום מסוים, אבל הצד השני לא יקבל סכום גבוה יותר).

מעניין שההתנהגות במשחק לא מושפעת ממין המשתתפים, הכנסה, מוצא או כל משתנה דמוגרפי אחר. גם הסכום שמשחקים עליו לא שינה הרבה. באינדונזיה למשל, המשחק שוחק על סכומים ששווים לשלוש משכורות חודשיות, וגם אז אנשים סירבו אם ההצעה נראתה להם לא הוגנת, למרות שבמקרים רבים היה מדובר בסכומים גדולים מהמשכורת החודשית שלהם! שחקנים שמקבלים הצעות לא הוגנות מדווחים על כעס כלפי הצד השני, מה שמעיד שההחלטות הכלכליות שאנחנו לוקחים בחיינו אינן שכלתניות לחלוטין ומעורב בהן הרבה רגש.

ישנם הסברים שונים ללמה אנשים לא מקבלים הצעות נמוכות. אחד ההסברים קשור לעובדה שאנשים רגילים לאינטרקציות חברתיות חוזרות ונישנות. זיכרו שבמשחק עצמו ישנה הצעה אחת בלבד, אבל במציאות יש סיכוי גבוה שאותם שני אנשים יפגשו בשנית ואנשים לא רוצים להיתפס כ"פרייארים". המוח שלנו מתוכנת לחשוב במונחים של משחקים או אינטרקציות חוזרות ונישנות.

הסבר אבולוציוני לסיבה שאנשים מציעים הצעות הוגנות, פחות או יותר, מבוסס על העובדה שבחברות ציידים לקטים שבה התפתחנו, ישנה חשיבות גדולה לשיתוף פעולה בין פרטים בקבוצה. לא כדאי לאדם מסוים להשפיל צד אחר בהצעה מבזה, כי מאוד יכול להיות שהוא יזדקק לו מאוחר יותר. אבל ההסבר הזה זה עדיין לא מסביר למה אנשים דוחים הצעות שנראות להם לא הוגנות.

הסבר אבולציוני נוסף, מתבסס על העובדה שחברות ציידים לקטים הן חברות קטנות יחסית שבהן קשה לשמור על סודות אחד מהשני. התנאים שבניסוי מדברים על הפרדה בין שני אנשים שלא מכירים זה את זה, אבל אנונימיות כזו לא אפשרית בסביבה שבה התפתחנו. אנחנו מצפים שכל האנשים בסביבה ידעו על מעשינו במוקדם או במאוחר ולכן הצעות נמוכות יפגעו במוניטין שלנו כאנשים הגונים. זה גם מסביר למה אנשים מסרבים להצעות נמוכות: אם השכנים שלנו ישמעו שקיבלנו הצעה של 10%, סביר שהם ינסו לנצל את זה לטובתם ולהציע לנו הצעות לא הוגנות כאלו בעתיד. מצד שני, אם נתרגז כשמציעים לנו הצעות נמוכות ונדחה אותן, אחרים ידעו על כך, ובעתיד יציעו לנו הצעות הוגנות יותר. לפיכך, ההתרגזות והכעס על ההצעות הנמוכות מאוד אדפטיביים, והצורה שבה אנשים מגיבים להצעות נמוכות בחברה המודרנית כנראה מקורה באינטרקציות הכלכליות הקדמוניות שלנו.

כאמור, יש גירסאות שונות למשחק. אם למשל, במקום להטיל מטבע ולקבוע מי המציע ומי מקבל את ההצעה, מעבירים לשני הצדדים מבחן קצר (לא חשוב הנושא), ומי שמצליח בו יותר יהיה מציע ההצעה, אנשים ייטו להציע פחות כסף והצד השני ייטה יותר לקבל את ההצעות הנמוכות. הסיבה לכך היא שהצד המקבל "מכיר" בעליונות של הצד המציע וחושב שיש הצדקה להצעה הנמוכה. אם במקום מקבל הצעה אחד, יש כמה אנשים שמתחרים ביניהם על הכסף המוצע ממציע בודד, הוא לרוב יציע סכומים נמוכים כי סביר שתמיד יהיה לפחות אדם אחד שיסכים לקבלו.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מישהו  On 29/04/2007 at 11:13 am

    כלכלנים לא עושים מחקרים פסיכולוגים, רק פסיכולוגים עושים אותם. כלכלנים מניחים הנחות ומצרינים אותם למודלים מתימטיים,כלכלנים לא עושים אפילו מחקרים אמפיריים לבדוק את המציאות הכלכלית בשטח

  • אבי  On 29/04/2007 at 11:37 am

    מרתק.
    באמת לא נערכו ניסויים של המשחק הזה עם חזרות, ועם החלפת תפקידים בין המשתתפים?
    נראה לי שמשחק עם חזרות היה מראה שמה שאתה קורא לו "חוש הגינות" הוא בעצם "חוש רווח", שכן, משתלם להיות הגון.

  • גיל  On 29/04/2007 at 11:45 am

    ואכן מצאו מה שאמרת, אבל אז נכנסים שיקולים אחרים כמו ענישה. הרעיון במשחק חד פעמי הוא שאתה חייב לחשוב היטב על הבחירה שלך (בכל צד) כי אין הזדמנות לתקן.

  • ערן  On 29/04/2007 at 11:47 am

    אבי, בהחלט נעשו ורסיות של המשחק (ומשחקים רבים אחרים) עם חזרות. בדרך כלל מכנים זאת "משחקים חוזרים". זה, אגב, תחום ההתמחות של ישראל אומן, זוכה פרס נובל הישראלי.
    הנה הערך הבויקיפדיה:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Repeated_game

  • איריס ח.  On 29/04/2007 at 2:25 pm

    נדמה לי שקראתי שדווקא סטודנטים לכלכלה שמשחקים את משחק האולטימטום מתנהגים קצת אחרת מרוב השחקנים, כלומר בצורה יותר תועלתנית.
    אז אולי יש לאנשים עם תכונות יותר אגואיסטיות פרה דיספוזציה ללמוד מקצוע כמו כלכלה, ולא נגיד עבודה סוציאלית? זה בכל מקרה יכול להסביר יפה את התנהלות המשק…

  • מזרחן  On 29/04/2007 at 5:52 pm

    יש כאלה שנולדים עם ישרה וחוש צדק.

    דוגמאות: אולמרט, קצב, הירשזון, הנגבי, בוג'י הרצוג, יצחקי, אברום בורג. לא חסר.

  • אולגה  On 29/04/2007 at 10:45 pm

    אני לא חושבת שבדקו האם יש השפעה של החוג שבו לומדים לבין התנהגות במשחק האולטימטום, אבל נעשה מחקר על הבדלי אישיות בין אנשים שבוחרים ללמוד תחומים שונים, ואכן נמצא כי סטודנטים לכלכלה יותר שאפתנים ויותר ממוקדים בהשגת רווח כספי בממוצע, או משהו דומה לזה, וזה עוד לפני שהחלו ללמוד. כך שסביר לשער כי סטודנטים לכלכלה יהיו יותר ממוקדים ברווח מאשר נאמר, סטודנטים לאמנות (או שלא…?) – אם כי כמובן רק בממוצע…
    ואגב, קיימים כלכלנים שכן עושים מחקרים אמפיריים – אם כי כלכלה ניסויית הוא תחום חדש יחסית.

  • אמיתי סנדי  On 30/04/2007 at 8:36 am

    רלוונטי יותר לחיינו ומעניין יותר.
    וכמו שהעיר אבי, חוש הצדק הוא בסך הכל תולדה של תועלתנות – לטווח הארוך, כדאי להיות הוגן.

  • גיל  On 30/04/2007 at 8:55 am

    מדמים את המציאות טוב יותר. אבל הנקודה היא שגם במשחק בודד אנחנו רואים את אותן תכונות שמאפיינות משחקים חוזרים, פחות או יותר. אנשים יודעים שעדיף להיות הוגנים.

  • יונתן.ק  On 30/04/2007 at 10:37 am

    שיש נחקרים שלא רואים את הניסויי כמקרה בודד והם מתנהגים כאילו בחירותיהם ישפיעו על יחסים והרגלים שלהם בעתיד.

    מלבד זאת
    אני חושב שצדק ומוסר ללא התחושה הפרטית של- היות הצד הפוגע והיות הצד הנפגע
    כלומר ההבנה הרגשית והראציונאלית של מה זה פגיעות
    מוסר כזה הוא טכני ומשפיע על תחושת הביתיות והקהילתיות .

  • יונתן.ק  On 30/04/2007 at 10:48 am

    יש אלטרנטיבה- ללמוד מה ז"ה צדק מאחה" א

  • עומר  On 30/04/2007 at 2:25 pm

    מה זאת אומרת "אנשים יודעים שעדיף להיות הוגנים אפילו במשחק בודד" (לא ציטוט מדוייק, אבל מכיל את העיקר)? הרי זה בפירוש לא עדיף להיות הוגן אם מדובר במשחק בודד (שלאחריו סיכויינו להיפגש זניחים); אלא שלבני האדם, שהם בעלי "רציונליות מוגבלת", יש מערכת של "כללי אצבע" להתנהגות, שהתפתחו כתוצאה מאינטרקציה חוזרת ונישנית של פרטים שונים, וסלקציה של תכונות "טובות" לאורך זמן. כך הגענו עד הלום, לנקודה שבה אפילו במשחק "בודד" אנשים משתמשים באסטרטגיות שמהלך העולם הטביע בהם…

  • גיל  On 30/04/2007 at 6:57 pm

    חוש הצדק התפתח כתוצאה מאינטרקציות חוזרות ונשנות, והוא כל כך מושרש בהם שאפילו במשחק בודד הם ינהגו ככה.

  • אורי  On 04/05/2007 at 10:06 am

    תגובה לכל מי שכתב על כלכלנים:
    לצערי הרב, ישנה היום שנאה בחוגים רחבים באקדמיה כלפי הכלכלנים. בתור מי שמתכנן להמשיך לתואר שני בכלכלה, השנאה הזו מאוד מכעיסה אותי, כשהיא באה ביחד עם הדעות הקדומות שנכתבו כאן על ידי האנשים הבאים: "מישהו" (ההודעה הראשונה), איריס ח., ואולגה (שקצת יותר צודקת מהשניים הקודמים).

    קודם כל, נתחיל מזה שכהנמן וטרבסקי, כמו גם אומן אם אינני טועה, זכו בפרסי נובל לכלכלה. נמשיך עם כך שהמון כלכלנים מתעסקים כיום עם רציונליות, ועורכים עשרות אלפי מחקרים אמפיריים, זו פשוט בורות איומה לכתוב שאין מחקרים אמפיריים בכלכלה…
    כלכלנים עושים מחקרים על אושר, על דרכים לשפר את איכות הסביבה, על דרכים להפחית את השחיתות במוסדות שלטוניים, על הדרך הכי טובה לעזור למדינות אפריקאיות עניות, ועל עוד המון דברים שאינם כוללים דרכים "חומרניות ואנוכיות" לעשות כסף.
    כלכלנים אינם אגואיסטים יותר מאנשים שאינם כלכלנים, מאותה סיבה שיהודים לא קמצנים יותר, ושחורים לא טיפשים יותר. מזלנו שבוגרי עבודה סוציאלית לא מנהלים את המשק, אחרת מדינת ישראל הייתה נראית כמו קובה, במקרה הטוב.

    כמובן שסטודנטים לכלכלה, כפי שכתבה אולגה, יתעניינו יותר בכסף. באותה מידה אני יכול לעשות מחקרים ולהוכיח שסטודנטים לעבודה סוציאלית ואומנות הם בד"כ גרועים במתמטיקה ובחשיבה לוגית, ונוטים לרגשנות יתר ולתיאוריות רומנטיות ולא מציאותיות, מה שמסביר את עמדתם של רבים מהפרופסורים בתחום.

    השנאה לכלכלנים נובעת משנאתם של מדעי הרוח לעולם המודרני, לעקרונות הקפיטליזם, לשוק החופשי, לטכנולוגיה – לכל אותם דברים שהם פשוט לא מבינים ומפחדים מהם.

  • ד.ט  On 07/10/2007 at 11:01 am

    הרי תצפית פשוטה יכולה להראות שאנשים מוכנים לוותר על תמורה כספית בתמורה לתחושה שעשו משהו טוב: ראה את האנשים הרבים שנותנים כסף לקבצן.

    אין רציונאליות כלכלית (אם ראציונליות כלכלית משמעה מכסימום תועלת כספית או שווה-כספית) במתן שקל לקבצן, בדיוק כפי שאין רציונאליות בוויתור על השקל שמציעים לי במשחק, מפני שאינו הוגן.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: