האבולוציה של הדת

הנושא של דת ואבולוציה עולה תדיר בשנים האחרונות, לרוב בהקשרים פוליטיים וחברתיים. ישנם אינספור דיונים האם אבולוציה (או מדע בכלל) יכולים לדור בכפיפה אחת עם אמונה דתית, או שקבלת האבולוציה מחייבת לפחות חוסר אמונה באל, אם לא זניחת האמונה הדתית בכלל. בפוסט הזה אני מעוניין לעסוק בנושא מעט שונה, שמקבל הרבה תשומת לב מחקרית בשנים האחרונות, והוא שאלת האבולוציה של הדת. דת קיימת בצורה זו או אחרת בכל תרבות ותרבות. רוב האנשים בעולם מחזיקים באמונה דתית כלשהיא והדבר יוצר לכאורה פרדוקס מבחינה אבולוציונית. האם ניתן להסביר את מקור האמונה הדתית על פי עקרונות אבולוציוניים? איזה הגיון אבולוציוני יכול להיות לאמונה דתית? האם יש לבני אדם אדפטציה להאמין בכוחות על טבעיים כלשהם? או שמא האמונה הדתית היא תוצר לוואי של כוחות אבולוציוניים אחרים?

אין הגדרה אחת לדת והמשמעות שלה יכולה להשתנות מתרבות לתרבות וגם בתוך אותה תרבות. מרכיב חשוב בדת היא אמונה כלשהיא בכוח על טבעי. אתם יכולים לקרוא לזה אלוהים, אמונה תפלה או כמו שסקוט אטראן, אחד החוקרים הבכירים של האבולוציה של הדת קורא לזה "אמונה בתקווה שמעבר להיגיון". מחקרים אנתרופולוגיים מראים שלדתות בכל חברה בעולם יש מאפיינים על טבעיים משותפים. בכל דת כמעט נמצא מרכיב של אמונה באל לא גשמי, אמונה בעולם הבא או אמונה שתפילה או טקס דתי יכולה לשנות אירועים בעולמם של המתפללים. עם זאת, לא כל מי שמאמין באמונה תפלה כלשהיא או בכוח מיסטי יחשב לדתי, כי אחרת כל מי שהולך לאסטרולוג או קוראת בקפה, או מי שמאמין בקיומן של פיות היה דתי. אחד המאפיינים המוהבקים של כל דת היא מערכת של טקסים ומנהגים שאופיינים רק לה. זה יכול להיות הנחת תפילין, הליכה לכנסייה ביום ראשון או טקס שמאני בשבט הנבאחו. אני עוד אחזור בהמשך לאותם טקסים ומנהגים.

הדת מציבה אתגר קשה לחוקרי אבולוציה. לכאורה, מדובר בפרדוקס. כל כך הרבה היבטים של האמונה הדתית מבטאים ייחוסים שגויים או חוסר הבנה של איך העולם פועל באמת. האם אמונות שגויות כל כך לא יהיו נטל על המאמין? האם הן לא מזיקות להישרדות של המחזיקים בהן?

כשאמא היא אלוהים

ילדים מקבלים בקלות את הרעיון שיש אלוהים כל יכול שאינו טועה. בניסוי שערך לאחרונה ג'אסטין בארט (Justin Barrett), הוא הציג בפני ילדים בגילאים שונים קופסא עם תמונה של עוגיות עליה. "מה אתם חושבים שיש בתוך הקופסא?" הוא שאל, והילדים עונים: עוגיות. לאחר מכן, הוא פתח בפניהם את הקופסא והראה להם שלמעשה יש בתוכה אבנים. כעת, הוא שאל אותם שתי שאלות: אחת, מה אמא שלך תחשוב שיש בתוך הקופסא הסגורה? ושתיים, מה אלוהים יחשוב?

ילדים בגילאים 3 עד 4 ענו שהאמא תחשוב שיש בתוך הקופסא אבנים. מבחינתם, אמם היא כל יכולה ומכיוון שהם יודעים את התשובה הנכונה כך גם היא תדע. ילדים בני 5 ו-6 מבינים שהאם לא יכולה לדעת מה יש בקופסא בלי לפתוח אותה והם יענו את התשובה הנכונה שהיא עוגיות. בגיל הזה הם מפתחים את מה שנקרא Theory of Mind, כלומר היכולת לראות את העולם דרך העיניים של מישהו אחר (במקרה הזה, להבין שאפשר לשטות באדם אחר וגם שהוא יכול להחזיק באמונות שווא).

ומה אלוהים יחשוב? לא חשוב באיזה גיל היו הילדים (שכולם היו פרוטסטנטיים בניסוי הזה), כולם חשבו שאלוהים ידע שיש בקופסא אבנים. זה היה נכון גם לגבי הילדים המבוגרים יותר. הם למדו שאפשר לשטות באנשים אחרים אבל אי אפשר לבלבל את אלוהים.

מה הניסוי הזה מלמד אותנו? בשורה התחתונה, אנשים נולדים כנראה עם נטייה להאמין בכוח עליון כל יכול, ויודע כל. היכולת הזו מולדת ומובנית במוח של כולנו. כשילדים גדלים, התרבות הספציפית שבה גדלו ממלאת את המוח שלהם, שמוכן לקלוט את אלוהים, בפרטים הספציפיים שמקובלים באותה תרבות. הדבר דומה במידה רבה ליכולת שלנו לקלוט שפות. זה משהו טבעי ומולד ונעשה ללא שום קושי בכל תרבות. מה ששונה בין התרבויות זו השפה הספציפית שאנשים לומדים בהתאם למקום שבו נולדו. ההבדל המרכזי בין שפה לדת הוא ששפה היא אדפטציה ברורה בעוד שלא ברור עדיין אם דת היא כזו.

חיים לאחר המוות

רוב בני האדם מפחדים במידה זו או אחרת למות. רבים מדחיקים את הפחד הזה ולא חושבים עליו ביום יום, ועדיין פחד מוות הוא אחד הפחדים הבסיסיים ביותר של בני אדם. מוות, טבעי בדיוק כמו החיים, ובני אדם הם כנראה בעל החיים היחיד שמודע לזה שימיו על פני כדור הארץ קצובים. יש היגיון אבולוציוני רב בפחד הזה, שמהווה בעצם גורם חשוב שמניע אותנו לשרוד. ברגע שאנחנו מפחדים מהמוות, אנחנו מודעים להתנהגויות מסוכנות שיכולות להוביל אליו ולכן כדאי לנו לנסות ולהמנע מהן. גם העובדה שאנחנו יודעים שלא נשרוד לנצח, מחייבת אותנו לפשרות מסוימות. למשל, אם נהייה יותר מדי בררניים בבחירת בני זוג נקטין עד למינימום את הסיכויים שלנו להתרבות, שהיא בעצם הייעוד האבולוציוני שלנו ולא הישרדות. הישרדות היא רק אמצעי שמוביל לרבייה.

רוב הדתות מציעות פיתרון נוח מאוד לפחד מהמוות ואלו הם החיים לאחר המוות, או העולם הבא. מה יותר נוח לחשוב שהחיים הגשמיים על פני כדור הארץ זמניים, אבל לעומת זאת, לנשמה או לרוח שלנו מובטחים חיי נצח בגן עדן אם רק נקיים את המצוות הנכונות? האמונה באל ובחיים לאחר המוות הם נחמה גדולה לאלו שחיים בעולם הזה ומנוצלים היטב על ידי הדתות השונות. יש בזה נחמה לא רק לגבי עצמנו אלא גם לגבי הקרובים אלינו שנפטרו. הידיעה שהם ממשיכים לחיות בצורה זו או אחרת לאחר המוות, מקלה על הכאב שבעזיבתם, מנחמת אותנו שהם אולי לא סובלים יותר, וגם נותנת לנו תקווה שאולי נפגוש בהם שוב בעתיד.

כמובן, אין זה אומר שהאמונה בעולם הבא היא אדפטציה, וסביר יותר להניח שהיא תוצר לוואי של מבנה המוח שלנו. למעשה, קל מאוד לשכנע אותנו שהעולם הבא קיים, פשוט כי מאוד היינו רוצים שזה יהיה נכון. חלק מהTheory of Mind היא היכולת שלנו לנחש מה אנשים אחרים חושבים. זה מספיק מסובך כשמדובר באנשים חיים, אבל מאוד מתסכל כשאנחנו מנסים לחשוב מה עומד מאחורי המוות. איך בכלל אפשר לחשוב מה קורה כשאנחנו לא חושבים? מאוד קשה לנו לדמיין את עצמנו לא קיימים. הפתרון לפיכך הוא לחשוב על החיים שלנו כמשהו רציף, שבו החיים בעולם הזה הם רק שלב אחד בחיים בכלל. ניסויים עם ילדים שהציגו בפניהם בובות של חיות ואמרו להם שהם מתו, מראים שהילדים עדיין המשיכו לחשוב שמשהו מהחיות הללו עדיין ממשיך להתקיים. הילדים מבינים שחיות מתות לא אוכלות או ישנות יותר, אבל הם עדיין חשבו שהחיות המשיכו לאהוב את הוריהם, חושבות, ואפילו המשיכו לאהוב לאכול (ככל שהילדים היו קטנים יותר כך האמונות הללו היו חזקות יותר). זה אגב נכון לא רק לגבי ילדים. אנשים שאיבדו קרוב משפחה או חבר, פעמים רבות מוצאים עצמם חושבים על המת, חושבים מה אותו אדם היה עושה בסיטואציות שונות, או אפילו מנסים להתקשר לטלפון שלו כאילו הוא עדיין חי. יש לנו זיכרונות רבים מאנשים מתים ופעמים רבות ניהלנו שיחות מדומינות איתם גם כשהם היו בחיים. בנוסף, אנשים רבים מרגישים את הנוכחות הפיסית של המתים ואפילו שומעים אותם מדברים אליהם לאחר מותם.

אלוהים בצלם אדם

אחד ההסברים הפופולאריים לאבולוציה של הדת רואה בדת, תוצר לוואי של התפתחות המוח והיכולות הקוגנטיביות הגבוהות שלו, שלא קיימות אצל בעל חיים אחר. על פי התאוריה הזו, אמונה דתית "מתלבשת" על אותן נטיות שכבר קיימות במוח שלנו למטרות אחרות. למשל, לבני אדם יש  נטייה טבעית להתייחס ולזכור אירועים לא צפויים ויוצאי דופן, אבל לא מוזרים בצורה קיצונית. מחשבות על אלוהים או על כוחות על טבעיים אחרים מתאימים היטב להגדרה הזו. הם פועלים בניגוד להיגיון בצורה מינימלית, מוזרים מספיק כדי למשוך את תשומת ליבנו, אבל לא מוזרים מדי כך שנדחה אותם על הסף.

סקוט אטראן בחן את הרעיון הזה בסדרת ניסויים. הוא הציג בפני סטודנטים סדרה של יצורים דימיוניים ובלתי הגיוניים ושאל אותם מי נראה להם הכי דתי. היצורים הדתיים ביותר היו לא היצורים המוזרים ביותר, הצב שמדבר או שיש שצועק, אלא אלו שהיו מוזרים רק במידה. למשל, אצת ים שמגחכת, עץ אלון שבוכה, או סוס מדבר. בדיוק באותה מידה, אלוהים שנראה עם תכונות אנושיות נראה הגיוני לגמרי, רק שהוא יודע הכל. אלוהים שיש לו מוח אבל לא גוף נשמע הגיוני למדי. כנראה שבמידה רבה הנטייה שלנו היא לרצות אלוהים שדומה לנו במובנים רבים, מאוד אנושי, רק שיש לו כמה כוחות חריגים ביחס לבני אדם רגילים.

הנטייה להאמין באלוהים גוברת כשמעורב בה רגש. כשבני אדם מעורבים רגשית במשהו, זה הזמן שבו הכי קל להשפיע עליהם. לא מפתיע לפיכך שרבים מהטקסים הדתיים מעודדים מעורבות רגשית עמוקה. לנוע מצד לצד בזמן התפילה, לשיר או לקוד קידה בתנועות הרמוניות עם אנשים אחרים, גורמים להתעוררות פיסית גדולה. גם בזמן משבר אישי או מצוקה, אנשים נמצאים בעוררות רגשית גדולה והדת משמשת למקור נחמה גדול.  

הדת כג'אנק פוד

לבני אדם יש נטייה טבעית לחפש כוונות, או סיבתיות לכל תופעה שמתרחשת סביבם. למעשה, יש לנו נטייה לחפש משמעות בדברים מעבר למשמעות האמיתית שלהם. אנשים לא אוהבים לחיות באי וודאות והם חייבים להסביר לעצמם מה שהם רואים סביבם. כאשר ההסברים הללו נמצאים מחוץ להישג ידם או הבנתם כי הם לא יכולים לחזות במו עיניהם בסיבה שהובילה לתוצאה מסוימת, הם צריכים לחפש הסברים במקומות אחרים. המצאת אל או כוח על טבעי אחר, היא פיתרון נוח למדי שפותר כל תופעה שאין לה הסבר. כך למשל, אם אנשים לא מבינים את תופעת ליקוי החמה, הם יכולים לייחס אותם לאל "כועס" שרומז להם להתנהג טוב יותר ולא, אסון ימשמש ויבוא.

הדת משגשגת בעולם המערבי יותר מאי פעם בעבר. זו תעשייה שמגלגלת מיליארדים ויש לה מיליארדי מאמינים ברחבי העולם. הסיבה שהדת מצליחה כל כך דווקא בעולם המערבי, היא אותה סיבה שאנשים מכורים לג'אנק פוד. בחברת ציידים לקטים מאכלים שומניים וסוכריים היו נדירים יחסית. בני אדם פיתחו אדפטציה למאכלים הללו שלמעשה מורה לנו לאכול מאכלים כאלו כמה שאנחנו יכולים, ללא הגבלה. בחיים בחברות על סף הנטייה הזו מועילה מאוד מכיוון שהמאכלים הללו נדירים ועדיף לאכול כמה שניתן מהם. הצרות מתחילות בעולם המערבי שמלא במאכלים כאלו, והם גם זולים מאוד. המוח הקדמוני שלנו לא פיתח אדפטציה שתאמר לו לעצור מלאכול מאכלים משמינים וזו אחת הסיבות המרכזיות להשמנת היתר של אחוז גובר והולך של האוכלוסייה בעולם (הסיבה השנייה המרכזית היא מחסור בפעילות גופנית).

בדיוק באותה צורה הדת משגשגת היום. אנשים חשופים לכמויות מידע אדירות שלא היו קיימות בעבר, ושהמוח לא מסוגל לעכל. הפיתרון הקל הוא לברוח להסברים לא רציונליים. מדע מודרני הוא המצאה שקיימת כמה מאות שנים בלבד. המוח שלנו מתקשה להבין שחיידקים גורמים למחלות, או שתזוזות טקטוניות גורמות לרעידות אדמה. הרבה יותר קל לייחס את האירועים הללו לכוח על טבעי כלשהוא ובכך פוטרת אותנו מהמאמץ למצוא את הכוונה האמיתית או הסיבה מאחורי הדברים. כמובן, שמעולם לא הייתה הסכמה בין אנשים לגבי הכוונות האמיתיות של אותו כוח על טבעי, וכל אחד פירש אותו כרצונו. זה הוביל למלחמות בין קבוצות שכל אחת האמינה באלוהים אחר שהכוונות שלו היו ברורות לקבוצה אחת ולא לאחרת.

דת כאדפטציה

עד עתה עסקתי בהסברים אבולוציוניים שרואים בדת תוצר לוואי של תהליכים אבולוציוניים אחרים, בעיקר כאלו שמתבססים על מבנה המוח הייחודי שלנו. אבל האם לא יתכן שהדת עצמה אדפטיבית בצורה ישירה יותר? יש יותר ויותר מדענים שסבורים שכן. הסברים כאלו מתחלקים לרוב לשניים. אחד, אפשר לנסות ולבחון מה היו התנאים שבהם הדת נוצרה במהלך האבולוציה שלנו ושאולי כבר לא קיימים היום. שניים, אפשר לראות כיצד דת יכולה להיות אדפטיבית גם היום.

על פי אחד ההסברים הללו, דת גרמה לאנשים להרגיש טוב יותר, לרצות להשקיע בעצמם, להתמקד בעתיד וגם הסיחה את דעתם ממחשבות מייסרות על מוות. השייכות לקבוצה דתית נתנה לאנשים מוניטין של אנשים מוסריים יותר, צייתנים ושקטים, והמוניטין הזה הפך אותם ליותר אטרקטיביים כבני זוג פוטנציאליים.

הדת גם עובדת על הנטייה האנושית להעדפת שארים על פני זרים. לא במקרה דתות רבות משתמשות במונחים כמו אב לתאור אלוהים, או מעודדת טקסים בין "אחים" ו"אחיות". ברגע שמגדירים את מי שמחזיק באותה אמונה דתית כמו שלנו כקרוב משפחה, הנטייה הטבעית שלנו היא לחוש אליהם קירבה גדולה יותר. בעבר האבולוציוני שלנו כציידים לקטים מדובר היה במקרים רבים בהבדל בין חיים ומוות. ההישרדות שלנו הייתה תלויה במידה רבה באחדות שלנו כקבוצה, ונטישה שלה יכולה להעמיד אותנו בסיכון כי אחרת היינו ברשות עצמנו. מחקרים מראים שאנשים שיש להם תחושת שייכות לקבוצה כלשהיא, במיוחד אנשים דתיים, מאושרים יותר ואפילו מאריכים חיים יותר, מאנשים שלא מרגישים שייכים לקבוצה כלשהיא. מהם האמצעים שבהם דתות משיגות את תחושת האחדות והשייכות לקבוצה? או אם לנסח את השאלה בצורה קצת אחרת:

למה הטקסים בבית כנסת לוקחים כל כך הרבה זמן?

ריטואלים בקבוצה תורמים מאוד לשיתוף פעולה של האנשים בתוך הקבוצה כמו גם להזדהות עם הקבוצה. זה נכון לגבי טקסים בתנועות נוער כמו גם לטקסים דתיים. תחושת השייכות לקבוצה היא אחד האמצעים הכי חזקים לעודד אנשים לעזור אחד לשני. מחקרים רבים מראים שאפילו חלוקה שרירותית של אנשים לשתי קבוצות, יגרמו לאנשי כל קבוצה להגן על חברי קבוצתם ולפתח טינה כלפי הקבוצה השנייה בלי שום סיבה ממשית. אבל ריטואלים דתיים כנראה גורמים לאחדות גדולה יותר בין חברי הקבוצה, ולאמונה גדולה יותר במטרות הקבוצה בהשוואה למשל לריטואלים של אוהדי קבוצת כדורגל. הסיבה לכך נעוצה כנראה בעובדה שטקסים ופולחנים דתיים מתבססים על אמונה שלא ניתנת לבחינה רציונלית. המחויבות הדתית היא לפיכך רגשית, הרבה יותר מהגיונית, ולכן חזקה יותר וכזו שמחזיקה לטווח ארוך יותר, כל זה על פי ריצ'ארד סוסיס, אנתרופולוג מאוניברסיטת קונטיקט.

התאוריה של סוסיס מבוססת על עיקרון ההכבדה. הרעיון הבסיסי הוא שכל הטקסים הדתיים, כל החובות שאנשים לוקחים על עצמם ברגע שהצטרפו לדת מסוימת, הם למעשה ריטואלים שרירותיים שנועדו לסמן את מחויבותם כלפי חברי הקבוצה וקבלה של האמונות המרכזיות של הדת. כל הטקסים הללו הם איתותים אמיתיים לחברי הקבוצה האחרים שמראים על כוונות אמיתיות להשתייך לדת, מכיוון שמי שלא מחזיק באמונה אמיתית, יקשה עליו לקיים את כל הטקסים השרירותיים הללו. ברגע שהמאמינים האחרים בדת רואים שמישהו מקיים את כל המצוות הללו, הם מרגישים בטוחים יותר שהוא אכן מאמין אמיתי ונאמן. כך למשל, חרדים הלובשים בגדים ארוכים וחמים ביום קיץ חם, מאותתים לחרדים אחרים את מחויבותם לדת, כי אחרת למה היו מתלבשים כך? באותה מידה, תפילות בבית הכנסת אורכות זמן רב והם סימן מובהק למחויבות לקהילה. למי שאינו מחויב לדת הזמן הזה ידמה לנצח, ואדם כזה לא ימצא את ההגיון בתפילות כל כך ארוכות, וגם יתקשה מאוד לדבוק בהן. מצד שני, למאמינים, התפילות כלל וכלל אינן ארוכות.

ריטואלים וטקסים דתיים מאפשרים גם לזהות בקלות את חברי הקבוצה, וככל שהטקסים מסובכים יותר, או כוללים איסורים חריפים יותר, כך קשה יותר לזייפם ולכן קל יותר להבחין בין אלו ששייכים לקבוצה לבין אלו שלא. מעבר לכך, אנשים בקבוצות אחרות יתקשו מאוד להצטרף לדת מסוימת כאשר אין בכוונתם לקבל את עיקרי האמונה של אותה דת מכיוון שללא מאמין, הריטואלים הללו מכבידים מאוד, משעממים ונראים מיותרים לגמרי (אם אתם חילונים, נסו למשל לבלות שבת אחת בלי חשמל). ישנה חשיבות רבה לזיהוי של חברי הקבוצה, כי במאבק בין קבוצות יריבות חברי הקבוצה צריכים לדעת במי לבטוח ובמי לא. הריטואלים הללו חוסכים הרבה זמן בזיהוי חברי הקבוצה וגם בפיקוח עליהם. גם היום, שייכות לדת מסוימת מקנה הטבות אוטומטיות בקרב זרים גמורים. יהודים שנוסעים ברחבי העולם יתקבלו בברכה בקהילות יהודיות למרות היותם זרים מוחלטים לאותם חברי קהילה. יש כמובן דרגות שונות לאמון המתקבל. ככל שהקבוצה הדתית בעלת מנהגים מסובכים יותר, כאלו שלוקחים זמן רב יותר וכאלה שקשה לזייפם, כך תחושת השייכות לקבוצה חזקים יותר. חרדים למשל, ישאילו לחרדים אחרים, זרים גמורים, את מכוניתם בלי היסוס במקרים רבים, או ילוו להם כסף בלי לדעת עליהם דבר.

הוכחה לרווחים של השתייכות דתית אפשר למצוא ממחקר שערכו סוסיס וברדלי ראפל מאוניברסיטת בן-גוריון. במחקר, שהתבסס על משחק האולטימטום הם מצאו שדתיים שיתפו פעולה הרבה יותר מחילוניים במשחק, ובכך הרוויחו יותר כסף. אלו ששיתפו פעולה והרוויחו הכי הרבה כסף מקרב הדתיים היו הגברים שביקרו בבית הכנסת על בסיס יומי, ולא נשים או גברים שהקפידו פחות על הליכה לבית הכנסת. לפי סוסיס, הנקודה הקריטית הייתה הפגנה פומבית של קיום המצוות והיא זו שהובילה לתחושת האחדות והשייכות הגבוהים יותר ומכאן לרווחים גדולים יותר.

המחקר הזה מצביע על תפקיד חשוב נוסף של הדת: נטל של חובות וקשיים בטווח הקצר, שמוביל לרווחים עתידיים. לבני אדם קשה מאוד לדחות סיפוקים מיידים מכיוון שבחיים של ציידים לקטים אין הגיון רב בתיכנון ארוך טווח, כאשר לא ברור אם בכלל תשרדו כל כך הרבה זמן. עדיף לאכול אוכל מזין היום כי מי יודע מתי יזדמן לנו אוכל דומה בעתיד. האמונה הדתית היא שמאפשרת לאנשים לדחות סיפוקים מיידים ולקבל את הקושי של מנהגים. אם אתם מאמינים שתשכנו לנצח בגן עדן, צום ביום הכיפורים לא נראה כמעמסה גדולה מדי.

רווח במונחים אבולוציוניים

אחת השאלות הנשאלות בהקשר הזה, היא כיצד בעצם מתרגמים כל התאוריות הללו לרווחים אבולוציוניים? הרבה ממהסברים כאן נראים כאילו הגיעו מתאוריית ברירה הקבוצות, ולמעשה יש כאלו, כמו דיוויד סלואן וילסון, שסבורים שזה באמת ככה. הדיעה הזו די שנויה במחלוקת ולא נחשבת למקובלת בקרב חוקרים אבולוציוניים מכיוון שברירת הקבוצות עצמה לא נחשבת כתהליך אבולוציוני תקף. מה אם כך כן? כמו בכל הסבר אבולוציוני צריך לבחון האם התופעה הנבחנת תורמת לפרט (בעצם לגן, אבל לצורך ההסבר אין בכך הבדל ממשי). על מנת שתהליך מסוים יניב תועלת אבולוציונית, בוחנים עד כמה הוא תורם להישרדות של היחיד כמו גם למספר הצאצאים שלו. הזכרתי קודם שישנם מחקרים שלאנשים מאמינים יש כנראה תוחלת חיים גבוהה יותר, וגם כנראה בריאות כללית טובה יותר. מחקרים על הדת מראים גם שככל שאנשים מאמינים יותר, כך חברי הקבוצה יעמידו בממוצע מספר גבוה יותר של ילדים.

במחקר שעשה סוסיס לפני כמה שנים ושאפשר לקרוא אותו כאן, הוא ועמיתיו חקרו 83 קומונות של אנשים שחיו במאה ה-19. הם מצאו שקומונות דתיות דרשו מהחברים שלהם הרבה יותר מחויבויות מהקומונות החילוניות. קומונות דתיות דרשו למשל ויתור בעלות על נכסים, איסור על שתיית אלכוהול, דרשו להיות צמחוניים וכו'. התוצאות הראו שהמנבא החזק ביותר למשך קיומה של הקומונה היה רמת הדתיות שלה. קומונות דתיות שרדו בממוצע זמן רב יותר מהחילוניות.

מחקרים אחרים שעשה סוסיס על קיבוצים בארץ הראו בבירור שקיבוצים דתיים הצליחו כלכלית טוב יותר מקיבוצים חילוניים ושרמת שיתוף הפעולה בין האנשים בקיבוצים הללו הייתה גבוהה יותר (כמו שבאה לידי ביטוי במשחק האולטימטום שהזכרתי למעלה). הקיבוצים הדתיים גם שרדו טוב יותר את ההפרטה המאסיבית שעברה על הקיבוצים והובילה לפשיטת רגל כלכלית לרבים מהם. לא רק זה, הקיבוצים הדתיים שרדו אחרי שסירבו לקבל כל עזרה כלכלית מהממשלה, בניגוד לקיבוצים החילוניים. הנתון הזה מפתיע עוד יותר, אם לוקחים בחשבון שיש כמה מנהגים שפוגעים בפרודוקטיביות הכלכלית של הקיבוצים הדתיים, למשל האיסור לחלוב פרות בשבת (או להשתמש בחלב שימוש מסחרי). כל הנתונים הללו מצביעים על החשיבות הרבה של הסברים שמבוססים על עיקרון ההכבדה לתופעת הדתות. 

האדם הוא חיה חברתית, והאבולוציה מקדישה תשומת לב מחקרית רבה להסברים שמתמקדים בלמה בני אדם עוזרים אחד לשני ואיך זה בדיוק מתבצע. כך למשל טריברס היה הראשון שהצביע על החשיבות של אלטרואיזם הדדי לשיתופי פעולה בין אנשים. הדת משמשת הסבר מצוין להתנהגות חברתית. הדת במקרה הזה פותרת בעייה קשה של שיתופי פעולה ואחריות משותפת בין בני אדם, ומסבירה מה הרווח הספציפי שיש לאנשים ואיך הרווח הזה גבוה מהמחיר שהם משלמים בנוטלם על עצמם אמונות ומחויבויות של הדת.

להיות אתאיסט

מה כל ההסברים הללו אומרים על מי שבחר להיות אתאיסט או אגנוסטיקן? אם יש לנו נטייה אבולוציונית להאמין (ולא ממש חשוב אם היא אדפטציה או תוצר לוואי), המשמעות היא שקשה להיות אתאיסט כי צריך להילחם באותה נטייה טבעית. אין זה כמובן אומר שזה בלתי אפשרי, או שזה מוטעה להיות אתאיסט ווצריך להיזהר מהכשל הנטורליסטי הלוגי. אחרי הכל, אנחנו נאבקים כל הזמן, במקרים רבים בהצלחה רבה, בנטיות אבולוציוניות שונות שלנו. למשל, השימוש באמצעי מניעה מונע התרבות למרות הנטייה האבולוציונית הברורה להתרבות. דווקא ההיכרות עם ההסברים האבולוציוניים יכולה להפוך את חייו של המאמין לקלים יותר, כי הוא יוכל לדעת איך להתמודד טוב יותר עם נושא האמונה. זה גם יכול להסביר למשל למה גם להרבה לא מאמינים יש אמונות תפלות רבות, או למה גוברת אמונתם של אנשים ככל שהם קרובים למות.

ההסבר האבולוציוני לדת גם מסביר כנראה למה דתות פרחו תמיד ולא סביר שנראה שקיעה שלהן בעתיד הנראה לעין. הייתה, ועדיין קיימת המחשבה, שככל שהעולם יהיה מדעי ורציונלי יותר, כך תהיה פחות סחיפה של אנשים לכיוון הדתי. הטענה מתבססת על מה שנקרא God of the gaps. ההנחה היא שככל שהמדע יצליח לענות על יותר ויותר שאלות שנוגעות לעולם הפיסי, לטבע וכו', כך נזדקק פחות ופחות לאלוהים שיגשר על הפערים בין הידע שלנו לבין מה שאנחנו עדיין לא מבינים ודתות יהיו פחות ופחות פופלאריות. זה אכן קורה במידה מסוימת, אבל מדע לעולם לא יצליח לענות על כל השאלות בעולם. אין זה אומר שבהכרח חייבים להכניס את אלוהים כהסבר לתופעות שאנחנו עדיין לא יכולים להסביר את קיומן, אבל תמיד יהיו אנשים שכן יעשו את זה, והמחקרים על האבולוציה של הדת מראים שכמעט בלתי אפשר להכחיד את הדת לגמרי מהשיח שלנו. המוח הקדמוני שלנו משתוקק להסברים לא טבעיים, וזהו אולי מה שכונה על ידי אטראן כטרגדיה של ההכרה האנושית. 

 

לקריאה נוספת:

הספר In Gods We Trust: The Evolutionary Landscape of Religion, של סקוט אטראן הוא ספר המדע הפופולארי הטוב ביותר להצגת הנושא, אם כי הרבה נעשה בתחום מאז שפורסם לראשונה.

הספר Religion Explained של פסקל בויר הוא הספר הראשון שנכתב על הנושא מבחינה אבולוציונית. בויר הוא אבי הגישה שדת היא תוצר משנה של היכולות הקוגנטיביות שלנו שהתפתחו למטרות אחרות, ושהדת פשוט מתאימה עצמה אליהן.

הספר The Evolution of Religion: Studies, Theories, and Critiques, מכיל 50 מאמרים קצרים שמציגים בצורה רחבה ותמציתית את הגישות השונות להבנת הדת מבחינה אבולוציונית.

הספר Judaism in Biological Perspective: Biblical Lore and Judaic Practices, בעריכת ריק גולדברג עוסק באבולוציה של הדת דרך המקרה המיוחד של היהדות. ביקורת מקיפה על הספר אפשר לקרוא כאן.

ספר כללי יותר, Attachment, Evolution, and the Psychology of Religion , של לי קירקפאטריק עוסק בפסיכולוגיה של הדת, בעיקר בתאוריית ההיקשרות, אבל נוגע גם בשורשים האבולוציוניים שלה.

ספרו הפרובוקטיבי של דן דאנט, Breaking the Spell: Religion as a Natural Phenomenon , עוסק באבולוציה של הדת אבל אי אפשר לתמצת אותו בקצרה. מומלץ למי שמעוניין בדיעות לא שגרתיות הכתובות בחריפות רבה (ודורשות מאמץ מסוים מצד הקורא).

מי שמחפש קריאה מהירה יחסית ומבוא קצר ונגיש, יכול לגשת לאתר של ריצ'ארד סוסיס, אחד מהחוקרים הבכירים בעולם שעוסק בנושא האבולוציה של הדת. כמעט כל המאמרים שלו ניתנים להורדה ומאוד מומלצים בתור קריאה ראשונית.