ההשלכות של הזדווגות עם בן זוג לא אטרקטיבי

בפוסט הקודם הצגתי את האפשרות שנשים מתעוררות מינית בתגובה לרמזים על אונס אלים. מחקר חדש שופך אור על אספקט אחר של כפייה. מה קורה כשכופים על מישהי להזווג עם בן זוג שהיא לא בחרה ואינו אטרקטיבי? חלק מהמחקר נעשה תוך שימוש בפרוצדורה ניסויית כך שלמסקנות שלו יש תוקף חזק יותר. לפני שאתם מתנפלים על עורכי המחקר (או עליי) צריך להבהיר שמדובר במחקר שנעשה על פרושים ולא על בני אדם (אלו פרושים שחיים באוסטרליה, לא אלו המפורסמים באיי גלאפגוס שדארווין חקר).

העובדה שהמחקר נעשה על חיה אחרת אין פירושה שהיא חסרת משמעות לבני אדם. אחרי הכל, כל הרעיון של פסיכולוגיה אבולוציונית הוא שאנחנו חיה ככל חיה אחרת, ואותם חוקים שפועלים עליהם יפעלו גם עלינו. למעשה, ניתן ללמוד הרבה מאוד ממחקרים כאלו, גם בגלל שאפשר לבצע מניפולציות ניסויות שאינן אפשריות מבחינה אתית במחקרים על אנשים וגם בגלל שההיבט התרבותי שלא קיים אצל רוב החיות, מבוקר. אם המחקרים הללו נעשים על חיה בעלת מאפיינים דומים לאלו של בני אדם אז קל יותר להשליך מהם גם עלינו.

אחד המאפיינים החשובים הבולטים שבגללו נערך המחקר הנוכחי קשור לעובדה שהפרושים, כמו 90% מהציפורים, חיים במערכת יחסים מונוגמית שנמשכת לפחות עד לגידולו של צאצא אחד (ציפורים רבות נשארות עם אותו בן או בת זוג למשך כל חייהן). באופן כללי, הגורמים האבולוציוניים שהובילו להתפתחות מונוגמיה נוגעים לרווחים שיש לשני ההורים מגידול צאצא משותף. צאצא כזה ששני הורים משקיעים בו הוא בעל סיכויים גבוהים יותר לשרוד ולהתרבות בעצמו.

כמובן שההשקעות ההוריות אינן סימטריות בהכרח והפרושים במחקר הזה לא שונים במובן הזה מבני אדם. ביחסים פוליגמיים אצל סוגים אחרים של ציפורים, בהם הזכר לא משקיע דבר מלבד זרעו, רוב הנקבות יזדווגו עם זכרים בעלי איכות גנטית מעל הממוצע. לעומת זאת במינים מונוגמיים כמו הפרוש, שבהם לרוב הנקבות יש בן זוג, תמיד יהיו נקבות שנאלצות להזוודג עם זכרים בעלי איכות מתחת לממוצע. לרוב, וזה נכון גם לגבי בני אדם, אנשים יבחרו בני זוג שקרובים אליהם באטרקטיביות חיצונית ובתכונות רבות אחרות. רוב הגברים היו מעוניינים באנג’לינה ג’ולי כבת זוג, אבל רק גבר אחד מאוד איכותי, בראד פיט, זוכה לכך. לשניהם יש אפשרות למצוא בן זוג מהמעלה הגבוהה ביותר והם ממשים אותה. המסקנה העגומה למדי היא שלמרות שיש לנו כביכול אינספור אפשרויות בחירה של בני זוג, האפשרויות בפועל מצוצמצות יחסית.

אצל הפרושים כמו אצל בני אדם, הנקבות בררניות יותר מהזכרים בבחירת בני זוג, כלומר הן אלו שלרוב בוחרות עם מי להזדווג. מה יקרה אם הבחירה הזו תשלל מהן? על השאלה הזו המחקר הנוכחי והחלוצי התבקש לענות. כיצד הדבר נעשה? החוקרים התבססו על העובדה המעניינת שפרושים עם ראש בצבע מסוים (אדום או שחור), המזדווגים עם פרושים עם ראש בצבע אחר, מולידים צאצאים עם שיעורי תמותה גדולים ב40%-80% בממוצע יותר מצאצאים של הורים ששניהם עם ראש בצבע זהה. במצב רגיל בטבע, נקבת הפרוש לא תמיד יכולה למצוא בן זוג עם ראש בצבע זהה ועומדת בפניה הבחירה להזוודג עם פרוש בצבע ראש אחר או לא להוליד צאצאים בכלל. העובדה הזו היא זו שמאפשרת את המחקר הנוכחי. זו דרך קלה ובטוחה לבדוק את איכותו של בן הזוג הפוטנציאלי.

בחלק הראשון של המחקר החוקרים יצרו במעבדה שישה כלובי ענק שבו היו בין 40 ל-48 פרושים, מחציתם זכרים ומחציתם נקבות. בכל כלוב, היחס בין הראשים האדומים והשחורים היה שונה. בחלק מהכלובים היה מספר שווה של ראשים שחורים ואדומים לכל מין, ובכלובים אחרים היו רק נקבות שחורות וזכרים אדומים ולהיפך, או ששני המינים היו באותו הצבע בדיוק. הזכרים והנקבות לא הכירו זה את זה לפני שהוכנסו לכלובים.

בחלק הזה נתנו החוקרים לפרושים להזדווג אחד עם השנייה על פי בחירתם. בחלק שני של המחקר, החלק הניסויי, הכריחו החוקרים את נקבות הפרוש להזווג עם פרושים זכרים, פעם אחת עם פרוש בצבע ראש זהה ובפעם אחרת עם זכר בצבע ראש שונה (שמו אותם בקן ביחד). הסדר של ההזדווגויות היה אקראי. כדי לבחון את מידת הלחץ הנפשי של נקבות הפרוש נמדדה אצלן רמות ההורמון corticosterone, מדד מקובל לבדיקת לחץ נפשי אצל ציפורים, החל מ-12 שעות לאחר שהזכר הוצג בקן. כמו כן נמדד בשני החקרים, כמה זמן לקח עד שהנקבה הטילה את הביצה הראשונה.

תוצאות המחקר: כשהותר לפרושים להזדווג בצורה חופשית לחלוטין, הטילו נקבות הפרוש ביצים בממוצע חודש מהר יותר מאשר כאשר נכפה עליהן בן הזוג, כשגם עצם ההזדווגות עם בן זוג לא מתאים לקחה זמן ארוך יותר. בצורה דומה, כשבני הזוג נכפו על הנקבות בחלק הניסויי של המחקר, בני זוג מתאימים יותר הזדווגו מהר יותר והניבו ביצה זמן מהיר יותר מאלו שלא היו מתאימים (20 יום לעומת 42 יום). גם במחקר הראשון וגם בניסוי, נקבות שהזדווגו עם בן זוג לא מתאים חוו רמות מתח נפשי גבוהות יותר. הבדל בולט אחד היה שבניסוי שבו נכפה על הנקבות זכר לא רצוי, רמות המתח הנפשי הרקיעו שחקים מייד עם ההכנסה שלו לקן בשיעורים הגבוהים פי שלושה או ארבעה מאלו של בן זוג אטרקטיבי (משהו שנמשך במשך שבועות רבים).

המחקר הנוכחי מהווה עדות מחקרית ראשונה על מידת הלחץ הנפשי שנקבה סובלת ממנה ושנובעת מבחירה של בן זוג לא רצוי במין מונוגומי. זה אולי נשמע מובן מאליו שמין כפוי גורם ללחץ נפשי גבוה, אבל יש מעט מאוד מחקרים שנעשו על השפעות של בחירת בן זוג לא רצוי. אחת המסקנות המעניינות שנובעות מהמחקר הראשון היא שגם כאשר יש לנקבות בחירה, אם בן הזוג שלהן אינו בן הזוג האידיאלי, רמות המתח הנפשי עולות. לרמות מתח נפשי בזמן הריון ולאחריו יכולות להיות כמובן השלכות מרחיקות לכת לגבי איכות הצאצא הנולד ולגבי התפתחותו העתידית. מתח נפשי רב אצל נשים בזמן הריון יכול לגרום נזקים לעובר, החל משיעורי הפלה גבוהים יותר וכלה במשקל נמוך או הקף ראש קטן בזמן הלידה, שלא לדבר על בעיות אחרי הלידה. כמובן שבמינים רבים, כולל בני אדם, יש מחיר גבוה שמתלווה גם לדחייה של בני זוג לא רצויים. חיפוש אינסופי אחרי בן הזוג האידיאלי דורש משאבים רבים ונושא בחובו מתחים משלו, וקיימת גם האפשרות של אי מציאת בן זוג בכלל. ההפסד במונחים אבולוציוניים במקרה כזה הוא עצום. במקרים כאלו גם בן זוג לא אטרקטיבי עדיף לפעמים על לא כלום. לנקבות שהזדווגו עם בן זוג לא אטרקטיבי יש גם אפשרויות נוספות, אם כי מוגבלות. הן יכולות עדיין למצוא בן זוג אטרקטיבי להזדווג איתו בעתיד ויתכן שצאצא שילווד לבן זוג כזה יזכה בהשקעה הורית גדולה יותר מצאצא שנולד לבן הזוג הלא אטרקטיבי (אם כי לחץ נפשי משפיע על סיכויי הכניסה להריון). היה מעניין גם לבדוק, וזה משהו שלא דווח במחקר הנוכחי אבל אולי ידווח בהמשך, האם היו שינויים הורמונאליים גם אצל הזכרים. אפשר היה לצפות שהמתח הנפשי של הזכרים היה קטן יותר מכיוון שהם פחות בררניים בבחירת בני זוג אבל לסיטואציה שבה נכפית בת זוג יכולות להיות גם השלכות אחרות.