תעתועי הזיכרון ונכונותם של זיכרונות על ניצול מיני בילדות

לפני שבוע בערך הורשע סב בניצול מיני שיטתי של נכדתו, ניצול מיני שהחל מגיל 4. ענת גור, שהתובעת במשפט הינה מטופלת שלה פירסמה פוסט בנושא. המשפט חושף חיים אומללים של אותה בחורה שבמהלך חייה סבלה מבעיות נפשיות רבות כולל הפרעת אכילה קשה, אישפוזים חוזרים ונשנים, ואף מספר ניסיונות התאבדות. אין לי יכולת להתייחס ספציפית למקרה הזה שאיני בקיא בו ולא קראתי את פסק הדין, אבל אני כן רוצה להתייחס לטענות אחרות שמעלה ענת גור בקשר לזיכרונות שווא והשתלת זיכרונות שלדעתי מוטעים מיסודם ומטעים.

כתבתי בהרחבה על הנושא של הדחקת זיכרונות וזיכרונות שווא ולמי שחסר רקע בנושא מומלץ להתחיל מהפוסטים הללו: זיכרונות מודחקים: מציאות מול בדייה, זיכרונות מודחקים – עד כמה הם נכונים?, השתלת זיכרונות טראומטיים בטיפולים פסיכולוגיים, זיכרונות שווא מודחקים, כיצד נוצרים זיכרונות שווא?

חשוב לומר מההתחלה את המובן מאליו. ניצול מיני של ילדים וילדות הינה תופעה ממשית ורחבה וכנראה הרבה פחות מדווחת ממה שנדמה. אין בדיון על נכונותם של זיכרונות כדי לערער את עצם קיומו של ניצול מיני או קיומן של טראומות אחרות מהילדות. עם זאת, יש בהחלט צורך לבחון כל מקרה לגופו תוך שקילת כל העדויות באופן שקול. אסור בשום אופן לקבל באופן חד צדדי עדויות על ניצול מיני כאילו הן עובדות שלא ניתן לערער עליהן. ישנם מחקרים רבים שמאירים את הנושא ותורמים להבנה שלנו מתי עדויות כאלו אמינות ומתי הן לא, וכמה סביר שאדם מסוים אכן יהיה מנוצל. אין גם בדברים הללו כדי להטיל דופי בנשים או גברים שטוענים לניצול מיני כאילו הם בכוונה מנסים להפליל אנשים אחרים. האנשים הללו אינם בהכרח משקרים מבחינתם והתחושות שלהם יכולות להיות אמיתיות. פעמים רבות, האנשים שמדווחים על ניצול מיני מאמינים באמונה שלמה שהדבר אכן התרחש. סביר להניח גם שאותם אנשים צריכים לעבור טיפול. רק שהתחושות הסובייקטיביות שלהם אינם בהכרח מעידות על אמת אובייקטיבית, וכשמדובר בחיים של מישהו אחר שמואשם בניצול מיני, חובה לנהוג עם עדויות כאלו במשנה זהירות.

אחד הנושאים הכי בעייתים בכל הנושא של זכרונות שווא מודחקים הוא הפער העצום, הבלתי ניתן לגישור כך נראה, בין מטפלים לחוקרים. זה גם מתקשר ישירות לפוסט שלי בנוגע לחוסר המדעיות של הפסיכולוגיה הקלינית. ישנם מטפלים רבים שבמודע ובאופן מופגן דוחים את המחקרים המדעיים העדכניים ביותר בנושא הזה, או שבוחרים מחקרים בצורה סלקטיבית מאוד. לא במקרה, ההסתמכות על קיומם של זכרונות מודחקים מתבססת על טיעונים פרוידיאניים קלאסיים של הדחקה למרות חוסר המדעיות של הפסיכואנליזה.

המטפלים החושבים שזכרונות המטופלים שלהם אמינות תמיד משתמשים בשני טיעונים מרכזיים שאינם נכונים ואף נראים כמסולפים בכוונה. האחד, הטענה כי חוקרים באקדמיה אינם מבינים מה מתרחש בטיפול פסיכולוגי ולכן לא יכולים לחוות דיעה בנושא. זוהי טענה שגויה ואף מתנשאת, שמניחה שהפסיכותרפיה היא עולם בפני עצמו שסגור לביקורת חיצונית, וחמור מכך, שאין קשר בין טיפול פסיכולוגי למחקר המדעי. חוקרים אינם צריכים להיות בהכרח מטפלים כדי להצביע על כשלים ובעיות בטיפול הפסיכולוגי. אם חוקרים מראים בצורה שיטתית, איך ניתן ליצור זכרונות שווא אצל אנשים שונים בסיטואציות שונות (טיפוליות ולא טיפוליות) זה חייב לעורר ספק כשבאים לבסס תביעה משפטית על סמך זיכרון כזה.

ביקורת נוספת, שדוגמא מובהקת לכך ניתן לראות בפוסט של ענת גור, היא ניסיון להקטין ולהמעיט בערך המחקרים שנעשו בתחום, תוך התקפה ישירה על אמינות החוקרים וייחוס להם מניעים זרים שלא מן העניין. בעיקר נוגעים הדברים להתקפות על אליזבת לופטוס שמהווה את פני המחקר בנושא זיכרונות השווא. מה לא אומרים עליה המתנגדים? שהיא אישה שמשתפת פעולה עם הפטריארכיה הגברית, שהמחקרים שלה גרועים ולא מייצגים, שהיא מנסה להסתיר שלדים בארון שלה ועוד. למרות שהנושא הוא לא אליזבת לופטוס חשוב להזכיר שאליזבת לופטוס היא מהמדעניות המכובדות ביותר בארה"ב. היא הנשיאה לשעבר של האגודה הפסיכולוגית האמריקאית וחברת האקדמיה האמריקאית למדעים. במשאל שנעשה לפני כמה שנים היא נבחרה למקום ה58 ברשימת הפסיכולוגים החשובים ביותר אי פעם והייתה האישה הראשונה ברשימה. היא פרסמה מאות מאמרים מדעיים ונחשבת לאחת הפסיכולוגיות החשובות ביותר היום. אבל הניסיון למקד את הדיון בלופטוס כאילו רק עליה יקום ויפול כל הנושא של זכרונות שווא הוא שגוי. חוקרים שונים הגיעו למסקנות דומות ומחקרים נוספים מאירים צדדים שונים בצורה שבה אנשים זוכרים.

הטענות הבעייתיות ביותר הן אלו שמייחסות מניעים זרים לכל מי שמתנגד לקבלה אוטומטית של כל זיכרון טראומתי כזיכרון אמיתי. הטענה (השגויה) שרוב המתנגדים הם גברים שיש להם מה להרוויח כביכול מכל העניין או שזה חלק ממאבק פמיניסטי לא מחזיקה מים. בין התומכים והמתנגדים, כולל מטפלים שונים, יש גברים ונשים כאחד וכל ניסיון לגרור את הויכוח לעניין הפמיניסטי הוא עקר ופוגע בפמיניזם. האם זה פמיניסטי לקבוע עמדה א-פריורית לגבי הנושא בלי להתייחס לעובדות או למחקרים בנושא? אני סבור שלא. מאבק פמיניסטי יצא נשכר ממלחמה חסרת פשרות בעברייני מין כל עוד מדובר באמת בעברייני מין ולא באנשים שמואשמים לשווא. אבל יש כאלו החושבים בצורה דיכוטומית של שחור ולבן, וסבורים שמי שלא מקבל ללא פקפוק דיווחים של מטופלים על ניצול מיני חייב להיות אחד שמכחיש פגיעות מיניות בילדים, אנטי פמיניסט, או כזה שיוצא נגד קורבנות של פגיעה מינית. הטענה האחרונה היא למעשה טאוטלוגית ומניחה את מה המבוקש. אם מישהו סבור באמת ובתמים שלא תמיד מדובר בקורבנות של פגיעה מינית אז בוודאי הוא אינו יכול לצאת נגד קורבנות של פגיעה מינית שלא קיימים בעיניו. אפשר להעלות את האפשרות הסבירה שדיווחים מסוימים הם דיווחים מושתלים או זיכרונות שווא, וגם לקבל את זה שיש הרבה אנשים שסובלים מטראומות מיניות מהילדות.

בסופו של דבר הויכוח בנושא חייב להיות מדעי והטענות הנשמעות לכל כיוון חייבות להתבסס על מחקרים בתחום. קל להעביר את הויכוח למישורים לא מדעיים ולהאשים אחד את השני באג'נדות שונות, שאולי קיימות ואולי לא, אבל לא מקדמות אותנו בהבנת התופעה. יש לדעתי שתי טענות מרכזיות שאינן נענות בצורה מספקת מצד התומכים בהדחקת זיכרונות. האחת, שאין עדויות להדחקת זיכרונות טראומטיים כל כך חזקה כך שלא נראה שינויים התנהגותיים או סימפטומים שונים כמו הפרעות אכילה, דיכאון, חרדה, סיוטי לילה וכו' אצל הסובלים מהטראומה. ברוב מוחלט אם לא בכל מקרי הטראומה, ישנם שינויים התנהגותיים בולטים אצל הסובל, גם אם הוא לא תמיד מודע למקורם (זה כנראה מה שקרה כנראה במשפט האחרון, מה שמחזק את טענת התובעת).

הטענה השנייה היא לגבי הקלות שבה ניתן ליצור זיכרונות מדומים, ועוצמת החוויה שבאה בעקבותיהם שזהה לחלוטין לזו של סובלים מטראומות אמיתיות. כלומר, ישנם זיכרונות טראומטיים שנחווים ככאלו גם בלי שום ארוע ממשי להשען אליו. הדוגמא הבולטת ביותר היא אותם אנשים שטוענים שנחטפו על ידי חייזרים והסימפטומים הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים שנמדדו אצלם זהים לחלוטין לאלו שחוו טראומות אחרות. בהנחה שפסיכותרפיסטיים לא חושבים שאותם אנשים באמת נחטפו על ידי חייזרים, איך הם בדיוק מסבירים את הנושא? כיצד ניתן לקבל אחרי קריאת המחקרים הללו (שתארתי בהרחבה בפוסט הזה) ללא פקפוק כל דיווח על טראומה מינית כאילו הוא היה אמיתי?

מחקרי זיכרון ומוח שנעשו בשנים האחרונות מראים עד כמה מתעתע הזיכרון שלנו, ועד כמה חזקה עשויה להיות עוצמת החוויה של זיכרונות שווא. זה נכון לגבי חטיפות של חייזרים, גלגול נשמות וגם ניצול מיני. ריצ'ארד מקנאלי (אתר הבית) אחראי לרבים מהמחקרים הללו. זיכרונות לטענתו הן הרבה יותר מסתם תיעוד החוויות שלנו. זיכרון הוא חוויה נוירו-הורמונאלית, שכאשר היא מלווה ברגשות עזים נצרבת בסינפסות במוח. אבל החוויות שיוצרות זיכרונות לא חייבות להיות אמיתיות אלא מספיק שנחשוב שהן אמיתיות. המוח שלנו מנסה להיות יעיל עד כמה שניתן והוא מארגן את החוויות בצורה שתהיה הגיונית לאותו אדם בלי קשר הכרחי אם זה אכן התרחש במציאות.

הערה אחרונה היא על מערכת המשפט ועדויות של מומחים. אינני משפטן ואין לי בהכרח עיצות מעשיות בנושא, אבל אני יכול להצביע על כמה בעיות בהקשר הזה. לרוב השופטים יש בעייה להעריך את המידע המדעי העומד לרשותם. כשכל צד מביא מומחים קשה מאוד למי שלא מעורה בפרטי הפרטים של המחקרים המדעיים העדכניים ביותר לגבש מידע מי צודק. בארה"ב המצב חמור אפילו יותר ומושבעים בעלי רקע מדעי נחשבים למושבעים בעייתיים שלרוב משוחררים עוד לפני המשפט. שופטים הם בני אדם והם חשופים לרבות מההטיות שכולנו חשופים אליהן. מכיוון שלא תמיד יש להם את הידע המדעי הנדרש, הם חשופים למניפולציות שונות של נתונים ומחקרים שעלולים להטות את דעתם. יכול מאוד להיות שבנושאים רגישים כמו זיכרונות מודחקים צריך ליצור איזה סטנדרט של מה צריך להתקבל כעדות קבילה ומה לא. למשל, אם אין הוכחה שזיכרונות מודחקים צצים להם לפתע פתאום בלי שום סימפטומים קודמים, אז תביעות המבוססות על הדחקה רבת שנים ועל הזכרות פתאומית כתוצאה מטיפול ידרשו לסף הוכחה גבוה הרבה יותר מאשר תביעות המבוססות על זכרונות שבאים בד בבד עם שינויים התנהגותיים קיצוניים או בעיות נפשיות קשות לאורך השנים (גם אם מקורן לא ברור). משהו דומה קיים עם מכונת אמת שאינה נחשבת לממצא אמין מבחינה משפטית. נראה שכיום, בכל משפט מתנהל שוב דיון ארוך עם זכרונות מודחקים הם אמיתיים או לא. בכל מקרה, הנקודה היא שהכרעה בנושא הזה, בבית משפט או מחוצה לה, חייבת להתקבל על ידי הקהילה המדעית ולא על ידי מטפלים שלא כולם בעלי הכשרה מדעית מספקת.