השתלת זיכרונות של פשעים שלא נעשו

זיכרונות אנושיים הם אחד הדברים המתעתעים והלא אמינים ביותר שקיימים. כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שסקרתי הרבה מחקרים שמראים עד כמה הזיכרון האנושי מתעתע ולא אמין, ועד כמה קל להשתיל זיכרונות שווא אצל אנשים. מעבר לעניין המרתק שיש לאנשים בנוגע לזיכרונות שלהם ושל אחרים לאי אמינות הזיכרון יש לפחות שלוש השלכות חשובות במישור המשפטי. האחת, כל הנושא של זיכרונות מודחקים שצצים אחרי שנים ויכולים להביא להרשעת אנשים חפים מפשע (כפי שקרה אולי במשפט על האב שהורשע לא מזמן אחרי שבתו נזכרה שנאנסה בעקבות חלום שחלמה). המקרה השני הוא של הרשעות בבית משפט שמתבססות על עדויות של אנשים כשידוע שעדויות כאלו אינן אמינות (ראו הפוסט הזה שמדגים את שברירותם של עדויות הראייה). המקרה השלישי הוא הודאות שווא של אנשים בפשעים שלו עשו. לכאורה נראה שדרוש הרבה לחץ מצד החוקרים כדי ליצור הודאות שווא כאלו אבל מחקר חדש שניתן לקרוא במלואו ברשת מראה שזה הרבה יותר קל ממה שזה נראה (ראו גם את הפוסט הזה לגבי התהליכים הפסיכולוגיים השונים שמובילים להודאות שווא).

על האב שהורשע באונס בתו ולא בגלל חלום

“האנשים אינם מקדישים מחשבה למה שהם רואים בשעת ערנותם, אבל את מה שהם רואים בחלומותיהם הם הופכים במוחם שוב ושוב.” דיוגנס

רבים פנו אליי בימים האחרונים כדי להגיב בנושא האב שהורשע באונס שיטתי של בתו. לא הגבתי בשום מקום מכיוון שטרם קראתי את פסק הדין המלא ולא נכון להגיב על משהו שלא קראתי, בדיוק כמו שלא הייתי כותב על מחקר רק מקריאת הסיכומים שלו בעיתונות. אבל עכשיו אחרי שקראתי את פסק הדין אביע את דעתי בעניין.

ניתוחים פלסטיים אסתטיים משפיעים בצורה פסיכולוגית חיובית על המנותחים

הרבה אנשים מתנגדים מסיבות שונות לניתוחים פלסטיים (הכוונה בפוסט הנוכחי היא לניתוחים שמבוצעים במטרה לתקן פגם אסתטי ולא בגלל בעייה רפואית). ניתוח פלסטי עולה הרבה כסף, כולל סיכונים רפואיים (אם כי הם מעטים יחסית היום), ויש גם סכנה שהתוצאה המתקבלת לא תהיה רצויה. התנגדות אחרת הינה עקרונית יותר ועולה מצד אנשים שמתנגדים לניתוח שאינו מחויב מבחינה רפואית והוא בגדר בחירה, ולכן נתפס כמיותר. אם אין סכנה בריאותית, הם טוענים, אין סיבה לנתח, ואם האדם סובל מבעיות נפשיות בגלל המראה שלו, עליו לעבוד על הבעיות הללו ולא לחשוב שניתוח יפתור אותם. למשל, הרבה אנשים עוברים ניתוח פלסטי בגלל דימוי עצמי נמוך והמתנגדים לניתוח טוענים שעדיף לעבור טיפול פסיכולוגי שיפתור את הבעייה מהיסוד ולא יהיה רק תיקון קוסמטי חיצוני. המחשבה מאחורי זה היא שכל שיפור אחרי ניתוח כזה יהיה זמני והבעיות יצוצו וישובו מאוחר יותר. ישנן גם פמיניסטיות שסבורות שכל תעשיית הניתוחים הפלסטיים נולדה בחטא, והיא רק תוצר של חברה פטריארכלית המכתיבה לנשים מודל יופי צר (כמעט 90% מהניתוחים הפלסטיים נעשים על נשים). לצערי, הטיעון האחרון מתעלם מכך שרוב הניתוחים הפלסטיים מכוונים כלפי סימני יופי אוניברסליים, כאלו שהתפתחו מבחינה אבולוציונית לסמן פוריות ובריאות (ראו כאן).

מיתוסים הקשורים לאובדן, אבל, שכול ומוות

התמודדות עם מוות היא נושא שמעסיק כל אדם בשלב זה או אחר של חייו, אבל רבים מהאנשים מעדיפים לא לדבר על הנושא או להתעסק איתו בצורה ישירה. אני לא לגמרי בטוח למה זה קורה, אולי בגלל שזה עניין פרטי מאוד, משהו שנתפס כחולשה אנושית שלא רוצים לחשוף בפומבי, משהו שאין באפשרותינו לתפוס עד הסוף, או שמא זה הפחד הטריוויאלי מהמוות שרבים פשוט מנסים להדחיק. כך או כך יש מיתוסים רבים שאנשים מחזיקים בהם בקשר למוות, ובעיקר ההתמודדות עם האבל שבא בעקבות אובדן של אדם קרוב.

תעתועי הזיכרון ונכונותם של זיכרונות על ניצול מיני בילדות

לפני שבוע בערך הורשע סב בניצול מיני שיטתי של נכדתו, ניצול מיני שהחל מגיל 4. ענת גור, שהתובעת במשפט הינה מטופלת שלה פירסמה פוסט בנושא. המשפט חושף חיים אומללים של אותה בחורה שבמהלך חייה סבלה מבעיות נפשיות רבות כולל הפרעת אכילה קשה, אישפוזים חוזרים ונשנים, ואף מספר ניסיונות התאבדות. אין לי יכולת להתייחס ספציפית למקרה הזה שאיני בקיא בו ולא קראתי את פסק הדין, אבל אני כן רוצה להתייחס לטענות אחרות שמעלה ענת גור בקשר לזיכרונות שווא והשתלת זיכרונות שלדעתי מוטעים מיסודם ומטעים.

חוסר המדעיות של הפסיכולוגיה הקלינית

אני מודע לך שהכותרת שנתתי לפוסט חריפה למדי ועם זאת, היא חייבת להאמר. חלקים גדולים מהטיפולים שמבוצעים על ידי פסיכולוגים קליניים אינם מבוססים מדעית. יש סיכוי גבוה שאם אתם בטיפול פסיכולוגי, הטיפול שאתם מקבלים הוא פסבדו מדעי בחלקו או אפילו רובו. ולא, אני לא מתכוון לטיפולים שנעשים על ידי אנשים שקוראים לעצמם מטפלים כמו מטפלים אלטרנטיביים, מאמנים, וכו' שם חוסר המדעיות ברור לכל. אני מדבר על המיינסטרים של טיפולים פסיכולוגים, פסיכותרפיסטיים שקיבלו את ההכשרה שלהם במסלולים היוקרתיים של הפסיכולוגיה הקלינית. אני בעיקר מכוון לטיפולים הנקראים פסיכודינמיים, על נגזרותיהם השונות, ופחות על טיפולים קוגנטיביים-התנהגותיים (ועל כך בהמשך).

השורשים האבולוציוניים של הפרעות מנטליות – סכיזופרניה ואוטיזם

אוטיזם הינה מחלה התפתחותית קשה שמתחילה להתפתח לפני גיל 3 והשפעותיה על התפקוד היומי הרסניות, ונמשכות לאורך כל החיים. אוטיסטים סובלים מקשיים ביצירת קשרים חברתיים שנובעים מאי הבנה של  רגשות הסובב אותם  ומחוסר היכולת להביע רגשות בצורה מקובלת. רפרטואר ההתנהגויות של אוטיסטים מוגבל למדי ביחס לרוב האוכלוסייה והם נוטים לחזור על התנהגויות רבות בצורה קומפלסיבית ואף מזיקה. בעולם המערבי, אוטיזם פוגע בין אדם אחד לשניים מתוך אלף ואין סימנים להקטנת שיעורה באוכלוסייה, שלא לדבר על הכחדתה.

הרעיונות המעניינים של השנה (2009)

במה שהפך כבר למסורת בבלוג, לקראת סוף השנה אני מפרסם חלק מהרעיונות המעניינים של השנה כפי שבחרו עורכי המגזין של הניו יורק טיימס. את המקבץ הנוכחי ניתן למצוא במלואו כאן. את הפוסטים של השנתיים האחרונות ניתן לקרוא פה ופה.

חיוך כמנבא נישואין מאושרים

האם יתכן שאפשר לנבא הצלחה בנישואין על פי תמונת המחזור שלך? מסתבר שכן. הפסיכולוג מת'יו הרטנשטיין בחן 600 תמונות מחזור של אנשים מקולג' מסוים, כאלו שהצטלמו בין השנים 1941-2005. הוא בחן האם הם מחייכים חיוך אמיתי בתמונת המחזור שלהם, משהו שאפשר לבדוק בצורה אובייקטיבית על ידי בחינה של שרירים מסוימים מסביב לשפתיים והעיניים. ממצאי המחקר (שניתן לקוראו במלואו כאן) היו שככל שאנשים נטו לחייך פחות, כך גבר הסיכוי שהם התגרשו. כשבחנו את ה-10% עם החיוכים הבולטים ביותר לעומת ה-10% התחתונים של אנשים שלא חייכו כלל, ההבדל היה עצום. אנשים ב-10% התחתונים התגרשו בשיעור גבוה פי 5 מה-10% העליונים.

בנוסף, החוקרים ביקשו מ-51 מהנבדקים במדגם לשלוח תמונות של עצמם בגיל צעיר לפי בחירתם. התמונות היו מגילאים שונים, החל מ-5 ועד ל-22 (הממוצע בגיל 10). הממצאים של המחקר הראשון אוששו גם כאן. גם כשאנשים בחרו את התמונות של עצמם, אלו שחייכו נטו להשאר נשואים יותר מאלו שלא חייכו. לא ברור לחלוטין למה אנשים שמחייכים מצליחים יותר בנישואיהם. יתכן שהאנשים הללו פשוט שמחים ומאושרים יותר באופן כללי, מה שגורם להם להיות בעלי גישה חיובית לחיים ואולי גם להצליח יותר בקשריהם הזוגיים.

המחקר הנוכחי הוא עוד מחקר בשורה ארוכה של מחקרים שבאים לבדוק האם ניתן ללמוד משהו ממבט חטוף בתמונות של אנשים (ישנות או חדשות). מחקרים אחרים מצאו שניתן לקלוט תכונות אופי שונות (כתבתי על מחקר כזה שבדק אלטרואיזם פה), מעמד סוציואקונומי, אוריינטציה מינית, ואפילו הצלחה רבייתית עתידית על פי הערכת יופי חיצוני (מחקר שכתבתי עליו כאן).

לשחק טטריס כטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית

הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) היא אחת ההפרעות הקשות ביותר שבני אדם יכולים לחוות, משהו שעלול להמשך שנים וקשה מאוד להכחידה. במשך עשרות שנים פסיכולוגים ורופאים ניסו להלחם בה באמצעות תרופות וטיפולים שונים והתוצאות עדיין רחוקות מלהשביע רצון. מדענים בריטים הציעו לאחרונה טיפול פשוט ביותר: לתת לאנשים הסובלים מהפרעת הדחק הפוסט טראומטית לשחק טטריס. בניסוי אחד, נתנו החוקרים ל-40 נבדקים לצפות בסרט גראפי שכלל תאונות דרכים קשות, צילום של ניתוח ומראות של אדם טובע. חצי שעה אחרי הצפייה בסרט נתבקשו מחצית הנבדקים לשבת בשקט למשך 10 דקות ולא לעשות דבר. המחצית השנייה נתבקשה לשחק במשך 10 דקות בטטריס. לאחר מכן, כל הנבדקים ענו על שאלון שבדק את מידת הפלאשבקים שהם חוו. כמו כן, הם ניהלו במשך שבוע יומן שתעד את כמויות הפלאשבקים הלא רצוניות שהם חוו.

הנבדקים ששיחקו בטטריס חוו 42% פחות פלאשבקים במהלך השבוע. החוקרים שביצעו את הניסוי משערים שהאפקט המחסן של טטריס עובד, מכיוון שטראומות מאוחסנות לרוב במוח כזיכרונות חזותיים ומשחק הטטריס מתערב בקיבוע הזיכרונות הטראומתיים הללו. על ידי משחק טטריס מייד לאחר חוויה של ארוע טראומתי, הקליפה הראייתית נעשית עסוקה מדי כך שהמוח אינו מקודד את הטראומות כפי שנעשה בדרך כלל ( למכורי טטריס מוכרת התופעה שבה הם רואים קוביות טטריס נופלות לנגד עיניהם בזמנים שונים, כולל חלימה עליהם). בנוסף, הטטריס הוא משחק לא מילולי כך שהוא לא פוגע בפעילויות חשובות אחרות של המוח שכן מנסות להתמודד עם הטראומה. האם אנחנו עומדים בפני טיפול חדשני בטראומות? ימים יגידו.

קניית מותגים מזויפים מעודדת רמאות

לבישת בגדים מזויפים יכולה לשטות באנשים אחרים אבל לא בזה שלובש אותם. זה מה שגרם למספר חוקרים (ובהם דן אריאלי) לחשוב שלבישת מותגים מזויפים נושאת בחובה השפעות פסיכולוגיות על הרוכשים. כדי לבדוק את הנושא הם ביקשו משתי קבוצות נשים לענוד משקפי שמש שנלקחו מקופסא. על קופסא אחת נרשם "מקורי", ואילו על הקופסא השנייה נכתב "זיוף". בפועל, המשקפיים בשתי הקופסאות היו זהות לחלוטין ונתרמו על ידי יצרן משקפי שמש ידוע.

לאחר מכן, נתנו החוקרים לכל הנשים משתי הקבוצות לענות על שאלות מתמטיות קלות מאוד, אבל תחת לחץ זמן כבד, כאשר המשקפיים עליהן. בשלב הבא, נאמר לנשים שהן יכולות לעבור על התשובות שלהן ללא הגבלת זמן ולתקן אותן במקרה הצורך. החוקרים אמרו להן שהן תקבלנה תשלום עבור כל תשובה נכונה. החוקרים ביקשו מכל אחת מהנשים לדווח בעצמה על מספר התשובות הנכונות, ובכך יצרו תמריץ עבורן לשקר. בלי ידיעת הנשים לחוקרים הייתה גישה לתשובות הנחקרות.

מתברר ששתי הקבוצות ענו על מספר זהה של שאלות נכונות, אבל הנשים שלבשו את המשקפיים המזויפות נטו לדווח על מספר גדול יותר של תשובות נכונות. 70% מהנשים בקבוצה זו שיקרו ודיווחו על מספר גדול יותר של תשובות נכונות מכפי שהיה באמת, לעומת רק 30% מהנשים שלבשו את המשקפיים המקוריים. מסקנות החוקרים הן שכאשר אנחנו מרגישים מזויפים הנטייה שלנו להתנהג בצורה מזויפת גדלה גם היא. מעניין שאף אחת מהנשים בקבוצה ה"מזויפת" לא הייתה מודעת להשפעה של המשקפיים המזויפים על התנהגותן.

 

פרות עם שם מניבות יותר חלב

מחקר שנעשה בבריטניה בקרב רפתנים, מגלה שבמקרים שלפרות ניתן שם, הן מניבות בממוצע 258 ליטרים נוספים של חלב מאלו שלא נקראות בשם (הבדל של 6%). לא ברור עדיין למה זה קורה ומחקרים נוספים נדרשים. יתכן למשל שמי שנותן שם לפרה גם מתייחס אליה יפה יותר ולכן הן שמחות ורגועות יותר, מה שמוביל לעלייה בתפוקת החלב. בכל מקרה, נראה כי לא מזיק לתת לפרות שם. השמות עצמם מגוונים מאוד, החל משמות של קרובי משפחה וכלה בעשבי תיבול ופרחים. עם זאת, ההצעה לא תמיד מעשית ולמספר רפתנים יש בעייה קשה. כיצד ניתן לתת שמות למאות ואפילו אלפי פרות שברשותם?

 

האם אגתה כריסטי סבלה מאלצהיימר?

אגתה כריסטי ידועה ככותבת מותחנים מחוננת. האם יתכן שבערוב ימיה היא סבלה מאלצהיימר? מספר ביוגרפים שיערו שאכן כן, אבל שום הוכחה לא הייתה בנמצא. לאחרונה, מספר חוקרים מטורנטו בדקו את הנושא מזווית חדשה. החוקרים לקחו 14 מספריה של כריסטי והפכו אותם לקבצים דיגיטליים. בעזרת תוכנה לניתוח טקסטים הם ניתחו את הספרים ובדקו אוצר מילים וגם עושר שפה. חזרה מרובה של אותן מילים וביטויים יכולה להעיד על ירידה ביכולת הקוגנטיבית של הכותב וזה בדיוק מה שנמצא. עם העלייה בגיל, כריסטי נטתה לחזור יותר ויותר על ביטויים מסוימים. כמו כן, נצפתה גם עלייה במספר הביטויים המעורפלים. שני ספריה האחרונים מראים ירידה של 31% באוצר המילים בהשוואה לספרים שכתבה 20 שנה מוקדם יותר. מעריציה מזמן ידעו שספריה המאוחרים שנכתבו כשהייתה בראשית שנות ה-80 שלה היו מאכזבים, וכעת ניתן אולי להבין גם למה. הספרים של כריסטי מהווים מדגם טוב לניתוח לשוני כזה מכיוון שאת הספר הראשון שלה היא כתבה בגיל 28 ואילו ספרה האחרון פורסם בגיל 82.

 

הוכחות מתמטיות בעזרת ויקיפדיה?

מתמטיקאים מאז ומעולם נעזרו אחד בשני לפתירת בעיות והוכחת תאוריות מתמטיות, אבל מה שטימותי גאוורס, פרופסור למתמטיקה מקמברידג' עשה, לוקח את הנושא של שיתוף פעולה לרמה חדשה לגמרי. גאוורס, זוכה מדליית פילדס, הכבוד הרם ביותר שמתמטיקאי יכול לשאוף אליו, נתקל בבעייה שלא הצליח לפתור. הוא החליט לפרסם אותה בבלוג שלה בצורה ויקי ולראות אם שיתוף פעולה מאסיבי בין מתמטיקאים שונים יקדם את פתרונה. הוא עודד את אלפי קוראיו לנסות ולהוכיח אותה כשכל אחד מוזמן לתרום אפילו שינוי קטן. המחשבה הייתה שהמאמצים המשותפים יקדמו בפתרון הבעייה אבל אפילו גאוורס לא ציפה לפתרונה המלא.

הפרוייקט זכה לתשומת לב רבה ומאות אלפי מילים (ונוסחאות) נכתבו עליו. התרומות הגיעו מעשרות אנשים, כולל ממתמטיקאים ידועים (וזוכה מדליית פילדס נוסף). לאחר שישה שבועות בלבד הוכחה התאוריה ובקרוב היא תשלח לכתב עת מוביל במתמטיקה (תחת הכותב הראשי D.H.J Polymath). למתעניינים בהוכחה, הנה קישור להסבר לא מתמטי שלה.

האם אנחנו עומדים בפני עידן שבו אנשים יפתרו בעיות מתמטיות בשיתוף פעולה (ואולי גם מיזמים מדעיים אחרים)? או שאולי תשומת הלב הרבה שהבעיה הספציפית הזו משכה הם שהובילו לפיתרונה המוצלח? אין ספק שצירוף מוחות רבים שמקבלים פידבק מיידי על פעולתם יכול לזרז פתרון בעיות שונות. העוצמה הקוגנטיבית הגדולה של אנשים רבים עולה על זה של אדם בודד, כך שלא מדובר רק בחכמת ההמונים אלא אולי בגאונות ההמונים. מי יודע, אולי בעתיד אנשים יוכלו לכתוב ספרות ושירה שטרם נראתה קודם אם רק יכתבו אותה ביחד.

אפקט אובאמה

זה יותר מעשור פסיכולוגים חוקרים כיצד סטרואטיפים משפיעים על ביצועי אנשים במבחנים שונים. התופעה, שנקראת "איום סטרואטיפי" (Stereotype threat) מדגימה שכאשר קבוצה מסוימת (נשים, שחורים, קשישים) נעשית מודעת לעצם השייכות לקבוצה ונרמז להם שביצועיהם ימדדו לפי איך שהקבוצה נתפסת, הביצועים שלהם נמוכים יותר בהשוואה לאנשים בקבוצה שאינם נעשים מודעים לשייכותם לקבוצה. הדבר נובע כנראה מהעובדה שאותם אנשים מודעים, חרדים יותר לביצועיהם, דבר הפוגע ביכולת שלהם. הדבר יכול להסביר, לפחות בחלקו, למה קבוצות מסוימות בחברה בעלות הישגים נמוכים יותר בהשוואה לקבוצות אחרות.

מחקרים רבים בנושא הראו את ההשפעה של האיום הסטראוטיפי על הביצועים של סטודנטים שחורים. השנה האחרונה הציבה בפני החוקרים הזדמנות פז לראות איך האיום הסטרואטיפי עשוי להשתנות עם עלייתו לשלטון של נשיא שחור (ברק אובאמה, לאלו שבילו את השנה האחרונה במסע לחלל). הפסיכולוג דיוויד מארקס ועמיתיו, נתנו לסטודנטים לבנים ושחורים לענות על מבחן מילולי מקובל ומתוקף בשלבים שונים של הקמפיין לנשיאות, לאחר שחשפו אותם לסטריאוטיפ ששחורים מצליחים פחות באקדמיה.

החוקרים מצאו את מה שהם הגדירו כ"אפקט אובאמה". האיום הסטראוטיפי פחת בצורה משמעותית אחרי נאום קבלת המועמדות הדמוקרטית של אובאמה באוגוסט, אבל רק לסטודנטים השחורים שצפו בו. גם מייד אחרי הבחירות הסטודנטים השחורים שיפרו את תוצאותיהם במבחן. עם זאת, חוקר אחר שניסה לבדוק את אפקט אובאמה לא מצא שינויים גדולים בגלל בחירת אובאמה כך שיתכן שהאפקט מוגבל בהשפעתו. יתכן שהמדיניות של אובאמה, ולא היותו מודל ראוי לחיקוי, הם אלו שיגרמו לשינויים המשמעותיים ביותר.

על הבעייתיות שבאיבחון הפרעות נפשיות: המקרה של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD)

איבחון אנשים כסובלים מהפרעות או מחלות נפשיות הוא נושא מורכב למדי. בניגוד למחלות פיסיות, שם אפשר לזהות במידה רבה של וודאות גורמי מחלה או סימפטומים פיסיים, יש בעייתיות רבה בעצם הגדרת המושג נפש, וגם הגדרה של מה יחשב הפרעה או בעייה. פסיכולוגים ופסיכיאטרים משתמשים במדריך הידוע בשם DSM כמדד האולטימטבי לסיווג מחלות נפשיות. אבל חשוב לזכור שה-DSM נוצר על ידי בני אדם וככזה, הוא חשוף להטיות שונות ובעיקר מושפע מאוד מהתרבות המערבית, ומרוח התקופה. שינויים רבים עברו על ה-DSM עם השנים, חלקם הגדול נובע לא מהתקדמות מחקרית גרידא או מהבנה טובה יותר של נפש האדם, אלא משינויים חברתיים ותרבותיים. כך למשל, המהדורה השביעית של המדריך מ-1974 הייתה הראשונה שלא סיווגה הומוסקסואליות כהפרעה, ו-10 מיליון אמריקאים הבריאו ביום אחד. בנוסף, חשוב לזכור שאין נייר לקמוס לאיבחון הפרעות נפשיות. הקריטריונים לאיבחון מחלות מבוססים על מעין "רשימות מכולת" ובהם המאובחן צריך להחזיק במספר מסוים של סימפטומים מתוך הרשימה (בדרך כלל חלק מהם הכרחיים), על מנת להיות מאובחן כסובל מהמחלה. אסור כמובן לשכוח שיש מידה רבה של סובייקטיביות מצד המטפל שקובע אם האדם סובל מסימפטום מסוים או לא.

עם הזמן, ה-DSM תפח ותפח למימדים עצומים ויותר ויותר הפרעות נפשיות נכללו בו. הדבר גורם לכך שאנשים פתאום סובלים ממחלות שבכלל לא היו מוכרות בעבר, אבל גם שהפרעות מסוימות שכן היו קיימות פתאום נהפכו נפוצות הרבה יותר. קחו לדוגמא אוטיזם. פעם הקריטריונים למציאת אוטיזם היו נוקשים יותר, בעוד הם רחבים יותר וכוללים קריטריונים רבים יותר. האם זה אומר שיש היום יותר אוטיסטים ממה שהיה לפניי 20 או 50 שנה? לא בטוח. נכון שהיום יש יותר פתיחות לאוטיזם וסביר שהיו אוטיסטים שלא אובחנו בעבר מסיבות שונות. מצד שני, קל יותר להגדיר מישהו בתור אוטיסט והמספר בהכרח גדול יותר ממה שהיה על פי הקריטריונים הישנים.

או קחו את הדוגמא של הפרעות למידה. היום יש הרבה יותר אנשים שסובלים מהפרעות למידה, החל מדיסלקציה, וכלה בהפרעות קשב שונות כמו היפראקטיביות ו-ADD. כמובן שרבים מהאיבחונים מבורכים ונובעים בין השאר מכך שאין סטיגמה לסובלים מההפרעות הללו. מצד שני, נראה כאילו היד קלה על ההדק באיבחונים הללו. אסור לשכוח שלבני אדם יש מנגוני הגנה טבעיים להתמודדות עם בעיות שונות. צריך להזהר מאוד שלא לפגוע באותם מנגנוני הגנה עדינים שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו. בדומה למקרים של החדרת זיכרונות שווא, כך עיסוק יתר בהפרעות שונות יכולה להזיק יותר מאשר להועיל בזה שהוא מנציח את הבעייה. בזה ששמים תווית על משהו כקיים, מאוד קל למוח שלנו לחשוב שזה באמת ככה, ודי בקלות אפשר למצוא אלף ואחת הצדקות והוכחות לקיום של אותה תופעה. לעומת זאת, אם נותנים לאנשים להתמודד עם בעיות בלי תיוגים מיותרים, יש סיכוי שהם יתגברו עליה ללא צורך בעזרה חיצונית, מה שגם עוזר ביצירת מנגנון הגנה בריא יותר לטווח הארוך. לקוראים הקצת יותר מבוגרים, נסו לחשוב על הילדות שלכם. לפני 20 שנה ומעלה, כאשר מעט מאוד הפרעות קשב אובחנו אצל ילדים. אני מניח שרבים יכולים לחשוב על כל מיני התנהגויות שהיו חלק בלתי נפרד מכם בגיל הילדות, ושהיום היו מאובחנות כהפרעות קשב שונות. האם חוסר האיבחון פגם בכם? אני מניח שבחלק מהמקרים התשובה שלילית. אני לא בטוח שכיום, איבחון ילדים כבעלי הפרעות למידה, עוזר להתמודד עם הבעייה טוב יותר מאשר חוסר איבחון. ילדים הם היפר אקטיביים מטבעם ולפעמים נדמה שיותר נוח לנו לסווג אותם כסובלים מבעייה כלשהיא, במקום לנסות לתת להם להם להתמודד עם האתגרים השונים לבדם. רק כשהבעיות חוזרות ונישנות ולא נראה שהם מצליחים להתמודד איתם, או אז הגיוני לפנות לעזרה מקצועית.

האם העובדה שיש יותר איבחונים היום אומרת שיש יותר בעיות היום מאשר לפני 100 שנה למשל? והאם האיבחונים הללו באמת גורמים לאנשים לחיות טוב יותר עם עצמם מאשר בעבר? אני לגמרי לא בטוח. חברות של ציידים לקטים למשל שבהן לא קיימת מערכת כל כך מסועפת של איבחונים וטיפולים נפשיים לא נחשבות לפחות בריאות נפשית מחברות מערביות. אולי יש בהם פחות בעיות מכיוון שחלק מהבעיות בחברה שלנו נובעות מחוסר אדפטציה שהיא אינהרנטית לחיים בחברה המודרנית, נושא שהרחבתי עליו בעבר, אבל לא סביר שיהיו הבדלים כל כך קיצוניים ולדעתי חלק מההבדל נעוץ בתרבות האיבחונים והטיפולים הנפשיים של החיים בחברה המערבית.

למה אני מספר לכם את כל זה? מכיוון שלא מזמן הופיעה כתבה מעניינת בסיינטיפיק אמריקן שטוענת שזה בדיוק מה שקורה היום עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), בעיקר כזו שמופיעה כתוצאה ממלחמה, ושאיבחון יתר שלה גורם יותר נזק מאשר תועלת לחיילים.

הפרעת דחק פוסט טראומטית בעייתית בשני מובנים. ראשית, ממש לא ברור אם האיבחון שלה שונה מזה של דיכאון או חרדה, מלבד העובדה שהיא מתרחשת רק במצבים טראומטיים ספיציפיים (ראו להלן). דבר שני, כל מה שכתבתי על איבחונים ב-DSM, קיים בצורה מוקצנת בנוגע ל-PTSD. PTSD לא הייתה קיימת למעשה כמחלה נפרדת עד סוף שנות ה-70, ונוצרה במידה רבה בגלל לובי חזק של חיילים שחזרו מוייטנאם, שלא נפגעו פיסית בקרב אבל רצו הכרה כנפגעי קרב, בעיקר לצרכי ביטוח ותשלומי פיצויים (למעשה, במקור היא נקראת Post-Vietnam Syndrome). דיווחים על מצוקה נפשית שנובעים מקרבות במלחמה נמצאים כבר בכתבי יוון העתיקה, כולל בקרב מרתון המפורסם. במלחמת העולם הראשונה חיילים רבים שחזרו מהקרבות וסבלו מבעיות נפשיות סווגו כסובלים מהלם קרב (shell shock), ולאחר מלחמת העולם השנייה קראו לתופעה עייפות קרב (battle fatigue). אבל את הדחיפה העיקרית להכרה בתופעה כמחלה קלינית, נתנה כאמור מלחמת וייטנאם שלאחריה נכנס המושג PTSD למדריך הסיווגים DSM. האירוניה היא, שיתכן שהמלחמות הנוכחיות שארה"ב מעורבת בהן בעירק ואפגניסטן, יובילו לשינוי הגדרת ה-PTSD, למרות שסביר שיהיה כמעט בלתי אפשרי לבטלו כליל כמחלה נפרדת, בגלל ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לנושא על ביטוחים רפואיים.

הבעייה העיקרית היא עם מה שנקרא "תרבות" ה-PTSD וקיימת בצורה החזקה ביותר בארה"ב. נתחיל מהברור מאליו. חיילים רבים החוזרים משדה הקרב סובלים כדבר שבשגרה מתופעות שונות כמו נדודי שינה, או סיוטים בלילה. התופעות הללו אינן מוטלות בספק. הבעייה מתחילה מארגוני חיילים שונים שאמורים לדאוג לרווחת החיילים. אותם אירגונים דוחפים חיילים רבים לחשוב שהם סובלים מ-PTSD וקובעים בצורה גורפת שרבים מהם אכן סובלים מהמחלה על סמך זיכרונות קשים או כל סימן של מצוקה שהם מראים. הרבה פסיכולוגים ופסיכיאטרים שבודקים את אותם חיילים לא מפרידים בין מי שסובל מחרדה, דיכאון, או הלם תרבותי מהניסיון לחזור לחיים נורמליים, מאלו שבאמת סובלים מ-PTSD. רבים מהסימפטומים שקשורים ל-PTSD הם תגובות נורמליות למצב לא פשוט שבא להתמודד עם מאורעות המלחמה והחזרה הביתה. סיווג של חיילים כאלו כסובלים מ-PTSD מתברר במקרים רבים כנבואה שמגשימה את עצמה. ברגע שנכנסים לטיפול במחלה, קל מאוד למצוא סימפטומים שיצדיקו את זה שהיא קיימת, ומכאן קלה הדרך שאנשים באמת ובתמים ירגישו שיש להם הפרעת דחק פוסט טראומטית. מעבר לכך, בזה שאנשים שסובלים מהפרעות אחרות מסווגים כחולים ב-PTSD, הטיפול בהם יהיה לקוי.

הקריטריון הראשוני לקיומו של PTSD הוא קיומה של טראומה. זה נראה משהו טריוויאלי, אבל איך אפשר לדעת אם מישהו סובל מטראומה או לא? אנשים שונים שנמצאים בסיטואציה דומה יכולים לחוות את הדברים בצורה שונה מאוד, ועצם תאור הארוע לא בהכרח עוזר לנו להבחין ביניהם. על פי המהדורה האחרונה של ה-DSM, הפרעת דחק פוסט טראומטית מאופיינת בתגובה של פחד, חוסר אונים או אימה, מארוע טראומתי. טראומה מוגדרת כמצב שבו אדם נכח, חווה, ראה או השתתף בארוע שמערב מוות או פציעה חמורה (או שמוות או פציעה כזו הם אפשרות ממשית). בנוסף, חייבים להופיע סימפטומים נוספים כמו לחוות מחדש את הארוע דרך סיוטי לילה או פלאשבקים, נסיגה או חוסר תחושה, עצבנות וחוסר מנוחה, נדודי שינה, חרדה, חוסר ריכוז, תוקפנות – כל אלה למשך יותר מחודש, ובצורה שמשבשת את החיים ופוגעת ביחסים החברתיים עם אחרים ובתיפקוד היומיומי.

הבעייה עם ההגדרה הזו היא כפולה. PTSD היא הפרעה ייחודית בכך שהיא מוגדרת על ידי קיומו של ארוע חיצוני. כשה-PTSD התווסף לראשונה ל-DSM ב1980, לא הייתה קיימת מחלוקת בקשר לאמיתותם של ארועים כאלה, אבל כפי שכתבתי על זה פעמים רבות בעבר (כאן למשל), הזיכרון האנושי גמיש, מתעתע ובר עיצוב, ואי אפשר לסמוך עליו כמקור מהימן של מידע. מחקר שנעשה על חיילים אמריקאים שחזרו ממלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, תשאל אותם לגבי החוויות הטראומטיות שלהם משדה הקרב חודש לאחר חזרתם מהמלחמה, ושוב לאחר שנתיים. לאחר שנתיים, 70% מהחיילים דיווחו על אירועים טראומתיים כמו מותו של חייל או פציעות חמורות, שלא דיווחו עליו בדיווח הראשוני. 24% מהחיילים דיווחו על שלושה אירועים כאלו ויותר. החיילים שדיווחו על "זיכרונות" חדשים הם אלו שהייתה להם נטייה גדולה יותר לדווח סימפטומים של תיסמונת דחק פוסט טראומטית. Richard McNally, אחד החוקרים הבכירים בתחום הטראומה וגם בנושא זיכרונות השווא, סבור שחיילים מייחסים סימפטומים של חרדה, דיכאון וכו', לזיכרון שמקבל משמעות חדשה ובמקרים רבים מזויף, על מנת ליצור סדר חדש והגיוני בחייהם.

בעייה נוספת היא שקשת הסימפטומים המתוארת כאן מאפיינת גם הרבה הפרעות אחרות, והן יכולות להופיע אצל אנשים שבכלל לא סבלו מטראומה. מחקרים שנעשו מצאו שקשה מאוד להבחין בין מי שסובל מטראומה למי שאובחנו כסובלים מדיכאון קליני למשל (מחקר כזה מתואר בפירוט כאן). קשה מאוד לבודד את האנשים שסבלו בוודאות מטראומה, ואם אי אפשר לאבחן אותה בוודאות כיצד ניתן לטפל בה ביעילות? על מנת לסבך אך העניינים עוד יותר, מחקרים מראים שחיילים שסבלו מפגיעות ראש כתוצאה מפיצוץ, סובלים מסימפטומים זהים כמעט לחלוטין לאלו של PTSD.

חזרה ממלחמה היא ללא ספק מאורע לא פשוט. כמעט בלתי אפשרי לחזור לחיים שהיו למנת חלקו של החייל לפני היציאה למלחמה. החוויות של המלחמה עמוקות ודורשות עיבוד, העבודה שהחיילים עבדו בה אולי לא קיימת יותר, יחסים עם בן או בת הזוג אינם כמו שהיו בעבר, וכו'. חוקרי PTSD מציעים להסתכל על החזרה לשגרה לא כניסיון להתגבר על הפרעה פוסט טראומטית אלא כחלק מחוויה נורמלית, גם אם לא פשוטה, לחזור לחיים נורמליים ולהחלמה ממאורעות המלחמה. המאבק על צימצום ההגדרה של הפרעה פוסט טראומטית נמצא כרגע במלוא עוזו מכיוון שבשנת 2012 אמורה לצאת הגירסה החדשה של ה-DSM. המאבק הוא בחלקו הגדול כלכלי, תרבותי ואפילו פוליטי. PTSD קיים ללא ספק, ומי שסובל ממנו צריך לקבל את הטיפול המתאים, אבל התרבות שרואה בטראומה חזות הכל, והאובססיה שיש לנו עם טראומות יכולות לגרום לשיבושים קשים בחיי אנשים שלא לצורך ויש לקוות שנחזיר את הטראומה למימדים קצת יותר פרופורציונליים.

כיצד נוצרים זיכרונות שווא?

הנושא של זיכרונות מודחקים לא יורד מהכותרות. לפני שבוע הרשיע בית המשפט המחוזי אב באונס בתו, אונס שלטענתה התרחש בגילאים 9-10 ושהודחק על ידה עד שעלה שוב לאחר יותר מ-15 שנה. לא קראתי את פסק הדין ולכן אני לא יכול לחוות דיעה על המקרה הספציפי הזה. אני יודע שיש כמה משפטנים מבין הקוראים ואם מי מהם קרא ורוצה לשתף אותנו בתובנות מהמקרה הזה הוא מוזמן לעשות את זה בתגובות. אני מעוניין להתייחס למנגונים הפסיכולוגים והפסיולוגיים שמעורבים ביצירת זיכרונות שווא. כמה מחקרים שנעשו לאחרונה שופכים אור על הנושא החשוב והמרתק הזה, שממשיך לעורר סערה בעולם הפסיכולוגיה והמשפט. קוראי הבלוג הותיקים יודעים שכבר כתבתי על כך בעבר ולכן מומלץ קודם לקרוא את הפוסטים הקודמים, וגם את התגובות שבאו בעקבותיהן (כאן, כאן, פה, וגם כאן).

דמיינו לעצמכם שאתם שוכבים ערומים על שולחן מתכתי. הרגליים והידיים שלכם קשורות. מעליכם עומדים חייזרים, בגוף רזה עם עיניים בולטות דמויות צפרדע שמתקשרים זה עם זה בצורה טלפתית. הם מחדירים מחטים משונות לגוף שלכם ומתחילים לחתוך אותו…

התיאור הנ"ל מגיע ממחקר שנעשה על אנשים שטוענים שנחטפו על ידי חוצנים. במחקר שנעשה על ידי ריצ'ארד מקנאלי (Richard Mcnally) מאוניברסיטת הרווארד, התבקשו אנשים שטענו שנחטפו על ידי חייזרים לתאר את חווית החטיפה. לאחר מכן, הוקלטו התיאורים הללו בקול נייטרלי והושמעו לאותם נבדקים כאשר החוקרים חיברו אותם לאלקטרודות ומדדו מדדים פיזיולוגיים שונים כמו הזעה, מתח שרירים, קצב פעימות הלב ועוד. הנבדקים הללו הושוו לקבוצה אחרת של אנשים שחוו סימנים להפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) כתוצאה מניצול מיני, השתתפות במלחמה או טראומות אחרות, ועברו תהליך דומה של הקראת הטראומה בפניהם. התוצאות הראו שהאזנה לתיאורי החטיפה עוררה אצל הנבדקים תגובה פיזיולוגית חזקה לפחות, ובמקרים רבים חזקה יותר, מאלו שחוון טראומה אמיתית ואובחנו כסובלים מ-PTSD.

בהנחה שאתם לא סבורים שהאנשים במחקר אכן נחטפו על ידי חייזרים, המחקר מוכיח שניתן לבנות זיכרונות כה חזקים, זיכרונות שאנשים מרגישים שהם חוו אותם על באמת, עד כדי כך שהם גורמים להם לסימפטומים ידועים של טראומה או הפרעת דחק פוסט טראומטית. חשוב להבהיר, ברוב המקרים אנשים לא מודעים לסיבות שהזיכרונות שנוצרו אצלם הם זיכרונות שווא. הם לא מנסים לרמות אף אחד בכוונה ולא יודעים איך הזיכרונות הללו נוצרו. המחקר המודרני על זיכרון גורס שכל זיכרון, בין אם הוא אמיתי או מזויף, לא רק מהווה מכשיר מתווך לחוויות שלנו, אלא הזיכרון עצמו הוא חוויה. וכאשר הוא מערב רגשות כה עזים הזיכרון עצמו נצרב במוח שלנו.

במובנים רבים, אנשים שיוצרים זיכרונות שווא כמו בדוגמא של החייזרים יוצרים שלא במתכוון את השקר המושלם. הדרך הטובה ביותר לשכנע אנשים במשהו, היא להאמין בזה בעצמך. הונאה עצמית היא אחד מהמנגנונים הפסיכולוגיים החזקים ביותר הקיימים. אם אנשים לא רק מאמינים בשקר אלא גם חשים אותו בכל רמ"ח אבריהם, מה שהם אומרים נתפס כאמין מאוד.

לא מסובך להבין את ההשלכות המשפטיות שיש להופעה של עד שמעיד על חוויות שעבר ושעבורו הן אמיתיות לגמרי במשפט. דמיינו שאדם צריך להעיד על טראומה שעבר. קל לראות למה עדות כזו תשמע מאוד אמינה בעיניי שופטים או חבר מושבעים. ההונאה העצמית הזו משכנעת אחרים מכיוון שאותו אדם חווה אותה כאמיתית והוא באמת לא מנסה לשקר בכוונה. זו גם בדיוק הסיבה שקשה לאנשים שמחזיקים בזיכרון שווא לקבל את העובדה שהזיכרון שלהם לא אמיתי ושמה שהם זוכרים לא התרחש באמת. ניסיונות שיכנוע של אחרים נתקלים לרוב בתגובות חריפות ובצדק רב מבחינתם של אותם אנשים. מי באמת לא היה מתרגז אם היו אומרים לו שהוא משקר, או שדבר מה הוא פרי הדימיון שלו בלבד? זה היה יכול להסתיים באי נעימות לאותו אדם, אילולא לזיכרונות כאלו לא היו השלכות גם על אנשים אחרים שמואשמים בפשעים נוראים. במקרה כזה, רצוי להסתכל על התמונה בכללותה ולהבין מה בדיוק מתרחש כאן. לשם כך, חייבים לפנות למחקרים מדעיים שנעשו בנושא הזה.

זיכרונות מודחקים של ניצול מיני

רבים מהמחקרים הראשונים על זיכרונות מודחקים נעשו על נבדקים בריאים שלא חוו טראומה. כך למשל, המחקרים הקלאסיים של אליזבת לופטוס עסקו בהשתלת זיכרונות שווא של הליכה לאיבוד בקניון (פירוט ראו כאן). אבל מה בדבר אנשים שחוו טראומה מינית או אנשים ששיחזרו זיכרונות על ניצול מיני לאחר טיפול. האם הם נוחים להשפעה בדיוק כמו אחרים? מחקר שנעשה לפני כמה שנים בא לבדוק בדיוק את זה. במחקר, נבדקו 4 קבוצות של נשים. קבוצה אחת של נשים נוצלה מינית בילדותן ותמיד זכרו את המקרה, קבוצה שנייה האמינה שעברו ניצול מיני אבל לא היה להן שום זיכרון על כך, קבוצה שלישית, כאלו שנזכרו בניצול מיני שעברו בילדותן בעקבות טיפול פסיכולוגי למרות שלא זכרו אותו במשך שנים, וקבוצת ביקורת של נשים שהיו בטוחות שמעולם לא נוצלו מבחינה מינית.

כל הנבדקות קיבלו מבחן סמנטי מקובל לאיחזור מילים, שבו מוצגות בפניהן מספר מילים הקשורות לנושא מסוים (למשל, מנוחה, חלום, נימנום, עייפות). לאחר מכן, הוצגה בפניהן הרשימה בשנית, אבל הפעם היא כללה גם מילה נוספת שלא הופיעה ברשימה המקורית (במקרה שלנו: שינה). קבוצת הנשים שבהן הזיכרון על הניצול המיני עלה לאחר שנים של הדחקה כביכול, איחזרה את המילה השגויה בצורה משמעותית יותר מכל קבוצה אחרת (68% מהנשים בקבוצה דיווחו שהמילה שינה הופיעה ברשימה המקורית, לעומת 38% בקבוצת הביקורת). תוצאות המחקר הזה מרמזות שלנשים שמדווחות על ניצול מיני מודחק יש סף נמוך יותר לזיהוי לא נכון של אירועים, ויש להן כנראה נטייה חזקה יותר ליצירת זיכרונות שווא.

פסיכולוגים המתמחים בטיפול בטראומות מיניות זעמו אחרי פירסום המחקר. הם טענו, שיתכן שטראומה על ניצול מיני כל כך נוראית, שלא רק שנשים מדחיקות אותם למשך שנים אלא גם שהיא מעוותת את הזיכרונות של אותן נשים כפי שהיא באה לידי ביטוי במבחן הסמנטי. החוקרים מהמחקר המקורי נענו לאתגר וערכו מחקר המשך. במחקר הזה הם בחנו את הזיכרונות של אנשים שטענו שנחטפו על ידי חוצנים, וששיחזרו את החטיפה תחת היפנוזה. רוב הנבדקים במחקר דיווחו שחוצנים שאבו מהם בכפייה זרע או ביצית (כנראה לצורך הפרייה אינטר-גלקטית).

ברור שבניגוד לקבוצת הנשים במחקר הראשון, שיש ספק אם אכן חוו טראומה מינית, איש לא יטען כעת שהקבוצה הזו אכן חוותה טראומה אמיתית כתוצאה מהחטיפה (למרות שהם בהחלט סבלו מהפרעת דחק פוסט טראומטית כמתואר למעלה). כעת, הנבדקים הללו נבחנו באותו מבחן מילים סמנטי שהועבר לקבוצות הנשים במחקר הראשון, ובדיוק כמו הנשים שטענו שהזיכרון על הניצול המיני עלה לתודעתן לאחר שנים, כך גם כאן קבוצת החטופים לכאורה איחזרו מילים שגויות פעמים רבות יותר מקבוצת הביקורת. אי אפשר היה לטעון שאותם אנשים חוו טראומה אמיתית ושהיא זו שגרמה להם לעיוותי הזיכרון. האירוניה לגבי המחקר הזה היא שבעקבותיו, מחבריו קיבלו הרבה יותר תגובות שליליות ודואר שנאה מאשר אחרי פירסום המחקר הראשוני. אנשים רבים הלינו בפניהם, איך הם מעיזים לטעון שהנבדקים במחקר לא נחטפו על ידי חייזרים?!

זיכרונות שווא, דימיון מפותח ודימויים חזותיים

מהיכן בדיוק מגיעים אנשים למסקנה שהם נחטפו על ידי חייזרים? דוגמא אחת להיווצרות זיכרונות כאלו היא דרך "שיתוק שינה". זהו מצב שבו אנשים מתעוררים באמצע הלילה, בלי יכולת לזוז. בזמן החלום, השרירים שלנו משותקים בצורה זמנית, מנגנון אבולוציוני קדום שמונע מאיתנו לרדוף אחרי שדים שרודפים אחרינו בחלום, או מונע תנועות מיותרות שיכולות לפצוע אותנו. אנשים מתעוררים לפעמים אחרי שלב החלימה, לפני שהשיתוק נפסק. במצב כזה, אנשים יכולים לחווות הלוזינציות שבהן הם רואים אורות, או חשים שיש מישהו ליד המיטה. רוב האנשים חשים פחד כתוצאה מהחוויה הזו. האנשים הללו אינם סובלים משום הפרעה נפשית, אבל כשהם קמים בבוקר הם יכולים לדווח על חוויות שונות ומשונות, כולל חטיפה על ידי חוצנים, כאילו התרחשו באמת. זה במיוחד נפוץ אצל אלו שיש להם נטייה להאמין בקיומם של עב"מים, או כאלו שמחזיקים באמונות ניו אייג'יות. צורה אחרת של יצירת זיכרונות שווא היא השתלת זיכרונות בזמן טיפול פסיכולוגי, נושא שהקדשתי לו פוסט נפרד.

אנשים המדווחים שנחטפו על ידי חייזרים נוטים יותר לחיות בעולם של פנטזיה. הם ייטו לחלום בהקיץ, או יוקסמו בקלות על ידי שקיעה עד כדי שיאבדו את תחושת הזמן והמקום. אנשים כאלו מגיבים בצורה חזקה יותר לכל מיני סיפורים דימיוניים, ויש להם את היכולת לחוות אותם בצורה חיה יותר. האם היכולת הזו לדמיין היא זו שיכולה להסביר את נושא זיכרונות השווא? סטיבן קוסלין (Stephen Kosslyn), סבור שכן.

קוסלין הוא פסיכולוג מאוניברסיטת הרווארד שחוקר את מקורות הדימיון האנושי על ידי הדמיות מגנטיות של המוח (fMRI או PET). בתחילת שנות ה-90 הוא היה הראשון שגילה תגלית מפתיע. אותם איזורים במוח שמופעלים כשאחנו רואים תמונה כלשהיא, מופעלים גם כאשר אנחנו מדמיינים את אותה התמונה. הדימויים הללו משמשים בתהליכי זיכרון או הסקה. מכיוון שפעמים רבות אי אפשר לדעת האם המקור שלהם אמיתי או דימיוני, אפשר לראות איך בקלות הזיכרונות שלנו נעשים מבולבלים לעיתים.

הפסיכולוג ריצ'ארד בריאנט (Richard Bryant) מאוניברסיטת ניו סאות' וולס באוסטרליה, חקר אנשים שהיו מעורבים בתאונות דרכים חמורות. אצל כל האנשים במחקר, התאונה הייתה כל כך חמורה שהם איבדו את ההכרה מיידית ולא זכרו כלום מהתאונה. לאחר מספר חודשים, חלק מהאנשים פיתחו הפרעת דחק פוסט טראומטית. כשבריאנט ראיין אותם, התברר שהם שיחזרו את התאונה על ידי קריאה של דיווחים עיתונאיים על התאונה, תמונות מהתאונה וסיפורים של אנשים שנכחו בתאונה. בכוח הדימיון שלהם בלבד, הם חיברו בראשם את סיפור התאונה, סיפור כל כך חזק כך שהוא גרם להופעת PTSD. מחקרים אחרים מצביעים על תופעה דומה. כששואלים אנשים אחרי אירוע טראומתי (חזרה משדה הקרב, שוד מזוין) לכתוב כל מה שהם זוכרים ממנו, ולאחר שנה או שנתיים מבקשים מהם לעשות זאת שוב, מתגלים הבדלים גדולים בין תיאורי המקרה. בפעם השנייה שאנשים מתבקשים לשחזר את הארוע הם שוכחים פרטים שהזכירו בפעם הראשונה, ומוסיפים פרטים חדשים שלא היו קיימים קודם. התיאורים המתקבלים מאנשים שונים שנכחו באותו אירוע יכולים לגרום לנו לחשוב שהם מתארים אירועים שונים לגמרי.

מחקרי מעבדה מראים שלמוח האנושי יש רגישות גדולה מאוד לדימויים חזותיים. סטיבן לינדסי ערך מחקר שבו הראה כיצד תמונות חזותיות מגבירות את הייצור של זיכרונות כוזבים. בניסוי, הוא תיחקר הורים לסטודנטים לגבי אירועים שהתרחשו כשילדם היה בכיתה א'. לאחר מכן, הוא סיפר לסטודנטים, שבכיתה א' הם השתתפו במתיחה על חשבון המורה שלהם (שמו דבק על שולחן המורה), סיפור שלא היה ולא נברא. לחלק מהנבדקים הוא הציג את תמונת המחזור של הכיתה. התוצאות היו מדהימות. שניים מכל שלושה סטודנטים שראו את תמונת המחזור של הכיתה שלהם האמין שהסיפור התרחש באמת, הרבה יותר מאשר השתלת זיכרון "רגילה" שאינה כוללת דימוי חזותי. גם לאחר שהסטודנטים תודרכו בסיום המחקר ונאמר להם שהזיכרון שלהם הוא זיכרון שווא, רבים מהם המשיכו להאמין שהמתיחה אכן התרחשה במציאות!

בני אדם בונים לעצמם סיפורים כדי שהעולם סביבם יראה הגיוני. אין לנו אפשרות לזכור כל דבר כמו מחשב, כי אחרת המוח שלנו היה מתפוצץ ממידע שרובו לא רלוונטי עבורנו. מכיוון שאנחנו לא יכולים לזכור הכל, לא מפתיע אולי שאנחנו ממלאים את החסר בסיפורים שהמצאנו לעצמנו. מעבר לכך, אנשים לא זוכרים דברים בצורה מילולית. כשאנחנו משחזרים שיחה עם חבר, אנחנו לא זוכרים את המילים אחת לאחת, אלא זוכרים גם את האינטונציות בקול, המחוות הגופניות, הרגשות שצפו ועלו בנו וכו'. כלומר, אנחנו מסננים את השיחה דרך המודעות שלנו. אם מישהו מספר לנו שהוא עייף כי התינוק שלו היה ער כל הלילה, אנחנו יכולים מאוחר יותר לזכור שהתינוק בכה כל הלילה. הסקה כזו, שכולנו עושים, היא בעצם משהו מאוד אינטליגנטי כי הוא עוזר לנו להשלים פערים. הבעייה היא, שבמקרים רבים ההסקה הזו שגויה. אחרי ככלות הכל יתכן שהתינוק לא בכה כל הלילה.

זיכרונות מודחקים כתופעה מודרנית?

מחקר שפורסם לפני שנתיים על ידי האריסון פופ (Harrison Pope) ועמיתים ניסה לבדוק האם זיכרונות מודחקים הם תופעה תרבותית מודרנית. לצורך כך, הציע פופ בפורומים שונים ברשת 1000 דולר למי שיצליח למצוא מקרה אחד של זיכרון מודחק, אמיתי או בידיוני, שמוזכר לפני שנת 1800. הרעיון שעמד מאחורי המחקר הזה היה, שאם מקרים של זיכרונות מודחקים מהווים חלק מהפסיכולוגיה האנושית, הם בוודאי התרחשו לאורך ההיסטוריה שלנו והוזכרו בספרות הרפואית או בספרות הבידיונית. לאחר חיפושים שנערכו חודשים רבים, לא נמצא אף מקרה כזה. העובדה שאפילו בספרות הבידיונית לא הוזכרו מקרים כאלו, מחזקת את ההשערה שמקרים כאלו הם תופעה תרבותית עכשווית, ולא חלק אינטגרלי מהתודעה (או חוסר התודעה) של בני האדם. תופעות פסיכולוגיות או נוירולוגיות דומות אחרות כמו שיטיון (דמנציה), דלוזיות או הליזונציות, דווחו מאז ומעולם ואינן אופייניות רק לעולם המודרני, מה שמחזק עוד יותר את ההשערה שהתרבות המודרנית מהווה גורם מרכזי לדיווחים על זיכרונות מודחקים. מאז שפרויד דיווח על קיומם של זיכרונות מודחקים לראשונה (משהו שהוא מאוחר יותר חזר בו), התופעה התחילה להיות נפוצה בעולם המערבי ודווחה באופן תדיר על ידי אנשים שונים.

מטפלים שונים טוענים שאין להם צורך במחקרים הללו מכיוון שמשיחות עם מטופלות ברור להם שקיימת הדחקה רבת שנים שצצה לה ככה פתאום. עקרונית, קשה מאוד להוכיח שזה לא נכון. אי אפשר להוכיח שמשהו לא התרחש בפועל כשמישהו אומר לנו שכן. עם זאת, מאות מחקרים על טראומות מראים שלא ניתן כנראה להדחיק אירוע טראומתי לגמרי. מי שחווה אירוע טראומתי יזכור לכל הפחות שהוא התקיים גם אם לא יזכור מה קרה בו בדיוק. מעבר לכך, לאירועים טראומטיים אמיתיים יש השפעות גדולות על ההתנהגות של אותו אדם גם אם הם לא מודעים בזמן אמיתי למקור השינוי. תופעות כמו סיוטי לילה, התפרצויות זעם, פחדים מאנשים זרים או ממקומות עם קהל, חרדות, התפתחות פוביות או אובססיות – כל אלו מתרחשים בזמן אמיתי ואנשים בסביבה הקרובה מבחינים בהם, גם אם הם לא יודעים את מקורם. למשל, אנשים שחוו הלם קרב מדווחים תדירות על נדודי שינה או חוסר יכולת לתפקד לאחר הטראומה גם אם הם לא מייחסים אותה לאירוע הקרב.

מטפלים רבים גם טוענים שיש הבדל בין מחקרי המעבדה לטראומות אמיתיות. הם טוענים שאף אחד לא הוכיח שניתן להשתיל טראומות מיניות ושבכלל העיבוד של הטראומות המיניות נעשה במקום אחר במוח. מעבר לעובדה שהמשפט האחרון פשוט לא נכון ואין שום הוכחה שזיכרונות שווא שונים מעובדים במקומות שונים במוח, או שטראומה מינית מעובדת במקום שונה מטראומות אחרות, המחקרים שסקרתי כאן מראים בבירור שאפשר ועוד איך ליצור זיכרונות טראומטיים לא אמיתיים. מדוע קל למטפלים לפטור בקלות אנשים שמדווחים שנחטפו על ידי חייזרים אבל הם לא מפקפקים באותה מידה בסיפורים על טראומות אחרות?

אחת הטענות המושמעות בהקשר הזה, שהשתלת זיכרונות שנעשו במעבדה אינן טראומטיות כמו ניצול מיני ולכן הן בקטגוריה אחרת.  אבל מחקרים מראים שדווקא כן ניתן לשתול זיכרונות שווא שמובילים לתחושות לא נעימות. מחקרים שנעשו על ידי אליבזת לופטוס ואחרים הראו כיצד ניתן להשתיל בהצלחה זיכרון שווא שמוביל לרתיעה ממאכל מסוים. למשל, הם גרמו לאנשים לחשוב שגלידת תותים או סלט ביצים גרמו להם לקילקול קיבה, מה שהוביל את הנבדקים לא לרצות לאכול את המאכלים הללו בעתיד. מסיבות אתיות כמובן אי אפשר לבצע מחקרים מבוקרים של השתלת זיכרונות טראומטיים מפגיעה מינית, אבל כל הספרות המחקרית מורה בבירור שמצב כזה אפשרי מאוד (לסקירה של טכניקות טיפוליות שמאפשרות השתלה כזו ראו כאן).

הדיון על נכונות הזיכרונות המודחקים מעלה שאלות כבדות משקל לגבי הפער הקיים בין טכניקות טיפוליות מסוימות, בעיקר כאלו המחזיקות בהנחות יסוד פסיכואנליטיות, לבין המחקרים המדעיים שנעשים בתחום. אם טיפולים מסוימים אינם מבוססים על המתודה המדעית, אני סבור שזה מעלה סימן שאלה גדול לגבי איכותם והאתיקה שמלווה אותם. מעבר לכך, יתכן מאוד שטיפולים שדוחקים באנשים לחפור בעברם, מזיקים להם יותר ממה שהם מועילים (כמו בדוגמא של האנשים שבנו לעצמם סיפור מהתאונה שעברה עליהם). המגמה היום של מעבר לטיפולים קוגנטיביים והתנהגותיים, שמבוססים על מחקרים נוקשים, היא צעד בכיוון הנכון. יש לקוות ששאר סוגי הטיפולים לא ישארו מאחור.