ארכיון קטגוריה: פסיכולוגיה משפטית

חוק ואי סדר: הודאות שווא והסיכוי להרשעות סרק

הפוסט הנוכחי הוא המשך לסדרת הפוסטים האחרונים שלי שעוסקת בהיבטים מדעיים הקשורים לפיענוח פשעים, חקירות, עדויות ומשפט, וכחלק ממה שנקרא פסיכולוגיה משפטית. פוסט אחד עסק בתופעת העיוורון הקשבי של עדים פוטנציאלים, והפוסט השני נגע בהטיות זיכרון שנובעות מניסוח השאלות שגורמות לאנשים לזכור דברים שלא התרחשו בפועל, מה שכמובן בעל השפעה עצומה על תשאול עדים וחקירת חשודים. הפוסט הנוכחי עוסק בהודאות שווא וההשפעה שיש להן על הסיכויים להרשעת החשוד.

להמשיך לקרוא

תעתועי הזיכרון ופסיכולוגיה משפטית: היבטים מדעיים בפענוח פשעים וזיהוי פושעים

כשמתבצע פשע מסוים כולם מעוניינים למצוא את הפושע ולהעמיד אותו לדין. הבעייה כמובן שבמקרים רבים לא ידוע מי ביצע את הפשע ולכן יש צורך בחקירה משטרתית מדוקדקת שתאתר אותו, ובמערכת משפטית שבסופו של דבר תרשיע אותו ותמצא אותו אשם. התהליך הזה מורכב מאוד וארוך, בנוי במקרים רבים על מידע לא שלם ולא וודאי, ומתבסס על עבודתם המקצועית של אנשים רבים. בנוסף, ישנה גם מעורבות של אנשים רגילים שהיו בזירת הפשע ויכולים לשפוך אור על המקרה. בין אם מדובר באנשי מקצוע או באנשים מן השורה, תמיד יכולות ליפול טעויות שיובילו לזיהוי לא נכון של העבריין, או לאי דיוקים שונים שמסיטים את החוקרים לכיוונים לא רצויים. הטעוית הללו אינן רק נחלתם של הדיוטות חסרי הכשרה מקצועית אלא גם של מי שאמורים להיות בעלי המקצוע הטובים ביותר, חוקרים, שוטרים, עורכי דין ושופטים. מכיוון שבני אדם סובלים מהטיות פסיכולוגיות רבות, חשוב לאתר ולזהות אותן כדי למנוע עד כמה שניתן את השפעתן המזיקה. זה בדיוק תחום העיסוק המחקרי של פסיכולוגיה משפטית, שמנסה לחקור את ההשפעות הפסיכולוגיות על כל האנשים המעורבים בפיענוח ושפיטת עבריינים. (יש גם כמובן אנתרופולוגיה משפטית שעוסקת בעיקר בניתוחים הממצאים הפיסיים מזירת הפשע, וגם ותחומים משיקים אחרים שעוסקים בהיבטים מדעיים אחרים של פיענוח פשעים). להמשיך לקרוא

הטיות קשב והשפעתן על עדים, עדויות והרשעות בבית משפט

בשעה 2 לפנות בוקר בחודש ינואר 1995 רדף השוטר קני קונלי אחרי חשוד בירי שקפץ מעל גדר תיל באחת השכונות בבוסטון. דקות אחדות קודם לכן, בקירבת מקום ובמסלול הרדיפה אחרי החשוד, נכח השוטר הסמוי מייקל קוקס כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים. קוקס נעצר על ידי שוטרים אחרים שהיו באיזור והוכה קשות לאחר שבטעות חשדו בו במעורבות בפשע אחר. קונלי, שהיה עסוק במרדף אחרי החשוד, לא שם לב להכאה האכזרית של השוטר, למרות שחלף ליד האירוע. קונלי הצליח בסופו של דבר לאסור את החשוד אבל זה היה הסיפור השולי בכל העסק. הוא נתבע לדין על זה שלא עזר לשוטר במצוקה ונטען נגדו שהוא מחפה עליהם ולכן לא עצר או דיווח על המקרה. להגנתו, טען קונלי במשפט שהוא אכן חלף על פני המקום שבו הוכה השוטר הסמוי קוקס אבל לא הבחין בו או בשוטרים האחרים. החוקרים, התובעים והמושבעים במשפט הניחו שבגלל שהמכות היו במסלול הרדיפה הוא יכל וחייב היה להבחין בהן והוא משקר כדי להגן על השוטרים האחרים שהיו מעורבים בהכאה. הוא הורשע בעדות שקר וחבלה במשפט ונידון ל-34 חודשי מאסר בפועל.

להמשיך לקרוא

פסק דין חשוב בנושא של זכרונות שווא מודחקים

בית המשפט העליון זיכה היום אב מאונס ביתו שלטענתה התרחשה בגיל 4. אפשר לקרוא את פסק הדין המלא כאן. כתבתי על הנושא לא מעט בבלוג בפוסטים הבאים: תעתועי הזיכרון ונכונותם של זיכרונות על ניצול מיני בילדות, זיכרונות מודחקים: מציאות מול בדייה, זיכרונות מודחקים – עד כמה הם נכונים?, השתלת זיכרונות טראומטיים בטיפולים פסיכולוגיים, זיכרונות שווא מודחקים, כיצד נוצרים זיכרונות שווא?

האפשרות להרשיע בני אדם על סמך עדות זיכרון בלבד (פעמים רבות בן עשרות שנים) היא נוראית בעיניי. אין זה אומר כמובן שאין נשים שנוצלו בילדות, או כאלו שסובלות מטראומות שנובעות מפגיעות מיניות (במקרה הנוכחי סבלה המתלוננת מניסיון אונס בגיל מאוחר יותר). אבל כשמדובר על זיכרון של ניצול מיני בילדות, ברוב מוחלט של המקרים הזיכרון של המקרה לא נעלם (גם אם מטושטש), ויש סימנים חיצוניים להתעללות (חרדה, סיוטים בלילה, פחד ממגע של אחרים וכו’) שאחרים בסביבה שמים אליהם לב. אין שום תיעוד לזיכרון של מקרה כזה שצץ לפתע פתאום אחרי שנים ארוכות, אחרי שהאישה חיה חיים תקינים בלי שום בעיות מיוחדות. קיים פער גדול מאוד בנושא בין המחקר המדעי שהראה שוב ושוב את הקלות שבה ניתן להשתיל זיכרונות, כולל זיכרונות טראומטיים, לבין מטפלים רבים (לרוב כאלו שמתבססים על שיטות פסיכודינמיות, וששמים דגש על חוויות העבר בטיפול) שמכחישים את האפשרות הריאלית הזו (הם מביאים הוכחות לקיום זיכרונות כאלו על סמך ניסיונם, אבל אלו עדויות בעייתיות בלשון המעטה ולא מדעיות).

לא אכנס לכל הפרטים של המקרה הנוכחי, אבל אצטט מתוך סיכום פסק הדין: “הרשעתו של המערער בבית משפט קמא מושתתת בעיקרה על עדותה של המתלוננת המבוססת על זיכרונותיה המודחקים, כמעט ללא ראיות חיצוניות מחזקות…עד גיל 19 לא ניכרו אצל המתלוננת סימני מצוקה בזמן אמת…כל שלושת הטריגרים שעוררו את זיכרונה של המתלוננת התקשרו למערער (ניסיון האינוס במהלך השירות הלאומי על ידי חברו של המערער, והפניית הזרקור למערער על ידי ה"קורא בעיניים" ועל ידי ה"קורא במזוזות")…חשש לסוגסטיה או ל"השתלה" על ידי ה"קורא בעיניים" וגם/או על ידי ה"קורא במזוזות".

לא במקרה מעורבים במקרה הזה”קוראים” למיניהם. זיכרונות שווא רבים מתחילים מכל מיני חוויות מיסטיות או פנייה ל”מטפלים” מפוקפקים שמנצלים את אותם אנשים אומללים שאין ספק סובלים מבעיות נפשיות שונות שדורשות טיפול, אבל לא בהכרח כזה שקשור לטענות בדבר הניצול המיני בילדות. יש לקוות שהמשפט הנוכחי יהווה אבן דרך בנושא כי אין לנו שום צורך בהיסטריית המונים כמו זו שהתרחשה בארצות הברית בשנות ה-90.

תעתועי הזיכרון ונכונותם של זיכרונות על ניצול מיני בילדות

לפני שבוע בערך הורשע סב בניצול מיני שיטתי של נכדתו, ניצול מיני שהחל מגיל 4. ענת גור, שהתובעת במשפט הינה מטופלת שלה פירסמה פוסט בנושא. המשפט חושף חיים אומללים של אותה בחורה שבמהלך חייה סבלה מבעיות נפשיות רבות כולל הפרעת אכילה קשה, אישפוזים חוזרים ונשנים, ואף מספר ניסיונות התאבדות. אין לי יכולת להתייחס ספציפית למקרה הזה שאיני בקיא בו ולא קראתי את פסק הדין, אבל אני כן רוצה להתייחס לטענות אחרות שמעלה ענת גור בקשר לזיכרונות שווא והשתלת זיכרונות שלדעתי מוטעים מיסודם ומטעים. להמשיך לקרוא

כמה אי הבנות בקשר לפסיכולוגיה אבולוציונית

פעמים רבות בעבר כתבתי פוסטים מפורטים שמסבירים במה הפסיכולוגיה אבולוציונית עוסקת, כיצד היא עומדת ביחס לתחומים אחרים במדעי החברה ובמדעי הטבע (בהיותה שילוב של שניהם), איך מגיעים למסקנות שתכונה מסוימת מקורה אבולוציונית ושיטות המחקר הנהוגות בתחום. למי שזו לו הפעם הראשונה שהוא נתקל בנושא מומלץ להתחיל בסדרת הפוסטים הראשונית שסוקרת את התחום ושנכתבה בראשית הבלוג: פסיכולוגיה אבולוציונית א', פסיכולוגיה אבולוציונית ב', פסיכולוגיה אבולוציונית ג'.  בנוסף, שני פוסטים נוספים עסקו בתגובה לטענות שונות שמועלות כנגד הפסיכולוגיה האבולוציונית מפי אנשים שמטרתם בעיקר לנגח את התחום ולא ממש בקיאים בו: על מדע, פסיכולוגיה והאבולוציה של האונס, המתקפה על הפסיכולוגיה האבולוציונית. מומלץ לקרוא את הפוסטים הללו לפני שניגשים לקריאת הפוסט הנוכחי כדי לקבל תמונה שלמה יותר. להמשיך לקרוא

כיצד נוצרים זיכרונות שווא?

הנושא של זיכרונות מודחקים לא יורד מהכותרות. לפני שבוע הרשיע בית המשפט המחוזי אב באונס בתו, אונס שלטענתה התרחש בגילאים 9-10 ושהודחק על ידה עד שעלה שוב לאחר יותר מ-15 שנה. לא קראתי את פסק הדין ולכן אני לא יכול לחוות דיעה על המקרה הספציפי הזה. אני יודע שיש כמה משפטנים מבין הקוראים ואם מי מהם קרא ורוצה לשתף אותנו בתובנות מהמקרה הזה הוא מוזמן לעשות את זה בתגובות. אני מעוניין להתייחס למנגונים הפסיכולוגים והפסיולוגיים שמעורבים ביצירת זיכרונות שווא. כמה מחקרים שנעשו לאחרונה שופכים אור על הנושא החשוב והמרתק הזה, שממשיך לעורר סערה בעולם הפסיכולוגיה והמשפט. קוראי הבלוג הותיקים יודעים שכבר כתבתי על כך בעבר ולכן מומלץ קודם לקרוא את הפוסטים הקודמים, וגם את התגובות שבאו בעקבותיהן (כאן, כאן, פה, וגם כאן).

דמיינו לעצמכם שאתם שוכבים ערומים על שולחן מתכתי. הרגליים והידיים שלכם קשורות. מעליכם עומדים חייזרים, בגוף רזה עם עיניים בולטות דמויות צפרדע שמתקשרים זה עם זה בצורה טלפתית. הם מחדירים מחטים משונות לגוף שלכם ומתחילים לחתוך אותו…

התיאור הנ"ל מגיע ממחקר שנעשה על אנשים שטוענים שנחטפו על ידי חוצנים. במחקר שנעשה על ידי ריצ'ארד מקנאלי (Richard Mcnally) מאוניברסיטת הרווארד, התבקשו אנשים שטענו שנחטפו על ידי חייזרים לתאר את חווית החטיפה. לאחר מכן, הוקלטו התיאורים הללו בקול נייטרלי והושמעו לאותם נבדקים כאשר החוקרים חיברו אותם לאלקטרודות ומדדו מדדים פיזיולוגיים שונים כמו הזעה, מתח שרירים, קצב פעימות הלב ועוד. הנבדקים הללו הושוו לקבוצה אחרת של אנשים שחוו סימנים להפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) כתוצאה מניצול מיני, השתתפות במלחמה או טראומות אחרות, ועברו תהליך דומה של הקראת הטראומה בפניהם. התוצאות הראו שהאזנה לתיאורי החטיפה עוררה אצל הנבדקים תגובה פיזיולוגית חזקה לפחות, ובמקרים רבים חזקה יותר, מאלו שחוון טראומה אמיתית ואובחנו כסובלים מ-PTSD.

בהנחה שאתם לא סבורים שהאנשים במחקר אכן נחטפו על ידי חייזרים, המחקר מוכיח שניתן לבנות זיכרונות כה חזקים, זיכרונות שאנשים מרגישים שהם חוו אותם על באמת, עד כדי כך שהם גורמים להם לסימפטומים ידועים של טראומה או הפרעת דחק פוסט טראומטית. חשוב להבהיר, ברוב המקרים אנשים לא מודעים לסיבות שהזיכרונות שנוצרו אצלם הם זיכרונות שווא. הם לא מנסים לרמות אף אחד בכוונה ולא יודעים איך הזיכרונות הללו נוצרו. המחקר המודרני על זיכרון גורס שכל זיכרון, בין אם הוא אמיתי או מזויף, לא רק מהווה מכשיר מתווך לחוויות שלנו, אלא הזיכרון עצמו הוא חוויה. וכאשר הוא מערב רגשות כה עזים הזיכרון עצמו נצרב במוח שלנו.

במובנים רבים, אנשים שיוצרים זיכרונות שווא כמו בדוגמא של החייזרים יוצרים שלא במתכוון את השקר המושלם. הדרך הטובה ביותר לשכנע אנשים במשהו, היא להאמין בזה בעצמך. הונאה עצמית היא אחד מהמנגנונים הפסיכולוגיים החזקים ביותר הקיימים. אם אנשים לא רק מאמינים בשקר אלא גם חשים אותו בכל רמ"ח אבריהם, מה שהם אומרים נתפס כאמין מאוד.

לא מסובך להבין את ההשלכות המשפטיות שיש להופעה של עד שמעיד על חוויות שעבר ושעבורו הן אמיתיות לגמרי במשפט. דמיינו שאדם צריך להעיד על טראומה שעבר. קל לראות למה עדות כזו תשמע מאוד אמינה בעיניי שופטים או חבר מושבעים. ההונאה העצמית הזו משכנעת אחרים מכיוון שאותו אדם חווה אותה כאמיתית והוא באמת לא מנסה לשקר בכוונה. זו גם בדיוק הסיבה שקשה לאנשים שמחזיקים בזיכרון שווא לקבל את העובדה שהזיכרון שלהם לא אמיתי ושמה שהם זוכרים לא התרחש באמת. ניסיונות שיכנוע של אחרים נתקלים לרוב בתגובות חריפות ובצדק רב מבחינתם של אותם אנשים. מי באמת לא היה מתרגז אם היו אומרים לו שהוא משקר, או שדבר מה הוא פרי הדימיון שלו בלבד? זה היה יכול להסתיים באי נעימות לאותו אדם, אילולא לזיכרונות כאלו לא היו השלכות גם על אנשים אחרים שמואשמים בפשעים נוראים. במקרה כזה, רצוי להסתכל על התמונה בכללותה ולהבין מה בדיוק מתרחש כאן. לשם כך, חייבים לפנות למחקרים מדעיים שנעשו בנושא הזה.

זיכרונות מודחקים של ניצול מיני

רבים מהמחקרים הראשונים על זיכרונות מודחקים נעשו על נבדקים בריאים שלא חוו טראומה. כך למשל, המחקרים הקלאסיים של אליזבת לופטוס עסקו בהשתלת זיכרונות שווא של הליכה לאיבוד בקניון (פירוט ראו כאן). אבל מה בדבר אנשים שחוו טראומה מינית או אנשים ששיחזרו זיכרונות על ניצול מיני לאחר טיפול. האם הם נוחים להשפעה בדיוק כמו אחרים? מחקר שנעשה לפני כמה שנים בא לבדוק בדיוק את זה. במחקר, נבדקו 4 קבוצות של נשים. קבוצה אחת של נשים נוצלה מינית בילדותן ותמיד זכרו את המקרה, קבוצה שנייה האמינה שעברו ניצול מיני אבל לא היה להן שום זיכרון על כך, קבוצה שלישית, כאלו שנזכרו בניצול מיני שעברו בילדותן בעקבות טיפול פסיכולוגי למרות שלא זכרו אותו במשך שנים, וקבוצת ביקורת של נשים שהיו בטוחות שמעולם לא נוצלו מבחינה מינית.

כל הנבדקות קיבלו מבחן סמנטי מקובל לאיחזור מילים, שבו מוצגות בפניהן מספר מילים הקשורות לנושא מסוים (למשל, מנוחה, חלום, נימנום, עייפות). לאחר מכן, הוצגה בפניהן הרשימה בשנית, אבל הפעם היא כללה גם מילה נוספת שלא הופיעה ברשימה המקורית (במקרה שלנו: שינה). קבוצת הנשים שבהן הזיכרון על הניצול המיני עלה לאחר שנים של הדחקה כביכול, איחזרה את המילה השגויה בצורה משמעותית יותר מכל קבוצה אחרת (68% מהנשים בקבוצה דיווחו שהמילה שינה הופיעה ברשימה המקורית, לעומת 38% בקבוצת הביקורת). תוצאות המחקר הזה מרמזות שלנשים שמדווחות על ניצול מיני מודחק יש סף נמוך יותר לזיהוי לא נכון של אירועים, ויש להן כנראה נטייה חזקה יותר ליצירת זיכרונות שווא.

פסיכולוגים המתמחים בטיפול בטראומות מיניות זעמו אחרי פירסום המחקר. הם טענו, שיתכן שטראומה על ניצול מיני כל כך נוראית, שלא רק שנשים מדחיקות אותם למשך שנים אלא גם שהיא מעוותת את הזיכרונות של אותן נשים כפי שהיא באה לידי ביטוי במבחן הסמנטי. החוקרים מהמחקר המקורי נענו לאתגר וערכו מחקר המשך. במחקר הזה הם בחנו את הזיכרונות של אנשים שטענו שנחטפו על ידי חוצנים, וששיחזרו את החטיפה תחת היפנוזה. רוב הנבדקים במחקר דיווחו שחוצנים שאבו מהם בכפייה זרע או ביצית (כנראה לצורך הפרייה אינטר-גלקטית).

ברור שבניגוד לקבוצת הנשים במחקר הראשון, שיש ספק אם אכן חוו טראומה מינית, איש לא יטען כעת שהקבוצה הזו אכן חוותה טראומה אמיתית כתוצאה מהחטיפה (למרות שהם בהחלט סבלו מהפרעת דחק פוסט טראומטית כמתואר למעלה). כעת, הנבדקים הללו נבחנו באותו מבחן מילים סמנטי שהועבר לקבוצות הנשים במחקר הראשון, ובדיוק כמו הנשים שטענו שהזיכרון על הניצול המיני עלה לתודעתן לאחר שנים, כך גם כאן קבוצת החטופים לכאורה איחזרו מילים שגויות פעמים רבות יותר מקבוצת הביקורת. אי אפשר היה לטעון שאותם אנשים חוו טראומה אמיתית ושהיא זו שגרמה להם לעיוותי הזיכרון. האירוניה לגבי המחקר הזה היא שבעקבותיו, מחבריו קיבלו הרבה יותר תגובות שליליות ודואר שנאה מאשר אחרי פירסום המחקר הראשוני. אנשים רבים הלינו בפניהם, איך הם מעיזים לטעון שהנבדקים במחקר לא נחטפו על ידי חייזרים?!

זיכרונות שווא, דימיון מפותח ודימויים חזותיים

מהיכן בדיוק מגיעים אנשים למסקנה שהם נחטפו על ידי חייזרים? דוגמא אחת להיווצרות זיכרונות כאלו היא דרך "שיתוק שינה". זהו מצב שבו אנשים מתעוררים באמצע הלילה, בלי יכולת לזוז. בזמן החלום, השרירים שלנו משותקים בצורה זמנית, מנגנון אבולוציוני קדום שמונע מאיתנו לרדוף אחרי שדים שרודפים אחרינו בחלום, או מונע תנועות מיותרות שיכולות לפצוע אותנו. אנשים מתעוררים לפעמים אחרי שלב החלימה, לפני שהשיתוק נפסק. במצב כזה, אנשים יכולים לחווות הלוזינציות שבהן הם רואים אורות, או חשים שיש מישהו ליד המיטה. רוב האנשים חשים פחד כתוצאה מהחוויה הזו. האנשים הללו אינם סובלים משום הפרעה נפשית, אבל כשהם קמים בבוקר הם יכולים לדווח על חוויות שונות ומשונות, כולל חטיפה על ידי חוצנים, כאילו התרחשו באמת. זה במיוחד נפוץ אצל אלו שיש להם נטייה להאמין בקיומם של עב"מים, או כאלו שמחזיקים באמונות ניו אייג'יות. צורה אחרת של יצירת זיכרונות שווא היא השתלת זיכרונות בזמן טיפול פסיכולוגי, נושא שהקדשתי לו פוסט נפרד.

אנשים המדווחים שנחטפו על ידי חייזרים נוטים יותר לחיות בעולם של פנטזיה. הם ייטו לחלום בהקיץ, או יוקסמו בקלות על ידי שקיעה עד כדי שיאבדו את תחושת הזמן והמקום. אנשים כאלו מגיבים בצורה חזקה יותר לכל מיני סיפורים דימיוניים, ויש להם את היכולת לחוות אותם בצורה חיה יותר. האם היכולת הזו לדמיין היא זו שיכולה להסביר את נושא זיכרונות השווא? סטיבן קוסלין (Stephen Kosslyn), סבור שכן.

קוסלין הוא פסיכולוג מאוניברסיטת הרווארד שחוקר את מקורות הדימיון האנושי על ידי הדמיות מגנטיות של המוח (fMRI או PET). בתחילת שנות ה-90 הוא היה הראשון שגילה תגלית מפתיע. אותם איזורים במוח שמופעלים כשאחנו רואים תמונה כלשהיא, מופעלים גם כאשר אנחנו מדמיינים את אותה התמונה. הדימויים הללו משמשים בתהליכי זיכרון או הסקה. מכיוון שפעמים רבות אי אפשר לדעת האם המקור שלהם אמיתי או דימיוני, אפשר לראות איך בקלות הזיכרונות שלנו נעשים מבולבלים לעיתים.

הפסיכולוג ריצ'ארד בריאנט (Richard Bryant) מאוניברסיטת ניו סאות' וולס באוסטרליה, חקר אנשים שהיו מעורבים בתאונות דרכים חמורות. אצל כל האנשים במחקר, התאונה הייתה כל כך חמורה שהם איבדו את ההכרה מיידית ולא זכרו כלום מהתאונה. לאחר מספר חודשים, חלק מהאנשים פיתחו הפרעת דחק פוסט טראומטית. כשבריאנט ראיין אותם, התברר שהם שיחזרו את התאונה על ידי קריאה של דיווחים עיתונאיים על התאונה, תמונות מהתאונה וסיפורים של אנשים שנכחו בתאונה. בכוח הדימיון שלהם בלבד, הם חיברו בראשם את סיפור התאונה, סיפור כל כך חזק כך שהוא גרם להופעת PTSD. מחקרים אחרים מצביעים על תופעה דומה. כששואלים אנשים אחרי אירוע טראומתי (חזרה משדה הקרב, שוד מזוין) לכתוב כל מה שהם זוכרים ממנו, ולאחר שנה או שנתיים מבקשים מהם לעשות זאת שוב, מתגלים הבדלים גדולים בין תיאורי המקרה. בפעם השנייה שאנשים מתבקשים לשחזר את הארוע הם שוכחים פרטים שהזכירו בפעם הראשונה, ומוסיפים פרטים חדשים שלא היו קיימים קודם. התיאורים המתקבלים מאנשים שונים שנכחו באותו אירוע יכולים לגרום לנו לחשוב שהם מתארים אירועים שונים לגמרי.

מחקרי מעבדה מראים שלמוח האנושי יש רגישות גדולה מאוד לדימויים חזותיים. סטיבן לינדסי ערך מחקר שבו הראה כיצד תמונות חזותיות מגבירות את הייצור של זיכרונות כוזבים. בניסוי, הוא תיחקר הורים לסטודנטים לגבי אירועים שהתרחשו כשילדם היה בכיתה א'. לאחר מכן, הוא סיפר לסטודנטים, שבכיתה א' הם השתתפו במתיחה על חשבון המורה שלהם (שמו דבק על שולחן המורה), סיפור שלא היה ולא נברא. לחלק מהנבדקים הוא הציג את תמונת המחזור של הכיתה. התוצאות היו מדהימות. שניים מכל שלושה סטודנטים שראו את תמונת המחזור של הכיתה שלהם האמין שהסיפור התרחש באמת, הרבה יותר מאשר השתלת זיכרון "רגילה" שאינה כוללת דימוי חזותי. גם לאחר שהסטודנטים תודרכו בסיום המחקר ונאמר להם שהזיכרון שלהם הוא זיכרון שווא, רבים מהם המשיכו להאמין שהמתיחה אכן התרחשה במציאות!

בני אדם בונים לעצמם סיפורים כדי שהעולם סביבם יראה הגיוני. אין לנו אפשרות לזכור כל דבר כמו מחשב, כי אחרת המוח שלנו היה מתפוצץ ממידע שרובו לא רלוונטי עבורנו. מכיוון שאנחנו לא יכולים לזכור הכל, לא מפתיע אולי שאנחנו ממלאים את החסר בסיפורים שהמצאנו לעצמנו. מעבר לכך, אנשים לא זוכרים דברים בצורה מילולית. כשאנחנו משחזרים שיחה עם חבר, אנחנו לא זוכרים את המילים אחת לאחת, אלא זוכרים גם את האינטונציות בקול, המחוות הגופניות, הרגשות שצפו ועלו בנו וכו'. כלומר, אנחנו מסננים את השיחה דרך המודעות שלנו. אם מישהו מספר לנו שהוא עייף כי התינוק שלו היה ער כל הלילה, אנחנו יכולים מאוחר יותר לזכור שהתינוק בכה כל הלילה. הסקה כזו, שכולנו עושים, היא בעצם משהו מאוד אינטליגנטי כי הוא עוזר לנו להשלים פערים. הבעייה היא, שבמקרים רבים ההסקה הזו שגויה. אחרי ככלות הכל יתכן שהתינוק לא בכה כל הלילה.

זיכרונות מודחקים כתופעה מודרנית?

מחקר שפורסם לפני שנתיים על ידי האריסון פופ (Harrison Pope) ועמיתים ניסה לבדוק האם זיכרונות מודחקים הם תופעה תרבותית מודרנית. לצורך כך, הציע פופ בפורומים שונים ברשת 1000 דולר למי שיצליח למצוא מקרה אחד של זיכרון מודחק, אמיתי או בידיוני, שמוזכר לפני שנת 1800. הרעיון שעמד מאחורי המחקר הזה היה, שאם מקרים של זיכרונות מודחקים מהווים חלק מהפסיכולוגיה האנושית, הם בוודאי התרחשו לאורך ההיסטוריה שלנו והוזכרו בספרות הרפואית או בספרות הבידיונית. לאחר חיפושים שנערכו חודשים רבים, לא נמצא אף מקרה כזה. העובדה שאפילו בספרות הבידיונית לא הוזכרו מקרים כאלו, מחזקת את ההשערה שמקרים כאלו הם תופעה תרבותית עכשווית, ולא חלק אינטגרלי מהתודעה (או חוסר התודעה) של בני האדם. תופעות פסיכולוגיות או נוירולוגיות דומות אחרות כמו שיטיון (דמנציה), דלוזיות או הליזונציות, דווחו מאז ומעולם ואינן אופייניות רק לעולם המודרני, מה שמחזק עוד יותר את ההשערה שהתרבות המודרנית מהווה גורם מרכזי לדיווחים על זיכרונות מודחקים. מאז שפרויד דיווח על קיומם של זיכרונות מודחקים לראשונה (משהו שהוא מאוחר יותר חזר בו), התופעה התחילה להיות נפוצה בעולם המערבי ודווחה באופן תדיר על ידי אנשים שונים.

מטפלים שונים טוענים שאין להם צורך במחקרים הללו מכיוון שמשיחות עם מטופלות ברור להם שקיימת הדחקה רבת שנים שצצה לה ככה פתאום. עקרונית, קשה מאוד להוכיח שזה לא נכון. אי אפשר להוכיח שמשהו לא התרחש בפועל כשמישהו אומר לנו שכן. עם זאת, מאות מחקרים על טראומות מראים שלא ניתן כנראה להדחיק אירוע טראומתי לגמרי. מי שחווה אירוע טראומתי יזכור לכל הפחות שהוא התקיים גם אם לא יזכור מה קרה בו בדיוק. מעבר לכך, לאירועים טראומטיים אמיתיים יש השפעות גדולות על ההתנהגות של אותו אדם גם אם הם לא מודעים בזמן אמיתי למקור השינוי. תופעות כמו סיוטי לילה, התפרצויות זעם, פחדים מאנשים זרים או ממקומות עם קהל, חרדות, התפתחות פוביות או אובססיות – כל אלו מתרחשים בזמן אמיתי ואנשים בסביבה הקרובה מבחינים בהם, גם אם הם לא יודעים את מקורם. למשל, אנשים שחוו הלם קרב מדווחים תדירות על נדודי שינה או חוסר יכולת לתפקד לאחר הטראומה גם אם הם לא מייחסים אותה לאירוע הקרב.

מטפלים רבים גם טוענים שיש הבדל בין מחקרי המעבדה לטראומות אמיתיות. הם טוענים שאף אחד לא הוכיח שניתן להשתיל טראומות מיניות ושבכלל העיבוד של הטראומות המיניות נעשה במקום אחר במוח. מעבר לעובדה שהמשפט האחרון פשוט לא נכון ואין שום הוכחה שזיכרונות שווא שונים מעובדים במקומות שונים במוח, או שטראומה מינית מעובדת במקום שונה מטראומות אחרות, המחקרים שסקרתי כאן מראים בבירור שאפשר ועוד איך ליצור זיכרונות טראומטיים לא אמיתיים. מדוע קל למטפלים לפטור בקלות אנשים שמדווחים שנחטפו על ידי חייזרים אבל הם לא מפקפקים באותה מידה בסיפורים על טראומות אחרות?

אחת הטענות המושמעות בהקשר הזה, שהשתלת זיכרונות שנעשו במעבדה אינן טראומטיות כמו ניצול מיני ולכן הן בקטגוריה אחרת.  אבל מחקרים מראים שדווקא כן ניתן לשתול זיכרונות שווא שמובילים לתחושות לא נעימות. מחקרים שנעשו על ידי אליבזת לופטוס ואחרים הראו כיצד ניתן להשתיל בהצלחה זיכרון שווא שמוביל לרתיעה ממאכל מסוים. למשל, הם גרמו לאנשים לחשוב שגלידת תותים או סלט ביצים גרמו להם לקילקול קיבה, מה שהוביל את הנבדקים לא לרצות לאכול את המאכלים הללו בעתיד. מסיבות אתיות כמובן אי אפשר לבצע מחקרים מבוקרים של השתלת זיכרונות טראומטיים מפגיעה מינית, אבל כל הספרות המחקרית מורה בבירור שמצב כזה אפשרי מאוד (לסקירה של טכניקות טיפוליות שמאפשרות השתלה כזו ראו כאן).

הדיון על נכונות הזיכרונות המודחקים מעלה שאלות כבדות משקל לגבי הפער הקיים בין טכניקות טיפוליות מסוימות, בעיקר כאלו המחזיקות בהנחות יסוד פסיכואנליטיות, לבין המחקרים המדעיים שנעשים בתחום. אם טיפולים מסוימים אינם מבוססים על המתודה המדעית, אני סבור שזה מעלה סימן שאלה גדול לגבי איכותם והאתיקה שמלווה אותם. מעבר לכך, יתכן מאוד שטיפולים שדוחקים באנשים לחפור בעברם, מזיקים להם יותר ממה שהם מועילים (כמו בדוגמא של האנשים שבנו לעצמם סיפור מהתאונה שעברה עליהם). המגמה היום של מעבר לטיפולים קוגנטיביים והתנהגותיים, שמבוססים על מחקרים נוקשים, היא צעד בכיוון הנכון. יש לקוות ששאר סוגי הטיפולים לא ישארו מאחור.

זיכרונות שווא מודחקים

כתבה מעניינת שבה אביבה לורי מראיינת את אליזבת לופטוס פורסמה היום בהארץ. בכתבה מדברת לופטוס על זכרונות שווא מודחקים ועד כמה קל לשתול זכרונות כאלו אצל אנשים בכלל ומטופלים בפרט. היא מספרת על מחקרים קלאסיים שערכה בנושא וגם על כמה משפטים מפורסמים שבהן הייתה מעורבת בתור עדה מומחית. לדעתי, זהו אחד הנושאים החשובים ביותר בפסיכולוגיה המודרנית, שיש לו השלכות גדולות מאוד לתפיסת המציאות של כל אחד ואחת מאיתנו, כמו גם לטיפולים הפסיכולוגים שאנשים עוברים. לצערי, יש פער גדול מדי בין מה שהמחקרים המדעיים אומרים לבין שיטות הטיפול השונות, בעיקר אלו שמתבססות על תאוריות פרוידיאניות.

כתבתי על הנושא בהרחבה מספר פעמים בעבר:

זיכרונות מודחקים: מציאות מול בדייה

זיכרונות מודחקים – עד כמה הם נכונים?

השתלת זיכרונות טראומטיים בטיפולים פסיכולוגיים

השתלת זיכרונות טראומטיים בטיפולים פסיכולוגיים

רוב האנשים סבורים שבעוד טיפולים פסיכולוגיים לא תמיד מועילים, הם בטח לא מזיקים. למעשה, עדויות שמצטברות בשנים האחרונות מראות שבקטגוריות מסוימות של טיפולים פסיכולוגיים ישנם נזק גדולים, וראוי שאנשים יהיו מודעים להם. אין לי כוונה לצאת במתקפה כנגד כל תרפיה באשר היא. תרפיות מסוגים שונים מועילות מאוד ברמה זו או אחרת. הכוונה העיקרית היא להאיר כמה אספקטים בעייתים של טיפול, ובעיקר לעודד חשיבה ביקורתית בנושא הזה. יש כמובן הרבה שרלטנים שהם מטפלים מטעם עצמם, ואינם מוסמכים להציע טיפולים, אבל לא עליהם אני מתכוון לדבר. אני מעוניין להתרכז בטיפולים המורשים, במטפלים ברישיון, בין אם הם פסיכולוגים קליניים מורשים, פסיכיאטרים, או עובדים סוציאליים קליניים. בעוד שיש פיקוח הדוק על מי מורשה להיות מטפל, יש הרבה פחות פיקוח על מהות הטיפול ובעיקר על שיטות העבודה שלהם. פעמים רבות עוסקים המטפלים בטיפולים שאינם מבוססים מדעית וקיים פער די גדול בין הספרות המחקרית לטיפולית.

הנושא שאני מעוניין בעיקר להתרכז בו הוא טיפולים טראומטיים. כתבתי בעבר על הנושא של זיכרונות מודחקים והשתלת זיכרונות על ידי מטפלים (פה וגם כאן). הנושא הזה מדגים בצורה הברורה ביותר את הפער האדיר והמאוד מדאיג, שיש בין הקונצנזוס המדעי הכללי של חוקרים בתחום, לבין מה שמטפלים סבורים שנכון לעשותו בטיפול. חוקרים הדגימו שוב ושוב עד כמה בקלות אפשר להשתיל זיכרונות אצל אנשים, והטכניקות שבאמצעותן זה נעשה. למרות זאת, רבים המטפלים שסבורים שהזיכרונות העולים בטיפולים שלהם אמיתיים, למרות שהן שוחזרו באותן טכניקות מפוקפקות.

אחת הטכניקות הללו היא היפנוזה (טכניקות נוספות נסקרות באתר המצוין הזה). היפנוזה באופן כללי, היא הכנסת אדם למצב מודעות אחר. במצב היפנוטי אנשים רגועים יותר והחושים שלהם מחודדים יותר. הם גם הופכים לרגישים יותר מה שגורם להם להיענות בקלות גדולה יותר למה שהמהפנט דורש מהם. אין זה אומר כמובן שהם יענו לכל מה שהמהפנט דורש אלא רחוק מזה. אנשים לא יעשו דברים שהם לא היו עושים במצב לא היפנוטי. היפנוזה יכולה לעזור מאוד אם משתמשים בה בצורה נכונה (ויש לזכור שלא כל אחד מתהפנט בקלות), אבל כשנעשה בה שימוש לא נכון היא יכולה לגרום לנזקים גדולים, למשל, להשתיל זיכרונות אצל המטופלים.

במקרים רבים מגיע מטופל לטיפול מסיבה כלשהיא, למשל, בגלל בעיית חרדה, נדודי שינה וכו'. כחלק מהטיפול בבעייה עוברת המטופלת (רוב גדול של המטופלים הן מטופלות) היפנוזה או טכניקה אחרת שאמורה לעורר זיכרונות מודחקים מהילדות ואז "מתברר" שהן סובלות מטראומה מודחקת. זה ממש לא מקרי שרבים מהמטפלים שעוסקים בהעלאת זיכרונות מודחקים לכאורה, מתבססים על שיטות טיפול פרוידיאניות שתולות את כל, או רוב, מה שקורה לנו בילדות. כך למעשה, אנשים מגיעים לטיפול עם בעייה אחת, ו"מסתבר" שהם סובלים מבעיות חמורות הרבה יותר.

כך למשל, מטופלת בשם שרי סטורם הגיעה לטיפול בגלל דיכאון שהיא סבלה ממנו, ובעזרת היפנוזה שנועדה להעלות זיכרונות ילדות, מסתבר לה שהיא נוצלה מינית על ידי אביה בגיל 3, ושהשתתפה בעלת כורחה בטקסים של כת השטן שבהם היו מעורבים רצח ואכילת תינוקות. לפי המטפל שלה, הטראומות הללו גרמו לכך שסטורם תפתח תסביך של פיצול אישיות. כיום, למרות שסטורם מודעת לזה שסביר שהמטפל השתיל את הזיכרונות הללו במוחה (בעקבות מקרים דומים רבים של מטופלים אחרים שטופלו על ידי אותו מטפל, מה שהוביל לתביעות כנגדו), והם רק פרי הדימיון שלה, היא עדיין מתקשה להתאושש מהם. הזיכרונות המושתלים נראים לה ממשיים כמו כל זיכרון אחר וחייה רצופי סבל בל יתואר, גרוע יותר משהיו לפני תחילת הטיפול.

המקרה של סטורם ממש לא ייחודי ומצביע על בעייה רחבה יותר  של טיפולים בכלל. לא תמיד הטיפול מגיע למצב כל כך קשה כמו במקרה שלה, אבל במקרים רבים אנשים סובלים מה"זיכרונות" הטראומטיים שעלו בטיפול, שנים ארוכות אחרי סיום הטיפול. ה"זיכרונות" הטראומטיים הללו עלולים לגרום לסיוטי לילה, לשבש את השיגרה היומיומית שלהם וכו'. כל זה קורה למרות שהם מודעים היטב שאלו זיכרונות שווא.

שתי נקודות חשובות שאני רוצה להתרכז בהקשר הזה. אחת, איך בדיוק הזיכרונות הללו נשמרים ומה זה אומר על תיפקוד המוח שלנו באופן כללי? שתיים, מהן ההשלכות שיכולות להיות לטיפולים פסיכולוגיים של טראומות? חשוב להדגיש את המובן מאליו בהקשר הזה. אין שום ספק שאנשים חווים טראומות קשות שמשפיעות על חייהם לאורך שנים. אין במה שאני כותב להמעיט ערך בסבל של מטופלות שסבלו מניצול מיני בילדות או מטראומה מינית אחרת, או ממטופלים שחוו אירועי טרור או כל אירוע טראומטי אחר. הנקודה הכללית שאני מנסה להעביר כאן היא כפולה: אחת, לדעת קודם כל להבחין בין טראומות אמיתיות לכאלו שלא אמיתיות. שתיים, בין אם הטראומה אמיתית או לא, מה היא הדרך הטובה ביותר להתמודד איתן? חשוב לזכור, שבין אם מדובר בזיכרון טראומטי שהתרחש במציאות או זיכרון משוחזר, הזיכרונות הללו נחווים כממשיים וגורמים סבל רב למטופלים.

כיצד זיכרונות שווא מעובדים במוח?

אז מה בדיוק מתרחש במוח שהופך זיכרונות שווא למשהו כל כך מוחשי? כבר ב-1949 הציע הפסיכולוג הידוע דונאלד הב (Donald Hebb), שאם תאי מוח מסוימים מגורים, קל יותר לאנשים לזכור. איזורים מסוימים במוח, כמו ההיפוקמפוס, עוסקים ללא הרף ביצירת ושימור זיכרונות.

הבעייה העיקרית עם המוח היא שהוא לא מאוד סלקטיבי, ולא מבחין בצורה טובה בין זיכרונות אמיתיים למדומים. כשאנחנו צופים בסרט, קוראים ספר, חולמים או שומעים שמועה לא מבוססת, הדברים הללו מאוחסנים במוח בסמוך לזיכרונות אמיתיים ולא תמיד אפשר להבחין בין שניהם. מחקרים של אליזבת לופטוס ואחרים (שמוזכרים בפוסטים למעלה) מראים בצורה חד משמעית עד כמה קל להשתיל זיכרונות מדומים וכמה קשה לאנשים להבחין בין זיכרונות כאלו לזיכרונות אמיתיים. במחקר קלאסי כזה, אספה לופטוס זיכרונות ילדות של אנשים שונים כפי שסופרו על ידי קרובי משפחה שנכחו באירועים הללו. לאחר מכן, היא נתנה לנבדקים לקרוא תיאורים של הזיכרונות הללו תוך הוספת סיפור קבוע שלא התרחש במציאות (למשל, תיאור מקרה שבו הנבדק נאבד בתוך קניון הומה אדם). בערך שליש מהנבדקים "זכרו" את האירוע המומצא וככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים "נזכרו" בו. חלק גדול מהם אף היו מסוגלים למסור פרטים נוספים עליו, כאלו שלא הופיעו בתיאור המקרה.

ההשלכה של מחקרים מהסוג הזה לשיחזור זיכרונות ברורה. טכניקות של שיחזור זיכרונות מתבססות על כך שיש זיכרונות שהם כה טראומטיים, עד שהם מודחקים אל הלא מודע. מעבר לעובדה שהלא מודע הוא מושג פרוידיאני שהמחקר המדעי המודרני דוחה, מחקרים מראים שמה שקורה זה בדיוק להיפך: כשמתרחש אירוע טראומטי הוא נשאר חי בזיכרון מכיוון שאחד התפקידים המרכזיים של הזיכרון הוא להיזכר באירועים מאיימים, כדי להימנע מהם בעתיד. הזכרתי מחקר כזה בעבר והתמונה העולה ממחקרים אחרים דומה. זיכרונות שצצים סתם ככה לאחר שנים, כמעט תמיד הם זיכרונות שווא. אין שום דוגמא למישהו שנזכר בטראומה שעבר אחרי שנים רבות שלא הראה שום סימן שקשור אליה, ושנמצא לה חיזוק ממקורות חיצוניים אחרים (משפחה, סביבה, מורים וכו').

נקודה חשובה נוספת היא שרגשות חזקים מחזקים זיכרונות, בין אם הם אמיתיים או זיכרונות שווא. בצורה דומה, כשחיות מקבלות זריקת אפינפרין (ההורמון אדרנלין) הן מפגינות כישורי זיכרון טובים בהרבה מאשר כאשר הן לא מקבלות את החומר. לא רק שזה מראה עד כמה לא סביר להדחיק טראומות, אלא זה גם יכול להראות למה כל כך קל להשתיל זיכרונות. כשמטפל מרמז שמטופלת מסוימת עברה תקיפה מינית או כל אירוע טראומתי אחר, עצם העלאת הנושא מעוררת רגשית את המטופלת, מה שעוזר ל"זכירת" האירוע ולקיבוע שלו בזיכרון.

רוב מוחלט של המטופלים מגיעים לטיפול בשעת מצוקה. היחסים שנבנים במסגרת הטיפולים מבוססים בראש ובראשונה על ביטחון במטפל. הנטייה הטבעית היא לבטוח במטפל ובאבחנות הטיפוליות שלו. מטפלים רבים יכולים לגרום לנזק, לא בגלל שהם לא מעוניינים לעזור למטופל או בגלל שהם מרושעים באופן מיוחד. הם גורמים נזקים בגלל שהם מאמינים בטכניקות טיפוליות שגויות, וקשה להם מאוד לראות את עצמם במרוחק מהסיטואציה הטיפולית ולהבחין איך הם משתילים את הזיכרונות הללו. מאוד קל למטפל להיסחף אחרי התיאורים של המטופלים, בלי להיות מודעים שהוא עצמו הוא זה שמציע במקרים רבים פרשנויות לדברים שלהם, או שהוא מוליך את המטופלים לומר דברים מסוימים. הם יכולים להיות אפילו מודעים לספרות המחקרים העניפה שמראה איך זה קורה, אבל כמו בכל מפגש אישי של אחד על אחד רבים מהם יתעלמו מהמחקרים ויחשבו שאצלם זה שונה. הם יסברו בטעות שמה שקורה אצלם בחדר עם המטופל הוא משהו יוצא דופן, ובלתי אפשרי שמה שנאמר שם לא אמיתי.

מעקב מדוקדק של טיפולים כאלו שצולמו או הוקלטו על ידי מטפלים חושף איך זה נעשה במקרים רבים. המטפלים הם אלו שאחראים לרוב הדיבורים בפגישה הטיפולית. המטופלים כמעט ולא אומרים דבר שמרמז על טראומה שעברו, ומספרים סיפורים טריוויאליים לחלוטין שהמטפל מפרש כסימנים של טראומה מינית או אחרת. ככל שהמטפל מזכיר את הטראומות הללו יותר ויותר, כך המטופל מתחיל להאמין יותר ויותר שהם התרחשו במציאות ולחוש חרדה ופחד שנובעים מאירועים כאלו. העירור הרגשי הזה הוא שגורם לזיכרונות הללו להיות אקטיביים זמן רב אחרי תום הטיפול, ולמטופל לאמצם כאילו היו זיכרונות אמיתיים.

למרות שבשני העשורים האחרונים הנושא של זיכרונות שווא מודחקים תופש כותרות, אין זה נושא חדש כלל ועיקר. ג'ון ווטסון, מהפסיכולוגים הבהביוריסטיים הידועים ביותר, ערך ניסוי מפורסם שנודע בשם אלברט הקטן, לפני כמעט 100 שנה. בניסוי, חולדה לבנה שוחררה ליד תינוק בן 11 חודשים, שלא הראה שום סימנים של פחד לידה. בהמשך, לאחר שווטסון גרם להתנייה קלאסית בין שיחרור החולדה לבין רעש חזק, התינוק החל לבכות. לאחר מכן, כל פעם שווטסון הציג גירויים שדומים לחולדה, הדבר עורר תחושות פחד אצל התינוק. הניסוי מדגים כיצד בקלות רבה ניתן ליצור קשר בין גירוי נייטרלי לרגש חזק. לא רק זה, תחושת הפחד יכולה להתעורר כתוצאה מגירויים דומים לגירוי המקורי ולא בהכרח זהים לו.

במקרים של שיחזור "זיכרונות" מדברים המטפלים פעמים רבות על הצורך ב"שיחרור" שלהם על מנת להתגבר על הטראומה שהם יוצרים. השיחרור הזה כולל את הקולות, הריחות, המראות והתחושות שנלווים לאירוע הטראומטי, שאותם המטפל מעודד לשחזר ולהיזכר ולתאר אותם בפרוטרוט. אין להתפלא שתיאורים מודרכים כאלו משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה, והמטופלים מותנים התנייה קלאסית, בדיוק כמו אלברט הקטן, להיזכר בתחושות הללו כל אימת שעולה גירוי דומה בחיים האמיתיים מחוץ לחדרו של המטפל. כלומר, ה"זיכרונות" הללו רודפים אחרי המטופלים לא רק כאשר הם נזכרים בגירויים הספציפיים שעולים בטיפול, אלא למשל כל פעם שמישהו מזכיר אירוע דומה, או שהם נחשפים לאירוע כזה בחדשות וכו'. המטופלים יכולים לחוש תחושות רגשיות ופיסיות קשות כתוצאה מחשיפה כזו. כששרי סטורם, המטופלת שהוזכרה קודם, מצאה שערה בפיצה שהיא אכלה, הדבר עורר אצלה זיכרונות חזותיים ורגשיים של רפלקס ההקאה, אכילת תינוקות וריטואלים של כת השטן. עשן סיגריות "הזכיר" לה איך דודה כיבה עליה סיגריות כחלק מאונס שעברה. הרשימה של האסוציאציות ארוכה מאוד ויכולה להפוך את החיים לבלתי נסבלים, כמו גם לקשיים עצומים באינטרקציה עם אנשים אחרים. מחקרים מראים שאנשים שעברו שיחזור זיכרונות היו בסיכון גבוה פי 7 להתאבד ואושפזו בשיעורים גבוהים פי 5 בהשוואה לחייהם לפני הטיפול. שיעורי הגירושין של מטופלים עלו בצורה דרסטית, רובם איבדו את מקום עבודתם, היחסים שלהם עם בני משפחה קרובים נותקו, ועוד. במקרים רבים, העלאת "זיכרונות" כאלו גורמת למטופלים לחוות סימפטומים של הפרעת דחק פוסט טראומטית, או חוסר אונים נרכש.

בגלל הנטייה הטבעית של מטופלים לבטוח במטפלים, לוקח לפעמים זמן רב עד שהם מבינים את הנזק שבטיפול (אצל חלקם זה לעולם לא קורה). ברגע שמגיעים להבנה כזו, מה ניתן לעשות? זו שאלה קשה מאוד כי לא פשוט ל"תכנת" מחדש את המוח או ל"אתחל" אותו כך שהוא ימחוק את זיכרונות השווא. קשה גם לבטוח במטפל חדש אחרי הטיפול הטראומטי הקודם. חלק מהחולים ימצאו נחמה בתרופות אנטי-דיכאוניות שמשככות רגשות עזים. טיפולים קוגנטיביים-התנהגותיים יעילים בחלקם מכיוון שהם עוזרים להתעלם מגירויים שונים, ולהכחיד את ההתניות הנלוות לזיכרונות השווא. המוח הוא איבר גמיש למדי (עד גבול מסוים) וסביר שבעזרת למידה חדשה, ניתן להפוך את המגמה על ידי חיים נטולי גירויים שמעוררים את הרגשות השליליים, או על ידי טיפול תרופתי.

זיכרונות טראומטיים אמיתיים והטיפול בהם

מאות מחקרים שנעשו על בני אדם וחיות אחרות מראים בצורה עקבית כיצד אירועים טראומטיים ופחד משנים פיסית את המבנה של המוח. למשל, מחקר אחד מראה כיצד מתחים נפשיים גורמים לשינויים באיזורים במוח שאחראים על זיכרון עבודה, למידה, עיבוד רגשות, ועוד (האיזורים הללו נמצאים בעיקר בהיפוקמפוס, היפותלמוס ואמיגדלה). מתחים נפשיים קבועים יכולים להפחית ב-20% את האורך ומספר ההסתעפויות של הדנדריטים (האחראים על העברת המסר החשמלי בין הנויורונים) באיזורים הללו במוח. הירידה הזו קשורה לירידה ביכולת להפנות קשב ללמידת דברים חדשים. פגיעה באיזורים הללו פוגעת ביכולת של אנשים להבחין בין אירועים אמיתיים לאירועים מדומיינים. בניגוד לזה, ניורונים באמיגדלה גדלים כתוצאה מחשיפה לאירועים טראומטיים או אירועים מפחידים מה שיכול לפגוע ביכולת להפחית את הזיכרונות הללו. היא גם הופכת אנשים לחשדניים וחרדים הרבה יותר.

ההשלכות שנובעות מהידע שלנו על איך זיכרונות שווא נבנים במוח יכולות לתרום רבות לטיפולים באירועים טראומטיים אמיתיים וצריכות להוביל לשינויים מרחיקי לכת בגישות הטיפוליות הקלאסיות. אחת האפשרויות השנויות במחלוקת שהועלו לאחרונה היא מחיקת אירועים טראומטיים מהזיכרון מייד אחרי שהם התרחשו באמצעים תרופתיים. ניסויים שנעשו על בני אדם שחוו טראומה מראים שמחיקה כזו גורמת לשכיחת האירוע עם כל תופעות הלוואי הנלוות לכך. יש כמובן ויכוח אתי האם מחיקה כזו מוסרית, אבל גם בלי להידרש לטכניקה קיצונית כזו יתכן שיש דרכים אחרות להתמודד עם טראומות.

מחקר אחד שנעשה לאחרונה מראה שכאשר אנשים מתבקשים לשחזר אירועים טראומטיים שקרו להם, הדבר גורם לחרדה מוגברת ולעיכוב, או אפילו מניעת ההתאוששות מהטראומה. רוב ההיסטוריה הטיפולית עודדה אנשים לדבר על הטראומות שהם חוו מתוך מחשבה שדיבור כזה יעזור להתמודד איתם, אבל יתכן שדווקא ההיפך הוא הנכון. צריך לזכור שלמוח שלנו יש מנגנוני הגנה טבעיים שנוצרו במהלך האבולוציה, והתערבות לא נבונה עלולה להזיק להם. עד לפני 100 שנה לא היו כלל טיפולים פסיכולוגיים בנמצא, ואין כל עדות שאנשים היו פחות בריאים נפשית בתקופה שקדמה לפרויד. גם עדויות מאנשים שחוו אירועים טראומטיים ולא עברו טיפול, מראות שהם לא בהכרח נפגעו יותר מאנשים שכן הלכו לטיפול. למשל, ישנם ניצולי שואה שממעטים לדבר על החוויות שעברו עליהם בשואה ולא עברו כל טיפול פסיכולוגי, לעומת ניצולים שכן עברו טיפול כזה ומדברים גלויות על החוויות שעברו. לא ברור כלל שהקבוצה השנייה בריאה יותר נפשית. אנשים מגיבים בצורות שונות זו מזו קיצונית לאותה סיטואציה טראומטית, ולכן צריך להתאים את הטיפול לכל אחד. אין זה אומר כמובן, שמי שכן חווה מצוקה כתוצאה מאירוע טראומט לא צריך ללכת לטיפול, אבל בחברה המודרנית יש עידוד רב ללכת לטיפולים שיתכן שבמקרים רבים מיותרים או אפילו מזיקים. עוד מחקרים דרושים כדי לקבוע מי האנשים שטיפולים יעזרו להם ומי לא, וגם איזה טיפולים יהיו היעילים ביותר.

כמה מקורות לקריאה נוספת על התופעה של השתלת זיכרונות, כיצד היא מתרחשת ועל הנזקים שהיא גורמת:

האתר של אליזבת לופטוס מלא בשפע מאמרים על הנושא פרי מחקרה.

ספר שהיא כתבה על הנושא הזה שנחשב לאחד הספרים החשובים ביותר:

The Myth of Repressed Memory: False Memories and Allegations of Sexual Abuse

ספר נוסף חשוב:

Victims of Memory: Sex Abuse Accusations and Shattered Lives

מאמר מקיף שסוקר את הסכנות שיש בטיפולים פסיכולוגיים, תקציר שלו אפשר לקרוא כאן.

זיכרונות מודחקים – עד כמה הם נכונים?

הנושא של זיכרונות מודחקים הוא נושא כואב ומעורר מחלוקת. כתבתי על הנושא בזמנו בהרחבה. אני מוצא שעיקר חילוקי הדיעות נובע במידה רבה מחוסר היכולת להפריד בין מה שחלק מהאנשים רוצים להאמין בו, לבין המציאות כפי שהיא עולה ממחקרים בנושא. לא במקרה יש פער גדול בין מה שמטפלים חושבים על הנושא לבין מחקרים בתחום. לטעמי, ההתנסויות האישיות והמעורבות הרגשית, שהן חלק אינטגרלי מהטיפול, גורמות למטפלים רבים להאמין בדברים גם אם הם לא נכונים בצורה אובייקטיבית. הדבר בא לידי ביטוי במלוא חריפותו בהקשר של ניצול מיני בילדות. מחקר חדש שאפשר לקרוא אותו כאן שופך אור על הנקודה הזו בדיוק.

המחקר מתמקד באחת השאלות הכי שנויות במחלוקת בהקשר של זיכרונות מודחקים: מה טיבם של זיכרונות טראומטיים שצצים לראשונה בזמן טיפול בלי שהמטופלים יזכרו דבר לפני כן? החוקרים התרכזו בזיכרונות שמקורם כביכול בניצול מיני בילדות. הם ניסו לאמת בצורה עצמאית את קיומם של אותם מקרי ניצול שעלו בטיפול, והשתמשו בקבוצת ביקורת באנשים שזיכרון הניצול המיני היה קיים אצלם במשך כל השנים.

החוקרים ראיינו 57 נבדקים שנזכרו בניצול המיני בשלב כלשהוא בחייהם, ו-71 נבדקים שהזיכרון של הניצול המיני היה קיים אצלם כל הזמן (רוב הנבדקים בשתי הקבוצות היו נשים בתחילת שנות ה-40 לחייהן). מאלו שנזכרו בניצול בזמן מאוחר, החוקרים הבדילו בין כאלו שנזכרו בצורה ספונטאנית לבין אלו שנזכר ובניצול המיני בזמן טיפול פסיכולוגי.

אחרי כן, שני חוקרים עצמאיים שלא ידעו לאיזו קבוצה כל אחד מהנבדקים שייך, ניסו לאמת את אותנטיות הדיווח על הניצול המיני. הם עשו את זה במספר דרכים. למשל, על ידי דיווחים בלתי תלויים של ניצול מיני של התוקף שתקף גם אנשים אחרים, הודאה שלו במעשים הללו או היזכרות של אנשים אחרים בניצול המיני של הנבדק מייד אחרי שהוא נזכר בו.

התוצאות הראו שהיה הבדל קטן מאוד בכמות הראיות לניצול מיני בין אלו שזכרו שנוצלו מינית כל חייהם, לבין אלו שנזכרו בניצול בצורה ספונטאנית. בשני המקרים, הראיות המסייעות נטו להראות שהניצול המיני היה אמיתי. לעומת זאת, היה הבדל גדול בין כמות הראיות של דיווחים שנבעו מזיכרונות ספונטאניים בהשוואה לאלו שעוררו בזמן טיפול. למעשה, לאף אחד מהמקרים ש"נזכרו" בהם בזמן טיפול לא נמצא שום ראייה חיצונית תומכת. הנבדקים שנזכרו בניצול המיני מחוץ לטיפול היו מופתעים הרבה יותר מהגילוי מאלו ש"נזכרו" בו בזמן טיפול, דבר המרמז על כך שהזיכרונות הללו היו אמיתיים ולא הושתלו בזמן הטיפול.

חשוב לציין, שאותם זיכרונות מודחקים של ניצול מיני שעלו בזמן הטיפול, לא הגיעו בהכרח כתוצאה ממאמץ ישיר לעורר אותם. ישנן טכניקות טיפוליות (למשל, היפנוזה) שמטרתן המוצהרת היא להעלות זיכרונות כאלו. הטכניקות הללו מאוד שנויות במחלוקת והאותנטיות של הזיכרונות שעולים מהן מאוד מפוקפקת. רוב הטיפולים הפסיכולוגיים אינם מערבים טכניקות כאלו, וזיכרונות שווא עולים כתוצאה מרמיזות מכוונות או אפילו לא מודעות מצד המטפל.

לממצאים הללו יש השלכות מעבר לטראומות ניצול מיני או טראומות בכלל. יתכן שטיפולים פסיכולוגיים רבים מתבססים על מידע לא אמין מצד המטופלים, מידע שמעורר על ידי המטפלים עצמם, ושיכול להשפיע בצורה דרסטית על מהות הטיפול. עם זאת, המחקר הזה סותר הנחה קודמת שזיכרונות של טראומה לא יכולים להישכח לאורך זמן. זיכרונות טראומטיים יכולים כנראה להיעלם למשך תקופות ארוכות, אבל ככל הנראה אנשים יכולים להיזכר בהם בצורה ספונטאנית בלי שום התערבות חיצונית.