ארכיון קטגוריה: פסיכולוגיה חיובית

כמה אנרגיה שורפים בזמן סקס?

הרבה אנשים מעוניינים לדעת כמה אנרגיה נשרפת בזמן קיום יחסי מין והאם היא יכולה להוות תחליף לאימון כושר. נעשו בעבר כמה מחקרים בנושא אבל חוקרים כמו מאסטרס וג’ונסון ערכו את המחקרים שלהם במעבדה ולא בסביבה הטבעית של הזוגות, מה שיכול להטות את התוצאות. בנוסף, מחקרים קודמים בדקו בעיקר קצב פעימות לב, לחץ דם ופעילות אק”ג, ולא השתמשו במדידות מתוכחמות יותר של בדיקת האנרגיה המושקעת. מחקר חדש בדק את הנושא הזה ישירות ועם זוגות שקיימו יחסי מין בבתים שלהם. להמשיך לקרוא

למה יש כל כך מעט סטנדאפיסטיות?

אחת השאלות המסקרנות ביותר, וגם השנויות במחלוקת ביותר, בכל הנוגע לסטנד-אפ היא מדוע יש כל כך מעט סטנדאפיסטיות? זו שאלה שאין עליה תשובה מוסכמת וכמספר האנשים שתשאלו, ובמיוחד הסטנדאפיסטים, כך מספר התשובות שתקבלו. אני מעוניין לספק כמה הסברים אפשריים שאחרים הציעו וגם להציע את המחשבות שלי בנושא. זהו פוסט ארוך, אז קחו אוויר (או קראו אותו בכמה חלקים). הפוסט המקורי באנגלית נמצא כאן.

להמשיך לקרוא

האינטליגנציה וסגנונות ההומור של סטנדאפיסטים

בפוסטים הקודמים שלי, דנתי במאפיינים והחוויות הייחודיות של סטנדאפיסטים. בפוסט הזה, אני מעוניין לדון בשתי תכונות שקשורות זו לזו במידה מסוימת: אינטליגנציה וחוש הומור. אפשר לתהות, למה אני בכלל צריך לכתוב על ההומור של סטנדאפיסטים. אחרי הכל, די ברור שהם מצחיקים אחרת הם לא היו על הבמה. אבל כפי שתראו, השאלה הזו מורכבת מעט יותר. אבל ראשית,  נתחיל עם אינטליגנציה (המאמר המקורי באנגלית נמצא כאן).

להמשיך לקרוא

מה מניע סטנדאפיסטים לבחור בקריירה של סטנד-אפ?

ישנה אמונה רווחת כי קומיקאים וליצנים עצובים יותר או סובלים מדיכאון גדול יותר בהשוואה לאנשים אחרים. ישנן דעות שונות על הסיבות לכאורה שמובילות לדיכדוך הזה, אבל רבים חושבים ששורשי הדיכאון נעוצים בילדות עשוקה או אומללה ובמערכות יחסים בעייתיות עם ההורים. על פי ההשקפה הזו, ההופעות על הבמה משמשות את הסטנדאפיסטים כמנגנון הגנה שעוזר להם להתמודד עם הבעיות שלהם ולברוח מהשדים וצרות היום יום שאולי רודפים אותם.

להמשיך לקרוא

האם לסטנדאפיסטים יש בריאות טובה יותר מרוב האנשים?

בוב הופ וג'ורג' ברנס חיו עד גיל 100. פיליס דילר נפטרה בגיל 97. ג'קי מייסון (82), ג'ואן ריברס (80), מל ברוקס (87), דון ריקלס (87) וקרל ריינר (91) כולם עדיין חיים ובועטים. מצד שני, לני ברוס (40), מיץ' הדברג (37) ואנדי קאופמן (35), כולם נפטרו בגיל צעיר. שלא לדבר על ג'ון בלושי, ביל היקס וכריס פארלי שלא הגיעו אפילו לגיל 35. מה קורה כאן? האם קומיקאים חיים זמן רב יותר או מתים בגיל צעיר? באופן כללי יותר, האם יש לסטנדאפיסטים בריאות טובה יותר? (הפוסט המקורי מופיע כאן).

להמשיך לקרוא

סטנדאפיסטים כמטפסי הרים – האישיות של קומיקאים

הפוסט הקודם שלי תאר בכלליות את חיי היומיום של סטנדאפיסטים והיווה מבוא כללי לחיים של קומיקאים, משהו שרוב האנשים אינם מודעים אליו. חשוב מאוד להכיר את שגרת היום יום של סטנדאפיסטים על מנת לקבל תחושה של מה כל כך ייחודי במקצוע שלהם, והכרה באתגרים שעומדים בפניהם. בפוסט הזה ובפוסטים הבאים אני רוצה לחלוק כמה מהממצאים המעניינים ביותר שעלו מהמחקר שלי על סטנדאפיסטים ואני חושב שיפתיעו חלק גדול מהקוראים כי הם מנוגדים לתחושות הבטן שיש לרבים בנוגע לסטנד-אפ קומדי. כל פוסט יתמקד בתכונה אחת או שתיים והפוסט הנוכחי יסקור את האישיות של סטנדאפיסטים. כמו כל מחקר מדעי חשוב להבהיר שהממצאים הם ראשוניים ויש עוד הרבה מאוד מה לחקור בנוגע לחיי סטנדאפיסטים, אבל צריך להתחיל מתי שהוא לא? מהתגובות שקיבלתי ואני מקבל מסטנדאפיסטים על הפוסטים הללו נראה שהממצאים ברובם מדויקים למדי ומה שמצאתי תואם את החיים שלהם ושל חבריהם. הפוסט הזה הופיע באנגלית כאן.

להמשיך לקרוא

החיים המרתקים של סטנדאפיסטים

בחודשים האחרונים פירסמתי סדרה של פוסטים בבלוג האנגלי שלי הומור סאפיינס שנמצא באתר פסיכולוגיה היום, ושעוסקים בסטנד-אפ קומדי ובעיקר בסטנדאפיסטים עצמם. הפוסטים הללו מבוססים במידה רבה על המחקרים שלי על סטנדאפיסטים ומספקים בעיניי הצצה מרתקת לחיים שלהם מחוץ לאור הזרקורים. אני אתרגם, בשינויים קלים, את הפוסטים הללו לעברית כי אני חושב שהם יעניינו קוראים רבים. צרים לזכור שהדברים שאני עומד לספר לכם על סטנדאפיסטים מתייחסים לסטנדאפיסטים אמריקאיים, ערש הסטנד-אפ קומדי המודרני. הסטנד-אפ בארץ בנוי בצורה שונה, בלי אינסוף המועדונים שקיימים בארצו של הדוד סם עם הצביון המסוים מאוד שלהם שאסביר בהמשך. עם זאת, אני די בטוח שהרבה מהדברים נכונים גם לסטנדאפיסטים ישראלים. הפוסט הראשון עוסק בחיים המרתקים של סטנדאפיסטים (הפוסט המקורי הופיע כאן, ושווה לבקר בו וגם בפוסטים הבאים כי קומיקאים רבים הגיבו אליהם).

להמשיך לקרוא

האם חשיפה לנופים טבעיים גורמת לאנשים לחשוב על העתיד?

אחת הבעיות המרכזיות שעומדת בפני אנשים היא תכנון נכון של העתיד והם יכולים לשכוח מהאבולוציה שתעזור להם. בני אדם מעדיפים באופן כללי סיפוקים מיידים מכיוון שרוב ההיסטוריה האבולוציונית שלנו חיינו בעולם שבו לא היה צריך לתכנן מעבר לימים ספורים בלבד. ציידים לקטים חושבים על הארוחה הבאה, איך לצוד או ללקט מזון, איך למצוא בן או בת זוג או איך לבנות מקלט או מקום מגורים, כולם מצריכים חשיבה לטווח קצר למדי. מהבחינה הזו, החיים המודרניים מהווים אתגר למוח האנושי כי כיום אנחנו כן נדרשים לתכנן דברים לטווח הארוך. כתבתי בעבר איך אנשים נוטים להמעיט בערך סכנות עתידיות ואיך אנחנו לא תופסים סיכונים של מחלות בצורה נכונה בגלל הצורה שבה המוח שלנו עוצב אבולוציונית. אקטאוריה של סיכונים כמו מחלות מסובכת מדי עבורנו ואנחנו נוטים להמעיט במחשבה שנחלה במחלות עם סיכון גבוה, ולעומת זאת תופסים סכנות נדירות כנפוצות הרבה יותר (חישבו על ההבדל בין הסיכון ללקות בסרטן המעי הגס לעומת החשש להפגע מכריש). אותה הטייה קיימת גם בנוגע להשקעות כספים, ובעיקר לחסכונות. בני אדם לא טובים בחיסכון לטווח ארוך, שוב, כי לא היינו צריכים לחסוך שום דבר רוב ההיסטוריה האבולציונית שלנו. ציידים לקטים הם בעלים של מעט מאוד חפצים רוב החיים שלהם, ויש לנו בעייה לתפוס מושגים ערטילאים כמו כסף בבנק. לכן השקעות בבורסה אינן טבעיות בשבילנו ויכולות להוביל בקלות לאבדן כספים. מחקר חדש בוחן את הנושא מזווית אחרת.

להמשיך לקרוא

ניצולי שואה גברים מאריכים חיים יותר מאלו שלא עברו את השואה

הדיעה הרווחת היא שטראומות מקצרות חיים. הגיוני לחשוב שאנשים שעברו ושרדו טראומות נוראיות של רצח עם כמו השואה יחיו חיים קצרים יותר. באירועים כמו השואה לא רק שהטראומה הנפשית היא נוראית, אנשים חיים במשך שנים בלחץ נפשי עצום ובסכנת מוות יומיומית וחלק גדול מהם איבד את הקרובים אליהם ביותר, אלא גם הפגיעות הפיזיות עלולות לקצר את החיים. ניצולים סבלו מתת תזונה נוראית ורעב תמידי (שפוגעת ומשפיעה בעיקר על ילדים שעדיין לא סיימו להתפתח), תנאי מחייה גרועים עם מחסור בהיגינייה בסיסית, שנים של הזנחה רפואית, חשיפה למגיפות ומחלות מדבקות, ויש כמובן את הפגיעות הפיסיות והתעללויות המכוונות שכמובן מזיקים מאוד. את כל הדברים הללו חוו ניצולי שואה על גופם כשהם במאבק יומיומי לשרוד. חלק ניכר מניצולי השואה סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), ובסך הכל, יש סיבות מוצקות לחשוב שהפגיעה של טראומה כמו השואה נמשכת לכל החיים ואף מקצרת אותם. האם זה באמת ככה?

להמשיך לקרוא

ניתוחים פלסטיים אסתטיים משפיעים בצורה פסיכולוגית חיובית על המנותחים

הרבה אנשים מתנגדים מסיבות שונות לניתוחים פלסטיים (הכוונה בפוסט הנוכחי היא לניתוחים שמבוצעים במטרה לתקן פגם אסתטי ולא בגלל בעייה רפואית). ניתוח פלסטי עולה הרבה כסף, כולל סיכונים רפואיים (אם כי הם מעטים יחסית היום), ויש גם סכנה שהתוצאה המתקבלת לא תהיה רצויה. התנגדות אחרת הינה עקרונית יותר ועולה מצד אנשים שמתנגדים לניתוח שאינו מחויב מבחינה רפואית והוא בגדר בחירה, ולכן נתפס כמיותר. אם אין סכנה בריאותית, הם טוענים, אין סיבה לנתח, ואם האדם סובל מבעיות נפשיות בגלל המראה שלו, עליו לעבוד על הבעיות הללו ולא לחשוב שניתוח יפתור אותם. למשל, הרבה אנשים עוברים ניתוח פלסטי בגלל דימוי עצמי נמוך והמתנגדים לניתוח טוענים שעדיף לעבור טיפול פסיכולוגי שיפתור את הבעייה מהיסוד ולא יהיה רק תיקון קוסמטי חיצוני. המחשבה מאחורי זה היא שכל שיפור אחרי ניתוח כזה יהיה זמני והבעיות יצוצו וישובו מאוחר יותר. ישנן גם פמיניסטיות שסבורות שכל תעשיית הניתוחים הפלסטיים נולדה בחטא, והיא רק תוצר של חברה פטריארכלית המכתיבה לנשים מודל יופי צר (כמעט 90% מהניתוחים הפלסטיים נעשים על נשים). לצערי, הטיעון האחרון מתעלם מכך שרוב הניתוחים הפלסטיים מכוונים כלפי סימני יופי אוניברסליים, כאלו שהתפתחו מבחינה אבולוציונית לסמן פוריות ובריאות (ראו כאן).

להמשיך לקרוא