מונדיאל בבלוג: מי נחשב לכסחן ואיזה שחקן הכי יפה?

אלא אם כן אתה חיים בבידוד מוחלט, סביר שאתם מודעים לקיומו של איזה ארוע זניח שנקרא מונדיאל בדרום אפריקה (ואם עדיין לא שמעתם, אז בטח רעש הוובוזלות יגיע אליכם מתי שהוא). ברוח הבלוג, כמה מחקרים שנעשו בזמן האחרון שנוגעים לכדורגל, ובראש ובראשונה, פאולים.

שלום וברוכים הבאים לבלוג החדש!

הומו סאפיינס עבר דירה כחלק מהאבולוציה של הרשת. השאיפה היא להמשיך פחות או יותר באותה מתכונת שהייתה קודם של מחקרים מדעיים שונים, בעיקר פסיכולוגיה אבולוציונית אבל גם אחרים. אין לי עוד מושג מי נגד מי פה והכל נמצא בשלבי למידה אבל אני מניח שבקרוב הכל יחזור פחות או יותר לשגרה. הערות, הארות, תלונות אפשר לכתוב פה.

תעתועי הזיכרון ונכונותם של זיכרונות על ניצול מיני בילדות

לפני שבוע בערך הורשע סב בניצול מיני שיטתי של נכדתו, ניצול מיני שהחל מגיל 4. ענת גור, שהתובעת במשפט הינה מטופלת שלה פירסמה פוסט בנושא. המשפט חושף חיים אומללים של אותה בחורה שבמהלך חייה סבלה מבעיות נפשיות רבות כולל הפרעת אכילה קשה, אישפוזים חוזרים ונשנים, ואף מספר ניסיונות התאבדות. אין לי יכולת להתייחס ספציפית למקרה הזה שאיני בקיא בו ולא קראתי את פסק הדין, אבל אני כן רוצה להתייחס לטענות אחרות שמעלה ענת גור בקשר לזיכרונות שווא והשתלת זיכרונות שלדעתי מוטעים מיסודם ומטעים.

כיצד נוצרים זיכרונות שווא?

הנושא של זיכרונות מודחקים לא יורד מהכותרות. לפני שבוע הרשיע בית המשפט המחוזי אב באונס בתו, אונס שלטענתה התרחש בגילאים 9-10 ושהודחק על ידה עד שעלה שוב לאחר יותר מ-15 שנה. לא קראתי את פסק הדין ולכן אני לא יכול לחוות דיעה על המקרה הספציפי הזה. אני יודע שיש כמה משפטנים מבין הקוראים ואם מי מהם קרא ורוצה לשתף אותנו בתובנות מהמקרה הזה הוא מוזמן לעשות את זה בתגובות. אני מעוניין להתייחס למנגונים הפסיכולוגים והפסיולוגיים שמעורבים ביצירת זיכרונות שווא. כמה מחקרים שנעשו לאחרונה שופכים אור על הנושא החשוב והמרתק הזה, שממשיך לעורר סערה בעולם הפסיכולוגיה והמשפט. קוראי הבלוג הותיקים יודעים שכבר כתבתי על כך בעבר ולכן מומלץ קודם לקרוא את הפוסטים הקודמים, וגם את התגובות שבאו בעקבותיהן (כאן, כאן, פה, וגם כאן).

דמיינו לעצמכם שאתם שוכבים ערומים על שולחן מתכתי. הרגליים והידיים שלכם קשורות. מעליכם עומדים חייזרים, בגוף רזה עם עיניים בולטות דמויות צפרדע שמתקשרים זה עם זה בצורה טלפתית. הם מחדירים מחטים משונות לגוף שלכם ומתחילים לחתוך אותו…

התיאור הנ"ל מגיע ממחקר שנעשה על אנשים שטוענים שנחטפו על ידי חוצנים. במחקר שנעשה על ידי ריצ'ארד מקנאלי (Richard Mcnally) מאוניברסיטת הרווארד, התבקשו אנשים שטענו שנחטפו על ידי חייזרים לתאר את חווית החטיפה. לאחר מכן, הוקלטו התיאורים הללו בקול נייטרלי והושמעו לאותם נבדקים כאשר החוקרים חיברו אותם לאלקטרודות ומדדו מדדים פיזיולוגיים שונים כמו הזעה, מתח שרירים, קצב פעימות הלב ועוד. הנבדקים הללו הושוו לקבוצה אחרת של אנשים שחוו סימנים להפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) כתוצאה מניצול מיני, השתתפות במלחמה או טראומות אחרות, ועברו תהליך דומה של הקראת הטראומה בפניהם. התוצאות הראו שהאזנה לתיאורי החטיפה עוררה אצל הנבדקים תגובה פיזיולוגית חזקה לפחות, ובמקרים רבים חזקה יותר, מאלו שחוון טראומה אמיתית ואובחנו כסובלים מ-PTSD.

בהנחה שאתם לא סבורים שהאנשים במחקר אכן נחטפו על ידי חייזרים, המחקר מוכיח שניתן לבנות זיכרונות כה חזקים, זיכרונות שאנשים מרגישים שהם חוו אותם על באמת, עד כדי כך שהם גורמים להם לסימפטומים ידועים של טראומה או הפרעת דחק פוסט טראומטית. חשוב להבהיר, ברוב המקרים אנשים לא מודעים לסיבות שהזיכרונות שנוצרו אצלם הם זיכרונות שווא. הם לא מנסים לרמות אף אחד בכוונה ולא יודעים איך הזיכרונות הללו נוצרו. המחקר המודרני על זיכרון גורס שכל זיכרון, בין אם הוא אמיתי או מזויף, לא רק מהווה מכשיר מתווך לחוויות שלנו, אלא הזיכרון עצמו הוא חוויה. וכאשר הוא מערב רגשות כה עזים הזיכרון עצמו נצרב במוח שלנו.

במובנים רבים, אנשים שיוצרים זיכרונות שווא כמו בדוגמא של החייזרים יוצרים שלא במתכוון את השקר המושלם. הדרך הטובה ביותר לשכנע אנשים במשהו, היא להאמין בזה בעצמך. הונאה עצמית היא אחד מהמנגנונים הפסיכולוגיים החזקים ביותר הקיימים. אם אנשים לא רק מאמינים בשקר אלא גם חשים אותו בכל רמ"ח אבריהם, מה שהם אומרים נתפס כאמין מאוד.

לא מסובך להבין את ההשלכות המשפטיות שיש להופעה של עד שמעיד על חוויות שעבר ושעבורו הן אמיתיות לגמרי במשפט. דמיינו שאדם צריך להעיד על טראומה שעבר. קל לראות למה עדות כזו תשמע מאוד אמינה בעיניי שופטים או חבר מושבעים. ההונאה העצמית הזו משכנעת אחרים מכיוון שאותו אדם חווה אותה כאמיתית והוא באמת לא מנסה לשקר בכוונה. זו גם בדיוק הסיבה שקשה לאנשים שמחזיקים בזיכרון שווא לקבל את העובדה שהזיכרון שלהם לא אמיתי ושמה שהם זוכרים לא התרחש באמת. ניסיונות שיכנוע של אחרים נתקלים לרוב בתגובות חריפות ובצדק רב מבחינתם של אותם אנשים. מי באמת לא היה מתרגז אם היו אומרים לו שהוא משקר, או שדבר מה הוא פרי הדימיון שלו בלבד? זה היה יכול להסתיים באי נעימות לאותו אדם, אילולא לזיכרונות כאלו לא היו השלכות גם על אנשים אחרים שמואשמים בפשעים נוראים. במקרה כזה, רצוי להסתכל על התמונה בכללותה ולהבין מה בדיוק מתרחש כאן. לשם כך, חייבים לפנות למחקרים מדעיים שנעשו בנושא הזה.

זיכרונות מודחקים של ניצול מיני

רבים מהמחקרים הראשונים על זיכרונות מודחקים נעשו על נבדקים בריאים שלא חוו טראומה. כך למשל, המחקרים הקלאסיים של אליזבת לופטוס עסקו בהשתלת זיכרונות שווא של הליכה לאיבוד בקניון (פירוט ראו כאן). אבל מה בדבר אנשים שחוו טראומה מינית או אנשים ששיחזרו זיכרונות על ניצול מיני לאחר טיפול. האם הם נוחים להשפעה בדיוק כמו אחרים? מחקר שנעשה לפני כמה שנים בא לבדוק בדיוק את זה. במחקר, נבדקו 4 קבוצות של נשים. קבוצה אחת של נשים נוצלה מינית בילדותן ותמיד זכרו את המקרה, קבוצה שנייה האמינה שעברו ניצול מיני אבל לא היה להן שום זיכרון על כך, קבוצה שלישית, כאלו שנזכרו בניצול מיני שעברו בילדותן בעקבות טיפול פסיכולוגי למרות שלא זכרו אותו במשך שנים, וקבוצת ביקורת של נשים שהיו בטוחות שמעולם לא נוצלו מבחינה מינית.

כל הנבדקות קיבלו מבחן סמנטי מקובל לאיחזור מילים, שבו מוצגות בפניהן מספר מילים הקשורות לנושא מסוים (למשל, מנוחה, חלום, נימנום, עייפות). לאחר מכן, הוצגה בפניהן הרשימה בשנית, אבל הפעם היא כללה גם מילה נוספת שלא הופיעה ברשימה המקורית (במקרה שלנו: שינה). קבוצת הנשים שבהן הזיכרון על הניצול המיני עלה לאחר שנים של הדחקה כביכול, איחזרה את המילה השגויה בצורה משמעותית יותר מכל קבוצה אחרת (68% מהנשים בקבוצה דיווחו שהמילה שינה הופיעה ברשימה המקורית, לעומת 38% בקבוצת הביקורת). תוצאות המחקר הזה מרמזות שלנשים שמדווחות על ניצול מיני מודחק יש סף נמוך יותר לזיהוי לא נכון של אירועים, ויש להן כנראה נטייה חזקה יותר ליצירת זיכרונות שווא.

פסיכולוגים המתמחים בטיפול בטראומות מיניות זעמו אחרי פירסום המחקר. הם טענו, שיתכן שטראומה על ניצול מיני כל כך נוראית, שלא רק שנשים מדחיקות אותם למשך שנים אלא גם שהיא מעוותת את הזיכרונות של אותן נשים כפי שהיא באה לידי ביטוי במבחן הסמנטי. החוקרים מהמחקר המקורי נענו לאתגר וערכו מחקר המשך. במחקר הזה הם בחנו את הזיכרונות של אנשים שטענו שנחטפו על ידי חוצנים, וששיחזרו את החטיפה תחת היפנוזה. רוב הנבדקים במחקר דיווחו שחוצנים שאבו מהם בכפייה זרע או ביצית (כנראה לצורך הפרייה אינטר-גלקטית).

ברור שבניגוד לקבוצת הנשים במחקר הראשון, שיש ספק אם אכן חוו טראומה מינית, איש לא יטען כעת שהקבוצה הזו אכן חוותה טראומה אמיתית כתוצאה מהחטיפה (למרות שהם בהחלט סבלו מהפרעת דחק פוסט טראומטית כמתואר למעלה). כעת, הנבדקים הללו נבחנו באותו מבחן מילים סמנטי שהועבר לקבוצות הנשים במחקר הראשון, ובדיוק כמו הנשים שטענו שהזיכרון על הניצול המיני עלה לתודעתן לאחר שנים, כך גם כאן קבוצת החטופים לכאורה איחזרו מילים שגויות פעמים רבות יותר מקבוצת הביקורת. אי אפשר היה לטעון שאותם אנשים חוו טראומה אמיתית ושהיא זו שגרמה להם לעיוותי הזיכרון. האירוניה לגבי המחקר הזה היא שבעקבותיו, מחבריו קיבלו הרבה יותר תגובות שליליות ודואר שנאה מאשר אחרי פירסום המחקר הראשוני. אנשים רבים הלינו בפניהם, איך הם מעיזים לטעון שהנבדקים במחקר לא נחטפו על ידי חייזרים?!

זיכרונות שווא, דימיון מפותח ודימויים חזותיים

מהיכן בדיוק מגיעים אנשים למסקנה שהם נחטפו על ידי חייזרים? דוגמא אחת להיווצרות זיכרונות כאלו היא דרך "שיתוק שינה". זהו מצב שבו אנשים מתעוררים באמצע הלילה, בלי יכולת לזוז. בזמן החלום, השרירים שלנו משותקים בצורה זמנית, מנגנון אבולוציוני קדום שמונע מאיתנו לרדוף אחרי שדים שרודפים אחרינו בחלום, או מונע תנועות מיותרות שיכולות לפצוע אותנו. אנשים מתעוררים לפעמים אחרי שלב החלימה, לפני שהשיתוק נפסק. במצב כזה, אנשים יכולים לחווות הלוזינציות שבהן הם רואים אורות, או חשים שיש מישהו ליד המיטה. רוב האנשים חשים פחד כתוצאה מהחוויה הזו. האנשים הללו אינם סובלים משום הפרעה נפשית, אבל כשהם קמים בבוקר הם יכולים לדווח על חוויות שונות ומשונות, כולל חטיפה על ידי חוצנים, כאילו התרחשו באמת. זה במיוחד נפוץ אצל אלו שיש להם נטייה להאמין בקיומם של עב"מים, או כאלו שמחזיקים באמונות ניו אייג'יות. צורה אחרת של יצירת זיכרונות שווא היא השתלת זיכרונות בזמן טיפול פסיכולוגי, נושא שהקדשתי לו פוסט נפרד.

אנשים המדווחים שנחטפו על ידי חייזרים נוטים יותר לחיות בעולם של פנטזיה. הם ייטו לחלום בהקיץ, או יוקסמו בקלות על ידי שקיעה עד כדי שיאבדו את תחושת הזמן והמקום. אנשים כאלו מגיבים בצורה חזקה יותר לכל מיני סיפורים דימיוניים, ויש להם את היכולת לחוות אותם בצורה חיה יותר. האם היכולת הזו לדמיין היא זו שיכולה להסביר את נושא זיכרונות השווא? סטיבן קוסלין (Stephen Kosslyn), סבור שכן.

קוסלין הוא פסיכולוג מאוניברסיטת הרווארד שחוקר את מקורות הדימיון האנושי על ידי הדמיות מגנטיות של המוח (fMRI או PET). בתחילת שנות ה-90 הוא היה הראשון שגילה תגלית מפתיע. אותם איזורים במוח שמופעלים כשאחנו רואים תמונה כלשהיא, מופעלים גם כאשר אנחנו מדמיינים את אותה התמונה. הדימויים הללו משמשים בתהליכי זיכרון או הסקה. מכיוון שפעמים רבות אי אפשר לדעת האם המקור שלהם אמיתי או דימיוני, אפשר לראות איך בקלות הזיכרונות שלנו נעשים מבולבלים לעיתים.

הפסיכולוג ריצ'ארד בריאנט (Richard Bryant) מאוניברסיטת ניו סאות' וולס באוסטרליה, חקר אנשים שהיו מעורבים בתאונות דרכים חמורות. אצל כל האנשים במחקר, התאונה הייתה כל כך חמורה שהם איבדו את ההכרה מיידית ולא זכרו כלום מהתאונה. לאחר מספר חודשים, חלק מהאנשים פיתחו הפרעת דחק פוסט טראומטית. כשבריאנט ראיין אותם, התברר שהם שיחזרו את התאונה על ידי קריאה של דיווחים עיתונאיים על התאונה, תמונות מהתאונה וסיפורים של אנשים שנכחו בתאונה. בכוח הדימיון שלהם בלבד, הם חיברו בראשם את סיפור התאונה, סיפור כל כך חזק כך שהוא גרם להופעת PTSD. מחקרים אחרים מצביעים על תופעה דומה. כששואלים אנשים אחרי אירוע טראומתי (חזרה משדה הקרב, שוד מזוין) לכתוב כל מה שהם זוכרים ממנו, ולאחר שנה או שנתיים מבקשים מהם לעשות זאת שוב, מתגלים הבדלים גדולים בין תיאורי המקרה. בפעם השנייה שאנשים מתבקשים לשחזר את הארוע הם שוכחים פרטים שהזכירו בפעם הראשונה, ומוסיפים פרטים חדשים שלא היו קיימים קודם. התיאורים המתקבלים מאנשים שונים שנכחו באותו אירוע יכולים לגרום לנו לחשוב שהם מתארים אירועים שונים לגמרי.

מחקרי מעבדה מראים שלמוח האנושי יש רגישות גדולה מאוד לדימויים חזותיים. סטיבן לינדסי ערך מחקר שבו הראה כיצד תמונות חזותיות מגבירות את הייצור של זיכרונות כוזבים. בניסוי, הוא תיחקר הורים לסטודנטים לגבי אירועים שהתרחשו כשילדם היה בכיתה א'. לאחר מכן, הוא סיפר לסטודנטים, שבכיתה א' הם השתתפו במתיחה על חשבון המורה שלהם (שמו דבק על שולחן המורה), סיפור שלא היה ולא נברא. לחלק מהנבדקים הוא הציג את תמונת המחזור של הכיתה. התוצאות היו מדהימות. שניים מכל שלושה סטודנטים שראו את תמונת המחזור של הכיתה שלהם האמין שהסיפור התרחש באמת, הרבה יותר מאשר השתלת זיכרון "רגילה" שאינה כוללת דימוי חזותי. גם לאחר שהסטודנטים תודרכו בסיום המחקר ונאמר להם שהזיכרון שלהם הוא זיכרון שווא, רבים מהם המשיכו להאמין שהמתיחה אכן התרחשה במציאות!

בני אדם בונים לעצמם סיפורים כדי שהעולם סביבם יראה הגיוני. אין לנו אפשרות לזכור כל דבר כמו מחשב, כי אחרת המוח שלנו היה מתפוצץ ממידע שרובו לא רלוונטי עבורנו. מכיוון שאנחנו לא יכולים לזכור הכל, לא מפתיע אולי שאנחנו ממלאים את החסר בסיפורים שהמצאנו לעצמנו. מעבר לכך, אנשים לא זוכרים דברים בצורה מילולית. כשאנחנו משחזרים שיחה עם חבר, אנחנו לא זוכרים את המילים אחת לאחת, אלא זוכרים גם את האינטונציות בקול, המחוות הגופניות, הרגשות שצפו ועלו בנו וכו'. כלומר, אנחנו מסננים את השיחה דרך המודעות שלנו. אם מישהו מספר לנו שהוא עייף כי התינוק שלו היה ער כל הלילה, אנחנו יכולים מאוחר יותר לזכור שהתינוק בכה כל הלילה. הסקה כזו, שכולנו עושים, היא בעצם משהו מאוד אינטליגנטי כי הוא עוזר לנו להשלים פערים. הבעייה היא, שבמקרים רבים ההסקה הזו שגויה. אחרי ככלות הכל יתכן שהתינוק לא בכה כל הלילה.

זיכרונות מודחקים כתופעה מודרנית?

מחקר שפורסם לפני שנתיים על ידי האריסון פופ (Harrison Pope) ועמיתים ניסה לבדוק האם זיכרונות מודחקים הם תופעה תרבותית מודרנית. לצורך כך, הציע פופ בפורומים שונים ברשת 1000 דולר למי שיצליח למצוא מקרה אחד של זיכרון מודחק, אמיתי או בידיוני, שמוזכר לפני שנת 1800. הרעיון שעמד מאחורי המחקר הזה היה, שאם מקרים של זיכרונות מודחקים מהווים חלק מהפסיכולוגיה האנושית, הם בוודאי התרחשו לאורך ההיסטוריה שלנו והוזכרו בספרות הרפואית או בספרות הבידיונית. לאחר חיפושים שנערכו חודשים רבים, לא נמצא אף מקרה כזה. העובדה שאפילו בספרות הבידיונית לא הוזכרו מקרים כאלו, מחזקת את ההשערה שמקרים כאלו הם תופעה תרבותית עכשווית, ולא חלק אינטגרלי מהתודעה (או חוסר התודעה) של בני האדם. תופעות פסיכולוגיות או נוירולוגיות דומות אחרות כמו שיטיון (דמנציה), דלוזיות או הליזונציות, דווחו מאז ומעולם ואינן אופייניות רק לעולם המודרני, מה שמחזק עוד יותר את ההשערה שהתרבות המודרנית מהווה גורם מרכזי לדיווחים על זיכרונות מודחקים. מאז שפרויד דיווח על קיומם של זיכרונות מודחקים לראשונה (משהו שהוא מאוחר יותר חזר בו), התופעה התחילה להיות נפוצה בעולם המערבי ודווחה באופן תדיר על ידי אנשים שונים.

מטפלים שונים טוענים שאין להם צורך במחקרים הללו מכיוון שמשיחות עם מטופלות ברור להם שקיימת הדחקה רבת שנים שצצה לה ככה פתאום. עקרונית, קשה מאוד להוכיח שזה לא נכון. אי אפשר להוכיח שמשהו לא התרחש בפועל כשמישהו אומר לנו שכן. עם זאת, מאות מחקרים על טראומות מראים שלא ניתן כנראה להדחיק אירוע טראומתי לגמרי. מי שחווה אירוע טראומתי יזכור לכל הפחות שהוא התקיים גם אם לא יזכור מה קרה בו בדיוק. מעבר לכך, לאירועים טראומטיים אמיתיים יש השפעות גדולות על ההתנהגות של אותו אדם גם אם הם לא מודעים בזמן אמיתי למקור השינוי. תופעות כמו סיוטי לילה, התפרצויות זעם, פחדים מאנשים זרים או ממקומות עם קהל, חרדות, התפתחות פוביות או אובססיות – כל אלו מתרחשים בזמן אמיתי ואנשים בסביבה הקרובה מבחינים בהם, גם אם הם לא יודעים את מקורם. למשל, אנשים שחוו הלם קרב מדווחים תדירות על נדודי שינה או חוסר יכולת לתפקד לאחר הטראומה גם אם הם לא מייחסים אותה לאירוע הקרב.

מטפלים רבים גם טוענים שיש הבדל בין מחקרי המעבדה לטראומות אמיתיות. הם טוענים שאף אחד לא הוכיח שניתן להשתיל טראומות מיניות ושבכלל העיבוד של הטראומות המיניות נעשה במקום אחר במוח. מעבר לעובדה שהמשפט האחרון פשוט לא נכון ואין שום הוכחה שזיכרונות שווא שונים מעובדים במקומות שונים במוח, או שטראומה מינית מעובדת במקום שונה מטראומות אחרות, המחקרים שסקרתי כאן מראים בבירור שאפשר ועוד איך ליצור זיכרונות טראומטיים לא אמיתיים. מדוע קל למטפלים לפטור בקלות אנשים שמדווחים שנחטפו על ידי חייזרים אבל הם לא מפקפקים באותה מידה בסיפורים על טראומות אחרות?

אחת הטענות המושמעות בהקשר הזה, שהשתלת זיכרונות שנעשו במעבדה אינן טראומטיות כמו ניצול מיני ולכן הן בקטגוריה אחרת.  אבל מחקרים מראים שדווקא כן ניתן לשתול זיכרונות שווא שמובילים לתחושות לא נעימות. מחקרים שנעשו על ידי אליבזת לופטוס ואחרים הראו כיצד ניתן להשתיל בהצלחה זיכרון שווא שמוביל לרתיעה ממאכל מסוים. למשל, הם גרמו לאנשים לחשוב שגלידת תותים או סלט ביצים גרמו להם לקילקול קיבה, מה שהוביל את הנבדקים לא לרצות לאכול את המאכלים הללו בעתיד. מסיבות אתיות כמובן אי אפשר לבצע מחקרים מבוקרים של השתלת זיכרונות טראומטיים מפגיעה מינית, אבל כל הספרות המחקרית מורה בבירור שמצב כזה אפשרי מאוד (לסקירה של טכניקות טיפוליות שמאפשרות השתלה כזו ראו כאן).

הדיון על נכונות הזיכרונות המודחקים מעלה שאלות כבדות משקל לגבי הפער הקיים בין טכניקות טיפוליות מסוימות, בעיקר כאלו המחזיקות בהנחות יסוד פסיכואנליטיות, לבין המחקרים המדעיים שנעשים בתחום. אם טיפולים מסוימים אינם מבוססים על המתודה המדעית, אני סבור שזה מעלה סימן שאלה גדול לגבי איכותם והאתיקה שמלווה אותם. מעבר לכך, יתכן מאוד שטיפולים שדוחקים באנשים לחפור בעברם, מזיקים להם יותר ממה שהם מועילים (כמו בדוגמא של האנשים שבנו לעצמם סיפור מהתאונה שעברה עליהם). המגמה היום של מעבר לטיפולים קוגנטיביים והתנהגותיים, שמבוססים על מחקרים נוקשים, היא צעד בכיוון הנכון. יש לקוות ששאר סוגי הטיפולים לא ישארו מאחור.

סיום הדוקטורט

לפני מספר ימים הלכתי למשרד ללימודים מתקדמים כשבאמתחתי קופסא דמויית קופסת נעליים ובתוכה צרורים 250 עמודים לערך שמהווים את עבודת הדוקטורט שלי. קצת משונה לחשוב שכל חיי האקדמים, כל השנים שביליתי בלימודי דוקטורט מסתכמים בקופסא אחת סתמית ובחפיסת דפים מודפסים בקפידה. כשהגעתי למשרד על מנת להגיש בצורה רשמית את הדוקטורט לא יכלתי שלא להבחין בעשרות קופסאות דומות שמפוזרות בחדר בשלווה פסטורלית ושמייצגות עשרות עבודות תיזה ודוקטורט של סטודנטים אחרים. הקופסאות הללו כאילו מתריסות לעברך, אל תחזיק מעצמך יותר מדי, אתה לא כזה מיוחד, יש עוד המונים כמוך. האמת היא שזה ממש לא הטריד אותי ולמעשה קצת שעשע אותי, אבל לא יכלתי שלא לחשוב כמה מחשבות נוגות על הניגוד הקיים בין העבודה הרבה שהשקעתי לאורך השנים בדוקטורט, והשבוע האחרון שכולו עוסק בבירוקרטיה אינסופית שבה צריך למלא אינספור טפסים, ולעמוד באלף ואחת תקנות דרקוניות להדפסת כתב היד שיכולה להוציא פיל משלוותו.

איך אמורים להרגיש כשמסיימים את הדוקטורט? אין לי צל של מושג. אני יכול לומר איך אני מרגיש, שבוע אחרי. אני חייב להודות שאין לי שום תחושת התעלות או אושר בל יתואר שהרבה דוקטורנטים מתארים. כן, יש סיפוק גדול אבל אין תחושת התרוממות עילאית. האם כך בקול דממה דקה אמורים להסתיים להם 13 שנה של לימודים אקדמיים שכוללים 4 תארים, 3 מוסדות לימוד, ושתי מדינות (וגם כמה וכמה שינויי כיוון מהותיים בדרך)? או שאולי זה השקט שלפני הסערה?

יכול להיות שהכל אצלי עדיין טרי ואחרי זמן מסוים שאעכל את כל הרעיון שאני עכשיו דוקטור דברים ישתנו. אולי. עם זאת, אני חושב שהתחושות שלי אולי נובעות מזה שכל חיי האקדמיים, שנוקזו למטרה מוגדרת של קבלת הדוקטורט, נבנו עקב בצד אגודל. הם תוצר של עבודה מאומצת והדרגתית, בלי קרשנדו אחד גדול, או רגע של אאוריקה! שחלק קטן מהמדענים מספר שקורה לו. אי אפשר לכתוב דוקטורט סתם כך יש מאין, ולמרות שיש בו הרבה רעיונות מעניינים וטובים (לפחות לדעתי), הוא בעיקר מורכב מהרבה עבודה קשה וסיזיפית שהסיכום שלה גדול מכל חלקיה. באיזה שהוא שלב בשנה האחרונה היה ברור שהנה, סוף סוף, אני באמת עומד לסיים את הכתיבה ומכאן אין דרך חזרה. פירוק הדוקטורט להרבה שלבים קטנים ותיעול העבודה לכל אחד מהם גרמו במידה רבה לטישטוש התמונה הגדולה. הרגע אולי שמסכם בצורה סמלית את קבלת הדוקטורט הוא רגע ה"הגנה" אליו. לפני שלושה שבועות לערך עמדתי בפני המנחים שלי (חלקם הקשיבו בשיחת ועידה מקצהו האחר של העולם) וצופים מזדמנים אחרים וסיכמתי בשעה אחת את כל המחקר שלי. איך אפשר בכלל לסכם בשעה, חיים של שנים? מסתבר שאפשר ואפילו בהצלחה כפי שהתברר לי אחרי שחברי הוועדה שמחו לבשר לי, לאחר חקירה צולבת שנמשכה כמעט שעה נוספת, שעברתי.

אנשים מתארים את לימודי הדוקטורט כחוויה רצופת סבל ואני חייב להודות שחלקי אינו עימם. להיפך, במהלך הדוקטורט שלי הרגשתי הרבה יותר רגעי שמחה ואושר מאשר עצב ותיסכול, והרגשתי שאני מקבל הרבה יותר מהמערכת ממה שאני נותן. נכון שלא תמיד דרכי הייתה סוגה בשושנים והיו משברים שונים במהלך התואר, אבל באופן כללי בורכתי במנחים מצוינים וקשובים שנהניתי לשוחח איתם והיו שם כשנזקקתי להם. גם תהליך הכתיבה לא היה קשה מדי עבורי ואפילו מאוד מהנה ומספק. לא סבלתי כמו שהרבה דוקטורנטים אחרים מתארים את השלבים השונים של הלימודים, ובעיקר את הכתיבה של הדוקטורט. יכול להיות שזה בכלל האופטימיות הנצחית שלי או שמחת החיים הכללית, אולי בגלל שהיה לי ברור שזה יקרה בסופו של דבר גם אם יתארך במעט. ללא ספק תרמה לכך העובדה שעשיתי מה שנקרא דוקטורט מאמרים שבו כל פרק בדוקטורט מהווה מאמר בפני עצמו, מה שלדעתי מקל מאוד על הכתיבה ותוחם אותה במסגרת מצוצמצת יחסית, מכוונת מטרה ספציפית וברת עשייה.

יש תחושות של הקלה ושמחה, אבל אני מרגיש גם עצב. עצב על זה שלא אהיה סטודנט יותר אחרי שכמעט כל חיי הבוגרים הייתי סטודנט. עצב על החברים שעברתי איתם כברת דרך ארוכה לאורך השנים ולאט לאט מתפזרים להם ברחבי העולם, כל אחד מהם בדרכו החדשה. החוויות שעברתי לאורך השנים, ובעיקר עם החברים שביליתי איתם שנים ארוכות בלימודי הדוקטורט בארה"ב לא יסולאו בפז. כשעזבתי את ישראל היו חיי מלאי התרגשות מהולים בחשש. מבחינות רבות הרגשתי נטע זר בארץ. זה כלל לא רק את הצד האקדמי אלא גם מבחינה תרבותית, פוליטית וחיי היום יום. הסיבה העיקרית למעבר הייתה כמובן האפשרות ללמוד את הנושא של פסיכולוגיה אבולוציונית מהמומחים בתחום. הפן האקדמי של לימודי אבולוציה והתנהגות בני אדם היה (ועדיין) כמעט זר לחלוטין בלימודים האקדמיים בארץ. לכן זו הייתה התרגשות עצומה לבוא לכאן ולמצוא אנשים רבים שחושבים על הנושא בצורה דומה לשלי, כאלו שאפשר לנהל איתם שיחות ארוכות ומרתקות בלי להתנצל על עצם העלאת הנושא, או בלי שיחשבו אותך לחייזר. במשך השנים יצרתי חברויות שאין לי ספק שישארו לתמיד, שנבעו בין השאר מהעובדה שכולנו היינו סטודנטים צעירים בתחום לא מוכר, שרק גיבשנו את צעדינו הראשונים והמהוססים באקדמיה. כמובן שמעבר לשיחות אינטלקטואליות היו גם הרבה חוויות סטודנטיאליות רגילות, שכללו (איך לא?) יציאות לפאבים, משחקי פינג פונג סוערים, תלונות על המרצים, אהבות, שנאות וכל מה שאפשר לצפות ממנו באוניברסיטה.

אני מאוד שמח שיצא לי לקבל את הדוקטורט בשנת דארווין. השנה חוגגים 200 שנה להולדתו ו-150 שנה לפירסום ספרו "מוצא המינים". הלוואי שיכלתי לקחת קרדיט על כך שזה נעשה במכוון, אבל זה מקרי לחלוטין, אם כי אפשר להינות מהסמליות. העובדה שמדובר בשנה כל כך סמלית תורמת למוטיבציה שלי להמשיך להתפתח וללמוד. אמנם עכשיו לא יהיה מי שישב לי על הראש ויבחן אותי על כל צעד, אבל האתגרים נעשים רק מעניינים יותר ויותר. הרבה דוקטורנטים מרגישים מרוקנים מאנרגיה אחרי סיום הדוקטורט ולא מסוגלים לחשוב על מחקר או כתיבה וכל מה שהם רוצים זה רק לנוח. אני דווקא חש בדיוק ההפך. אני מרגיש מלא באנרגיות חדשות, מוכן לאתגר הבא, מרגיש שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ולעשות למרות שעדיין לא ברור באיזו מסגרת זה יהיה ואיפה.

קצת יותר משנתיים אני כותב באתר רשימות ואני מרגיש שאני לא יכול להפריד בין כתיבת הבלוג לדוקטורט. הבלוג מלווה אותי בחיי היום יום, ואני חושב עליו ועל מה לכתוב בו לעיתים קרובות. כתבתי ואני ממשיך לכתוב על נושאים שמעניינים אותי באופן אישי, כאלו שנתקלתי בהם במהלך הלימודים שלי, מקריאה של ספרים וכתבי עת שונים או סתם נושאים שנראים לי חשובים. מבחינתי, הכתיבה בבלוג משולה לשיחת סלון שבה אני מעלה נושא מסוים שמעניין אותי וממנו מתפתח דיון. כמו הרבה שיחות סלון הדיונים הללו לפעמים עולים לטונים גבוהים ואני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו ולהתנצל בפני אלו שנעלבו מדברים שכתבתי, כי זו ממש לא הכוונה שלי. אני רוצה גם להודות בפני כל הקוראים של הבלוג. יש לבלוג הרבה קוראים קבועים שחלקם גם הפכו למגיבים קבועים, אבל אני יודע שיש עוד יותר קוראים אנונימיים שלא מגיבים כלל, ולמרות שאין אני יודע עליהם דבר, הם חשובים לי לא פחות ואשמח אם חלק מהם לפחות יצאו מהאנונימיות כי תמיד טוב לשמוע מעוד אנשים (הם יכולים לכתוב לכתוב לי באופן פרטי אם הם מתביישים).

אני לא עומד להפוך את הבלוג לכזה שעוסק בכתיבה אישית מלאת השתפכויות. כאלו יש מספיק פה ברשימות ובמקומות אחרים. אני יכול להבטיח לכם שאני אמשיך לכתוב על נושאים מדעיים שונים, פרובוקטיביים יותר או פחות, עם דגש על נושאים הקשורים לאבולוציה. בחודשים האחרונים תדירות הכתיבה ירדה קצת בגלל ההתרכזות בדוקטורט אבל השתדלתי לא להזניח את הבלוג. אל דאגה, זה לא נובע ממחסור בנושאים לכתיבה. למעשה, הצטברו אצלי הרבה מאוד נושאים שהבטחתי לעצמי לכתוב עליהם לכשאתפנה. עכשיו, כשיש לי קצת יותר זמן, אני אחזור אליהם בהדרגה ואתם מוזמנים להשאר.

למה אני לא הולך להצביע בבחירות הקרובות

בעוד מספר ימים הולכת המדינה לבחירות, שכמו תמיד הן הבחירות החשובות ביותר אי פעם ואנחנו נדרשים להכריע בהן הכרעה היסטורית (עד לבחירות הבאות בעוד שנה-שנתיים שגם הם יהיו, הפעם באמת, הבחירות הכי חשובות אי פעם). בבחירות הקרובות אני לא אצביע, וגם לא הצבעתי בבחירות הקודמות, וסביר שלא אצביע בבחירות הבאות. הסיבה לכך אינה חלילה אדישות פוליטית אלא פרוזאית הרבה יותר. אני נמצא כרגע בארה"ב לרגל לימודיי ומדינת ישראל לא מאפשרת לאזרחים רגילים להצביע מחוץ לגבולות המדינה. אני סבור שהגיע הזמן שמדינת ישראל תאפשר לאזרחיה להצביע גם מחו"ל, ובכך היא תתרום לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית.

מדינות שונות בעולם מאפשרות לאזרחיהן להצביע גם אם הם לא נמצאים בגבולות המדינה בזמן ההצבעה.  למעשה, 115 מדינות מאפשרות הצבעה של אזרחים מחוץ לגבולות המדינה, בצורה זו או אחרת, בעוד אצל 100 מדינות אחרות האפשרות הזו לא קיימת. אין מדובר רק במדינות מערביות כמו כמו ארה"ב, צרפת ואוסטרליה.אפילו מדינות כמו מונגוליה, אפגניסטן, עירק ואקוודור מאפשרות הצבעה מחו"ל. כיום רק שליחים דיפלומטים ישראלים, בנציגויות רשמיות בשגרירויות וקונסוליות יכולים להצביע, ומהווים כ-4500 בוחרים.

החוק קובע שרק בעלי זכות בחירה שנמצאים בארץ יכולים להצביע. למעשה, ישראל מעניקה זכויות הצבעה לתושבים בעלי אזרחות, בעוד מדינות כמו ארה"ב מעניקות זכויות הצבעה לאזרחים בלי קשר למקום מגוריהם. ישראלים רבים השוהים בחו"ל באופן זמני, בין אם הם סטודנטים או נמצאים ברילוקיישן, משלמים מס הכנסה וביטוח לאומי בשהותם בחו"ל והקשר שלהם לישראל לא מוטל בספק. האם זה הוגן לשלול מהם את זכות ההצבעה? נשאל אחרת, האם זה הוגן שישראלי שחי או מטייל בחו"ל יהיה חשוף להתקפות טרור, אנטישמיות, או סתם ימנעו ממנו להיכנס למלון מסוים בגלל שישראלים התפרעו בו, רק בגלל שהוא ישראלי, אבל הוא לא מספיק ישראלי בשביל להצביע? 

כל העניין נראה עוד יותר משונה אם בוחנים את המאמצים הבלתי נדלים שמדינת ישראל עושה כדי להחזיר ישראלים הביתה או כדי להביא מהגרים חדשים (אבל רק אם אתם יהודים, כן?). זה מתחיל בעובדה שהמדינה שומרת על אזרחותם של כל הישראלים וכמעט בלתי אפשרי לאבד אותה (ולכן לרבים יש אזרחות כפולה). זה ממשיך בזה שהמדינה שולחת נציגי סוכנות לכל מקום בעולם כדי לשכנע יהודים טובים לבוא ארצה, ונמשך בהטבות מפליגות לעולים חדשים ולתושבים חוזרים. מדינת ישראל משקיעה מאמצים כבירים, יותר מכל מדינה אחרת, בעזרה לישראלים בחו"ל, בעיקר ברגע שנקלעו לבעיות. אם הסתבכתם בטרק בפרו, או חלילה אתם בכלא בגלל הברחת סמים בתאילנד, סביר שהמדינה תנסה לעזור לכם. האם נתינת זכות הצבעה לא תהיה הגורם האולטימטבי לחיזוק הקשר עם הארץ, והתמריץ הכי גדול שיעודד ישראלים  לחזור?

ישראל תמיד התגאתה באחוזי הצבעה גבוהים לעולם המערבי. האחוזים הללו עמדו במשך שנים על קרוב ל-80% אבל הם מידרדרים בהתמדה. בשתי מערכות הבחירות האחרונות ישנה ירידה דרמטית באחוז המצביעים. 63% הצביעו בבחירות האחרונות,ו-67% בבחירות שלפניהן שזו ירידה דרמטית מה-77% שהצביעו רק לפני עשור בבחירות של 1999. הסיבות לירידה הן שונות, אבל חלק מהן נעוץ כנראה באדישות של הציבור בארץ ובתחושה שלא חשוב למי נצביע שום דבר לא ישתנה או שאין למי להצביע. הוספת מצביעים ישראלים שחיים בחו"ל למאגר המצביעים הפונטציאלים יכולה להפיח רוח רעננה במערכת הבחירות. פתאום מפלגות ידרשו לתת את הדעת למצביעים הללו, והשיח שיתעורר עם הישראלים בחו"ל יכול לגרום להם לחוש רצויים יותר, ולחזק את הזיקה שלהם לארץ, והדבר החשוב ביותר הוא לבחון את המציאות הפוליטית הישראלית במבט שונה, מרוחק, משהו שלא יזיק לפוליטיקה הישראלית כלל.

כמעט כל ישראלי החי בחו"ל טוען שהחיים במקום החדש נותנים לו פרספקטיבה חדשה על המצב בארץ. אותה פרספקטיבה יכולה לחזק דיעות ישנות או לשנות דיעות מקצה לקצה, לא זו הנקודה. היינו רוצים שהבוחרים בארץ יהיו מיודעים לגבי האפשרויות העומדות בפניהם, לגבי ההשלכות של בחירה במועמד או רשימה זו או אחרת. לכן אי אפשר לטעון שניסיון של חיים מחוץ לישראל יזיק לפוליטיקה הישראלית אלא סביר שבדיוק להפך. לישראלים הגרים בחו"ל אין גם שום בעייה לשמור על קשר עם הארץ. רבים קוראים חדשות מהרשת על בסיס יומיומי, משוחחים עם חברים וקרובים במסנג'ר, משתתפים בפורומים, מגיבים בטוקבקים או כותבים בלוג. כל הדברים הללו מאפשרים ליותר ויותר ישראלים להיות בקשר הדוק עם המתרחש בארץ מה שהופך אותם לבוחרים לא פחות מיודעים מאלו שחיים בארץ.

על פי הערכות שנעשו לפני מספר שנים חיים בחו"ל כ-650 אלף ישראלים (לא כולל ילדים), מחציתם בארה"ב. אלו כמובן הערכות, וקשה מאוד לדעת עד כמה הן מדויקות מכיוון שהן סופרות רק מי שהוציא דרכון ישראלי ועזב את גבולות המדינה, אבל הוא לא כולל ישראלים שמחזיקים בדרכון זר, ישראלים שלא חידשו את הדרכון הישראלי ואף כאלו שנפטרו בחו"ל. בכל מקרה, הערכות שונות מדברות על כך שרק כרבע מהישראלים ששוהים בחו"ל מחזיקים בדרכון ישראלי תקף. כלומר, אם דרכון תקף יהיה הקריטריון להצבעה בבחירות, במקרה האופטימי ביותר ל-150 אלף ישראלים תהיה זכות הצבעה. יש היום למעלה מ-5 מיליון בעלי זכות הצבעה (כולל אלו שמתגוררים בחו"ל). לכנסת הקודמת הצביעו קצת יותר מ-3 מיליון אנשים ומנדט אחד היה שווה בערך 25,000 קולות. כלומר, מספר המצביעים בחו"ל יהיה בערך 5% מהמצביעים בפועל, שזה אומר משהו שווה ערך ל-6 מנדטים בתסריט האופטימי ביותר, וכנראה הרבה פחות מכך. האם הצבעה כזו תגרום לשינוי שינוי קיצוני בתוצאות הבחירות? ספק רב. ממש לא ברור אם הישראלים השוהים בחו"ל יותר ימנים, שמאלניים והאם השהייה בחו"ל השפיעה עליהם לכיוון זה או אחר. מה שכן ברור הוא שלרבים מהם איכפת מאוד ממה שקורה בארץ והיו רוצים להשפיע על המתרחש בה.

טענה אחת שמושמעת תדיר נגד המציעים לאפשר לישראלים לבחור מחו"ל היא שאין זה מוסרי שאנשים שאינם חיים בארץ ישפיעו על אלו שכן חיים שם. מעניין שטענה כזו לא מפריעה למדינות אחרות לאפשר לאנשים לבחור מחוץ לארצן, אבל הנקודה החשובה היא ההנחה המובלעת שאנשים החיים בחו"ל ירצו ברעת הארץ ולא בטובתה. כן, אנחנו אולי לא חיים בארץ, אבל יש לנו קרובים וחברים שכן חיים שם, וזה לא שאנחנו בכוונה מעוניינים ברעתם או ברעת הארץ נכון?

הצבעה של ישראלים בחו"ל יכולה להוות נדבך אחד בצורה שבה נערכות בחירות בארץ. חלק אחר של המהפיכה הוא לאפשר הצבעה מוקדמת גם למי שחי בארץ בדומה למקומות אחרים בעולם. הצבעה כזו נעשית לרוב על ידי מעטפות הצבעה שנשלחות מראש לאנשים, ושליחתם בחזרה בדואר לועדת הבחירות המקומית. במדינת אורגון שבארה"ב למשל, כל הצבעה נעשית בדואר בלבד ולא נפתחות קלפיות ביום הבחירות. אמנם ישראל מדינה קטנה יחסית ואין בעייה להצביע ביום אחד, אבל התפרסות ההצבעה יכולה לפתור את הדילמה הנצחית שעומדת מאחורי כל מתכנני הבחירות לדורותיהם: מתי בדיוק לערוך את הבחירות? אי אפשר לערוך אותם קרוב לחגים, או בקיץ מכיוון שעם ישראל נופש בחו"ל ולכן צריך למצוא תאריך שיהיה נוח לכולם. הצבעה מוקדמת גם חוסכת תורים מיותרים ביום הבחירות עצמו, וגם את הדיווח הבלתי נמנע על עומסים גדולים ותורים ארוכים מהרגיל בקלפיות, שלא לדבר על החיסכון בבביטול יום השבתון שהצבעה מוקדמת גורמת.

למי יש לתת זכות הצבעה והאם להגביל את מספר מצביעי חו"ל זה נושא שאפשר לדון בו ולהגיע להסכמה. ישנן מדינות המאפשרות לאזרחים להצביע רק עד 10 שנים מיום עזיבתם את הארץ, בעוד מדינות כמו ארה"ב מאפשרות לאזרחיהן להצביע גם אם כל חייהם חיו במקום אחר. אפשר לקבוע שרק למי שיש דרכון ישראלי תקף, או שביקר בארץ בשנים שקדמו להצבעה יוכל להצביע. אפשר למצוא נוסחא שתהיה מקובלת על הרוב ותשמור על זיקה מסוימת לארץ. כיום רק מי שיש לו כסף לטוס לארץ ביום הבחירות, או למי שיש אינטרס ואמצעים להטיסו לארץ יכול להצביע. זה הרבה פחות דמוקרטי מאשר לאפשר לכל האזרחים להצביע גם עם הם סטודנטים בלי אמצעים או מטיילים שלא יחזרו לארץ רק בשביל הבחירות.

הצבעה מחו"ל אינה דבר שצריך להקל בו ראש והיא גם לא משהו שקל לממשו. הנושא מחייב הערכות חדשה, וגם יש שאלות כבדות משקל שנוגעות לפרוצדורה עצמה (האם למשל ישראלים ידרשו להצביע בשגרירויות או בקונסוליות או שפשוט יוכלו לשלוח מעטפת בחירות לארץ), כמו גם למחיר הכלכלי שכרוך בהצבעה כזו. עם זאת, אני סבור שהצבעה כזו תועיל לדמוקרטיה הישראלית יותר משהיא תזיק לה, ובכל מקרה ראוי לדון בנושא בציבור הרחב ולא לפסול אותו על הסף כמו שעושים תמיד.

זיכרונות שווא מודחקים

כתבה מעניינת שבה אביבה לורי מראיינת את אליזבת לופטוס פורסמה היום בהארץ. בכתבה מדברת לופטוס על זכרונות שווא מודחקים ועד כמה קל לשתול זכרונות כאלו אצל אנשים בכלל ומטופלים בפרט. היא מספרת על מחקרים קלאסיים שערכה בנושא וגם על כמה משפטים מפורסמים שבהן הייתה מעורבת בתור עדה מומחית. לדעתי, זהו אחד הנושאים החשובים ביותר בפסיכולוגיה המודרנית, שיש לו השלכות גדולות מאוד לתפיסת המציאות של כל אחד ואחת מאיתנו, כמו גם לטיפולים הפסיכולוגים שאנשים עוברים. לצערי, יש פער גדול מדי בין מה שהמחקרים המדעיים אומרים לבין שיטות הטיפול השונות, בעיקר אלו שמתבססות על תאוריות פרוידיאניות.

כתבתי על הנושא בהרחבה מספר פעמים בעבר:

זיכרונות מודחקים: מציאות מול בדייה

זיכרונות מודחקים – עד כמה הם נכונים?

השתלת זיכרונות טראומטיים בטיפולים פסיכולוגיים

השתלת זיכרונות טראומטיים בטיפולים פסיכולוגיים

רוב האנשים סבורים שבעוד טיפולים פסיכולוגיים לא תמיד מועילים, הם בטח לא מזיקים. למעשה, עדויות שמצטברות בשנים האחרונות מראות שבקטגוריות מסוימות של טיפולים פסיכולוגיים ישנם נזק גדולים, וראוי שאנשים יהיו מודעים להם. אין לי כוונה לצאת במתקפה כנגד כל תרפיה באשר היא. תרפיות מסוגים שונים מועילות מאוד ברמה זו או אחרת. הכוונה העיקרית היא להאיר כמה אספקטים בעייתים של טיפול, ובעיקר לעודד חשיבה ביקורתית בנושא הזה. יש כמובן הרבה שרלטנים שהם מטפלים מטעם עצמם, ואינם מוסמכים להציע טיפולים, אבל לא עליהם אני מתכוון לדבר. אני מעוניין להתרכז בטיפולים המורשים, במטפלים ברישיון, בין אם הם פסיכולוגים קליניים מורשים, פסיכיאטרים, או עובדים סוציאליים קליניים. בעוד שיש פיקוח הדוק על מי מורשה להיות מטפל, יש הרבה פחות פיקוח על מהות הטיפול ובעיקר על שיטות העבודה שלהם. פעמים רבות עוסקים המטפלים בטיפולים שאינם מבוססים מדעית וקיים פער די גדול בין הספרות המחקרית לטיפולית.

הנושא שאני מעוניין בעיקר להתרכז בו הוא טיפולים טראומטיים. כתבתי בעבר על הנושא של זיכרונות מודחקים והשתלת זיכרונות על ידי מטפלים (פה וגם כאן). הנושא הזה מדגים בצורה הברורה ביותר את הפער האדיר והמאוד מדאיג, שיש בין הקונצנזוס המדעי הכללי של חוקרים בתחום, לבין מה שמטפלים סבורים שנכון לעשותו בטיפול. חוקרים הדגימו שוב ושוב עד כמה בקלות אפשר להשתיל זיכרונות אצל אנשים, והטכניקות שבאמצעותן זה נעשה. למרות זאת, רבים המטפלים שסבורים שהזיכרונות העולים בטיפולים שלהם אמיתיים, למרות שהן שוחזרו באותן טכניקות מפוקפקות.

אחת הטכניקות הללו היא היפנוזה (טכניקות נוספות נסקרות באתר המצוין הזה). היפנוזה באופן כללי, היא הכנסת אדם למצב מודעות אחר. במצב היפנוטי אנשים רגועים יותר והחושים שלהם מחודדים יותר. הם גם הופכים לרגישים יותר מה שגורם להם להיענות בקלות גדולה יותר למה שהמהפנט דורש מהם. אין זה אומר כמובן שהם יענו לכל מה שהמהפנט דורש אלא רחוק מזה. אנשים לא יעשו דברים שהם לא היו עושים במצב לא היפנוטי. היפנוזה יכולה לעזור מאוד אם משתמשים בה בצורה נכונה (ויש לזכור שלא כל אחד מתהפנט בקלות), אבל כשנעשה בה שימוש לא נכון היא יכולה לגרום לנזקים גדולים, למשל, להשתיל זיכרונות אצל המטופלים.

במקרים רבים מגיע מטופל לטיפול מסיבה כלשהיא, למשל, בגלל בעיית חרדה, נדודי שינה וכו'. כחלק מהטיפול בבעייה עוברת המטופלת (רוב גדול של המטופלים הן מטופלות) היפנוזה או טכניקה אחרת שאמורה לעורר זיכרונות מודחקים מהילדות ואז "מתברר" שהן סובלות מטראומה מודחקת. זה ממש לא מקרי שרבים מהמטפלים שעוסקים בהעלאת זיכרונות מודחקים לכאורה, מתבססים על שיטות טיפול פרוידיאניות שתולות את כל, או רוב, מה שקורה לנו בילדות. כך למעשה, אנשים מגיעים לטיפול עם בעייה אחת, ו"מסתבר" שהם סובלים מבעיות חמורות הרבה יותר.

כך למשל, מטופלת בשם שרי סטורם הגיעה לטיפול בגלל דיכאון שהיא סבלה ממנו, ובעזרת היפנוזה שנועדה להעלות זיכרונות ילדות, מסתבר לה שהיא נוצלה מינית על ידי אביה בגיל 3, ושהשתתפה בעלת כורחה בטקסים של כת השטן שבהם היו מעורבים רצח ואכילת תינוקות. לפי המטפל שלה, הטראומות הללו גרמו לכך שסטורם תפתח תסביך של פיצול אישיות. כיום, למרות שסטורם מודעת לזה שסביר שהמטפל השתיל את הזיכרונות הללו במוחה (בעקבות מקרים דומים רבים של מטופלים אחרים שטופלו על ידי אותו מטפל, מה שהוביל לתביעות כנגדו), והם רק פרי הדימיון שלה, היא עדיין מתקשה להתאושש מהם. הזיכרונות המושתלים נראים לה ממשיים כמו כל זיכרון אחר וחייה רצופי סבל בל יתואר, גרוע יותר משהיו לפני תחילת הטיפול.

המקרה של סטורם ממש לא ייחודי ומצביע על בעייה רחבה יותר  של טיפולים בכלל. לא תמיד הטיפול מגיע למצב כל כך קשה כמו במקרה שלה, אבל במקרים רבים אנשים סובלים מה"זיכרונות" הטראומטיים שעלו בטיפול, שנים ארוכות אחרי סיום הטיפול. ה"זיכרונות" הטראומטיים הללו עלולים לגרום לסיוטי לילה, לשבש את השיגרה היומיומית שלהם וכו'. כל זה קורה למרות שהם מודעים היטב שאלו זיכרונות שווא.

שתי נקודות חשובות שאני רוצה להתרכז בהקשר הזה. אחת, איך בדיוק הזיכרונות הללו נשמרים ומה זה אומר על תיפקוד המוח שלנו באופן כללי? שתיים, מהן ההשלכות שיכולות להיות לטיפולים פסיכולוגיים של טראומות? חשוב להדגיש את המובן מאליו בהקשר הזה. אין שום ספק שאנשים חווים טראומות קשות שמשפיעות על חייהם לאורך שנים. אין במה שאני כותב להמעיט ערך בסבל של מטופלות שסבלו מניצול מיני בילדות או מטראומה מינית אחרת, או ממטופלים שחוו אירועי טרור או כל אירוע טראומטי אחר. הנקודה הכללית שאני מנסה להעביר כאן היא כפולה: אחת, לדעת קודם כל להבחין בין טראומות אמיתיות לכאלו שלא אמיתיות. שתיים, בין אם הטראומה אמיתית או לא, מה היא הדרך הטובה ביותר להתמודד איתן? חשוב לזכור, שבין אם מדובר בזיכרון טראומטי שהתרחש במציאות או זיכרון משוחזר, הזיכרונות הללו נחווים כממשיים וגורמים סבל רב למטופלים.

כיצד זיכרונות שווא מעובדים במוח?

אז מה בדיוק מתרחש במוח שהופך זיכרונות שווא למשהו כל כך מוחשי? כבר ב-1949 הציע הפסיכולוג הידוע דונאלד הב (Donald Hebb), שאם תאי מוח מסוימים מגורים, קל יותר לאנשים לזכור. איזורים מסוימים במוח, כמו ההיפוקמפוס, עוסקים ללא הרף ביצירת ושימור זיכרונות.

הבעייה העיקרית עם המוח היא שהוא לא מאוד סלקטיבי, ולא מבחין בצורה טובה בין זיכרונות אמיתיים למדומים. כשאנחנו צופים בסרט, קוראים ספר, חולמים או שומעים שמועה לא מבוססת, הדברים הללו מאוחסנים במוח בסמוך לזיכרונות אמיתיים ולא תמיד אפשר להבחין בין שניהם. מחקרים של אליזבת לופטוס ואחרים (שמוזכרים בפוסטים למעלה) מראים בצורה חד משמעית עד כמה קל להשתיל זיכרונות מדומים וכמה קשה לאנשים להבחין בין זיכרונות כאלו לזיכרונות אמיתיים. במחקר קלאסי כזה, אספה לופטוס זיכרונות ילדות של אנשים שונים כפי שסופרו על ידי קרובי משפחה שנכחו באירועים הללו. לאחר מכן, היא נתנה לנבדקים לקרוא תיאורים של הזיכרונות הללו תוך הוספת סיפור קבוע שלא התרחש במציאות (למשל, תיאור מקרה שבו הנבדק נאבד בתוך קניון הומה אדם). בערך שליש מהנבדקים "זכרו" את האירוע המומצא וככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים "נזכרו" בו. חלק גדול מהם אף היו מסוגלים למסור פרטים נוספים עליו, כאלו שלא הופיעו בתיאור המקרה.

ההשלכה של מחקרים מהסוג הזה לשיחזור זיכרונות ברורה. טכניקות של שיחזור זיכרונות מתבססות על כך שיש זיכרונות שהם כה טראומטיים, עד שהם מודחקים אל הלא מודע. מעבר לעובדה שהלא מודע הוא מושג פרוידיאני שהמחקר המדעי המודרני דוחה, מחקרים מראים שמה שקורה זה בדיוק להיפך: כשמתרחש אירוע טראומטי הוא נשאר חי בזיכרון מכיוון שאחד התפקידים המרכזיים של הזיכרון הוא להיזכר באירועים מאיימים, כדי להימנע מהם בעתיד. הזכרתי מחקר כזה בעבר והתמונה העולה ממחקרים אחרים דומה. זיכרונות שצצים סתם ככה לאחר שנים, כמעט תמיד הם זיכרונות שווא. אין שום דוגמא למישהו שנזכר בטראומה שעבר אחרי שנים רבות שלא הראה שום סימן שקשור אליה, ושנמצא לה חיזוק ממקורות חיצוניים אחרים (משפחה, סביבה, מורים וכו').

נקודה חשובה נוספת היא שרגשות חזקים מחזקים זיכרונות, בין אם הם אמיתיים או זיכרונות שווא. בצורה דומה, כשחיות מקבלות זריקת אפינפרין (ההורמון אדרנלין) הן מפגינות כישורי זיכרון טובים בהרבה מאשר כאשר הן לא מקבלות את החומר. לא רק שזה מראה עד כמה לא סביר להדחיק טראומות, אלא זה גם יכול להראות למה כל כך קל להשתיל זיכרונות. כשמטפל מרמז שמטופלת מסוימת עברה תקיפה מינית או כל אירוע טראומתי אחר, עצם העלאת הנושא מעוררת רגשית את המטופלת, מה שעוזר ל"זכירת" האירוע ולקיבוע שלו בזיכרון.

רוב מוחלט של המטופלים מגיעים לטיפול בשעת מצוקה. היחסים שנבנים במסגרת הטיפולים מבוססים בראש ובראשונה על ביטחון במטפל. הנטייה הטבעית היא לבטוח במטפל ובאבחנות הטיפוליות שלו. מטפלים רבים יכולים לגרום לנזק, לא בגלל שהם לא מעוניינים לעזור למטופל או בגלל שהם מרושעים באופן מיוחד. הם גורמים נזקים בגלל שהם מאמינים בטכניקות טיפוליות שגויות, וקשה להם מאוד לראות את עצמם במרוחק מהסיטואציה הטיפולית ולהבחין איך הם משתילים את הזיכרונות הללו. מאוד קל למטפל להיסחף אחרי התיאורים של המטופלים, בלי להיות מודעים שהוא עצמו הוא זה שמציע במקרים רבים פרשנויות לדברים שלהם, או שהוא מוליך את המטופלים לומר דברים מסוימים. הם יכולים להיות אפילו מודעים לספרות המחקרים העניפה שמראה איך זה קורה, אבל כמו בכל מפגש אישי של אחד על אחד רבים מהם יתעלמו מהמחקרים ויחשבו שאצלם זה שונה. הם יסברו בטעות שמה שקורה אצלם בחדר עם המטופל הוא משהו יוצא דופן, ובלתי אפשרי שמה שנאמר שם לא אמיתי.

מעקב מדוקדק של טיפולים כאלו שצולמו או הוקלטו על ידי מטפלים חושף איך זה נעשה במקרים רבים. המטפלים הם אלו שאחראים לרוב הדיבורים בפגישה הטיפולית. המטופלים כמעט ולא אומרים דבר שמרמז על טראומה שעברו, ומספרים סיפורים טריוויאליים לחלוטין שהמטפל מפרש כסימנים של טראומה מינית או אחרת. ככל שהמטפל מזכיר את הטראומות הללו יותר ויותר, כך המטופל מתחיל להאמין יותר ויותר שהם התרחשו במציאות ולחוש חרדה ופחד שנובעים מאירועים כאלו. העירור הרגשי הזה הוא שגורם לזיכרונות הללו להיות אקטיביים זמן רב אחרי תום הטיפול, ולמטופל לאמצם כאילו היו זיכרונות אמיתיים.

למרות שבשני העשורים האחרונים הנושא של זיכרונות שווא מודחקים תופש כותרות, אין זה נושא חדש כלל ועיקר. ג'ון ווטסון, מהפסיכולוגים הבהביוריסטיים הידועים ביותר, ערך ניסוי מפורסם שנודע בשם אלברט הקטן, לפני כמעט 100 שנה. בניסוי, חולדה לבנה שוחררה ליד תינוק בן 11 חודשים, שלא הראה שום סימנים של פחד לידה. בהמשך, לאחר שווטסון גרם להתנייה קלאסית בין שיחרור החולדה לבין רעש חזק, התינוק החל לבכות. לאחר מכן, כל פעם שווטסון הציג גירויים שדומים לחולדה, הדבר עורר תחושות פחד אצל התינוק. הניסוי מדגים כיצד בקלות רבה ניתן ליצור קשר בין גירוי נייטרלי לרגש חזק. לא רק זה, תחושת הפחד יכולה להתעורר כתוצאה מגירויים דומים לגירוי המקורי ולא בהכרח זהים לו.

במקרים של שיחזור "זיכרונות" מדברים המטפלים פעמים רבות על הצורך ב"שיחרור" שלהם על מנת להתגבר על הטראומה שהם יוצרים. השיחרור הזה כולל את הקולות, הריחות, המראות והתחושות שנלווים לאירוע הטראומטי, שאותם המטפל מעודד לשחזר ולהיזכר ולתאר אותם בפרוטרוט. אין להתפלא שתיאורים מודרכים כאלו משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה, והמטופלים מותנים התנייה קלאסית, בדיוק כמו אלברט הקטן, להיזכר בתחושות הללו כל אימת שעולה גירוי דומה בחיים האמיתיים מחוץ לחדרו של המטפל. כלומר, ה"זיכרונות" הללו רודפים אחרי המטופלים לא רק כאשר הם נזכרים בגירויים הספציפיים שעולים בטיפול, אלא למשל כל פעם שמישהו מזכיר אירוע דומה, או שהם נחשפים לאירוע כזה בחדשות וכו'. המטופלים יכולים לחוש תחושות רגשיות ופיסיות קשות כתוצאה מחשיפה כזו. כששרי סטורם, המטופלת שהוזכרה קודם, מצאה שערה בפיצה שהיא אכלה, הדבר עורר אצלה זיכרונות חזותיים ורגשיים של רפלקס ההקאה, אכילת תינוקות וריטואלים של כת השטן. עשן סיגריות "הזכיר" לה איך דודה כיבה עליה סיגריות כחלק מאונס שעברה. הרשימה של האסוציאציות ארוכה מאוד ויכולה להפוך את החיים לבלתי נסבלים, כמו גם לקשיים עצומים באינטרקציה עם אנשים אחרים. מחקרים מראים שאנשים שעברו שיחזור זיכרונות היו בסיכון גבוה פי 7 להתאבד ואושפזו בשיעורים גבוהים פי 5 בהשוואה לחייהם לפני הטיפול. שיעורי הגירושין של מטופלים עלו בצורה דרסטית, רובם איבדו את מקום עבודתם, היחסים שלהם עם בני משפחה קרובים נותקו, ועוד. במקרים רבים, העלאת "זיכרונות" כאלו גורמת למטופלים לחוות סימפטומים של הפרעת דחק פוסט טראומטית, או חוסר אונים נרכש.

בגלל הנטייה הטבעית של מטופלים לבטוח במטפלים, לוקח לפעמים זמן רב עד שהם מבינים את הנזק שבטיפול (אצל חלקם זה לעולם לא קורה). ברגע שמגיעים להבנה כזו, מה ניתן לעשות? זו שאלה קשה מאוד כי לא פשוט ל"תכנת" מחדש את המוח או ל"אתחל" אותו כך שהוא ימחוק את זיכרונות השווא. קשה גם לבטוח במטפל חדש אחרי הטיפול הטראומטי הקודם. חלק מהחולים ימצאו נחמה בתרופות אנטי-דיכאוניות שמשככות רגשות עזים. טיפולים קוגנטיביים-התנהגותיים יעילים בחלקם מכיוון שהם עוזרים להתעלם מגירויים שונים, ולהכחיד את ההתניות הנלוות לזיכרונות השווא. המוח הוא איבר גמיש למדי (עד גבול מסוים) וסביר שבעזרת למידה חדשה, ניתן להפוך את המגמה על ידי חיים נטולי גירויים שמעוררים את הרגשות השליליים, או על ידי טיפול תרופתי.

זיכרונות טראומטיים אמיתיים והטיפול בהם

מאות מחקרים שנעשו על בני אדם וחיות אחרות מראים בצורה עקבית כיצד אירועים טראומטיים ופחד משנים פיסית את המבנה של המוח. למשל, מחקר אחד מראה כיצד מתחים נפשיים גורמים לשינויים באיזורים במוח שאחראים על זיכרון עבודה, למידה, עיבוד רגשות, ועוד (האיזורים הללו נמצאים בעיקר בהיפוקמפוס, היפותלמוס ואמיגדלה). מתחים נפשיים קבועים יכולים להפחית ב-20% את האורך ומספר ההסתעפויות של הדנדריטים (האחראים על העברת המסר החשמלי בין הנויורונים) באיזורים הללו במוח. הירידה הזו קשורה לירידה ביכולת להפנות קשב ללמידת דברים חדשים. פגיעה באיזורים הללו פוגעת ביכולת של אנשים להבחין בין אירועים אמיתיים לאירועים מדומיינים. בניגוד לזה, ניורונים באמיגדלה גדלים כתוצאה מחשיפה לאירועים טראומטיים או אירועים מפחידים מה שיכול לפגוע ביכולת להפחית את הזיכרונות הללו. היא גם הופכת אנשים לחשדניים וחרדים הרבה יותר.

ההשלכות שנובעות מהידע שלנו על איך זיכרונות שווא נבנים במוח יכולות לתרום רבות לטיפולים באירועים טראומטיים אמיתיים וצריכות להוביל לשינויים מרחיקי לכת בגישות הטיפוליות הקלאסיות. אחת האפשרויות השנויות במחלוקת שהועלו לאחרונה היא מחיקת אירועים טראומטיים מהזיכרון מייד אחרי שהם התרחשו באמצעים תרופתיים. ניסויים שנעשו על בני אדם שחוו טראומה מראים שמחיקה כזו גורמת לשכיחת האירוע עם כל תופעות הלוואי הנלוות לכך. יש כמובן ויכוח אתי האם מחיקה כזו מוסרית, אבל גם בלי להידרש לטכניקה קיצונית כזו יתכן שיש דרכים אחרות להתמודד עם טראומות.

מחקר אחד שנעשה לאחרונה מראה שכאשר אנשים מתבקשים לשחזר אירועים טראומטיים שקרו להם, הדבר גורם לחרדה מוגברת ולעיכוב, או אפילו מניעת ההתאוששות מהטראומה. רוב ההיסטוריה הטיפולית עודדה אנשים לדבר על הטראומות שהם חוו מתוך מחשבה שדיבור כזה יעזור להתמודד איתם, אבל יתכן שדווקא ההיפך הוא הנכון. צריך לזכור שלמוח שלנו יש מנגנוני הגנה טבעיים שנוצרו במהלך האבולוציה, והתערבות לא נבונה עלולה להזיק להם. עד לפני 100 שנה לא היו כלל טיפולים פסיכולוגיים בנמצא, ואין כל עדות שאנשים היו פחות בריאים נפשית בתקופה שקדמה לפרויד. גם עדויות מאנשים שחוו אירועים טראומטיים ולא עברו טיפול, מראות שהם לא בהכרח נפגעו יותר מאנשים שכן הלכו לטיפול. למשל, ישנם ניצולי שואה שממעטים לדבר על החוויות שעברו עליהם בשואה ולא עברו כל טיפול פסיכולוגי, לעומת ניצולים שכן עברו טיפול כזה ומדברים גלויות על החוויות שעברו. לא ברור כלל שהקבוצה השנייה בריאה יותר נפשית. אנשים מגיבים בצורות שונות זו מזו קיצונית לאותה סיטואציה טראומטית, ולכן צריך להתאים את הטיפול לכל אחד. אין זה אומר כמובן, שמי שכן חווה מצוקה כתוצאה מאירוע טראומט לא צריך ללכת לטיפול, אבל בחברה המודרנית יש עידוד רב ללכת לטיפולים שיתכן שבמקרים רבים מיותרים או אפילו מזיקים. עוד מחקרים דרושים כדי לקבוע מי האנשים שטיפולים יעזרו להם ומי לא, וגם איזה טיפולים יהיו היעילים ביותר.

כמה מקורות לקריאה נוספת על התופעה של השתלת זיכרונות, כיצד היא מתרחשת ועל הנזקים שהיא גורמת:

האתר של אליזבת לופטוס מלא בשפע מאמרים על הנושא פרי מחקרה.

ספר שהיא כתבה על הנושא הזה שנחשב לאחד הספרים החשובים ביותר:

The Myth of Repressed Memory: False Memories and Allegations of Sexual Abuse

ספר נוסף חשוב:

Victims of Memory: Sex Abuse Accusations and Shattered Lives

מאמר מקיף שסוקר את הסכנות שיש בטיפולים פסיכולוגיים, תקציר שלו אפשר לקרוא כאן.

זיכרונות מודחקים – עד כמה הם נכונים?

הנושא של זיכרונות מודחקים הוא נושא כואב ומעורר מחלוקת. כתבתי על הנושא בזמנו בהרחבה. אני מוצא שעיקר חילוקי הדיעות נובע במידה רבה מחוסר היכולת להפריד בין מה שחלק מהאנשים רוצים להאמין בו, לבין המציאות כפי שהיא עולה ממחקרים בנושא. לא במקרה יש פער גדול בין מה שמטפלים חושבים על הנושא לבין מחקרים בתחום. לטעמי, ההתנסויות האישיות והמעורבות הרגשית, שהן חלק אינטגרלי מהטיפול, גורמות למטפלים רבים להאמין בדברים גם אם הם לא נכונים בצורה אובייקטיבית. הדבר בא לידי ביטוי במלוא חריפותו בהקשר של ניצול מיני בילדות. מחקר חדש שאפשר לקרוא אותו כאן שופך אור על הנקודה הזו בדיוק.

המחקר מתמקד באחת השאלות הכי שנויות במחלוקת בהקשר של זיכרונות מודחקים: מה טיבם של זיכרונות טראומטיים שצצים לראשונה בזמן טיפול בלי שהמטופלים יזכרו דבר לפני כן? החוקרים התרכזו בזיכרונות שמקורם כביכול בניצול מיני בילדות. הם ניסו לאמת בצורה עצמאית את קיומם של אותם מקרי ניצול שעלו בטיפול, והשתמשו בקבוצת ביקורת באנשים שזיכרון הניצול המיני היה קיים אצלם במשך כל השנים.

החוקרים ראיינו 57 נבדקים שנזכרו בניצול המיני בשלב כלשהוא בחייהם, ו-71 נבדקים שהזיכרון של הניצול המיני היה קיים אצלם כל הזמן (רוב הנבדקים בשתי הקבוצות היו נשים בתחילת שנות ה-40 לחייהן). מאלו שנזכרו בניצול בזמן מאוחר, החוקרים הבדילו בין כאלו שנזכרו בצורה ספונטאנית לבין אלו שנזכר ובניצול המיני בזמן טיפול פסיכולוגי.

אחרי כן, שני חוקרים עצמאיים שלא ידעו לאיזו קבוצה כל אחד מהנבדקים שייך, ניסו לאמת את אותנטיות הדיווח על הניצול המיני. הם עשו את זה במספר דרכים. למשל, על ידי דיווחים בלתי תלויים של ניצול מיני של התוקף שתקף גם אנשים אחרים, הודאה שלו במעשים הללו או היזכרות של אנשים אחרים בניצול המיני של הנבדק מייד אחרי שהוא נזכר בו.

התוצאות הראו שהיה הבדל קטן מאוד בכמות הראיות לניצול מיני בין אלו שזכרו שנוצלו מינית כל חייהם, לבין אלו שנזכרו בניצול בצורה ספונטאנית. בשני המקרים, הראיות המסייעות נטו להראות שהניצול המיני היה אמיתי. לעומת זאת, היה הבדל גדול בין כמות הראיות של דיווחים שנבעו מזיכרונות ספונטאניים בהשוואה לאלו שעוררו בזמן טיפול. למעשה, לאף אחד מהמקרים ש"נזכרו" בהם בזמן טיפול לא נמצא שום ראייה חיצונית תומכת. הנבדקים שנזכרו בניצול המיני מחוץ לטיפול היו מופתעים הרבה יותר מהגילוי מאלו ש"נזכרו" בו בזמן טיפול, דבר המרמז על כך שהזיכרונות הללו היו אמיתיים ולא הושתלו בזמן הטיפול.

חשוב לציין, שאותם זיכרונות מודחקים של ניצול מיני שעלו בזמן הטיפול, לא הגיעו בהכרח כתוצאה ממאמץ ישיר לעורר אותם. ישנן טכניקות טיפוליות (למשל, היפנוזה) שמטרתן המוצהרת היא להעלות זיכרונות כאלו. הטכניקות הללו מאוד שנויות במחלוקת והאותנטיות של הזיכרונות שעולים מהן מאוד מפוקפקת. רוב הטיפולים הפסיכולוגיים אינם מערבים טכניקות כאלו, וזיכרונות שווא עולים כתוצאה מרמיזות מכוונות או אפילו לא מודעות מצד המטפל.

לממצאים הללו יש השלכות מעבר לטראומות ניצול מיני או טראומות בכלל. יתכן שטיפולים פסיכולוגיים רבים מתבססים על מידע לא אמין מצד המטופלים, מידע שמעורר על ידי המטפלים עצמם, ושיכול להשפיע בצורה דרסטית על מהות הטיפול. עם זאת, המחקר הזה סותר הנחה קודמת שזיכרונות של טראומה לא יכולים להישכח לאורך זמן. זיכרונות טראומטיים יכולים כנראה להיעלם למשך תקופות ארוכות, אבל ככל הנראה אנשים יכולים להיזכר בהם בצורה ספונטאנית בלי שום התערבות חיצונית.

זיכרונות מודחקים: מציאות מול בדייה

לפני מספר חודשים פורסמה בהארץ כתבה על בחורה, שבגיל 26, לאחר שעברה סדנת ויפאסנה בהודו, נזכרה שבן זוגה של אמה התעלל בה מינית בילדותה. הכתבה מתמקדת באב ומציגה אדם שביום אחד, כרעם ביום בהיר, נופלת עליו האשמה מהחצורות ביותר שיש והוא נדרש להוכיח את חפותו. לא אלאה אתכם בסיפור הספציפי הזה (בסופו של דבר הוא לא הואשם בדבר), אלא אתייחס אליו כמקרה מבחן בנושא זיכרונות מודחקים.

הנושא של זיכרונות מודחקים חשוב ביותר בהיבט המשפטי שלו. האם זיכרונות כאלו אמיתיים או לא? האם ניתן לבסס כתב אישום על סמך עדויות של זיכרונות כאלו? הנושא מסעיר את הקהילה המדעית כבר כמה עשורים. בתחילת שנות ה-90 היו בארה"ב מקרים רבים שבו הואשמו גברים בתקיפות מיניות של נשים, שבעקבות טיפולים פסיכולוגיים שעברו נזכרו שעברו תקיפה מינית בילדותן. עד היום יושבים בכלא אנשים שהואשמו בגלל הזיכרונות הללו.

השאלה המרכזית כמובן, היא האם הזיכרונות האלו אמיתיים, ומה יש למדע לומר בנושא? ראשית,חשוב לציין שבוודאות יש הרבה יותר מקרים של תקיפה מינית של ילדים שלא מדווחים בזמן אמת מאלו שכן. בגלל סיבות כמו בושה, איומים מצד התוקף (שבהרבה מקרים הוא האב או קרוב משפחה אחר), או נטילת אשמה שלא לצורך מצד הקורבן, רוב הילדים לא מדווחים על התקיפות הללו. אבל השאלה העומדת על הפרק היא אחרת: האם יתכן שאנשים נזכרים בתקיפות מיניות כאלו בלא התראה מוקדמת, בעקבות טיפול פסיכולוגי או חוויה משמעותית אחרת שעברו בגיל מאוחר? האם זיכרונות כאלו אמיתיים או לא?

בתחילה, נטו החוקרים לחשוב שזיכרונות כאלו הם לרוב זיכרונות אותנטיים. זו הייתה המחשבה שעמדה מאחורי ההרשעה של רבים לפני עשור וחצי. אבל בשנים האחרונות התהפכה המגמה, והנטייה היום היא לא לבסס כתב אישום על סמך עדויות רטרוספקטיביות כאלו. הסיבה העיקרית לכך היא אליזבת לופטוס.

קשה להפריז בהשפעה שיש לפסיכולוגית האמריקאית אליזבת לופטוס על חקר הזיכרונות המודחקים. נדירים המקרים שבהם חוקר אחד לבדו יכול להוביל לשינוי גורף כל כך בצורה שאנחנו מבינים תופעה מסוימת. לופטוס פירסמה עד עתה יותר מ-500 מאמרים ו20 ספרים בקריירה שלה, והיא חברת האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב (הכבוד הגדול ביותר שמדען יכול לשאוף אליו). את עיקר פירסומה היא קיבלה בעקבות מחקריה על זיכרון ובעיקר זיכרונות מודחקים.

בסידרה ארוכה של מחקרים היא הראתה כיצד אפשר בקלות להשתיל זיכרונות כוזבים אצל אנשים, וכמה הזיכרון האנושי מתעתע בנו. במחקר אחד לדוגמא, אנשים צפו בסרט שתיעד שוד. לאחר מכן, הם נשאלו שאלות שונות לגבי פרטים שונים במהלך השוד, והתגלה שרבים מהאנשים פשוט ממציאים פרטים שלא היו קיימים.

מחקר אחר הראה כמה בקלות אפשר להשתיל זיכרונות לא קיימים. בטכניקה הידועה בשם אבודים בקניון ראיינה לופטוס הורים של נבדקים לגבי אירועים שונים שהתרחשו במהלך החיים של ילדיהם. במיוחד היא ביקשה מהם לתאר אירועים שונים בילדותם. אחר כך, היא סיפרה לנבדקים את מה שההורים תיארו בפניה אבל הוסיפה לזה פריט שלא היה קיים בסיפור המקורי. כך למשל, אם ההורה סיפר על אירוע שבו הילד הלך לחתונה לפני כך וכך שנים, לופטוס תיארה את החתונה אבל הוסיפה למשל שנשפך יין על הכלה (משהו שלא התרחש במציאות). היא אמרה להם שזה התיאור שהוריהם סיפרו לה. היא שאלה את הנבדקים אם הם זוכרים את האירוע, ומה הם זכרו לגביו, וכמובן שרוב מוחלט של הנבדקים לא זכרו שהיין נשפך על הכלה. והנה, הפלא ופלא, לאחר מספר שבועות היא פנתה לאותם נבדקים וביקשה מהם לשחזר את האירוע. פתאום, נבדקים שלא זכרו בכלל את היין, לא רק שטענו שהם זוכרים את האירוע, אלא הוסיפו עליו פרטים רבים שלא היו בסיפור המקורי שלה (שהיא כאמור המציאה). הם למשל סיפרו שהחתן היה זה ששפך את היין, וכיוצא בזה. זו דוגמא קלאסית לאיך אפשר בקלות להטות זיכרונות. מחקרים נוספים הראו איך אפשר לעורר גם זיכרונות טראומטיים שלא היו קיימים שם קודם.

זיכרונות טראומטיים נראים לרוב האנשים אמיתיים הרבה יותר. בארה"ב מקובל להזכיר את רצח קנדי לדוגמא. כל מי שהיה בוגר מספיר כשקנדי נרצח, זוכר בדיוק איפה הוא היה ומתי הוא שמע על הרצח. אנשים נוטים לחשוב שזיכרונות כאלו אמינים יותר בגלל מה שנקרא "אפקט הנורה". כשקורה לנו משהו דרמטי בחיים הוא משפיע עלינו עמוקות, וזו כמו נורה שנדלקת לפתע פתאום ומסנוורת אותנו. לא רק זה, אנחנו נוטים שוב ושוב לשחזר אותו, לדבר עליו עם אחרים, או פשוט לחשוב עליו לעיתים קרובות, ולכן האפקט הזה אחראי לכאורה לזכירה טובה יותר של האירוע. נשמע הגיוני, אבל המציאות מתעתעת הרבה יותר ממה שנדמה לנו. לצערנו, אין מחסור באירועים דרמטיים בעולם. אחד יוצא דופן התרחש בעקבות התקפת הטרור ב-9/11, והיווה הזדמנות פז לחוקרי זיכרון. במחקר אחד, פנו החוקרים לשורה של אנשים, בימים שאחרי התקפת הטרור, וביקשו מהם לשחזר בכתב איפה הם היו כששמעו על האירוע, מה עשו באותו היום ואת התחושות שלהם. לאחר מספר שנים, פנו החוקרים לאותם אנשים וביקשו מהם לשחזר ככל הניתן את אירועי אותו היום ולומר עד כמה הם בטוחים במה שהם אומרים. רוב האנשים ציינו בביטחון גדול שהם זוכרים מצוין את האירוע וכל מה שהתרחש בעקבותיו, כמו שצפוי שאנשים יגידו אחרי אירוע בסדר גודל כזה. והנה, כשקראו החוקרים את מה שכתבו האנשים בימים שאחרי האירוע, התגלו סתירות מהותיות בין מה שנכתב אז לבין הזיכרון שלהם היום. כשעימתו החוקרים את הנבדקים אם מה שהם עצמם כתבו בימים שאחרי 9/11 והצביעו בפניהם על הסתירות, נדהמו החוקרים לראות שהנבדקים טענו במקרים רבים שמה שהם כתבו אז לא נכון! ללמדכם עד כמה הזיכרון יכול לתעתע בנו.

בעקבות המחקרים הללו התחילו לחקור ביתר רצינות טענות של נשים שדיווחו לפתע פתאום שהותקפו בילדותן. אליזבת לופטוס בעצמה, שימשה כחוקרת של כמה מקרים מפורסמים כאלו. המקרה הכי מפורסם הוא זה של  ג'יין דו (לא שם אמיתי), מקרה אחר אפשר לקרוא פה. בעקבות החקירות הנוספות שוחררו חלק מאלו שהואשמו בתקיפה.

חשוב להבהיר מספר דברים. רוב המקרים מתייחסים לזיכרונות שפתאום צפו בעקבות טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, ושלא היה להם זכר לפני כן. המחקרים כיום מראים שאירועים טראומטיים אינם יכולים להיות מודחקים בצורה מושלמת. כלומר, אם מישהו סבל מניצול מיני בילדותו, הוא אולי לא יזכור את כל פרטיו, אבל הוא בוודאי יזכור שקרה לו משהו והזיכרון הזה לא יעלם עם השנים. מעבר לכך, גם אם אנשים מדחיקים בצורה אינטנסיבית את האירוע עצמו, יתלוו לטראומה סימנים נוספים. הם משנים את התנהגותם בצורה בולטת למדי. זה בולט בעיקר אצל ילדים. הם יפחדו להישאר לבד בבית, לצאת החוצה לאירועים חברתיים, יסתגרו בעצמם, יפתחו הפרעות שונות (למשל, הפרעות אכילה), יאבדו תחושת זמן ועוד. אלו דברים שהורים וחברים לא יכולים להתעלם מהם ויכולים לדווח שהתרחשו (גם אם בזמן שהם התרחשו לא היה להם מושג ממה השינויים ההתנהגותיים נבעו). אבל במקרים רבים של זיכרון טראומטי שצץ פתאום (כמו במקרה שדווח בכתבה בהארץ), אין אף אחד מהסימנים הנוספים הללו כפי שמדווחים על ידי מי שנזכר בטראומה ואלו שקרובים אליהם. למעשה, לא נמצא שום מקרה מתועד שבו אושש מקרה של זיכרון טראומטי שצץ לפתע, בלי שהיה כל זיכרון קודם, ושהוכח שהוא אמיתי.

מעניין לציין שהנושא של השתלת זיכרונות מודחקים מעורר הרבה כעס אצל מטפלים רבים. למעשה, המחנה של הפסיכולוגים הקליניים והפסיכיאטריים עומד מול המחנה של הפסיכולוגיה הניסויית והמדעית יותר. למטפלים נראה שהזיכרונות של המטופלים שהתוודו בפניהם אמיתיים מאוד. אין ספק, שתיאורי מקרים כאלו יכולים להיות מאוד אמוציונליים בזמן טיפול, וגם אין ספק שמשהו עובר על אותן מטופלות. הבעייה היא שמה שעובר עליהן אין לו בהכרח קשר למציאות החיצונית ולהיותן קורבנות של ניצול מיני. מטופלות יכולות אפילו לחוות תסמינים שמתרחשים בעקבות אירוע טראומטי בלי לחוות את האירוע. לוטפוס הראתה במחקרים שלה, איך מטפלים (בעיקר מהזרם הפסיכואנליטי, הפסבדו מדעי) משתילים בקלות זיכרונות כאלו אצל מטופלים. המטפלים עצמם מעלים, במקרים רבים, את האפשרות שאולי מה שעובר היום על המטופלות שלהן קשור בעברן, ומעלים את האפשרות שמדובר בניצול מיני. מספיקה אמירה אחת מצידם על מנת לגרום להעלאת זיכרונות מזויפים. הרבה פעמים המטפלים עושים את זה בצורה לא מודעת, ולכן נראה להם שהזיכרונות הללו נבעו מהמטופלים עצמם. כאמור, מחקרים מבוקרים יותר הוכיחו כמה קל להשתיל זיכרונות כאלו.

הנקודה החשובה היא שכל עוד אין תמיכה חיצונית לטענות על ניצול מיני, אין שום אפשרות להאשים אדם מסוים בניצול כזה. גם אם נניח לאפשרות התיאורטית שההאשמות כאלו הן שקר מכוון שנועדו לפגוע באדם מסוים. נניח שאישה מסוימת (כמו זו בכתבה מהארץ), מאשימה את אביה החורג שניצל אותה. נסו להעמיד את עצמכם במקומו. בהנחה שאתה יודעים שאתם חפים מפשע, איך תגנו על עצמכם מול האשמה כזו? מאוד מאוד מסובך להוכיח משהו שלא התקיים במציאות. חבל מאוד שיש כאלו שמקבלים עדויות של נפגעות כפשוטן, וממהרים להאשים אנשים אחרים בלי מידה מתבקשת של זהירות. יש סכנה אמיתית של זילות בנפגעות תקיפה מינית. נשים שבאמת הותקפו מינית יואשמו בפיברוק, כי לאנשים יהיה קשה להבחין בין תקיפות אמיתיות לתקיפות שווא.