ארכיון קטגוריה: עיקרון ההכבדה

למה בני אדם בוכים?

לכאורה התשובה לשאלה למה אנשים בוכים היא פשוטה. אנשים בוכים כי הם נמצאים במצוקה, עצובים או שמחים. אבל תשובה כזו רחוקה מלספק. למה למשל יש צורך בדמעות? המיסתורין גדל אם לוקחים בחשבון שבני אדם הם בעל החי היחיד שבוכה. שאר בעלי החיים מייללים, מקוננים, נאנחים או גועים אבל לא בוכים. הטבע מלא בהתנהגויות או תכונות משונות שייחודיות לבעלי חיים מסוימים. למשל, החדק של הפיל או ריקודי החיזור המרהיבים של עגורני החול שאין שני להם. אבל ברשימת התופעות יוצאות הדופן בטבע, בכי של בני אדם עומד במקום גבוה מאוד.

כמובן שאם נשאל אנשים שונים סביר שהם לא יחשבו שהבכי מוזר מכיוון שהוא מהווה חלק אינטגרלי מחייהם. תינוקות מכריזים על קיומם בבכי, ועל פי מחקר שנעשה לאחרונה, נמצא שנשים בוכות 5 פעמים בממוצע בחודש בעוד גברים בוכים רק פעם אחת.

למעשה, השאלה המרכזית היא, מדוע הבכי קיים כתגובה רגשית? גם לקופי על אחרים יש את צינור הדמעות שדרכו הדמעות זורמות, אבל בניגוד לבני אדם, הם משתמשים בדמעות לניקוי עדשת העין בלבד. אצל בני אדם, במהלך האבולוציה נותר קישור בין בלוטת הדמעות שמייצרת את הדמעות לבין חלקים במוח שקשורים לעיבוד מידע רגשי. כמו בכל תהליך אבולוציוני, המוטאציה המקרית שהובילה לקשר בין בכי לרגש חייבת הייתה להיות מועילה בצורה כלשהיא להישרדות בני האדם. השאלה היא, איזה יתרון אבולוציוני יש לקשר כזה?

ישנן סיבות שונות לבכי. מסיבות פשוטות ופרימיטיביות כמו כאב או מצוקה כלשהיא, ועד לצורות מתוחכמות של בכי שתורמות לחיזוק הקשר הרגשי בין בני אדם. השורשים האבולוציוניים לבכי מתחילים כנראה עם יללות ויבבות שלא מערבות דמעות משהו המשמש את בני האדם כהבעת מצוקה גם היום.

תינוקות בחודשים הראשונים לחייהם, בוכים כל הזמן והבכי הזה מהווה אמצעי התיקשורת הבלעדי שלהם. הם מסמנים בעזרתו שהם רעבים, עייפים, לא מרגישים בנוח וכו'. לקראת סוף השנה הראשונה לחייהם תינוקות בוכים הרבה פחות ולומדים להביע את רצונם בדרכים אחרות כמו נהימות, הצבעה, משחק עם האוכל וכו'. ככל שהתינוק גדל, הוא מפתח סוגי בכי שונים שמשדרים מסרי מצוקה שונים. יש בכי שמביע כאב, בכי שמסמן אי נוחות, בכי בגלל שהתינוק רעב או בכי שבא כתוצאה מהורה שנפרד ממנו. כל בכי כזה מהווה אוצר מילים בסיסי לפני התפתחות הדיבור. סוגי הבכי הללו קשורים בצורה חזקה ליללות והגעיות שקיימות אצל חיות אחרות (פרימאטים עליוניים למשל, עדיין משתמשים בסוגי יבבות שונים כאמצעי תיקשורת מרכזי). מחקרים מראים שהעצבים האחראים על תחושת הרעד שמקדימה בכי, או גורמים ל"גוש" מחניק בגרון, כמעט בלתי אפשריים לשליטה רצונית. תינוקות שנולדו בלי מבנים במוח שמעל למוח האמצעי (למשל, חלקים שאחראים לדיבור ולמחשבות מודעות) עדיין יכולים לבכות. הדבר מעיד על השורשים האבולוציוניים העמוקים של הבכי.

הסיבות לבכי מתרבות ככל שאנחנו מתבגרים. העולם הרגשי שלנו הרבה יותר מפותח והמסרים שבכי מעביר הם הרבה מעבר לאלו שמיועדים להצביע על חוסר נוחות או שתורמים להישרדות בצורה ישירה. האיזורים במוח שבהם הבכי מעורב הם איזורים קורטיקליים שבהם מעורבים תהליכי חשיבה מתקדמים. בכי, ובעיקר דמעות, מעבירים מסרים אמיתיים ומעודנים יותר על מצבנו הרגשי.

דמעות שבאות כתוצאה ממצב רגשי מסוים הן רק אחד מתוך שלושה סוגי בכי. בכי בסיסי נועד לנקות את העין כשאנחנו ממצמצים, ודמעות רפלקסיביות עולות כשמישהו דוחף לנו אצבע לעין או כשאנחנו מקלפים בצל. מבחינה כימית, ההרכב של בכי רגשי שונה משני הטיפוסים האחרים. בכי כזה מכיל חלבונים רבים יותר וגם הורמונים (כמו ACTH) שאנשים מפרישים תחת לחץ נפשי גבוה (לאנשים שסובלים מחרדות יש כמות גדולה יותר של ההורמונים הללו). כמויות גדולות יותר של הורמונים כאלו אצל נשים, יכולות להסביר למה נשים בוכות בממוצע יותר מגברים.

מכיוון שיש כל כך הרבה הורמונים שמופרשים בזמן הבכי, אחת ההשערות היא שבכי נועד לנקות את הגוף מכלך הכימיקלים שנמצאים בו במצבי לחץ. לכן, יש היגיון רב בעיצה שמשמיעים אנשים רבים, לבכות במצב רגשי רעוע כדי לפרוק הכל. אם ההשערה נכונה, היא יכולה להסביר למה אנשים בוכים כשהם מתרגזים או מודאגים. יתכן שאנשים לא בוכים מפני שהם מודאגים, אלא בגלל שהם רוצים להתגבר על הדאגה שלהם על מנת לאפס את המעגלים הרגשיים בגופם (שרובם נשלטים על ידי מערכת העצבים הפאראסימפתטית שאחראית לויסות רגשי). בהתחשב בסכנות של אבותינו הקדומים ההסבר הזה הגיוני. מצבים רגשיים חריפים שאינם באים לידי פיתרון או הרגעה יכולים לגרום לנזק גדול לגוף (שבץ מוחי או התקף לב). רגיעת הגוף היא הכרח ודמעות יכולות לעזור בכך.

דמעות מכבידות

ההסברים הללו אינם מבהירים למה אנחנו בוכים תוך שימוש בדמעות. איזה היגיון אבולוציוני יכול להיות לדמעות שמערפלות את הראייה שלנו והופכת אותנו פגיעים יותר (בנוסף לפגיעות הרגשית שכבר קיימת)? תשובה אחת שהוצעה מתבססת על עיקרון ההכבדה. על פי העיקרון הזה, בעלי חיים מתנהגים בצורה לא רציונלית ומכבידה על מנת לאותת על היכולת שלהם. הדוגמא הנפוצה ביותר היא זנב הטווס שהינו כבד ומאוד בולט בצבעיו. זנב כזה הופך את הטווס לחשוף מאוד לטורפים שונים ולכן מסוכן לבעליו. אלא שמסתבר שדווקא טווסים כאלו משיגים יתרון בתחרות על בנות זוג מכיוון שהזנב קשור קשר הדוק לבריאות הטווס שמחזיק אותו. טווסים עם זנב גדול ויפה בריאים יותר, וזו תכונה רצויה מאוד אצל טווסות שמעדיפות להזוודג עם טווס כזה על מנת שהצאצאים שלהם יהיו חזקים יותר. יוצא מכך שטווסים בוחרים למעשה להכביד על עצמם על מנת לסמן את כוחם ורק טווסים בריאים וחזקים יכולים להצמיח זנב כה מפואר.

מה לזה ולדמעות? אפשר להסתכל על דמעות כהכבדה בצורה הבאה. ראשית, מי שבוכה לא יכול להסתיר את זה. שנית, בכי מטשטש את הראייה וגורם לעיכוב בפעולות שונות. זה מה שהופך את הדמעות למכבידות. מכיוון שדמעות זולגות רק בתגובה למצבים רגשיים מסוימים, לא קל לזייף בכי. הדמעות מסמנות לאנשים אחרים שהרגשות שמובילים אליהם אמיתיים, וככאלו צריכים להילקח ברצינות. דמעות, אחרי ככלות הכל, חושפות אותנו במצבים הרגישים והפגיעים ביותר, וכשכבר אנחנו מגיעים למצב של בכי כל חומות ההגנה שלנו נפרצו. בכי אם כך, משמש כמכשיר שמחזק קשרים חברתיים בין אנשים. יתכן שהוא עזר לבני אדם לתקשר בצורה יעילה יותר אחד עם השני, ולבוא לעזרת אחרים כשהם נזקקים לה.

תמיכה לכך שדמעות משמשות ככלי תיקשורת בין אנשים באה מניסויים מעניינים שנעשו בשנים האחרונות על ידי רנדולף קורנליוס, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת ווסאר ואחד המומחים הגדולים בעולם לבכי. קורנליוס אוסף תמונות וסרטי וידאו ממגזיני ותוכניות חדשות מכל רחבי העולם שבהם רואים אנשים בוכים בכי אמיתי עם דמעות. כשהוא מוצא מישהו כזה הוא מכין שתי גירסאות של התמונה. אחת, המקורית עם הדמעות, והשנייה שבה הוא מוחק את הדמעות בצורה דיגיטלית. אחרי שהוא יוצר את הגירסאות השונות הללו הוא נותן לנבדקים שונים להסתכל על תמונות שונות, חלקן עם דמעות וחלקן בלא הדמעות (אף נבדק לא צופה באותו אדם עם ובלי הדמעות). אחר כך, נדרשים הנבדקים לומר אלו רגשות חשים האנשים בתמונות ואיך הם יגיבו להבעות הפנים הללו.

תוצאות הניסוי (ששוחזרו פעמים רבות במקומות שונים בעולם) מראות שאנשים עם דמעות בעיניים נתפשים כבעלי רגשות עמוקים יותר, בעיקר עצבות, מאנשים ללא הדמעות. אבל כשהנבדקים הסתכלו על תמונות אנשים שבכו, אבל הדמעות הוסרו מהתמונה, הם מתחילים להתבלבל. הם מייחסים להם קשת רחבה של רגשות, החל מעצב וכלה בשיעמום. המסקנה היא שדמעות מוסיפות לנו מידע חיוני והם אמצעי תיקשורת יעיל.

דמעות תנין

אימהות מגיבות מהר מאוד לבכי של התינוק חסר הישע. אבל ככל שהתינוק גדל הדברים משתנים. בכי, כמו כל צורה אחרת של תיקשורת, יכול לשמש (ומשמש) כמניפולציה. תינוקות וילדים קטנים המעוניינים בתשומת הלב של הוריהם, בוכים כדי להשיג אותה מכיוון שזה עבד לטובתם כל כך הרבה פעמים בעבר. הם עושים זאת גם כשאין עליהם שום איום ממשי.

תינוקות אנושיים אינם היחידים שמתנהגים כך. גם קופי מקק חולקים את אותה ההתנהגות. הם מייללים ומייבבים יותר כשאימם מנסה לגמול אותם מהנקה. בתחילה, אימהות המקק ממהרות להשקיט את מקור הבכי, אבל אחרי שהן לומדות שברוב מקרי הבכי מדובר באזעקת שווא, הן תחדלנה לגשת לצאצאים גם אם הצווחות חזקות במיוחד. עם הזמן, לומדים הצאצאים שלבכי שלהם אין תוחלת והם יבכו פחות ופחות. הקופים הצעירים לומדים להיות עצמאיים יותר, מה שמגביר את סיכויי השרידה שלהם בטווח הארוך.

אצל בני אדם, דמעות מהוות אינדיקציה נוספת לאימהות האם מדובר בבכי אמיתי או כזה שמשדר שהילד מעוניין רק בתשומת לב. כל הורה חווה את השלב שבו ילדיו מייבבים בלי דמעות כשהוא לא מרוצה ממשהו או כשמשהו שהוא רוצה נמנע ממנו (צעצוע למשל).

לסיכום, דמעות מהוות חלק אינטגלי מעצם היותנו בני אדם והתפתחו במהלך ששת מיליוני השנה האחרונות כאמצעי תיקשורת בין בני אדם. יחסים מורכבים, כמו אלו שמאפיינים את בני האדם, דורשים אדפטציות מורכבות ודמעות הן כנראה אדפטציה מסוג כזה. הן מהוות חיבור בין אדפטציה פרימיטיבית של בכי עם המנגנונים הרגשיים הייחודיים לבני אדם, ומאפשרות לנו להביע רגשות מורכבים ועמוקים ללא צורך, ומעבר למה שמילים יכולות להעביר. בלעדיהן, אנחנו לא נהיה בני אדם.

העדפות רומנטיות ולא רומנטיות למאפיינים גבריים

מבנה הפנים חושף בפנינו מידע רב, הרבה יותר ממה שרובנו מעריכים. אנשים יכולים להעריך מידת אגרסיביות של אדם, נחמדות ואפילו אינטליגנציה, רק על פי הסתכלות בפנים. אחד הפסיכולוגים האבולוציוניים הבולטים בתחום הוא אנטוני ליטל שאת מעבדת המחקר אפשר למצוא כאן. בקישור יש הפנייה להרבה מחקרים שאתם מוזמנים להשתתף בהם להנאתכם. ברוב המחקרים הללו אתם צריכים לעשות אחד משני הדברים: להשוות בין שני פרצופים על פי קריטריון מסוים (למשל, אטרקטיביות), או לדרג פנים מסוימות על פי קריטריון נתון. הפנים הללו מעובדות בצורה דיגיטלית שמסתירה כל מיני סממנים חיצוניים, כמו שיער או אפילו מוצא. הפנים נראות נייטרליות ומעובדות כך שלא ניתן לזהות את האדם. במקרים מסוימים אפשר אפילו לגרום לפנים להפוך את מינם, כך שפנים גבריות יראו נשיות ולהיפך.

ידוע זה מכבר שמאפיינים גבריים שנובעים מעודף קל של טסטוטרון מושכים נשים. בגיל ההתבגרות הפנים של גבר גדלים, בעיקר בלסת ובעצמות הלחיים בעוד פני הנשים נשארות בעלות מאפיינים ילדותיים יותר (רמות גדולות של אסטורגן מונעות את הגדילה של הפנים אצלן). פנים ילדותיים יותר (של גברים או נשים) נחשבים לחמים יותר וישרים יותר. טסטוסטרון עובד על פי עיקרון ההכבדה. ככל שיש יותר טסטוסטרון כך המערכת החיסונית חלשה יותר. לכן רק גברים בריאים יכולים להרשות לעצמם לייצר כמויות גדולות של טסטוטרון ומאפיניים גבריים שמאותתים על עודף כזה נחשבים למושכים.

מעבר לכך, באחד המחקרים שליטל עשה הוא מצא שההעדפות לפנים גבריות משתנות כתלות בשלב של המחזור החודשי שבו הבחורה נמצאת. נשים מעדיפות פנים גבריות יותר, כאשר הן מבייצות. הווה אומר, ההעדפה הזו שלהם מעידה שהן קשובות יותר לרמזים שמעידים על בריאות טובה של הגבר כאשר הסיכוי להריון גדול יותר. במחקרים אחרים מצאו שלנשים יש נטייה לבגוד או לנהל סטוץ כאשר הן מבייצות. אם ניקח את שני הממצאים הללו יחד, אפשר להסיק שנשים משתדלות לקחת את הטוב משני העולמות. קשרים לטווח קצר עם גברים זכריים או בריאים יותר בזמן הביוץ יגרמו לכך שהילדים יהיו בריאים יותר. אלו לרוב קשרים קצרים או חד פעמיים עם הסתברות גבוהה להתעברות. בבחירת בן זוג לטווח הארוך עדיף לבחור גבר שהוא חם, ישר ונאמן ואלו מאפיינים של גברים עם פנים פחות גבריות (גברים עם רמות טסטוטרון גבוה נוטים גם לבגוד יותר בממוצע ולהחליף בנות זוג לעיתים קרובות).

השפעת הטסטוסטרון על תוצאות הבחירות

עד כאן דנו בנושא של העדפות רומנטיות. במחקר חדש, ליטל מראה שהבדלים בגבריות משחקים תפקיד גם בבחירות פוליטיות. ידוע זה מכבר שפנים גבריות נחשבות לדומיננטיות יותר, מה שנותן למשל יתרון בקריירה. מצאו למשל קשר בין דרגה בצבא לפנים דומיננטיות. ככל שהפנים גבריות יותר כך סביר יותר שהחייל יהיה בעל דרגה גבוהה יותר בסופה של הקריירה.

במחקר שיצא לא מזמן ושאפשר לקרוא אותו פה במלואו (בעיקר מי שרוצה לראות איך מבטלים את מאפייני הפנים שמזוהים עם כל אדם), מצאו שלפנים גבריות הייתה השפעה על בחירת המתמודדים בבחירות. ליטל לקח פנים של פוליטיקאים שונים שהתמודדו בבחירות (למשל, בוש נגד קארי ב-2004) והפך את הפנים שלהם לפנים ממוצעות יותר מבלי לפגוע במאפיינים הייחודיים של כל אחד. כלומר, נבדקים לא יכלו לזהות את הפוליטיקאים. הפוליטיקאים עצמם היו מארה"ב. בריטניה וניו זילנד. עתה, הוטל על הנבדקים לבחור מי מבין שני הפרצופים המונחים לפניהם יהיה לדעתם מנהיג טוב יותר. הסתבר שהנבדקים בחרו את המתמודד שניצח בפועל בבחירות בכל אחד משמונת זוגות המתמודדים שהובאו לשיפוטם (בוש ניצח את קארי שוב).

להעדפה הזו יש כנראה מרכיב אבולוציוני. נראה שבתקופות של חיים בקבוצות קטנות, אנשים היו צריכים לבחור מנהיגים בדיוק כמו היום. מאפיינים שמעידים על אגרסיביות או דומיננטיות נבררו עם הזמן והקלו על אנשים בבחירה.

מעניין להשוות את הממצא הזה לממצא דומה שפועל בצורה דומה גם על נשים וגם על גברים. ידוע שנשים מעדיפות גברים גבוהים כבני זוג. ההעדפה הזו קשורה לחוזק פיסי או אתלטיות וכנראה גם לכישורי צייד טובים יותר. מסתבר שלגובה יש משמעות גם בתחומים אחרים. אנשים גבוהים נוטים להרוויח יותר כסף מאנשים נמוכים על אותה עבודה. הבדל של סנטימטרים בודדים בגובה יכול להניב הבדל של אלפי דולרים במשכורת השנתית. אבל השפעת הגובה, בדיוק כמו מבנה הפנים הגברי, עוזרת גם למועמדים פוליטיים. מתמודד שגבוה יותר מיריבו ייטה לנצח בבחירות. למשל, ברוב הבחירות לנשיאות בארה"ב ניצח המתמודד הגבוה יותר, וכמעט כל המתמודדים על הנשיאות גבוהים מהממוצע. אם תסתכלו כאן תוכלו לראות את הגובה של הנשיאים האמריקאיים, כמו גם את הגבהים של המתמודדים מולם בבחירות.

עיקרון ההכבדה

בשנת 1975 פורסם בכתב העת ביולוגיה תיאורטית מאמר קצר מאת הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי. במאמר הזה תיאר זהבי בצורה שיטתית, מנגנגון שלדעתו יכול היה להסביר מגוון התנהגויות שקשורות לתיקשורת בין פרטים בטבע. הוא קרא למנגנון הזה "עקרון ההכבדה", והרעיון שעמד מאחוריו הוא פשוט: אורגניזם שמעוניין להציג בפני אחרים יכולתיו, נוטל על עצמו מחיר מסוים, הכבדה, שמדגימה עד כמה הוא חזק, בריא או כשיר. העקרון הזה, או בשמו היותר מודרני ,Costly Signaling Theory, הוא עקרון שעומד בבסיסה של כל תקשורת בין שני פרטים בטבע. העקרון נכון לכל אותן סיטואציות שבהן פרט מסוים מנסה להעריך את כוחו של פרט אחר באוכלוסייה.
 

הדוגמא המפורסמת ביותר להצגת הרעיון היא זנבו של הטווס. לטווס יש זנב צבעוני גדול שלא תורם דבר להשרדותו ורק מכביד על הקיום שלו. הוא כבד, דורש אנרגיה רבה להתפתחותו ולשימורו, צבעוני, ולכן חושף את הטווס לטורפים, ואף על פי כן הוא קיים. הסיבה לכך היא שהזנב מסמל את כוחו של הטווס. הטווס בעצם אומר: "תראו אותי, אני כל כך חזק, בריא, ובעל גנים טובים שאני יכול להרשות לעצמי זנב כזה גדול ועדיין לשרוד". ואכן, הטווסים עם הזנבות הכי גדולים, יפים וסימטריים מזדווגים עם יותר נקבות.

המסר לא תמיד עובר בין שני פרטים מאותו מין. למשל, באינטרקציה בין טורף לנטרף.  כאשר הצבי מבחין בזאב, במקום לברוח הוא מתחיל לקפוץ במקום ובכך מכביד על עצמו. מה שהוא עושה בעצם זה לשדר לזאב את כוחו. צבי חזק ובריא יצליח לקפוץ גבוה והזאב לא יטרח לרדוף אחריו כי הוא ידע שהסיכוי להשיגו קלוש. הצבי מסמן לזאב שחבל על האנרגיות של שניהם כי תוצאת המרדף ידועה מראש. צביים חלשים, זקנים או חולים לא יצליחו לקפץ גבוה והזאב ירדוף אחריהם, וישיגם בסבירות גבוהה יותר.
 
מייד אחרי פירסום המאמר המקורי של זהבי קמה סערה זוטא בקרב ביולוגים. רבים לא הסכימו לקבלו ותקפו את הרעיון שנראה להם מאוד מוזר. לא נראה הגיוני שפרט מסוים באוכלוסייה ינסה להוכיח כמה הוא מוצלח, דווקא על ידי מעשה שפוגע בו עצמו! הרעיון נראה כחותר תחת הנחות היסוד של האבולוציה.
 
במשך 15 השנים הבאות הותקף הרעיון מכיוונים שונים ונחשב לבלתי סביר, גחמה של זואולוג "משוגע לדבר", ומיטב הביולוגים עשו הרבה כדי להפריך אותו. הדחייה נבעה בעיקר מהעובדה שאף אחד מהבילוגים המתמטיים לא הצליח לפתח מודל שיביא לשיווי משקל אבולוציוני (או כמו שהיא נקראית בשפה מקצועית, אסטרטגיה יציבה מבחינה אבולוציונית) ושיאפשר פיתוח של אותה הכבדה. עקרונות אבולוציוניים רבים מנוסחים בצורה מתמטית פורמאלית ,כדי להראות איך הם יכולים להתקיים תחת שורה של הנחות מסוימות (רצוי שיהיו סבירות ככל הניתן). מכיוון שמיטב הביולוגים המתמטיים לא הצליחו למצוא מודל כזה, הדיעה השלטת בקרב הביולוגים הייתה שעקרון ההכבדה לא באמת אפשרי.
 
כל זה השתנה בשנת 1990, כאשר אלן גרייפן, בסידרה של שני מאמרים קלאסיים, הראה איך העקרון הזה אפשרי מבחינה מתמטית וגם קבע בצורה פורמאלית יותר את התנאים שבהן הכבדה יכולה להתפתח. גרייפן הראה לא רק שהרעיון אפשרי אלא גם שהוא כמעט בלתי נמנע.
 
ארבעה תנאים חייבים להתקיים כדי שהכבדה תהיה אפשרית על פי גרייפן (שביסס את המודל שלו בצורה ישירה על פי הרעיון של זהבי):

  1. התכונה המוכבדת (וזו יכולה להיות התנהגות, מאפיין חיצוני וכו') חייבת להיראות על ידי פרטים אחרים בסביבה.
  2. ההכבדה חייבת באמת להכביד ולהטיל מחיר מסוים על המחזיק בה, אחרת, יהיה קל מאוד לחקות אותה.
  3. ההכבדה חייבת להיות סימן אמין ובמתאם עם הכשירות הכוללת של הפרט.
  4. למרות שיש מחיר להכבדה, הרווח ממנה (בטווח הקצר או הארוך) חייב להיות גדול מההכבדה עצמה.

קחו את ההנחות הללו, תרגמו אותן לשפת המתמטיקה, הוסיפו להן כמה אינטגרלים כפולים ומשולשים ותקבלו מושג מסוים על מהות המודל. למי שמתמצא מעט במתמטיקה, ההוכחה שלו בנויה על מודלים של אופטימיזציה שמאוד נפוצים בביולוגיה (המאמרים כתובים אמנם בשפה טכנית קשה, אבל הרעיונות המובעים בהם בהירים למדי). לא רק זה, גרייפן הוכיח שהכבדה אינה רק אפשרית אלא אפילו סבירה והכרחית במקרים רבים.
 
לאחר פירסום המאמרים, עברה הקהילה המדעית שינוי פרדיגמה (במשמעותה הסוציולוגית של קון) כאשר הם נאלצו להודות שעקרון ההכבדה אכן אפשרי, וזהבי הפך ממוקצה לכזה שמהללים אותו בכל מקום. בהערת אגב אפשר להזכיר, שאת זהבי עצמו ההוכחה המתימטית לא הרשימה במיוחד והוא אפילו דחה אותה בכך מכיוון שלדעתו היא מטילה מגבלות גדולות מדי על התיאוריה שלו. הוא טען, שאם רק המדענים המכובדים היו יודעים עברית, אפשר היה לשכנע אותם מלכתחילה שהתיאוריה שלו עובדת, ולא היה כל צורך בכל ההתפתלויות המתמטיות. אשרי המאמין..
 
קבלת התיאוריה הביאה לגל חדש של מחקרים, שבמקום לתקוף את התיאוריה, הראו איפה היא קיימת בטבע. דוגמאות רבות מעולם החי שקודם פורשו על פי תיאוריות אחרות, פורשו כעת על פי עקרון ההכבדה. רוב המחקרים הראשוניים נעשו על בעלי חיים, אבל בשנים האחרונות ישנם יותר ויותר מחקרים שנעשו על בני אדם והראו איך הכבדה משמשת אותנו כדי להשיג רווחים אישיים. חשוב להדגיש, שפירוש התנהגויות בני אדם הרבה יותר מסובכת מכיוון שיש הרבה יותר משתנים מעורבים שצריך לקחת בחשבון, אבל עדיין אפשר להגיע לכמה תובנות מעניינות והרי הן לפניכם.
 
בחברות ציידים לקטים למשל, אין שום אפשרות לאחסן אוכל יותר ממספר קטן של ימים (לצערם אין להם מקררים). ניתן היה לחשוב שגברים שהולכים לצוד, יצודו מספיק בשביל עצמם או הקרובים אליהם, ולא מעבר לכך. אבל גברים צדים לפעמים הרבה יותר ממה שהם יכולים לצרוך ואפשר לפרש זאת כהכבדה. בזה שהם צדים ויוצרים עודף שאין להם צורך בו, הם יכולים להרשים נשים אחרות או זה יכול להועיל להם בקידום מעמדם החברתי. ואכן, כמה מחקרים מראים שהציידים הכי טובים, אלו שצדים הרבה מעבר לצריכה האישית שלהם, זוכים להטבות שונות בחברה, ובכלל זה להיראות מושכים יותר כלפי נשים.
 
אפשר גם לראות הכבדה בעולם המודרני. מכיוון שהגברים הם אלו שלרוב מנסים להתחרות על לב הנשים, הרבה מאוד מהם יפגינו התנהגויות שלכאורה אמורות לפגוע בהם אבל כעת ניתן לראות את ההיגיון שעומד מאחוריהן. למשל, העובדה שגבר יבזבז הרבה כספים על אישה שהוא יוצא איתה יכולה להיראות כהכבדה. אם נשים נמשכות לגברים בעלי סטטוס, ולגבר עם סטטוס גבוה יש הרבה כסף, לקיחת בחורה למסעדת יוקרה או קנייה של מתנות יקרות מאותתת לה שאין לו בעייה כספית, ויכולה להגדיל את הסיכוי שהיא תהייה מעוניינת בקשר עימו. צורה אחרת להשתמש בהכבדה היא להשאיר טיפ גדול מאוד למלצרית.
 
הרבה התנהגויות אלטרואיסטיות (עוד נושא רב חשיבות בראי הפסיכולוגיה האבולוציונית) יכולות להיות מוסברות על ידי עקרון ההכבדה. אנשים שתורמים כספים לאירגוני צדקה, לכאורה לא עושים את זה לשום מטרה מלבד סיפוק אישי. אבל מחקרים מראים שתרומות כאלו, גם אם הן אנונימיות, מביאות רווחים עקיפים לתורמים. פעמים רבות, תרומות כאלו מגיעות לאוזניהן של מספיק אנשים, והתורם נהנה מסטטוס גבוה יותר.
 
גם צריכה ראוותנית (Conspicuous Consumption) היא דוגמא להכבדה. בחברת השפע של היום, הרבה מאוד אנשים קונים דברים שהם לא צריכים רק כי הם יכולים. קנייה של מותגים ידועים היא דוגמא טובה לכך. איסוף חפצי אמנות, או רהיטים שעולים הון תועפות הם אמצעים שאנשים מנסים להעלות את מעמדם החברתי. 

דוגמא אחרונה היא הדת. אנשים שמקבלים על עצמם דת מסוימת מחויבים בהרבה מאוד מצוות וריטואלים שנראים מוזרים ושרירותיים ללא מאמין. אפשר להסתכל על המצוות הללו כהכבדות. רק מי שבאמת מאמין יהיה מוכן לקחת על עצמו מצוות כאלו. אי אפשר לזייף אותן בקלות כי לוקח זמן ללמוד אותן, ואחרים ישימו לב לזיוף. הרווחים של הכבדה כזו היא קבלה לדת והתמיכה של חברים אחרים באותה דת. ואכן, התמיכה החברתית והעזרה ההדדית של דתות שונות גדולה הרבה יותר בהשוואה ללא דתיים.