על הטיות בפירסום מחקרים פסיכולוגים

חוקרים באקדמיה מעוניינים לפרסם תוצאות מעניינות של מחקריהם. הבעייה היא שבגלל לחץ גדול לפרסם, ובמיוחד לחץ לפרסם דברים חדשים ומעניינים, החוקרים הרבה פעמים מעורבים בפרקטיקות מחקריות מפוקפקות. אני לא מדבר על מקרים שבהם חוקרים מזייפים ממצאים בכוונה אלא על המקרים היותר נפוצים שבהם חוקרים מפרסמים מאמרים שמבוססים על נתונים שעברו “מסננת” מסוימת שגרמה להם להראות טוב יותר ממה שהם באמת. איך זה יכול לקרות? יש כמה אפשרויות: חוקרים יכולים לחקור הרבה דברים בבת אחת ולפרסם רק את התוצאות שהראו על משהו מעניין תוך התעלמות מהממצאים הלא מובהקים כך שאף אחד לא ידע בכלל שהיו כאלו. מבחינה סטטיסטית, ברגע שעורכים הרבה ניתוחים סטטיסטיים, יש סבירות גבוהה שמשהו יצא מובהק ומעניין גם אם בפועל אין כאן שום אפקט אמיתי. הטייה אחרת היא לסנן נבדקים שסותרים את השערת המחקר (התעלמות מתוצאות שליליות) או להשתמש בניתוחים סטטיסטיים מורכבים כי אלו הפשוטים לא הראו שום אפקט. כמובן שקיימת גם האפשרות שהתוצאות שהתגלו הן מקריות וכשעורכים הרבה מחקרים פשוט חלק מהם יצאו מובהקים. כל התופעות הללו (ועוד רבות אחרות) נקראות היום p-hacking שזה מונח שמתאר ניסיונות של חוקרים להציג תוצאות טובות יותר ממה שהן באמת (בין אם בכוונה או לא). כתבתי בעבר שני פוסטים שמראים על הבעייתיות במחקרים מדעיים ובמדעי החברה בפרט, ומחקר חדש שופך אור עד כמה זה נפוץ בכתב העת החשוב ביותר.

אמנים שמחים להיות אמנים

ישנה תפיסה רווחת שאמנים הם אנשים שסובלים מדיכאון, נתונים למצבי רוח משתנים, ואינם מאושרים במיוחד. הסטראוטיפ של אמן הוא של גאון שנמצא במצוקה נפשית, כזה שאכול  שדים פנימיים שמהווים את הגורם שדוחף אותם לעסוק באמנות. ישנן המון דוגמאות אנקדוטיות לאמנים מהשורה הראשונה שסבלו מבעיות נפשיות שונות, ובעיקר דיכאון למשל, וירג’יניה וולף, לב טולסטוי, צ’רלס דיקנס, מוצארט, שוברט, ואן גוך ועוד. הדוגמאות הללו הן חלק מהתפיסה הקיימת שאמנות טובה כרוכה בסבל וגם שגאונים ואנשים יצירתיים במיוחד סובלים ממחלות נפשיות שונות. כתבתי על זה בהקשר של סטנדאפיסטים, וגם איך הפרעות קשות כמו אוטיזם וסכיזופרניה יכולות להיות הצד ההפוך של גאונות, מחקר חדש עוסק באמנים.

האם פסיכולוגיה אבולוציונית שוביניסטית?

הטענה כי פסיכולוגיה אבולוציונית שוביניסטית היא טענה עתיקה כמו התחום עצמו. הטענה הזו מופיעה בצורות שונות, החל מזה שהמחקרים בתחום נותנים לגיטימציה לגברים לבגוד (ובמיוחד לגברים שזו הסיבה שהם בכלל חוקרים), שהם מעודדים אונס או לפחות נותנים לאנסים תירוץ (טענה שאין לה בסיס כמו שתארתי כאן), שהתחום מנציח את הפטריארכיה, שהמחקרים בו מנציחים ומצדייקים פערים בין גברים ונשים, וכו’. אחת הבעיות לכאורה של התחום מצד אלו שמבקרים אותו היא שהתחום נשלט כמעט לגמרי על ידי גברים ואין בו כמעט נשים. אני כמובן יכול לתת רשימה ארוכה מאוד של נשים בולטות בתחום, חלק ניכר מהן מייסדות התחום כמו לורה בטציג, ג'ודית קליינפלד, שרה בלאפר הרדי, מרגו וילסון, הלן פישר, לידה קוסמידס, בובי לו, ברברה סמאטס, הלנה קרונין, אליזבת קשדן, ננסי אטקוף, אן קמפל, מרטי הייזלטון, קתרין סאלמון ועוד ועוד, אבל אלו עדויות אנקדוטיות ואנחנו רוצים להתבסס על נתונים כמותיים. מאמר חדש עושה בדיוק את זה.

מה משפיע על היכולת המוסיקלית של אנשים?

הדיעה המקובלת בקרב רוב האנשים שאם מתאמנים במשהו אז הם נעשים יותר טובים בו. התפיסה הדומיננטית קשורה למה שכתבתי על “חוק” ה-10,000 שעות. השקעה מרובה אמורה להפוך אנשים למומחים בתחום . בפועל, מחקרים מראים שזה לא תמיד מה שקורה. למרות שיש לרוב שיפור ביכולת, כדי להגיע לרמה גבוהה צריך הרבה פעמים את הגנים המתאימים. מחקר חדש בוחן את הסוגייה בהקשר של יכולת מוסיקלית ומגיע לממצאים מעניינים.

האם אנשים משתמשים בהסברים אבולוציוניים כתירוץ להתנהגות שלהם?

הביקורות כנגד פסיכולוגיה אבולוציונית מתחלקות לשני סוגים עיקריים: האחד, ביקורות מתודולוגיות ומדעיות, חלקן הקטן רלוונטי ונכון, אבל בחלקם הגדול מבוסס על אי הבנות בנוגע לפסיכולוגיה אבולוציונית, קריאה סלקטיבית ולא נכונה של מחקרים מדעיים בתחום, או חוסר הבנה בתהליכים אבולוציוניים שמאפיינים רבים ממדעני החברה. החלק השני של הביקורות הן ביקורות פוליטיות או אידיאולוגיות. אלו התנגדויות נגד השמעת הסברים אבולוציוניים מתוך החשש של ההשפעות שלהם. מי לא שמע טענות כנגד הסברים אבולוציוניים שהם מנציחים את הפטריארכיה והם שמרניים, שהם מנציחים פערים בין גברים ונשים, שהם נותנים לגיטימציה לגברים לבגוד, או שהם מנקים אחריות מגברים כי הרי בהכל אשמים הגנים. טענה חביבה עליי במיוחד היא זו שגורסת שהחוקרים עצמם (לרוב גברים לבנים ממעמד גבוה) חוקרים נושאים הקשורים למיניות כדי להצדיק את ההתנהגויות שלהם (בגידות למשל). זה די משעשע כי זה כמו להאשים חוקר המנסה להבין את הגורמים למחלת הסרטן, בכך שהוא מנסה להצדיק את קיומם של תאים סרטניים.

יותר מדי כישרון בקבוצה פוגם בקבוצה

אם תשאלו כל אוהד או מאמן של קבוצה האם הם רוצים שישחקו אצלם השחקנים הכישרוניים ביותר אז באופן גורף, כמעט כולם יאמרו שכן. זו נראית חכמה קטנה מאוד לחשוב שכמה שיש יותר כישרון בקבוצה כך הביצועים של הקבוצה ישתפרו. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר מקבץ של שחקני על בקבוצה אחת. זה התחיל אולי עם קבוצת הכוכבים של ריאל מדריד שכונתה הגלקטיקוס בתחילת שנות ה-2000, כששחקני על כמו דיוויד בקהאם, זינאדין זידאן, רונאלדו ואחרים נרכשו במטרה ליצור קבוצת על. בהעדר הגבלות על השכר זה קורה יותר ויותר בכדורגל, בעיקר בספרד ואנגליה, אבל גם בענפי ספורט אחרים. בנבא חברו לברון ג’יימס, דוויין ווייד וכריס בוש לקבוצה אחת, מיאמי, וזכו בשתי אליפויות. לברון מנסה כעת לעשות דבר דומה בקליבלנד יחד עם קווין לב וקיירי אירווין. נראה שרוב האנשים מסכימים שכמה שיש יותר כישרון בקבוצה ככה יותר טוב, אבל האם זה באמת נכון? לפחות ממידע אנקדוטי נראה שזה לא תמיד עובד. לפעמים שחקנים רבים נאבקים על אותו תפקיד בקבוצה, יש גם מאבקי אגו מי יהיה המוביל ואז נוצרים סיכסוכים בתוך הקבוצה. מה שיוצא זה שסך כל כישרון השחקנים גדול מהשלם. לעומת זאת בקבוצה כמו הסן אנטוניו ספרס שניצחה את לברון ומיאמי בדרך לזכייה באליפות הנבא האחרונה, היה פחות כישרון אבל הקבוצה שיחקה הרבה יותר טוב. אז מה קורה פה? האם כדאי להשקיע בשחקנים טובים? האם יותר שחקנים טובים זה תמיד יותר טוב לקבוצה? מחקר חדש בדק את העניין.

על האב שהורשע באונס בתו ולא בגלל חלום

“האנשים אינם מקדישים מחשבה למה שהם רואים בשעת ערנותם, אבל את מה שהם רואים בחלומותיהם הם הופכים במוחם שוב ושוב.” דיוגנס

רבים פנו אליי בימים האחרונים כדי להגיב בנושא האב שהורשע באונס שיטתי של בתו. לא הגבתי בשום מקום מכיוון שטרם קראתי את פסק הדין המלא ולא נכון להגיב על משהו שלא קראתי, בדיוק כמו שלא הייתי כותב על מחקר רק מקריאת הסיכומים שלו בעיתונות. אבל עכשיו אחרי שקראתי את פסק הדין אביע את דעתי בעניין.

האם אימון ממושך אכן מוביל להישגים? על חוק ה-10,000 שעות

בשנת 1993 פורסם מאמר פורץ דרך שבו נטען שתירגול או אימון מובילים להצלחה מקצועית. המחקר מפורסם בזה שהוא נקב במספר, עשרת אלפים שעות, או עשר שנים בממוצע, כנוסחת הפלא להצלחה והזמן הדרוש לחובבן להפוך למומחה בתחומו. המחקר המקורי נעשה על כנרים ופסנתרנים אבל מאז הורחב למומחים מסוגים שונים כמו ספורטאים, שחמטאים ועוד. הרעיון המקורי הוא שמאמץ מכוון להשתפר הוא המפתח להצלחה. כלומר, לא מספיק להתאמן אלא צריך כל הזמן לאתגר את עצמך יותר ויותר אחרי שמשפרים את הביצועים. לדוגמא, נגנן כינור שלמד לנגן יצירה מסוימת צריך לעבור ליצירות קשות יותר לניגון, או ספורטאים צריכים להתחרות נגד יריבים טובים יותר ולנסות לשבור שיאים אישיים כל הזמן במקום להתחרות נגד יריבים חלשים. המספר 10,000 התקבע כאיזה מספר פלא וזכה לפופולאריות גדולה לאחר שמלקולם גלאדוול כתב עליו בספרו “מצוינים”. המחשבה שאם רק תשקיעו כמות כזו של זמן בכל תחום תוכלו להצטיין בכל תחום קוסמת מאוד ורבים ראו בה עובדה שלא ניתנת לערעור.

הוריקנים עם שמות נשיים הורגים יותר אנשים

הוריקנים זה לא משהו שישראלים צריכים לחשוש ממנו בארץ אבל בארה”ב נהרגים כל שנה 200 אנשים מהסופות הקטלניות. לפעמים הרשויות לא מתכוננות מספיק טוב להוריקן הממשמש ובא, או שהתשתיות לא טובות מספיק כדי לעמוד בהוריקן אימתני (כמו קתרינה), אבל מספר לא מבוטל של אנשים מתים בגלל שהם לא נשמעים לאזהרות לעזוב מקומות שהוריקן עומד לפגוע בהם, או לא תופסים את הסיכון של ההוריקן כגבוה. כל אלו הן סיבות הגיוניות למספר הגבוה של נפגעים. מחקר חדש מצביע על גורם נוסף שנראה כלא קשור בכלל לעניין והוא השם שניתן להוריקן.

למה יש כל כך מעט סטנדאפיסטיות?

אחת השאלות המסקרנות ביותר, וגם השנויות במחלוקת ביותר, בכל הנוגע לסטנד-אפ היא מדוע יש כל כך מעט סטנדאפיסטיות? זו שאלה שאין עליה תשובה מוסכמת וכמספר האנשים שתשאלו, ובמיוחד הסטנדאפיסטים, כך מספר התשובות שתקבלו. אני מעוניין לספק כמה הסברים אפשריים שאחרים הציעו וגם להציע את המחשבות שלי בנושא. זהו פוסט ארוך, אז קחו אוויר (או קראו אותו בכמה חלקים). הפוסט המקורי באנגלית נמצא כאן.