האבולוציה של הספורט

אחד מהתחומים שזכו להתייחסות מעטה יחסית בקרב פסיכולוגים אבולוציוניים הוא ספורט. זה די מפתיע בהתחשב בעובדה שאנשים עושים ספורט בכל מקום בעולם, ואהדה של אתלטים וקבוצות ספורטים חוצה תרבויות, גם אם מה שנחשב לספורט הפופולארי משתנה ממקום למקום. אבל בשנים האחרונות הספורט זוכה לקצת יותר תשומת לב מצד חוקרים אבולוציוניים ואני רוצה לבצע סקירה קצרה של התחום.יש סיבות טובות לחשוב שגורמים אבולוציוניים משפיעים על ההשתפות בספורט וגם על צפייה בו. על פי אחת התאוריות הבולטות, ספורט התפתח כאמצעי לתרגל צייד ומלחמה, בדומה למשחקים של ילדים שמאפשרים אימון לקראת צייד, למשל משחקים של חץ וקשת שפופולאריים בחברות ציידים לקטים. מאוחר יותר, הספורט הפך לאמצעי להעצים את הסטטוס של הספורטאי, על ידי זה שהוא מראה את כוחו והיכולת האתלטית שלו, מה שמקנה לו אפשרויות רבות יותר למצוא בת זוג.

גמביט המלכה: גברים מסתכנים יותר במשחק שחמט כשהם משחקים נגד יריבה מושכת

את המחקר הזה גיליתי רק לאחרונה והוא פנטסטי בעיניי. הוא מדגים בצורה טובה אלו דברים מוזרים גברים מוכנים לעשות על מנת להרשים בחורה. מחקרים מצאו בעבר שגברים נוטים לקחת יותר סיכונים על לוח השחמט מנשים, וזה במיוחד נכון כשגברים משחקים נגד נשים. המחקר הזה לוקח את הנושא צעד קדימה ובודק את ההשפעות שיש ליופי של השחקנים על המשחק.

רוכבי אופניים מהירים יותר נתפסים כאטרקטיביים יותר

ישנו קשר ידוע בין אטרקיביות חיצונית וגנים טובים. אנשים יפים יותר הם בריאים יותר, חזקים יותר, ובעלי פוריות גדולה יותר אם למנות כמה מהיתרונות האבולוציוניים של יופי. למרות שיופי חיצוני חשוב יותר לגברים, נשים לא טומנות את ידן בצלחת וגם הן מעדיפות גברים אטרקטיביים עד כמה שאפשר. ישנן סיבות טובות לחשוב למה כושר גופני גבוה ובעיקר סיבולת הן תכונות חשובות מבחינה אבולוציונית, ובמיוחד עבור הגברים. למשל, מסעות ציד יכולים לקחת שבועות וצייד דורש כוח פיסי רב וגם סיבולת גבוהה במרדפים אחרי החיה הניצודה. מחקר חדש בוחן את הקשר בין יופי חיצוני ויכולת אתלטית במדגם של רוכבי אופניים מהטור דה פראנס.

יותר מדי כישרון בקבוצה פוגם בקבוצה

אם תשאלו כל אוהד או מאמן של קבוצה האם הם רוצים שישחקו אצלם השחקנים הכישרוניים ביותר אז באופן גורף, כמעט כולם יאמרו שכן. זו נראית חכמה קטנה מאוד לחשוב שכמה שיש יותר כישרון בקבוצה כך הביצועים של הקבוצה ישתפרו. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר מקבץ של שחקני על בקבוצה אחת. זה התחיל אולי עם קבוצת הכוכבים של ריאל מדריד שכונתה הגלקטיקוס בתחילת שנות ה-2000, כששחקני על כמו דיוויד בקהאם, זינאדין זידאן, רונאלדו ואחרים נרכשו במטרה ליצור קבוצת על. בהעדר הגבלות על השכר זה קורה יותר ויותר בכדורגל, בעיקר בספרד ואנגליה, אבל גם בענפי ספורט אחרים. בנבא חברו לברון ג’יימס, דוויין ווייד וכריס בוש לקבוצה אחת, מיאמי, וזכו בשתי אליפויות. לברון מנסה כעת לעשות דבר דומה בקליבלנד יחד עם קווין לב וקיירי אירווין. נראה שרוב האנשים מסכימים שכמה שיש יותר כישרון בקבוצה ככה יותר טוב, אבל האם זה באמת נכון? לפחות ממידע אנקדוטי נראה שזה לא תמיד עובד. לפעמים שחקנים רבים נאבקים על אותו תפקיד בקבוצה, יש גם מאבקי אגו מי יהיה המוביל ואז נוצרים סיכסוכים בתוך הקבוצה. מה שיוצא זה שסך כל כישרון השחקנים גדול מהשלם. לעומת זאת בקבוצה כמו הסן אנטוניו ספרס שניצחה את לברון ומיאמי בדרך לזכייה באליפות הנבא האחרונה, היה פחות כישרון אבל הקבוצה שיחקה הרבה יותר טוב. אז מה קורה פה? האם כדאי להשקיע בשחקנים טובים? האם יותר שחקנים טובים זה תמיד יותר טוב לקבוצה? מחקר חדש בדק את העניין.

האם אימון ממושך אכן מוביל להישגים? על חוק ה-10,000 שעות

בשנת 1993 פורסם מאמר פורץ דרך שבו נטען שתירגול או אימון מובילים להצלחה מקצועית. המחקר מפורסם בזה שהוא נקב במספר, עשרת אלפים שעות, או עשר שנים בממוצע, כנוסחת הפלא להצלחה והזמן הדרוש לחובבן להפוך למומחה בתחומו. המחקר המקורי נעשה על כנרים ופסנתרנים אבל מאז הורחב למומחים מסוגים שונים כמו ספורטאים, שחמטאים ועוד. הרעיון המקורי הוא שמאמץ מכוון להשתפר הוא המפתח להצלחה. כלומר, לא מספיק להתאמן אלא צריך כל הזמן לאתגר את עצמך יותר ויותר אחרי שמשפרים את הביצועים. לדוגמא, נגנן כינור שלמד לנגן יצירה מסוימת צריך לעבור ליצירות קשות יותר לניגון, או ספורטאים צריכים להתחרות נגד יריבים טובים יותר ולנסות לשבור שיאים אישיים כל הזמן במקום להתחרות נגד יריבים חלשים. המספר 10,000 התקבע כאיזה מספר פלא וזכה לפופולאריות גדולה לאחר שמלקולם גלאדוול כתב עליו בספרו “מצוינים”. המחשבה שאם רק תשקיעו כמות כזו של זמן בכל תחום תוכלו להצטיין בכל תחום קוסמת מאוד ורבים ראו בה עובדה שלא ניתנת לערעור.

כמה אנרגיה שורפים בזמן סקס?

הרבה אנשים מעוניינים לדעת כמה אנרגיה נשרפת בזמן קיום יחסי מין והאם היא יכולה להוות תחליף לאימון כושר. נעשו בעבר כמה מחקרים בנושא אבל חוקרים כמו מאסטרס וג’ונסון ערכו את המחקרים שלהם במעבדה ולא בסביבה הטבעית של הזוגות, מה שיכול להטות את התוצאות. בנוסף, מחקרים קודמים בדקו בעיקר קצב פעימות לב, לחץ דם ופעילות אק”ג, ולא השתמשו במדידות מתוכחמות יותר של בדיקת האנרגיה המושקעת. מחקר חדש בדק את הנושא הזה ישירות ועם זוגות שקיימו יחסי מין בבתים שלהם.

השפעת הגיל על ביצועים של שחקני כדורסל

בימים אלו מגיעה עונת הנבא לשיאה עם משחקי הפלייאוף שבסיומם תקבע האלופה. אחד השחקנים הבולטים בפלייאוף הוא טים דאנקן שבחודש שעבר מלאו לו 38. לכאורה, גיל מבוגר אמור להאט שחקני כדורסל ולפגום בביצועים שלהם אבל דאנקן משחק טוב יותר מצעירים רבים בליגה בעמדה שלו. החכמה המקובלת לגבי כדורסל ורוב ענפי הספורט היא שככל שמזדקנים הביצועים נעשים פחות טובים. זה לא רק שהיכולת של השחקן נפגעת אלא שיש גורמים אחרים שמשפיעים לרעה על הביצועים. זמני התגובה למשל איטיים יותר, זמן ההתאוששות ממשחק למשחק גדול יותר, יש נטייה גדולה יותר להפצע ועוד. מאמר חדש בוחן את הנושא של הזדקנות שחקנים בספורט תוך שימוש במאגרי המידע של הנבא והמקבילה הנשית שלו ה-WNBA וניתוח אבולוציוני של הנושא.

אוהדי ספורט אוכלים אוכל לא בריא אחרי הפסדים

היום חד ההודייה בארה”ב, חג שידוע בעיקר בזכות שתי מסורות מרכזיות ובלתי נפרדות עבור האמריקאים: אכילת תרנגול הודו וצפייה במשחקי פוטבול. יש כמובן קשר הדוק בין צפייה בספורט ובין אוכל. במגרשי ספורט מציעים מאכלים שונים, החל מנקניקיות וכלה והמבורגרים וכלה בגרעינים, ואם צופים במשחק בבית אז אין גבול למה שאפשר לאכול בזמן צפייה במשחק ורבים מנצלים את הזמן הזה לאכילה. שאלה מעניינת שעולה בהקשר הזה היא איך משפיעה התוצאה במשחק על הרגלי האכילה של האוהדים וכאן יש כמה ממצאים מעניינים שעולים ממחקר חדש (שניתן לקרוא במלואו פה).

לוחמים ב-UFC שמחייכים לפני הקרב מפסידים יותר

חיוכים יכולים ללמד אותנו לא מעט על אנשים אחרים. אדם שמחייך הוא לרוב מישהו שיש לו מצב רוח טוב, הוא אופטימי ונוח לשהות במחיצתו. אנשים שמחייכים חיוך אמיתי (מה שנקרא חיוך Duchenne) מזמינים אותנו להיות באינטרקציה איתם, להתחיל בשיחה או כמו שכתבתי בעבר, מאותתים לנו על עניין רומנטי (ראו פה, כאן ופה).

קומיקאים, בדרנים וספורטאים מתים צעירים יותר

אחד המיתוסים הקיימים לגבי חשיבות חוש ההומור לחיינו היא שהוא תורם לבריאות הפיזית והנפשית. אימרות כמו “הצחוק יפה לבריאות” נחשבות לאקסיומות תרבותיות, ואפילו בשפת הדיבור נוהגים לערוך הקבלה בין צחוק לבריאות כשמדברים על צחוק בריא. בעוד יש עדויות לא מעטות לגבי חשיבות ההומור לבריאות הנפשית של בני אדם, הממצאים לגבי בריאות פיזית מועטים ביותר. אחת התפיסות השגויות בנושא היא שהומור עוזר להאריך ימים, אבל אין למעשה מחקרים שתומכים בכך. למעשה, המחקרים המעטים הקיימים מראים שאנשים שנחשבים לבעלי הומור משובח דווקא סובלים יותר מבעיות בריאות רבות יותר ומתים בגיל צעיר יותר. למשל, במחקר אורך אחד שעקב אחרי ילדים מחוננים עם איי קיו ממוצע של 151 החל משנות ה-20 של המאה הקודמת, נמצא שאלו שהוגדרו עלי ידי המורים וההורים שלהם כבעלי חוש הומור משובח, נטו לסבול מבעיות בריאות רבות יותר בבגרות. הם עישנו יותר, צרכו יותר אלכוהול וגם מתו בגיל צעיר יותר. מחקר אורך אחר בקרב שוטרים בפינלנד מצא ששוטרים עם חוש הומור משובח סבלו יותר מבעיות השמנה, עישנו יותר, והיו בעלי סיכון גבוה יותר לחלות במחלות לב וכלי דם, בהשוואה לעמיתיהם חסרי חוש ההומור.