Category Archives: סטנד-אפ

האם סטנדאפיסטים הם בעלי מאפייני אישיות פסיכוטית?

כתבתי לא מזמן על מאפייני האישיות של סטנדאפיסטים ומחקר חדש בחן את הנושא מזווית שונה ומעניינת. מחקרים על אנשים יצירתיים מראים שיש קשר בין יצירתיות ומאפיינים פסיכוטיים שקשורים לסכיזופרניה ומאניה (חצי מההפרעה הדו קוטבית מאניה-דיפרסיה). המחקר הנוכחי רצה לבחון האם גם קומיקאים מתאפיינים באותן נטיות פסיכוטיות. לפני שאתאר אותו חשוב להדגיש שפסיכוזה אינה פסיכופתיה ואנשים שמאובחנים קלינית כפסיכוטיים הם בעלי קשר חלקי עם המציאות (אפשר לקרוא עוד על הנושא פה). להמשיך לקרוא

למה יש כל כך מעט סטנדאפיסטיות?

אחת השאלות המסקרנות ביותר, וגם השנויות במחלוקת ביותר, בכל הנוגע לסטנד-אפ היא מדוע יש כל כך מעט סטנדאפיסטיות? זו שאלה שאין עליה תשובה מוסכמת וכמספר האנשים שתשאלו, ובמיוחד הסטנדאפיסטים, כך מספר התשובות שתקבלו. אני מעוניין לספק כמה הסברים אפשריים שאחרים הציעו וגם להציע את המחשבות שלי בנושא. זהו פוסט ארוך, אז קחו אוויר (או קראו אותו בכמה חלקים). הפוסט המקורי באנגלית נמצא כאן.

להמשיך לקרוא

האינטליגנציה וסגנונות ההומור של סטנדאפיסטים

בפוסטים הקודמים שלי, דנתי במאפיינים והחוויות הייחודיות של סטנדאפיסטים. בפוסט הזה, אני מעוניין לדון בשתי תכונות שקשורות זו לזו במידה מסוימת: אינטליגנציה וחוש הומור. אפשר לתהות, למה אני בכלל צריך לכתוב על ההומור של סטנדאפיסטים. אחרי הכל, די ברור שהם מצחיקים אחרת הם לא היו על הבמה. אבל כפי שתראו, השאלה הזו מורכבת מעט יותר. אבל ראשית,  נתחיל עם אינטליגנציה (המאמר המקורי באנגלית נמצא כאן).

להמשיך לקרוא

מה מניע סטנדאפיסטים לבחור בקריירה של סטנד-אפ?

ישנה אמונה רווחת כי קומיקאים וליצנים עצובים יותר או סובלים מדיכאון גדול יותר בהשוואה לאנשים אחרים. ישנן דעות שונות על הסיבות לכאורה שמובילות לדיכדוך הזה, אבל רבים חושבים ששורשי הדיכאון נעוצים בילדות עשוקה או אומללה ובמערכות יחסים בעייתיות עם ההורים. על פי ההשקפה הזו, ההופעות על הבמה משמשות את הסטנדאפיסטים כמנגנון הגנה שעוזר להם להתמודד עם הבעיות שלהם ולברוח מהשדים וצרות היום יום שאולי רודפים אותם.

להמשיך לקרוא

האם לסטנדאפיסטים יש בריאות טובה יותר מרוב האנשים?

בוב הופ וג'ורג' ברנס חיו עד גיל 100. פיליס דילר נפטרה בגיל 97. ג'קי מייסון (82), ג'ואן ריברס (80), מל ברוקס (87), דון ריקלס (87) וקרל ריינר (91) כולם עדיין חיים ובועטים. מצד שני, לני ברוס (40), מיץ' הדברג (37) ואנדי קאופמן (35), כולם נפטרו בגיל צעיר. שלא לדבר על ג'ון בלושי, ביל היקס וכריס פארלי שלא הגיעו אפילו לגיל 35. מה קורה כאן? האם קומיקאים חיים זמן רב יותר או מתים בגיל צעיר? באופן כללי יותר, האם יש לסטנדאפיסטים בריאות טובה יותר? (הפוסט המקורי מופיע כאן).

להמשיך לקרוא

סטנדאפיסטים כמטפסי הרים – האישיות של קומיקאים

הפוסט הקודם שלי תאר בכלליות את חיי היומיום של סטנדאפיסטים והיווה מבוא כללי לחיים של קומיקאים, משהו שרוב האנשים אינם מודעים אליו. חשוב מאוד להכיר את שגרת היום יום של סטנדאפיסטים על מנת לקבל תחושה של מה כל כך ייחודי במקצוע שלהם, והכרה באתגרים שעומדים בפניהם. בפוסט הזה ובפוסטים הבאים אני רוצה לחלוק כמה מהממצאים המעניינים ביותר שעלו מהמחקר שלי על סטנדאפיסטים ואני חושב שיפתיעו חלק גדול מהקוראים כי הם מנוגדים לתחושות הבטן שיש לרבים בנוגע לסטנד-אפ קומדי. כל פוסט יתמקד בתכונה אחת או שתיים והפוסט הנוכחי יסקור את האישיות של סטנדאפיסטים. כמו כל מחקר מדעי חשוב להבהיר שהממצאים הם ראשוניים ויש עוד הרבה מאוד מה לחקור בנוגע לחיי סטנדאפיסטים, אבל צריך להתחיל מתי שהוא לא? מהתגובות שקיבלתי ואני מקבל מסטנדאפיסטים על הפוסטים הללו נראה שהממצאים ברובם מדויקים למדי ומה שמצאתי תואם את החיים שלהם ושל חבריהם. הפוסט הזה הופיע באנגלית כאן.

להמשיך לקרוא

החיים המרתקים של סטנדאפיסטים

בחודשים האחרונים פירסמתי סדרה של פוסטים בבלוג האנגלי שלי הומור סאפיינס שנמצא באתר פסיכולוגיה היום, ושעוסקים בסטנד-אפ קומדי ובעיקר בסטנדאפיסטים עצמם. הפוסטים הללו מבוססים במידה רבה על המחקרים שלי על סטנדאפיסטים ומספקים בעיניי הצצה מרתקת לחיים שלהם מחוץ לאור הזרקורים. אני אתרגם, בשינויים קלים, את הפוסטים הללו לעברית כי אני חושב שהם יעניינו קוראים רבים. צרים לזכור שהדברים שאני עומד לספר לכם על סטנדאפיסטים מתייחסים לסטנדאפיסטים אמריקאיים, ערש הסטנד-אפ קומדי המודרני. הסטנד-אפ בארץ בנוי בצורה שונה, בלי אינסוף המועדונים שקיימים בארצו של הדוד סם עם הצביון המסוים מאוד שלהם שאסביר בהמשך. עם זאת, אני די בטוח שהרבה מהדברים נכונים גם לסטנדאפיסטים ישראלים. הפוסט הראשון עוסק בחיים המרתקים של סטנדאפיסטים (הפוסט המקורי הופיע כאן, ושווה לבקר בו וגם בפוסטים הבאים כי קומיקאים רבים הגיבו אליהם).

להמשיך לקרוא

קומיקאים, בדרנים וספורטאים מתים צעירים יותר

אחד המיתוסים הקיימים לגבי חשיבות חוש ההומור לחיינו היא שהוא תורם לבריאות הפיזית והנפשית. אימרות כמו “הצחוק יפה לבריאות” נחשבות לאקסיומות תרבותיות, ואפילו בשפת הדיבור נוהגים לערוך הקבלה בין צחוק לבריאות כשמדברים על צחוק בריא. בעוד יש עדויות לא מעטות לגבי חשיבות ההומור לבריאות הנפשית של בני אדם, הממצאים לגבי בריאות פיזית מועטים ביותר. אחת התפיסות השגויות בנושא היא שהומור עוזר להאריך ימים, אבל אין למעשה מחקרים שתומכים בכך. למעשה, המחקרים המעטים הקיימים מראים שאנשים שנחשבים לבעלי הומור משובח דווקא סובלים יותר מבעיות בריאות רבות יותר ומתים בגיל צעיר יותר. למשל, במחקר אורך אחד שעקב אחרי ילדים מחוננים עם איי קיו ממוצע של 151 החל משנות ה-20 של המאה הקודמת, נמצא שאלו שהוגדרו עלי ידי המורים וההורים שלהם כבעלי חוש הומור משובח, נטו לסבול מבעיות בריאות רבות יותר בבגרות. הם עישנו יותר, צרכו יותר אלכוהול וגם מתו בגיל צעיר יותר. מחקר אורך אחר בקרב שוטרים בפינלנד מצא ששוטרים עם חוש הומור משובח סבלו יותר מבעיות השמנה, עישנו יותר, והיו בעלי סיכון גבוה יותר לחלות במחלות לב וכלי דם, בהשוואה לעמיתיהם חסרי חוש ההומור.

להמשיך לקרוא

האם הומור וצחוק מועילים לבריאות?

שני פוסטים חדשים בבלוג ההומור שלי באנגלית. האחד מתאר מחקר שבדק הבדלים בין המינים בצורה שבהם הם מעבדים הומור, בתגובה לקריקטורות שונות שאותם נדרשו לדרג. הממצאים הראו שאצל נשים, האיזורים במוח שמעבדים רגש היו אקטיביים יותר (במיוחד האמיגדלה והאינסולה).

הפוסט השני עוסק באחד הנושאים הכי שנויים במחלוקת בחקר ההומור והוא הקשר בין הומור וצחוק לבריאות (פיסית או נפשית). אנשים רבים מחזיקים בדיעה שהומור יפה לבריאות אבל מחקרים מדעיים מראים שהתמונה מורכבת הרבה יותר. הומור כנראה עוזר להפחתת מתח נפשי וזה בתורו תורם לכל מיני דברים חיוביים בחיים. לעומת זאת, טענות שהומור עוזר בהתמודדות עם מחלות קשות לא נתמכות במחקרים מדעיים מבוקרים. רוב האפקטים שנמצאו הם קצרי טווח ולבעיות קלות יחסית. אפילו הטענה הנפוצה שמבט הומוריסטי על החיים עוזר לבריאות לא נתמכת בספרות המחקרית, ולמעשה מהמחקרים המעטים שיש בנושא נמצא קשר הפוך. סטנדאפיסטים למשל, מתים בגיל צעיר יותר מהממוצע, אבל זה קשור אולי יותר לאורח חיים פרוע של סמים ושתייה. במחקר נוסף שעקב אחרי אנשים מגיל צעיר במשך עשרות שנים נמצא שהילדים שהמורים שלהם דיווחו שהם בעלי חוש הומור מצוין עישנו ושתו יותר מאנשים אחרים וגם מתו צעירים יותר. יתכן שאותם אנשים הם בעלי אופטימיות מופרזת ונוטים לבטל ולזלזל בבעיות בריאותיות (וגם ללכת פחות לרופא).

מחקר אחר שפורסם לאחרונה בדק את ההשפעה הספציפית של צחוק כמשכך כאבים. החוקרים מצאו שאנשים שצוחקים בתגובה לקטעי וידאו מצחיקים יכלו לעמוד בכאב גדול יותר (הם יכלו להחזיק את היד שלהם זמן רב יותר בתוך דלי קרח) מאשר אנשים שצפו בוידאו של סרט דוקומנטרי מעניין. וידאו שעורר רגש חיובי לא נתן את אותו האפקט מכו וידאו מצחיק, מה שמרמז אולי שהצחוק הוא גורם חשוב ולא רק ההנאה הקוגנטיבית שאנחנו שואבים מבדיחה.