האם גברים מצחיקים יותר מנשים?

חשבו על אדם מצחיק שאתם מכירים. האם מדובר בגבר או אישה?  רוב האנשים שמוצגת בפניהם השאלה הזו חושבים על גברים. המחשבה הזו מייצגת סטריאוטיפ רווח שגברים מצחיקים יותר מנשים. הסטריאוטיפ הזה משותף לגברים ונשים כאחד, אבל כמובן רק בגלל שהוא מקובל לא אומר שהוא נכון. אבל האם באמת גברים מצחיקים יותר מנשים?

עד כמה גברים ונשים שונים בהעדפות שלהם בבחירת בן זוג?

אחת הביקורות המרכזיות כנגד הפסיכולוגיה האבולוציונית היא שהיא מגזימה בהערכת ההבדלים בין המינים. הטענה היא שרוב ההבדלים בין המינים זניחים ושיש חפיפה כמעט מלאה בין גברים ונשים בכל התכונות. אחת הדוברות הבולטות בארץ למגמה הזו היא פרופ’ דפנה יואל שראיון איתה על הנושא הופיע בעבר בהארץ וכבר היה לי איתה שיג ושיח בנושא הזה שניתן לקרוא עליו פה).

האם נשיקה רומנטית מינית היא התנהגות אוניברסלית?

בחברה המערבית נשיקה רומנטית או מינית נחשבת לאחד מהדברים החשובים והמענגים ביותר בקשר זוגי ולא בטוח שתמצאו מישהו שהיה בזוגיות שלא חווה אותה. נשיקה נחשבת ליותר אינטימית מחיבוק, החזקת ידיים, ליטוף או עיסוי. כל כך אינטימית נחשבת הנשיקה שזונות רבות נמנעות מלנשק את הלקוחות שלהן, כאמצעי לנתק עצמן מהאקט המיני. כתבתי בעבר על הסיבות האבולוציונית האפשריות לקיומה של נשיקה רומנטית, סיבות שקשורות להערכת בן או בת הזוג. פראנס דה ואל הפרימאטולוג והאתולוג הנודע דיווח על ממצאים שהראו שגם שימפנזות ובונובו מתנשקים עם פה פתוח והלשון ולכן סביר שיש לה בסיס אבולוציוני מוצק. במשך שנים הנשיקה נחשבה להתנהגות אוניברסלית או קרובה לאוניברסלית, כזו שקיימת כמעט בכל חברה אנושת. חוקרים לקחו כמובן מאליו את האוניברסליזם של הנשיקה הרומנטית אבל האם זה באמת נכון? מחקר חדש בודק את הנושא.

גמביט המלכה: גברים מסתכנים יותר במשחק שחמט כשהם משחקים נגד יריבה מושכת

את המחקר הזה גיליתי רק לאחרונה והוא פנטסטי בעיניי. הוא מדגים בצורה טובה אלו דברים מוזרים גברים מוכנים לעשות על מנת להרשים בחורה. מחקרים מצאו בעבר שגברים נוטים לקחת יותר סיכונים על לוח השחמט מנשים, וזה במיוחד נכון כשגברים משחקים נגד נשים. המחקר הזה לוקח את הנושא צעד קדימה ובודק את ההשפעות שיש ליופי של השחקנים על המשחק.

מתי היכולת הקוגניטיבית מגיעה לשיאה?

ישנה תפיסה רווחת שאנשים נמצאים בשיא הכושר המנטלי שלהם כשהם צעירים, בערך בשנות ה-20 לחיים. מחקר חדש מנסה לראות עד כמה זה נכון.

האם דיכאון לאחר לידה הוא אדפטציה אבולוציונית?

העולם המודרני שונה מאוד מהעולם שבו בני אדם חיו כציידים לקטים. אנשים לא מבלים את רוב זמנם בחיפוש אינסופי אחרי מזון ומחסה, אבל המוח האנושי עדיין מעוצב לעולם שכזה. בעיות שלא היו קיימות בעבר נפוצות מאוד בעולם המערבי כמו השמנה. מעט מאוד אנשים סבלו מהשמנה בעולם שבו היה מעט מזון, הוא לא היה מעובד כשרובו מזין ולא מלא בסוכר ופחמימות כמו המזון המודרני. בעבר גם אנשים עסקו הרבה יותר בפעילות גופנית מאומצת כחלק אינטגרלי מהחיים. הנטייה האבולוציונית שלנו לאכול כמה שיותר כשיש אוכל זמין נועדה לפצות על זמנים קשים שבהם מזון לא היה קיים בשפע. קל לראות איך ההבדלים הללו תורמים לכמות העצומה של אנשים שסובלים מהשמנה היום. חוסר ההתאמה (mismatch) בין התנאים שבהם חיינו בעבר ושהמוח שלנו עוצב על מנת להתמודד איתם, לעומת החיים היום עם גירויים חדשים שהמוח לא מורגל בהם, גורם לתופעות לוואי שונות והזכרתי חלק מהן בעבר (למשל כאן בהקשר של נטילת סיכונים ואי רציונלית אבולוציונית, ופה בהסבר למה טרור מפחיד יותר מהתחממות כדור הארץ).

על הטיות בפירסום מחקרים פסיכולוגים

חוקרים באקדמיה מעוניינים לפרסם תוצאות מעניינות של מחקריהם. הבעייה היא שבגלל לחץ גדול לפרסם, ובמיוחד לחץ לפרסם דברים חדשים ומעניינים, החוקרים הרבה פעמים מעורבים בפרקטיקות מחקריות מפוקפקות. אני לא מדבר על מקרים שבהם חוקרים מזייפים ממצאים בכוונה אלא על המקרים היותר נפוצים שבהם חוקרים מפרסמים מאמרים שמבוססים על נתונים שעברו “מסננת” מסוימת שגרמה להם להראות טוב יותר ממה שהם באמת. איך זה יכול לקרות? יש כמה אפשרויות: חוקרים יכולים לחקור הרבה דברים בבת אחת ולפרסם רק את התוצאות שהראו על משהו מעניין תוך התעלמות מהממצאים הלא מובהקים כך שאף אחד לא ידע בכלל שהיו כאלו. מבחינה סטטיסטית, ברגע שעורכים הרבה ניתוחים סטטיסטיים, יש סבירות גבוהה שמשהו יצא מובהק ומעניין גם אם בפועל אין כאן שום אפקט אמיתי. הטייה אחרת היא לסנן נבדקים שסותרים את השערת המחקר (התעלמות מתוצאות שליליות) או להשתמש בניתוחים סטטיסטיים מורכבים כי אלו הפשוטים לא הראו שום אפקט. כמובן שקיימת גם האפשרות שהתוצאות שהתגלו הן מקריות וכשעורכים הרבה מחקרים פשוט חלק מהם יצאו מובהקים. כל התופעות הללו (ועוד רבות אחרות) נקראות היום p-hacking שזה מונח שמתאר ניסיונות של חוקרים להציג תוצאות טובות יותר ממה שהן באמת (בין אם בכוונה או לא). כתבתי בעבר שני פוסטים שמראים על הבעייתיות במחקרים מדעיים ובמדעי החברה בפרט, ומחקר חדש שופך אור עד כמה זה נפוץ בכתב העת החשוב ביותר.

אמנים שמחים להיות אמנים

ישנה תפיסה רווחת שאמנים הם אנשים שסובלים מדיכאון, נתונים למצבי רוח משתנים, ואינם מאושרים במיוחד. הסטראוטיפ של אמן הוא של גאון שנמצא במצוקה נפשית, כזה שאכול  שדים פנימיים שמהווים את הגורם שדוחף אותם לעסוק באמנות. ישנן המון דוגמאות אנקדוטיות לאמנים מהשורה הראשונה שסבלו מבעיות נפשיות שונות, ובעיקר דיכאון למשל, וירג’יניה וולף, לב טולסטוי, צ’רלס דיקנס, מוצארט, שוברט, ואן גוך ועוד. הדוגמאות הללו הן חלק מהתפיסה הקיימת שאמנות טובה כרוכה בסבל וגם שגאונים ואנשים יצירתיים במיוחד סובלים ממחלות נפשיות שונות. כתבתי על זה בהקשר של סטנדאפיסטים, וגם איך הפרעות קשות כמו אוטיזם וסכיזופרניה יכולות להיות הצד ההפוך של גאונות, מחקר חדש עוסק באמנים.

האם פסיכולוגיה אבולוציונית שוביניסטית?

הטענה כי פסיכולוגיה אבולוציונית שוביניסטית היא טענה עתיקה כמו התחום עצמו. הטענה הזו מופיעה בצורות שונות, החל מזה שהמחקרים בתחום נותנים לגיטימציה לגברים לבגוד (ובמיוחד לגברים שזו הסיבה שהם בכלל חוקרים), שהם מעודדים אונס או לפחות נותנים לאנסים תירוץ (טענה שאין לה בסיס כמו שתארתי כאן), שהתחום מנציח את הפטריארכיה, שהמחקרים בו מנציחים ומצדייקים פערים בין גברים ונשים, וכו’. אחת הבעיות לכאורה של התחום מצד אלו שמבקרים אותו היא שהתחום נשלט כמעט לגמרי על ידי גברים ואין בו כמעט נשים. אני כמובן יכול לתת רשימה ארוכה מאוד של נשים בולטות בתחום, חלק ניכר מהן מייסדות התחום כמו לורה בטציג, ג'ודית קליינפלד, שרה בלאפר הרדי, מרגו וילסון, הלן פישר, לידה קוסמידס, בובי לו, ברברה סמאטס, הלנה קרונין, אליזבת קשדן, ננסי אטקוף, אן קמפל, מרטי הייזלטון, קתרין סאלמון ועוד ועוד, אבל אלו עדויות אנקדוטיות ואנחנו רוצים להתבסס על נתונים כמותיים. מאמר חדש עושה בדיוק את זה.

מה משפיע על היכולת המוסיקלית של אנשים?

הדיעה המקובלת בקרב רוב האנשים שאם מתאמנים במשהו אז הם נעשים יותר טובים בו. התפיסה הדומיננטית קשורה למה שכתבתי על “חוק” ה-10,000 שעות. השקעה מרובה אמורה להפוך אנשים למומחים בתחום . בפועל, מחקרים מראים שזה לא תמיד מה שקורה. למרות שיש לרוב שיפור ביכולת, כדי להגיע לרמה גבוהה צריך הרבה פעמים את הגנים המתאימים. מחקר חדש בוחן את הסוגייה בהקשר של יכולת מוסיקלית ומגיע לממצאים מעניינים.