ארכיון קטגוריה: כלכלה התנהגותית

החיבה שלנו למספרים עגולים

תופעת העיגון היא אחד הממצאים הידועים ביותר ממחקריהם של טברסקי וכנהמן. יוריסטיקת העיגון גורמת לכך שכאשר שמציגים בפני אנשים מספר כלשהו, גם אם הוא שרירותי לגמרי, הם נתפסים אליו וכל שאלה שמחייבת תשובה של מספר תושפע מהמספר הזה. כך למשל,  אם מבקשים מאנשים לרשום את שתי הספרות האחרונות של תעודת הזהות שלהם, ואחרי כן שואלים אותם למחירו של מוצר מסוים שאין להם מושג כמה הוא עולה, המחיר שהם נותנים קרוב לספרות שהם רשמו למרות שאין קשר בין השניים. הדברים הללו נצפו בניסויים מסוגים שונים ומחקר חדש שפורסם לאחרונה מראה ואריאציה מעניינת לתופעה העיגון שבו אנשים לא מעוגנים למספר ספציפי אלא פשוט אוהבים מאוד מספרים עגולים. מה זה אוהבים? מסתבר שאנשים יעשו הרבה כדי להשיג מספר עגול כלשהו ושלושה מחקרים מתחומים שונים לגמרי מדגימים את זה. להמשיך לקרוא

סטטיסטיקות רפואיות – כיצד להבין מידע רפואי בצורה טובה?

בשנת 2007 התמודד ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג’וליאני, על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות. באחת ממודעות הבחירות שלו הוא הכריז: “לפני 5-6 סבלתי מסרטן הערמונית. הסיכוי שלי לשרוד את המחלה בארה”ב? 82%. הסיכוי שלי לו חייתי באנגליה? רק 44% תחת מערכת הבריאות הסוציאלית.” המטרה של המודעה הייתה לטעון שעדיף לחיות בארה”ב ולא בבריטניה אם רוצים לקבל טיפול רפואי טוב (וגם שאין צורך בחוק בריאות ממלכתי בארה”ב). הטענה הזו הייתה שגויה עובדתית וגם נובעת מכשל בסיסי בהבנת הסטטיסטיקות הרפואיות הרלוונטיות כפי שנראה. להמשיך לקרוא

הבדלים בין המינים בתפיסה מרחבית

מקובל לחשוב שגברים ונשים נבדלים זה מזה ביכולת המרחבית שלהם וההבדלים הללו נובעים במידה רבה מסיבות אבולוציונית. בפוסט שפרסמתי לא מזמן סקרתי מחקר אחד כזה שמראה בצורה ברורה שגברים טובים מנשים במטלות של רוטאציות מנטליות ושהסיבות לכך ביולוגיות וקשורות כנראה לסביבת הגידול ברחם שמכילה רמות שונות של טסטוסטרון. התפיסה שבאופן ממוצע גברים טובים יותר מנשים ביכולת המרחבית נכונה כנראה, אבל אין זה אומר שזה כך בכל מצב. היכולת המרחבית היא פועל יוצא של אדפטציות שונות לגברים ונשים שנובעות בעיקר מההבדלים בין ציידים ללקטיות. זה אומר שמטלות קוגנטיביות שמחקות תנאים שרלוונטיים לליקוט, יבוצעו בצורה טובה יותר על נשים. מחקר חדש שפורסם לאחרונה יצא לבדוק את הנושא. להמשיך לקרוא

האבולוציה של הוגנות, שיתוף פעולה וענישה

מחקרים רבים מצאו שבני אדם הוגנים כלפי אנשים אחרים ומתנהגים בצורה פרו-סוציאלית. בני אדם משתפים פעולה עם זרים, גם אם ניתנת להם האפשרות לרמות בלי שאחרים ידעו על כך. רוב הניסויים שנעשו בתחום מערבים ואריאציות שנות משחק האולטימטום שכבר כתבתי עליו בעבר מספר פעמים (פה, וכאן וגם כאן). שתי תאוריות עיקריות הוצעו על מנת להסביר את ההתנהגות ההוגנת של אנשים שאנחנו רואים בחברה המודרנית (לפחות על פי הניסויים ההתנהגותיים). אחת, מה שאנחנו רואים היום בחברה המודרנית הוא למעשה משהו מולד שהתפתח בחיים בחברות קטנות, ובני אדם בכל מקום פשוט מונעים על פי כללי היוריסטיקה הללו בכל מקום. בני אדם למדו לשתף פעולה בחברות ציידים לקטים כי לא הייתה להם ברירה וכי אנוכיות הייתה מובילה להכחדה. בחברות הללו חיים מספר קטן יחסים של אנשים וכל ניסיון לרמות היה מתגלה ומוענש במהרה (במיוחד אם מדובר בבני משפחה). התאוריה השנייה גורסת ששיתוף פעולה שאנחנו רואים במשחקים הללו הוא משהו שנוצר בחברה מערבית מודרנית, שמורכבת לאין שיעור מהחיים בחברות מסורתיות. בני אדם למדו לשלוט בדחפים הטבעיים שלהם להיות אנוכיים, ונורמות חברתיות מלוות בענישה קפדנית שומרת על הסדר החברתי הזה. הנורמות הללו יכולות גם להסביר למה בני אדם מציעים הצעות הוגנות יחסית באינטרקציות המשחקיות הללו גם כשהם משחקים עם זרים מוחלטים ולא עם חברים או בני משפחה. להמשיך לקרוא

האם תמריצים כספיים יכולים לגרום לתלמידים ללמוד?

רוב האנשים גדלים על האמונה שלימודים הם המפתח להצלחה בחיים. לימודים נתפסים כמשהו חיוני לחיים והתפיסה היא שצריך ללמוד גם אם לא אוהבים את זה. הדבר במיוחד נכון אצל ילדים שבחלקם הגדול שונא את הלימודים בבית הספר. שיטות שונות נוסו במהלך השנים ונועדו לעודד את התלמידים ללמוד, כשהבסיס ברוב החברות הדמוקרטיות הוא חוק חינוך חובה, כלומר ילדים חייבים ללכת לבית הספר עד גיל מסוים. אבל זה שמחייבים אותם ללמוד לא אומר שהם באמת לומדים. אז איך אפשר לעודד אותם ללמוד? להמשיך לקרוא

השפעת הטסטוסטרון על התנהגות אנשים במשחק האולטימטום

טסטוסטרון הוא הורמון שמשפיע על התפתחות המוח ועל ההתנהגות מינית של גברים ונשים כאחד. כך למשל, גברים עם טסטוסטרון גבוה נחשבים לאטרקטיביים יותר, מספר הפרטנריות המיניות של גברים אלו גבוה מהממוצע והם נוטים לחפוץ ביחסים מזדמנים יותר מגברים עם רמות טסטוסטרון נמוכות (וגם בוגדים יותר ביחסים לטווח הארוך). בנוסף, רמות גבוהות של ההורמון מלוות בעלייה בהתנהגויות אגרסיביות ואלימות, בעיקר אצל גברים. לאנסים ורוצחים יש רמות גבוהות של טסטוסטרון בהשוואה לאנשים רגילים או אפילו "סתם" גנבים או מבצעי פשעים קלים יותר. רבים מהקשרים שנמצאו היו מתאמיים ולא תמיד היה ברור אם טסטוסטרון הוא הגורם להתנהגויות הללו או שיש משתנים אחרים מתערבים. על מנת לבחון את ההשפעות של טסטוסטרון על התנהגויות בני אדם באינטרקציות חברתיות נערך לאחרונה מחקר חדש. להמשיך לקרוא

הרעיונות המעניינים של השנה (2009)

במה שהפך כבר למסורת בבלוג, לקראת סוף השנה אני מפרסם חלק מהרעיונות המעניינים של השנה כפי שבחרו עורכי המגזין של הניו יורק טיימס. את המקבץ הנוכחי ניתן למצוא במלואו כאן. את הפוסטים של השנתיים האחרונות ניתן לקרוא פה ופה.

חיוך כמנבא נישואין מאושרים

האם יתכן שאפשר לנבא הצלחה בנישואין על פי תמונת המחזור שלך? מסתבר שכן. הפסיכולוג מת'יו הרטנשטיין בחן 600 תמונות מחזור של אנשים מקולג' מסוים, כאלו שהצטלמו בין השנים 1941-2005. הוא בחן האם הם מחייכים חיוך אמיתי בתמונת המחזור שלהם, משהו שאפשר לבדוק בצורה אובייקטיבית על ידי בחינה של שרירים מסוימים מסביב לשפתיים והעיניים. ממצאי המחקר (שניתן לקוראו במלואו כאן) היו שככל שאנשים נטו לחייך פחות, כך גבר הסיכוי שהם התגרשו. כשבחנו את ה-10% עם החיוכים הבולטים ביותר לעומת ה-10% התחתונים של אנשים שלא חייכו כלל, ההבדל היה עצום. אנשים ב-10% התחתונים התגרשו בשיעור גבוה פי 5 מה-10% העליונים.

בנוסף, החוקרים ביקשו מ-51 מהנבדקים במדגם לשלוח תמונות של עצמם בגיל צעיר לפי בחירתם. התמונות היו מגילאים שונים, החל מ-5 ועד ל-22 (הממוצע בגיל 10). הממצאים של המחקר הראשון אוששו גם כאן. גם כשאנשים בחרו את התמונות של עצמם, אלו שחייכו נטו להשאר נשואים יותר מאלו שלא חייכו. לא ברור לחלוטין למה אנשים שמחייכים מצליחים יותר בנישואיהם. יתכן שהאנשים הללו פשוט שמחים ומאושרים יותר באופן כללי, מה שגורם להם להיות בעלי גישה חיובית לחיים ואולי גם להצליח יותר בקשריהם הזוגיים.

המחקר הנוכחי הוא עוד מחקר בשורה ארוכה של מחקרים שבאים לבדוק האם ניתן ללמוד משהו ממבט חטוף בתמונות של אנשים (ישנות או חדשות). מחקרים אחרים מצאו שניתן לקלוט תכונות אופי שונות (כתבתי על מחקר כזה שבדק אלטרואיזם פה), מעמד סוציואקונומי, אוריינטציה מינית, ואפילו הצלחה רבייתית עתידית על פי הערכת יופי חיצוני (מחקר שכתבתי עליו כאן).

לשחק טטריס כטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית

הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) היא אחת ההפרעות הקשות ביותר שבני אדם יכולים לחוות, משהו שעלול להמשך שנים וקשה מאוד להכחידה. במשך עשרות שנים פסיכולוגים ורופאים ניסו להלחם בה באמצעות תרופות וטיפולים שונים והתוצאות עדיין רחוקות מלהשביע רצון. מדענים בריטים הציעו לאחרונה טיפול פשוט ביותר: לתת לאנשים הסובלים מהפרעת הדחק הפוסט טראומטית לשחק טטריס. בניסוי אחד, נתנו החוקרים ל-40 נבדקים לצפות בסרט גראפי שכלל תאונות דרכים קשות, צילום של ניתוח ומראות של אדם טובע. חצי שעה אחרי הצפייה בסרט נתבקשו מחצית הנבדקים לשבת בשקט למשך 10 דקות ולא לעשות דבר. המחצית השנייה נתבקשה לשחק במשך 10 דקות בטטריס. לאחר מכן, כל הנבדקים ענו על שאלון שבדק את מידת הפלאשבקים שהם חוו. כמו כן, הם ניהלו במשך שבוע יומן שתעד את כמויות הפלאשבקים הלא רצוניות שהם חוו.

הנבדקים ששיחקו בטטריס חוו 42% פחות פלאשבקים במהלך השבוע. החוקרים שביצעו את הניסוי משערים שהאפקט המחסן של טטריס עובד, מכיוון שטראומות מאוחסנות לרוב במוח כזיכרונות חזותיים ומשחק הטטריס מתערב בקיבוע הזיכרונות הטראומתיים הללו. על ידי משחק טטריס מייד לאחר חוויה של ארוע טראומתי, הקליפה הראייתית נעשית עסוקה מדי כך שהמוח אינו מקודד את הטראומות כפי שנעשה בדרך כלל ( למכורי טטריס מוכרת התופעה שבה הם רואים קוביות טטריס נופלות לנגד עיניהם בזמנים שונים, כולל חלימה עליהם). בנוסף, הטטריס הוא משחק לא מילולי כך שהוא לא פוגע בפעילויות חשובות אחרות של המוח שכן מנסות להתמודד עם הטראומה. האם אנחנו עומדים בפני טיפול חדשני בטראומות? ימים יגידו.

קניית מותגים מזויפים מעודדת רמאות

לבישת בגדים מזויפים יכולה לשטות באנשים אחרים אבל לא בזה שלובש אותם. זה מה שגרם למספר חוקרים (ובהם דן אריאלי) לחשוב שלבישת מותגים מזויפים נושאת בחובה השפעות פסיכולוגיות על הרוכשים. כדי לבדוק את הנושא הם ביקשו משתי קבוצות נשים לענוד משקפי שמש שנלקחו מקופסא. על קופסא אחת נרשם "מקורי", ואילו על הקופסא השנייה נכתב "זיוף". בפועל, המשקפיים בשתי הקופסאות היו זהות לחלוטין ונתרמו על ידי יצרן משקפי שמש ידוע.

לאחר מכן, נתנו החוקרים לכל הנשים משתי הקבוצות לענות על שאלות מתמטיות קלות מאוד, אבל תחת לחץ זמן כבד, כאשר המשקפיים עליהן. בשלב הבא, נאמר לנשים שהן יכולות לעבור על התשובות שלהן ללא הגבלת זמן ולתקן אותן במקרה הצורך. החוקרים אמרו להן שהן תקבלנה תשלום עבור כל תשובה נכונה. החוקרים ביקשו מכל אחת מהנשים לדווח בעצמה על מספר התשובות הנכונות, ובכך יצרו תמריץ עבורן לשקר. בלי ידיעת הנשים לחוקרים הייתה גישה לתשובות הנחקרות.

מתברר ששתי הקבוצות ענו על מספר זהה של שאלות נכונות, אבל הנשים שלבשו את המשקפיים המזויפות נטו לדווח על מספר גדול יותר של תשובות נכונות. 70% מהנשים בקבוצה זו שיקרו ודיווחו על מספר גדול יותר של תשובות נכונות מכפי שהיה באמת, לעומת רק 30% מהנשים שלבשו את המשקפיים המקוריים. מסקנות החוקרים הן שכאשר אנחנו מרגישים מזויפים הנטייה שלנו להתנהג בצורה מזויפת גדלה גם היא. מעניין שאף אחת מהנשים בקבוצה ה"מזויפת" לא הייתה מודעת להשפעה של המשקפיים המזויפים על התנהגותן.

 

פרות עם שם מניבות יותר חלב

מחקר שנעשה בבריטניה בקרב רפתנים, מגלה שבמקרים שלפרות ניתן שם, הן מניבות בממוצע 258 ליטרים נוספים של חלב מאלו שלא נקראות בשם (הבדל של 6%). לא ברור עדיין למה זה קורה ומחקרים נוספים נדרשים. יתכן למשל שמי שנותן שם לפרה גם מתייחס אליה יפה יותר ולכן הן שמחות ורגועות יותר, מה שמוביל לעלייה בתפוקת החלב. בכל מקרה, נראה כי לא מזיק לתת לפרות שם. השמות עצמם מגוונים מאוד, החל משמות של קרובי משפחה וכלה בעשבי תיבול ופרחים. עם זאת, ההצעה לא תמיד מעשית ולמספר רפתנים יש בעייה קשה. כיצד ניתן לתת שמות למאות ואפילו אלפי פרות שברשותם?

 

האם אגתה כריסטי סבלה מאלצהיימר?

אגתה כריסטי ידועה ככותבת מותחנים מחוננת. האם יתכן שבערוב ימיה היא סבלה מאלצהיימר? מספר ביוגרפים שיערו שאכן כן, אבל שום הוכחה לא הייתה בנמצא. לאחרונה, מספר חוקרים מטורנטו בדקו את הנושא מזווית חדשה. החוקרים לקחו 14 מספריה של כריסטי והפכו אותם לקבצים דיגיטליים. בעזרת תוכנה לניתוח טקסטים הם ניתחו את הספרים ובדקו אוצר מילים וגם עושר שפה. חזרה מרובה של אותן מילים וביטויים יכולה להעיד על ירידה ביכולת הקוגנטיבית של הכותב וזה בדיוק מה שנמצא. עם העלייה בגיל, כריסטי נטתה לחזור יותר ויותר על ביטויים מסוימים. כמו כן, נצפתה גם עלייה במספר הביטויים המעורפלים. שני ספריה האחרונים מראים ירידה של 31% באוצר המילים בהשוואה לספרים שכתבה 20 שנה מוקדם יותר. מעריציה מזמן ידעו שספריה המאוחרים שנכתבו כשהייתה בראשית שנות ה-80 שלה היו מאכזבים, וכעת ניתן אולי להבין גם למה. הספרים של כריסטי מהווים מדגם טוב לניתוח לשוני כזה מכיוון שאת הספר הראשון שלה היא כתבה בגיל 28 ואילו ספרה האחרון פורסם בגיל 82.

 

הוכחות מתמטיות בעזרת ויקיפדיה?

מתמטיקאים מאז ומעולם נעזרו אחד בשני לפתירת בעיות והוכחת תאוריות מתמטיות, אבל מה שטימותי גאוורס, פרופסור למתמטיקה מקמברידג' עשה, לוקח את הנושא של שיתוף פעולה לרמה חדשה לגמרי. גאוורס, זוכה מדליית פילדס, הכבוד הרם ביותר שמתמטיקאי יכול לשאוף אליו, נתקל בבעייה שלא הצליח לפתור. הוא החליט לפרסם אותה בבלוג שלה בצורה ויקי ולראות אם שיתוף פעולה מאסיבי בין מתמטיקאים שונים יקדם את פתרונה. הוא עודד את אלפי קוראיו לנסות ולהוכיח אותה כשכל אחד מוזמן לתרום אפילו שינוי קטן. המחשבה הייתה שהמאמצים המשותפים יקדמו בפתרון הבעייה אבל אפילו גאוורס לא ציפה לפתרונה המלא.

הפרוייקט זכה לתשומת לב רבה ומאות אלפי מילים (ונוסחאות) נכתבו עליו. התרומות הגיעו מעשרות אנשים, כולל ממתמטיקאים ידועים (וזוכה מדליית פילדס נוסף). לאחר שישה שבועות בלבד הוכחה התאוריה ובקרוב היא תשלח לכתב עת מוביל במתמטיקה (תחת הכותב הראשי D.H.J Polymath). למתעניינים בהוכחה, הנה קישור להסבר לא מתמטי שלה.

האם אנחנו עומדים בפני עידן שבו אנשים יפתרו בעיות מתמטיות בשיתוף פעולה (ואולי גם מיזמים מדעיים אחרים)? או שאולי תשומת הלב הרבה שהבעיה הספציפית הזו משכה הם שהובילו לפיתרונה המוצלח? אין ספק שצירוף מוחות רבים שמקבלים פידבק מיידי על פעולתם יכול לזרז פתרון בעיות שונות. העוצמה הקוגנטיבית הגדולה של אנשים רבים עולה על זה של אדם בודד, כך שלא מדובר רק בחכמת ההמונים אלא אולי בגאונות ההמונים. מי יודע, אולי בעתיד אנשים יוכלו לכתוב ספרות ושירה שטרם נראתה קודם אם רק יכתבו אותה ביחד.

אפקט אובאמה

זה יותר מעשור פסיכולוגים חוקרים כיצד סטרואטיפים משפיעים על ביצועי אנשים במבחנים שונים. התופעה, שנקראת "איום סטרואטיפי" (Stereotype threat) מדגימה שכאשר קבוצה מסוימת (נשים, שחורים, קשישים) נעשית מודעת לעצם השייכות לקבוצה ונרמז להם שביצועיהם ימדדו לפי איך שהקבוצה נתפסת, הביצועים שלהם נמוכים יותר בהשוואה לאנשים בקבוצה שאינם נעשים מודעים לשייכותם לקבוצה. הדבר נובע כנראה מהעובדה שאותם אנשים מודעים, חרדים יותר לביצועיהם, דבר הפוגע ביכולת שלהם. הדבר יכול להסביר, לפחות בחלקו, למה קבוצות מסוימות בחברה בעלות הישגים נמוכים יותר בהשוואה לקבוצות אחרות.

מחקרים רבים בנושא הראו את ההשפעה של האיום הסטראוטיפי על הביצועים של סטודנטים שחורים. השנה האחרונה הציבה בפני החוקרים הזדמנות פז לראות איך האיום הסטרואטיפי עשוי להשתנות עם עלייתו לשלטון של נשיא שחור (ברק אובאמה, לאלו שבילו את השנה האחרונה במסע לחלל). הפסיכולוג דיוויד מארקס ועמיתיו, נתנו לסטודנטים לבנים ושחורים לענות על מבחן מילולי מקובל ומתוקף בשלבים שונים של הקמפיין לנשיאות, לאחר שחשפו אותם לסטריאוטיפ ששחורים מצליחים פחות באקדמיה.

החוקרים מצאו את מה שהם הגדירו כ"אפקט אובאמה". האיום הסטראוטיפי פחת בצורה משמעותית אחרי נאום קבלת המועמדות הדמוקרטית של אובאמה באוגוסט, אבל רק לסטודנטים השחורים שצפו בו. גם מייד אחרי הבחירות הסטודנטים השחורים שיפרו את תוצאותיהם במבחן. עם זאת, חוקר אחר שניסה לבדוק את אפקט אובאמה לא מצא שינויים גדולים בגלל בחירת אובאמה כך שיתכן שהאפקט מוגבל בהשפעתו. יתכן שהמדיניות של אובאמה, ולא היותו מודל ראוי לחיקוי, הם אלו שיגרמו לשינויים המשמעותיים ביותר.

האם מידע עודף עוזר לנו להגיע להחלטות טובות יותר?

מקובל לחשוב שבתנאי אי וודאות עדיף לדעת כמה שיותר על מנת שאפשר יהיה לקבל החלטה מושכלת יותר. נשמע הגיוני לא? מסתבר שלא תמיד. ישנם מקרים שונים שדווקא עודף מידע גורם לשיבוש תהליך קבלת ההחלטות שלנו. אחד מקוראי הבלוג, עוז הר אדיר, הסב את תשומת ליבי למאמר שמזמן בפניי את האפשרות לדון בנושא.

המחקר בוחן כיצד חובבי ספורט חוזים את התוצאות של משחקים בנבא (ליגת הכדורסל הטובה בעולם לאלו מהקוראים שקצת רחוקים מהתחום). גם אם רוב חובבי הספורט אינם מהמרים מקצוענים, רבים מנסים לחזות את זהות הקבוצה המנצחת כדבר שבשגרה. על מנת לעשות זאת, ביצעו החוקרים סדרה של ניסויים, שבהם דגמו בצורה אקראית משחקי נבא מהשנים האחרונות. לגבי כל משחק כזה הם סיפקו לנבדקים את הסטטיסטיקה של מספר הנצחונות של אותה קבוצה באותה עונה, כמו גם את תוצאת המשחק במחצית (שני רמזים סטטיסטיים שנמצאים במתאם מובהק עם התוצאה הסופית של המשחק). המניפולציה הניסויית הייתה שלחצי מהנבדקים לא סופקו נתונים נוספים, בעוד לחצי מהנבדקים נאמר גם שם הקבוצות (שיקאגו בולס נגד ניו יורק ניקס לדוגמא). על פי האינטואיציה המקובלת, הוספת שם הקבוצות אמורה לעזור לאנשים לנבא בצורה מדויקת יותר לקבוע את זהות הקבוצה המנצחת או לפחות לא להזיק לניחוש. מצד שני, אם אתם יודעים שקבוצה מסוימת ידועה בקאמבקים שלה (למשל, הניו יורק ניקס בעונה המקוצרת של 99'), הידיעה שהם מפסידים במחצית יכולה להוביל אתכם לחזות שהם ניצחו במשחק למרות הכל.

הניסוי הראשון נועד לבחון את מידת הביטחון שיש לאנשים כשהם מנחשים מי הקבוצה המנצחת. לצורך כך דגמו החוקרים משחקים שבהם יש מידע סותר לגבי זהות הקבוצה המנצחת על מנת לערער את בטחונם של הנבדקים בתוצאת המשחק (כלומר, הרקורד של הקבוצה עמד בסתירה לתוצאת המחצית). אם לקבוצה מסוימת היה מספר ניצחונות גבוה ממספר ההפסדים באותה עונה, באותו משחק ספציפי היא הייתה בפיגור במחצית ולהיפך, מה שמקשה מאוד על הניבוי. 80 סטודנטים חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת קיבלה את הנתונים הסטטיסטיים בלבד, בעוד קבוצה שנייה קיבלה גם את שמות הקבוצות. הנבדקים ניסו לנחש מי ניצחה במשחק וגם ציינו את רמת הביטחון שלהם בניחוש. הנבדקים גם סווגו לכאלו שהם חובבי כדורסל ולכאלו שלא. המשחקים שהניסויים בוססו עליהם היו מעונת 1996-1997 והנבדקים ידעו על כך (כך שלא הושפעו בתחזיותיהם ממה שידוע להם על העונה הנוכחית).

תוצאות הניסוי הראו שידיעת שמות הקבוצות לא השפיעה על ניחוש תוצאת המשחק (שכאמור, היה קשה מאוד לחיזוי), והנבדקים ניחשו נכונה ברמה אקראית בלבד. זה היה נכון גם אצל אלו שהגדירו עצמם כחובבי כדורסל. לעומת זאת, נבדקים שידעו את שמות הקבוצות במשחק הפגינו רמת ביטחון גבוהה יותר בניחוש שלהם, בעיקר אם היו חובבי כדורסל, מה שלא עזר להם לנחש בצורה מדויקת יותר.

אבל רוב המשחקים כן ניתנים לניבוי מדויק למדי על סמך שני האינדיקטורים הסטטיסטיים וניסוי השני נועד לבחון את הנושא. האם גם כאן תוספת של שם הקבוצות תשנה את הניבוי אצל אנשים? או שאולי ידיעת שמות הקבוצות תשבש את דעתם בגלל דיעה קדומה זו או אחרת על אותן קבוצות? בניסוי השתתפו 120 נבדקים שחולקו שוב לשתי קבוצות כמו בניסוי הראשון. המשחקים נבחרו הפעם בצורה אקראית לחלוטין וברובם הייתה התאמה בין המדדים הסטטיסטיים ובין תוצאת המשחק הסופית.

תוצאות הניסוי הראו בבירור שסיפוק שמות הקבוצות הוביל לירידה משמעותית בדיוק הניבוי. נבדקים שידעו את שמות הקבוצות המשחקות היו פחות מדויקים בניבוי תוצאת המשחק. מעבר לכך, 70% מהנבדקים שלא ידעו מי הקבוצות המשחקות הביעו רצון לדעת אותם לפני שהם חוזים את התוצאה הסופית, ורובם סברו שהידיעה תשפר את הדיוק בתחזיותיהם למרות שההפך הוא הנכון.

בניסוי שלישי נדרשו המשתתפים לאחזר כמה שיותר שמות של קבוצות, במטרה לבדוק עד כמה הם מעורים בנבא. ככל שאיחזרו יותר שמות כך סביר שהם מכירים את הליגה טוב יותר. הלייקרס היו הקבוצה המוכרת ביותר ומינסוטה טימברוולבס הכי פחות מוכרת. באותה עונה, לסן אנטוניו ספרס, לסקרמנטו קינגס ולדאלאס מאבריקס היה רקורד טוב יותר משל הלייקרס והחוקרים דגמו מספר משחקים של קבוצות אלו כנגד הלייקרס. באופן דומה, דגמו החוקרים משחקים של קבוצות מוכרות יותר כנגד מינסוטה, למרות שהרקורד שלהן היה גרוע יותר (בוסטון סלטיקס, פילדלפיה 76 ויוסטון רוקטס). הפרוצדורה מהניסוי הראשון שוחזרה כאן על מדגם מתוך המשחקים הללו.

התוצאות הראו בבירור שהייתה הטייה אצל הנבדקים לומר שהלייקרס ניצחו במשחק בניגוד לנתונים הסטטיסטיים שהראו על מאזן טוב יותר של הקבוצה השנייה (זה היה נכון אפילו בקרב לא אוהדים למרות שבמידה חלשה יותר). בדיוק אותו הדבר קרה עם מינסוטה. נבדקים הראו נטייה בולטת לומר שהם הפסידו במשחק נגד קבוצות מוכרות יותר עם מאזן גרוע יותר. כמו בניסוי השני, גם כאן ידיעת שמות הקבוצות הפחיתה בצורה משמעותית את יכולת הניבוי.

ניסוי רביעי בדק האם התחזיות של אנשים יהיו זהות אם יהיה מעורב בזה כסף אמיתי. כלומר, כשצריכים להמר ממש על התוצאות אפשר לצפות שאנשים יהיו זהירים יותר בשיקולים שלהם בבחירת המנצחת. אבל גם כאן זה לא שינה את התוצאות. נבדקים הימרו בצורה פחות מדויקות (והרוויחו פחות כסף) כששמות הקבוצות סופקו להם. גם כאן, רוב מוחלט של המשתתפים (בין אם ידעו את שמות הקבוצות או לא) היו בטוחים ששמות הקבוצות תורמים לניבוי מדויק יותר.

המסקנות הכלליות מהניסויים הללו מצביעות על כך ששפע מידע לא תמיד עוזר ולפעמים רק מבלבל אותנו יותר, מה שמוביל לאשליית הידע. זה נכון כמעט לכל תחום בחיים, החל מהתפוצצות המידע שיש באינטרנט שאמור כביכול לעזור לנו לקבל החלטות בנושאים שונים, וכלה ברופאים שמנסים לאבחן מחלה על פי ממצאים מסוימים. מחקרים מראים שאותם רופאים למשל, שוגים פעמים רבות כשהם מתבססים על מידע לא רלוונטי קיים, למרות שמידע מועט יחסית יכול להביא אותם לאיבחון וטיפול טובים יותר. נראה כי מידע מסוים גורם ל"אפקט הילה", כלומר משפיע על הצורה שבה אנחנו מפרשים מידע קודם ופעמים רבות מוביל לטעויות. זה גם קשור כנראה ליוריסטיקה הידועה בשם יוריסטיקת הזמינות. שמות מוכרים של קבוצות גורמים לנו לחשוב שהן טובות יותר ממה שהן במציאות רק בגלל שהן מוכרות יותר (יתכן שהיסטורית הן אכן טובות יותר אבל לעבר לא צריכה להיות משמעות לגבי הניבוי שלנו בהווה).

למה אנשים נופלים בפח של נוכלים?

לבני אדם יש נטייה אנושית לרצות להרוויח הרבה כסף ומהר. לפעמים הנטייה הזו גורמת לנו לאבד מנגוני בקרה חיוניים ובעיקר את היכולת לשפוט מצבים בצורה רציונלית וצלולה. מייקל שרמר, ספקן והמו"ל של המגזין המצוין Skeptic יצא לשטח, ובעזרת קוסם מקצועי הראה כמה קל להפיל בני אדם בפח בכמה מהונאות הרחוב הידועות ביותר. הנה שני סרטונים המדגימים את הנושא:

מעשי הנוכלות הללו מבוססים במידה רבת על הטיות קשב שמסיחות את דעת מי שמנסים לרמות (נושא שהרחבתי עליו כאן). שימו לב איך בניסוי השני, האיש ממשיך להאמין שהמעטפה עם הכסף עדיין אצלו למרות שחשפו בפניו את מעשה הנוכלות! מצד שני, יש לבני אדם כנראה גם נטייה בסיסית לזהות רמאים, משהו שהיה מאוד אדפטיבי בהיסטוריה האבולוציונית שלנו (נושא שכתבתי עליו בעבר).

רבות מהנטיות שלנו מתנגשות אחת עם השנייה ומעמידות אותנו בדילמות שונות, ונראה שכמו בתחומים רבים בחיים אנחנו מלאי קונפליקטים. מצד אחד יש לנו מצפון, ומצד שני יש את האינסטינקט החייתי לשחר לטרף ולעשות רווח קל. כאשר אנחנו רואים אפשרות לרווח כזה, מנגוני ההגנה הטבעיים שלנו לא פועלים בצורה אפקטיבית וזה מכניס אותנו במקרים רבים לצרות צרורות. קחו למשל את הדוגמא של ברנארד מיידוף, במה שידוע כהונאת פונזי. מיידוף הבטיח לאנשים שהשקיעו אצלו כספים רווחים קבועים, ואנשים עשירים רבים, כולל אנשי עסקים ידועים שאמורים לדעת דבר או שניים בנושא, נפלו בפח. הונאה מסוג פונזי בנויה על כך שהוא מגייס כספים מאנשים חדשים באופן קבוע, וברגע שאספקת הכסף נפסקת (והיא נפסקה שנה שעברה עם בוא המשבר הכלכלי) הכל קורס. מה שעזר למיידוף כנראה הייתה העובדה שהוא שילם למשקיעים רווחים סבירים של 10-15%. אם הרווחים גדולים מדי אנשים מתחילים לחשוד, ואם הם קטנים מדי אז ההשקעה אינה כדאית (צ'ארלס פונזי שעל שמו נקראת ההונאה הבטיח לספק רווחים שנתיים של 40% מגובה ההשקעה ונפל די מהר).

אחד הגורמים להצלחה של הונאות מסוג פונזי היא הנטייה הבסיסית של אנשים לבטוח במה שעושים אנשים אחרים, או בקיצור, ללכת אחרי העדר. מיידוף בחר בקפידה את המשקיעים שלו, שרובם היו יהודים עשירים כמוהו, כלומר היה סיכוי גבוה שיבטחו בו. בזה שהוא בנה רשימת לקוחות אקסקלוסיבית הוא יצר לעצמו שם של בעל עסק אמין, מה שמשך משקיעים עשירים נוספים והבטיח זרימה רציפה של כספים.

נראה שקיים מירוץ חימוש אבולוציוני בין הרמאים שמנסים להסתיר את מעשה רמייתם לבין אחרים שמשתדלים לחשוף סימנים המצביעים על רמאות. אנשים מחפשים סימנים שיצביעו על רמאות והרמאים עושים הכל כדי להסתיר אותם. היכולת לגלות רמאים עובדת בצורה לא רעה בכלל באינטרקציות פשוטות בין אנשים, או בחברות קטנות (כמו אלו שבהם התפתחנו מבחינה אבולוציונית), שבהם כולם מכירים את כולם, אבל הסביבה המודרנית מאפשרת לרמאים רבים לשטות בהרבה אנשים בלי להתפס. בעולם שבו אנשים לא יודעים מי האדם שעומד מולם, שבהם הרבה מהכספים וירטואלים או באים בצורות סבוכות של מניות או קרנות גידור (כגון אלו), שיש אנונימיות בין המשתתפים השונים בסחר מכר, רוב האנשים פשוט לא מבינים בתחום ולכן לא פלא שהונאות כאלו מצליחות (מיידוף גייס 50 מיליארד דולר). כנראה שהכלל הבסיסי החשוב ביותר הוא הכלל עתיק היומין: אם זה נשמע טוב מדי מכדי להיות אמיתי, כנראה שזה באמת כך.

פילוסופיה ניסויית

נניח שמנהל חברה מסוימת צריך להחליט האם לאמץ תוכנית מסוימת לחברה שלו. התוכנית החדשה תניב רווחים רבים לחברה שלו וגם תהיה ידידותית לסביבה. המנהל עצמו אומר: "לי לא אכפת מהסביבה. כל מה שמעניין אותי זה לגרוף כמה שיותר רווחים לחברה שלי, בואו ניישם את התוכנית החדשה". האם במקרה כזה תאמרו שהמנהל התכוון לעזור לסביבה?

עכשיו, מקרה עם נסיבות דומות אלא שהפעם התוכנית החדשה תהיה הרסנית לסביבה. שוב למנהל לא איכפת מהסביבה, והוא מאשר את התוכנית הרווחית שפוגעת בסביבה. האם במקרה כזה תאמרו שהמנהל התכוון להזיק לסביבה?

מחקר שבדק מה אנשים חושבים לכל אחת מהסיטואציות הנ"ל הגיע למסקנות מפתיעות. במקרה הראשון רק 23% מהאנשים הסכימו שהמנהל התכוון לעזור לסביבה. לעומת זאת, 82% מאלו ששמעו את תאור המקרה השני חשבו שהמנהל הזיק לסביבה בכוונה.

המחקר המתואר הידוע גם בכינויו "אפקט קנובה", על שם החוקר שביצע את המחקר Joshua Knobe מאוניברסיטת צפון קרולינה, הוא חלק מתחום מדעי חדש שנקרא פילוסופיה ניסויית. זהו התחום שמנסה לענות על שאלות פילוסופיות בצורה מדעית, והוא חלק ממגמה גוברת והולכת לשלב תחומים אקדמיים שעד לא מזמן נראו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב (בין שאר התחומים ממדעי הרוח שמדענים מגלים בהם עניין לאחרונה: בלשנות, ספרות, אמנות, תאולוגיה ואפילו היסטוריה). מה שעוד מעניין בהקשר של המחקר המדובר הוא שג'וש קנובה הוא פילוסוף ונועד לפתור בעייה פילוסופית: איך אנחנו קובעים את דעתנו לגבי טיב הכוונות של אדם אחר. כפי שהמחקר הזה מעיד, במקרים רבים אנחנו קובעים למה התכוון האדם על סמך התוצאה הסופית של מעשיו, האם היא טובה או רעה, משהו שנראה מאוד מוזר על פניו (למי שמעוניין להשתתף בניסויים נוספים דומים מוזמן לאתר הזה).

אז מהי פילוסופיה ניסויית? באופן כללי מדובר בניסיון לערוך, לפחות בחלקו, מחקר כמותי הנוגע לשאלות פילוסופיות שונות, ודרך תוצאות המחקר לנסות להבין סוגיות פילוסופיות שונות. כל מי שמכיר פילוסופים יודע עד כמה קשה לרבים מהם עם כל הנושא של מחקרים כמותיים. לערוך ניסוי, למדוד תופעה בצורה אמפירת זה דבר שהם לחלוטין לא רגילים לעשותו, לא כל שכן בקיאים ברזיו. למעשה, פילוסופים רבים מתריסים כנגד אותם מחקרים מדעיים כמותיים ומתגאים בכך שכל מה שדרוש להם כדי לבצע את מחקריהם הוא כוח המחשבה בלבד, רק תנו להם איזה ניסוי מחשבתי מעניין והם יהיו מאושרים.

אחת הדחיפות הגדולות לתחום הגיע בזכות פיתוח טכנולוגיות חדשות ובראשן ה-fMRI. בטכנולוגיה זו של הדמייה מגנטית ניתן לבחון את המוח בזמן פעולה, מה שמאפשר, לפחות בחלקו, לבודד איזורים מסוימים שבהם עוברות כביכול המחשבות, או ליתר דיוק מתבצעים עיבודים במוח. רואים היום יותר ויותר פילוסופים שתוהים על תפקידה של האמיגדלה, האחראית בין השאר על הרגש, בקבלת החלטות. הדבר מוביל לסוגים חדשים של מחקר שעד לא מזמן חוקרים לא חשבו שהוא אפשרי. אם עד עתה פילוסופים התלבטו בינם לבין עצמם על האתיקה של שימוש בהדמיות מגנטיות שסוגלות, לפחות בצורה מוגבלת, לחשוף את המחשבות הכמוסות ביותר שלנו, כיום אנחנו יכולים דרך אותן הדמיות מגנטיות לנסות ולהבין את שורשי האתיקה עצמה, באלו חלקים של המוח הדילמות המוסריות הכרוכות בה מעובדות.

הנה דוגמא לניסוי נוסף בתחום של פילוסופיה ניסויית, שמהווה מחקר המשך לזה שתואר למעלה. זהו מחקר שנעשה על ידי פילוסוף המדע Edouard Machery (וזה הבלוג שלו). נניח שאדם מסוים הולך לפאב ומעוניין לשתות את המשקה הכי גדול שיש לפאב להציע. הברמן מודיע לו שהמשקה הזה מגיע עם כוס מיוחדת, כזו שהוא יכול לשמור לעצמו. האם האדם קיבל את הכוס בכוונה? רוב האנשים יאמרו שלא. עכשיו תארו לכם שאותו אדם הולך לפאב, מבקש את המשקה הכי גדול והברמן מודיע לו שהמשקה הזה עלה במחיר והוא צריך להוסיף דולר אחד. לבחור זה לא משנה והוא מוכן להוסיף דולר אחד כדי לקבל את המשקה המשכר. האם במקרה הזה הוא שילם את הדולר הנוסף בכוונה? רוב האנשים יאמרו שכן. המסקנה של מאקרי היא שתופעות לוואי צפויות של מעשינו נחשבות למכוונות כאשר אנחנו תופסים אותן כמחיר מסוים שמביא לתועלת. כלומר, אם נחזור לדוגמא הראשונה של מנהל החברה שמזיק לסביבה, הוא נתפס כאחראי לנזק מכיוון שהיה מדובר במחיר לסביבה שהביא לרווח לחברה שלו.

כמו שאתם בוודאי יכולים לתאר התחום החדש מעורר די הרבה עניין וגם הרבה מחלוקות. למי שמתעניין עוד בנושא מוזמן להציץ באתר שמוקדש כולו לתחום. מה אתם יודעים, אפילו יש להם המנון חדש שיוצא כנגד הסטיגמה של פילוסוף הכורסא.