השתלת זיכרונות של פשעים שלא נעשו

זיכרונות אנושיים הם אחד הדברים המתעתעים והלא אמינים ביותר שקיימים. כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שסקרתי הרבה מחקרים שמראים עד כמה הזיכרון האנושי מתעתע ולא אמין, ועד כמה קל להשתיל זיכרונות שווא אצל אנשים. מעבר לעניין המרתק שיש לאנשים בנוגע לזיכרונות שלהם ושל אחרים לאי אמינות הזיכרון יש לפחות שלוש השלכות חשובות במישור המשפטי. האחת, כל הנושא של זיכרונות מודחקים שצצים אחרי שנים ויכולים להביא להרשעת אנשים חפים מפשע (כפי שקרה אולי במשפט על האב שהורשע לא מזמן אחרי שבתו נזכרה שנאנסה בעקבות חלום שחלמה). המקרה השני הוא של הרשעות בבית משפט שמתבססות על עדויות של אנשים כשידוע שעדויות כאלו אינן אמינות (ראו הפוסט הזה שמדגים את שברירותם של עדויות הראייה). המקרה השלישי הוא הודאות שווא של אנשים בפשעים שלו עשו. לכאורה נראה שדרוש הרבה לחץ מצד החוקרים כדי ליצור הודאות שווא כאלו אבל מחקר חדש שניתן לקרוא במלואו ברשת מראה שזה הרבה יותר קל ממה שזה נראה (ראו גם את הפוסט הזה לגבי התהליכים הפסיכולוגיים השונים שמובילים להודאות שווא).

על האב שהורשע באונס בתו ולא בגלל חלום

“האנשים אינם מקדישים מחשבה למה שהם רואים בשעת ערנותם, אבל את מה שהם רואים בחלומותיהם הם הופכים במוחם שוב ושוב.” דיוגנס

רבים פנו אליי בימים האחרונים כדי להגיב בנושא האב שהורשע באונס שיטתי של בתו. לא הגבתי בשום מקום מכיוון שטרם קראתי את פסק הדין המלא ולא נכון להגיב על משהו שלא קראתי, בדיוק כמו שלא הייתי כותב על מחקר רק מקריאת הסיכומים שלו בעיתונות. אבל עכשיו אחרי שקראתי את פסק הדין אביע את דעתי בעניין.

עד כמה אמינים זיכרונות של טראומה מיידית?

הזיכרון האנושי הוא דבר מופלא. זיכרון הוא אחד הדברים המרכזיים, אם לא הכי מרכזי, שמגדיר את עצם הקיום שלנו. אם לא היינו זוכרים שום דבר, או זוכרים רק לפרק זמן קצר מאוד, החיים שלנו היו מוגבלים מאוד (ואפשר לראות את זה בצורה טובה בסרט ממנטו). כל החוויות שלנו, הרגשות שלנו, והקשרים שלנו עם הסובב אותנו, בין אם אלו אנשים אחרים או הסביבה הפיסית, מונעים על ידי זיכרונות. היום אנחנו יודעים בוודאות שהזיכרון שלנו גמיש ביותר. ברור לנו שהזיכרונות שלנו אינם כמו סרט וידאו שאפשר לחזור אליו שוב ושוב, ושיש בהם מימד סובייקטיבי לחלוטין שיכול להשתנות עם הזמן כתלות בהרגשה שלנו, הידע שלנו, מה אנחנו חושבים על האנשים או על הסיטואציה שאנחנו מנסים להזכר בה, וכו’. לא רק שהזיכרונות משתנים לאורך השנים אלא הם גם חשופים למניפולציות שונות, ואפשר לשתול אצלנו זיכרונות של אירועים שלא התרחשו מעולם.

פסק דין סופי בנושא זיכרונות מודחקים: זוכה סב שנאשם באונס נכדתו

היום זיכה בית המשפט העליו מחמת הספק סב שהורשע בעבר באונס נכדתו (פסק הדין המלא נמצא כאן). כתבתי על הפרשה מספר פעמים כאן ופה וכאן (הפרשה עברה תהפוכות רבות עד לזיכוי הסופי היום). בקצרה, בגיל 25 האשימה הנכדה את הסב באונס שיטתי שארע לדבריה מגיל 4 עד 17. ההאשמות הללו נתמכו על ידי זיכרונה בלבד ללא שום עדות מסייעת אחרת ושנים אחרי שמעשי האונס לכאורה התרחשו בפועל. הזיכוי הושג אחרי שהאישה שלחה הודעות SMS סותרות שבחלק מהן היא טוענת שהוא לא אנס אותה. הסב הספיק לשבת במאסר שנה וחצי. הפרשה מציגה את הבעייתיות הגדולה בהרשעה שמבוססת על זיכרונות בלבד, זיכרונות שבמקרים רבים הם זיכרונות שווא ולא זיכרונות מודחקים אמיתיים. למי שעדיין לא מכיר את הנושא, הנה רשימה של פוסטים שעוסקים במחקרים המדעיים שקשורים לזיכרונות שווא וזיכרונות מודחקים.

תעתועי הזיכרון ונכונותם של זיכרונות על ניצול מיני בילדות

זיכרונות מודחקים: מציאות מול בדייה

זיכרונות מודחקים – עד כמה הם נכונים?

השתלת זיכרונות טראומטיים בטיפולים פסיכולוגיים

זיכרונות שווא מודחקים

כיצד נוצרים זיכרונות שווא?

לזכור משהו שלא עשית בכלל וראית אחרים עושים

הקלות שבה ניתן להשתיל זיכרונות שווא

תעתועי הזיכרון ופסיכולוגיה משפטית: היבטים מדעיים בפענוח פשעים וזיהוי פושעים

חוק ואי סדר: הודאות שווא והסיכוי להרשעות סרק

מה גורם לאנשים להודות הודאות שווא? תהליכים פסיכולוגיים וקוגנטיביים שמובילים להודאות שווא

האם פיצול אישיות היא הפרעה אמיתית?

היא מסעירה את הדמיון של האנשים. הוליבוד מתה עליה, סדרות מתח ובילוש מתארות פושעים שסובלים ממנה, סרטים דוקומנטריים רבים מספרים את סיפוריהם של אנשים שסובלים ממנה, אבל האם היא בכלל קיימת? מדובר בהפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative identity disorder), אבל רוב האנשים מכירים אותה בתור פיצול אישיות. המקרה אולי המפורסם ביותר הוא זה של סיביל (שם בדוי לחולה ששמה האמיתי שירלי מייסון), אישה שסבלה לכאורה מ-12 סוגי אישיות שונים. נורמן בייטס סבל ממנה בסרט פסיכו, היא ממלאת תפקיד חשוב בסרט מועדון קרב, ובסדרות רבות מראים משתמשים בהפרעה כדי לבלבל את הצופים, הרבה פעמים כדי ליצור את הרושם כאילו יש שני אנשים שונים (אפילו הפושעים בסדרות הללו לרוב לא מודעים לזה שהם אלו שביצעו את הפשע כשהם נמצאים תחת הזהות של ה”אישיות” האחרת). הכל טוב ויפה, אבל האם זה אמיתי? מחקר חדש טוען שלא.

הקלות שבה ניתן להשתיל זיכרונות שווא

שני מחקרים חדשים פורסמו לאחרונה שעוסקים בנושא החשוב של זיכרונות שווא והשתלת זיכרונות. מחקר אחד שיצא ממש עכשיו, עוסק ביצירת זיכרונות שווא כתוצאה מלחץ חברתי וקונפורמיות. המחקר פורסם במגזין סיינס ונעשה במכון וייצמן במעבדה של ידין דודאי. החבר'ה במכון וייצמן חסכו לי עבודה וסיכמו את המחקר בהודעה לעיתונות ולכן אני ממליץ לקרוא את זה ישירות אצלם באתר (יש גם וידאו מעניין). בקצרה, המחקר מראה שכאשר אנשים מתבקשים לזכור סרט שראו, ואז כדי "לעזור" להם באיחזור מספקים להם מידע מאנשים אחרים שצפו כביכול באותו הסרט, אנשים נוטים להעזר במידע הזה, גם אם הוא שגוי. יותר מכך, הזיכרון הכוזב נצרב להם במוח כך שאצל אחוז ניכר של הנבדקים הוא נתפס כאילו הוא מידע אמיתי שתמיד היה שם מהצפייה הראשונה בסרט.

למה אנשים אופטימיים כל כך?

אחת התובנות החשובות ביותר בפסיכולוגיה ב-30 השנה האחרונות היא שבני אדם מתנהגים בצורה לא רציונלית. התנהגות רציונלית נחשבת לכזו שהיא עקבית בסיטואציות שונות, כזו שלא מובילה לסתירות לוגיות, שלא תושפע מניסוחים שונים וגם כזו שתמקסם רווחים אישיים במשחקים כלכליים שונים. כתבתי על זה לא מעט בבלוג (למשל פה ופה, ובהקשר הרפואי כאן). חוקרים כמו טברסקי, כנהמן, גילוביץ, גיגרנזר, ולאחרונה דן אריאלי, מראים שוב ושוב איך אנשים פועלים בצורה לא רציונלית.

לזכור משהו שלא עשית בכלל וראית אחרים עושים

הנושא של זיכרונות שווא מקבל תשומת לב רבה בעיקר בכל הקשור לזיכרונות שווא מודחקים של נפגעות תקיפה מינית. הנושא הזה בהחלט חשוב אני בעצמי כתבתי על הנושא בהרחבה פעמים רבות. עם זאת, צריך לזכור שכל הנושא של זיכרונות שווא הוא תחום מדעי מרתק שיש לו השלכות רבות אחרות לכל אחד ואחד מאיתנו ולא רק בכל הקשור לטראומות או זיכרונות מהעבר הרחוק. מחקר חדש שפורסם לאחרונה שופך אור על קטגוריה חדשה של זיכרונות שווא, כזו שמאוד נפוצה בחיי היום יום ומשום מה לא קיבלה עד עכשיו את תשומת הלב הראויה.

פסק דין חשוב בנושא של זכרונות שווא מודחקים

בית המשפט העליון זיכה היום אב מאונס ביתו שלטענתה התרחשה בגיל 4. אפשר לקרוא את פסק הדין המלא כאן. כתבתי על הנושא לא מעט בבלוג בפוסטים הבאים: תעתועי הזיכרון ונכונותם של זיכרונות על ניצול מיני בילדות, זיכרונות מודחקים: מציאות מול בדייה, זיכרונות מודחקים – עד כמה הם נכונים?, השתלת זיכרונות טראומטיים בטיפולים פסיכולוגיים, זיכרונות שווא מודחקים, כיצד נוצרים זיכרונות שווא?

האפשרות להרשיע בני אדם על סמך עדות זיכרון בלבד (פעמים רבות בן עשרות שנים) היא נוראית בעיניי. אין זה אומר כמובן שאין נשים שנוצלו בילדות, או כאלו שסובלות מטראומות שנובעות מפגיעות מיניות (במקרה הנוכחי סבלה המתלוננת מניסיון אונס בגיל מאוחר יותר). אבל כשמדובר על זיכרון של ניצול מיני בילדות, ברוב מוחלט של המקרים הזיכרון של המקרה לא נעלם (גם אם מטושטש), ויש סימנים חיצוניים להתעללות (חרדה, סיוטים בלילה, פחד ממגע של אחרים וכו’) שאחרים בסביבה שמים אליהם לב. אין שום תיעוד לזיכרון של מקרה כזה שצץ לפתע פתאום אחרי שנים ארוכות, אחרי שהאישה חיה חיים תקינים בלי שום בעיות מיוחדות. קיים פער גדול מאוד בנושא בין המחקר המדעי שהראה שוב ושוב את הקלות שבה ניתן להשתיל זיכרונות, כולל זיכרונות טראומטיים, לבין מטפלים רבים (לרוב כאלו שמתבססים על שיטות פסיכודינמיות, וששמים דגש על חוויות העבר בטיפול) שמכחישים את האפשרות הריאלית הזו (הם מביאים הוכחות לקיום זיכרונות כאלו על סמך ניסיונם, אבל אלו עדויות בעייתיות בלשון המעטה ולא מדעיות).

לא אכנס לכל הפרטים של המקרה הנוכחי, אבל אצטט מתוך סיכום פסק הדין: “הרשעתו של המערער בבית משפט קמא מושתתת בעיקרה על עדותה של המתלוננת המבוססת על זיכרונותיה המודחקים, כמעט ללא ראיות חיצוניות מחזקות…עד גיל 19 לא ניכרו אצל המתלוננת סימני מצוקה בזמן אמת…כל שלושת הטריגרים שעוררו את זיכרונה של המתלוננת התקשרו למערער (ניסיון האינוס במהלך השירות הלאומי על ידי חברו של המערער, והפניית הזרקור למערער על ידי ה"קורא בעיניים" ועל ידי ה"קורא במזוזות")…חשש לסוגסטיה או ל"השתלה" על ידי ה"קורא בעיניים" וגם/או על ידי ה"קורא במזוזות".

לא במקרה מעורבים במקרה הזה”קוראים” למיניהם. זיכרונות שווא רבים מתחילים מכל מיני חוויות מיסטיות או פנייה ל”מטפלים” מפוקפקים שמנצלים את אותם אנשים אומללים שאין ספק סובלים מבעיות נפשיות שונות שדורשות טיפול, אבל לא בהכרח כזה שקשור לטענות בדבר הניצול המיני בילדות. יש לקוות שהמשפט הנוכחי יהווה אבן דרך בנושא כי אין לנו שום צורך בהיסטריית המונים כמו זו שהתרחשה בארצות הברית בשנות ה-90.

תעתועי הזיכרון ונכונותם של זיכרונות על ניצול מיני בילדות

לפני שבוע בערך הורשע סב בניצול מיני שיטתי של נכדתו, ניצול מיני שהחל מגיל 4. ענת גור, שהתובעת במשפט הינה מטופלת שלה פירסמה פוסט בנושא. המשפט חושף חיים אומללים של אותה בחורה שבמהלך חייה סבלה מבעיות נפשיות רבות כולל הפרעת אכילה קשה, אישפוזים חוזרים ונשנים, ואף מספר ניסיונות התאבדות. אין לי יכולת להתייחס ספציפית למקרה הזה שאיני בקיא בו ולא קראתי את פסק הדין, אבל אני כן רוצה להתייחס לטענות אחרות שמעלה ענת גור בקשר לזיכרונות שווא והשתלת זיכרונות שלדעתי מוטעים מיסודם ומטעים.