ארכיון קטגוריה: התפתחות

האם אנחנו חכמים יותר מהורינו?

האם יתכן שאנשים היום חכמים יותר מאנשים שחיו דור אחד או שני דורות לפנינו? לא סביר. למרות זאת אנחנו רואים עלייה משמעותית בביצועים של אנשים מהדור שלנו במבחני אינטליגנציה שונים. ממוצע הציונים נמצא בעלייה מתמדת. זה כולל מבחני IQ קלאסיים (מבחן ווקסלר) אבל גם מבחנים פסיכומטריים שמשמשים ועדות קבלה באוניברסיטאות. התופעה נקראת Flynn Effect על שם מי שטבע אותה, ג'יימס פלין. ספר חדש שיצא לא מזמן ונכתב על ידי פלין עצמו, מנסה לענות על השאלה מדוע זה קורה, ותוך כדי כך לנסות להגדיר מחדש את מושג האינטליגנציה ומה הוא בדיוק מודד.

מבחני אינטליגנציה היו מאז ומעולם שנויים במחלוקת. אין בדיוק הגדרה אחת מקובלת של אינטליגנציה, ומבחנים שונים מעריכים אותה בצורה שונה. המבחנים הללו לעיתים מוטים תרבותית, מושפעים מאוד מגורמים מצביים (למשל, אם הנבחן שמח או עצוב) ובמקרים מסוימים לא ברור מה הם מודדים. ועדיין, מבחני אינטליגנציה שונים מקובלים מאוד במדעי החברה למרות הבעייתיות שבהם ומסיבות טובות. מבחני אינטליגנציה יכולים להעריך למשל הצלחה בלימודים, לנבא הצלחה בקריירה, יכולת לפתור בעיות חדשות ועוד. הניבויים הללו הם כמובן סטטיסטיים, מה שאומר שהם מוצלחים במקרה הטוב בממוצע. תמיד יהיו אנשים שיצליחו במבחנים הללו ויכשלו בקריטריון שאותו המבחן נועד לבדוק ולהיפך. בניגוד למיתוס פופולארי שאינטליגנציה היא מה שמבחני אינטליגנציה מודדים, למבחני אינטליגנציה טובים יש קריטריונים ברורים. כלומר, הם נועדו לנבא משהו מאוד ספציפי. לדוגמא, אם אינטליגנציה מוגדרת על ידי יכולת מילולית, אז מבחן שבודק אוצר מילים יבחן את האספקט הזה של האינטליגנציה ויוכל לנבא בהצלחה את היכולת המילולית של הנבדק (הרחבתי על כל הנושא של מדידה בפוסט קודם). חשוב גם להבהיר, שמבחני אינטליגנציה אמיתיים צריכים להיות מועברים בצורה מקצועית, לרוב פנים אל מול פנים. יש אינספור שאלונים בעיתונות הפופולארית שמתיימרים להיות מדעיים, אבל הם לא יותר משעשוע לא מזיק (אלא אם לוקחים אותם ברצינות).

איך אנחנו בכלל יודעים שיש עלייה בציוני האינטליגנציה? לצורך העניין הבה נתייחס למבחן הכי נפוץ, מבחן ווקסלר, או ביתר ספציפיות למבחן ווקסלר לילדים. המבחן הזה מורכב ממספר תתי מבחנים כמו אוצר מילים, ידע כללי, מבחני תפישה והסקה וכו', והוא מהווה דוגמא מצוינת לאפקט פלין מכיוון שהוא בשימוש משנת 1947, וגירסאות שונות שלו קיימות במדינות רבות בעולם. המבחן הזה, כמו מבחנים דומים, מנומרל כך שהממוצע שלו יהיה 100 וסטיית התקן 15. מכיוון שגירסאות שונות שלו ניתנות במקומות שונים בעולם על מנת להתאים אותו לתרבות המקומית, כל גירסה כזו מנורמלת בעצמה. מה זה בדיוק נירמול? נירמול הוא קביעת הנורמה שאליה מושווה כל מי שלקח את המבחן לאחר מכן. את הנירמול הזה עורכים בפעם הראשונה שמעבירים את המבחן, כשהוא מועבר על מדגם גדול מאוד ומייצג של האכולוסייה שנחשב לנורמה. בצורה כזו אפשר לראות האם במשך השנים ממוצע הציונים עולה. אם זה אכן מתרחש, יש צורך בקביעת נורמה חדשה שגם היא תהיה בעלת ממוצע 100 וסטיית תקן 15. שמירה על הממוצע הקבוע מאפשרת השוואה בין אוכלוסיות מתקופות שונות ומתרבויות שונות. מה שקורה בפועל הוא שחלק מהמבחנים נעשים קלים יותר ויש לחבר גירסאות קשות יותר ויותר על מנת לשמור על הממוצע. בסך הכל יש עלייה של 5 נקודות IQ בכל עשור, והעלייה הזאת נצפתה בכל אחת מ-30 המדינות שיש לנו נתונים לגביהן.

בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, תתי המבחנים שנעשים קלים יותר הם לא החשודים המיידים. ניתן היה לצפות שילדים יפגינו שיפור בעיקר באוצר המילים, בחשבון ובידע כללי בגלל שהם לומדים את הדברים הללו בבתי ספר בגיל צעיר יותר ויותר, אבל דווקא בתחומים הללו יש יציבות ובמקרים מסוימים יש אפילו ירידה קלה. העלייה הגדולה ביותר היא דווקא במבחני הסקה מסוג המטריצות של רייבן. במבחן הזה מראים לילדים רצף של תמונות שמשתנות על פי היגיון מסוים, ועליהם לבחור מבין אפשרויות שונות מה התמונה הבאה ברצף.

השינויים במבחני האינטליגנציה כה גדולים שהם מובילים לפרדוקס. חוקרים העריכו שאם ילדים בשנות ה-30 של המאה הקודמת היו עושים את המבחן היום, ממוצע האינטליגנציה שלהם היה קרוב ל-75 שהוא על גבול הפיגור. אז או שהדורות הקודמים היו טיפשים יותר מאיתנו, או שאחנו גאונים ביחס אליהם, או שיש בעייה רצינית עם מבחני האינטליגנציה.

פלין משווה את האינטליגנציה לאטום. הבנה של מהות האינטליגנציה היא כמו הבנה של גרעין האטום. חשוב לדעת לא רק מה מחזיק את החלקים השונים באטום ביחד, אלא גם מה מפריד ביניהם. באותה מידה חשוב לדעת מה מחבר את כל מרכיבי האינטליגנציה, וזהו ה-g-factor. ה-g-factor הוא המרכיב הבסיסי באינטליגנציה שמשותף לכל המבחנים. אנשים שנמצאים מעל הממוצע בתת מבחן אינטליגנציה אחד, נוטים להיות מעל הממוצע בתתי מבחנים אחרים. כמובן שההצלחה לא תתחלק בצורה שווה לכל המבחנים. מי שנחשב כבעל אינטליגנציה מעל הממוצע יצליח יותר במבחנים מסוימים ופחות באחרים. המבחנים שהוא יצליח בהם יהיו לרוב המורכבים יותר מבחינה קוגנטיבית מה שמחזק את ההשערה ש-g מודד אינטליגנציה כללית. במשימות פשוטות, הרבה מאוד אנשים יכולים להצליח בלי מאמץ רב מדי. מה שמבדיל אנשים חכמים מאחרים הוא ההצלחה במשימות הקשות יותר. כך למשל, אנשים יכולים ללמוד די בקלות איך להכין חביתה, אבל על מנת להכין מאכלי גורמה שונים נדרשים ידע וכישורים רבים יותר.

כמו שהוזכר קודם, השיפורים בתתי המבחנים של אוצר מילים וחשבון מזעריים עד לא קיימים במשך השנים, בעוד שיפורים בתתי מבחנים אחרים כגון מבחן הדימיון (הבוחן עד כמה אתם מסוגלים להבחין במה משוותף לדברים שונים) היו ב-24 נקודות בקירוב בחמישים השנה האחרונות.

מה גורם לעלייה בציוני האינטליגנציה?

הסברים שונים ניתנו לעלייה בציוני ה-IQ במשך השנים והסיבה שהשינויים הללו מתרחשים בתתי מבחנים מסוימים ולא באחרים. אחד ההסברים הנפוצים, אך השגויים, הוא שכיום מערכת החינוך טובה יותר מבעבר. זה אולי נכון, אבל לא זה מה שגורם לשינוי משמעותי. אם זה היה נכון, היינו מצפים לשינויים בעיקר במבחנים בתחומים ששמים עליהם דגש בבתי ספר. אבל כאמור בתחומים כמו אוצר מילים וחשבון אין שיפור כלל. חישבו על השאלה הבאה: "אם 4 צעצועים עולים 6 דולרים, כמה יעלו 7 צעצוצים?". רבים מתקשים לזהות את שתי הפעולות הנדרשות כאן (כפל וחילוק). הם מתקשים לענות על שאלה כזו לא בגלל שהם לא יודעים לחלק ולהכפיל, אלא שסוג ההסקה המתימטית הנדרשת בשאלה כזו לוקה אצלם בחסר.

מה שכן עוזר הוא היכרות טובה יותר עם מבחנים, במיוחד מה שנקרא מבחנים "אמריקאיים" שבהם צריך לבחור תשובה אחת מכמה אפשרויות. ילדים מגיל צעיר מאוד מתנסים בסוג כזה של מבחנים מה שמקל עליהם בבואם להיבחן במבחני אינטליגנציה. מעבר לכך, היום נהוג בבתי ספר רבים לפתור שאלות הדומות לאלו הנשאלות במבחני אינטליגנציה, ואימון מוקדם עוזר לציון. אימון כזה הוא הסיבה המרכזית לעלייה בממוצע ציוני הפסיכומטרי. בעבר, מעט מאוד אנשים התכוננו לבחינות הללו, ואילו היום יש שפע מכוני הכנה שנועדו לכך. למעשה, לא צריך להתכונן למבחן כזה. מספיק שהתנסיתם פעם אחת בעשיית המבחן, שהציון שלכם יעלה פלאים בניסיון הבא. גם שיפור בתזונה ובבריאות הכללית של האוכלוסייה יכול לעזור. אנשים חולים יותר הם בעלי יכולות קוגנטיביות חלשות יותר ונוטים להצליח פחות במבחנים.

מה שכן כנראה תורם לעלייה בממוצע ציוני האינטליגנציה הם הגירויים מהסביבה. הגירויים בסביבה המודרנית מורכבים יותר ודורשים יותר מאמץ קוגנטיבי מאשר בעבר. משחקי מחשב דורשים חשיבה לוגית מופשטת, מיפוי סביבות שונות ועוד שלל כישורים אחרים שבאים לידי ביטוי במבחני אינטליגנציה. תוכניות הטלביזיה והסרטים שאנחנו צופים בהם בבתי הקולנוע נעשים מתוחכמים הרבה יותר ודורשים מאמצים קוגנטיביים גדולים יותר. תשוו סדרות כמו סטארסקי והאץ' שהעלילה בהן הייתה חד מימדית וצפויה, לסדרות כמו 24 או אבודים שכוללים עשרות דמויות, שלכל אחת מהן יש סיפור ייחודי וקשרים עם דמויות אחרות. תחשבו על סרטים כמו ממנטו או יוקרה ואת המאמץ שהם דורשים בהשוואה לסרטים מלפני 30 שנה ומעלה.

סיבה נוספת להבדלים נובעת מדגשים שונים שניתנים היום. הדגשים הללו יכולים לנבוע מהסביבה או מהאנשים עצמם. חישבו על האנלוגיה הבאה: אם נשווה קפיצה לרוחק וריצה נמצא שאנשים שכישרוניים באחד יהיו לרוב כישרוניים גם בשני (עד גבול מסוים). במצב אידיאלי, אנשים יהיו טובים בשני המקצועות באותה מידה. אבל יתכן שאנשים יחשבו שקפיצה לרוחק משעממת מדי, או שמי שרץ היטב הרבה יותר מושך מבחינה רומנטית. הדבר יוביל להשקעה גדולה יותר בריצה על חשבון הקפיצה לרוחק, מה שבהכרח יוביל לשיפור בריצה ולפער הולך וגדל בהישגים בהשוואה לקפיצה.

בעבר, אנשים היו חייבים לראות את התועלת שבדברים כדי להבין אותם וחשיבה מופשטת הייתה נחלתם של מתי מעט. המדע המודרני משחרר אותנו מהצורך לחשוב בצורה מעשית ואנחנו מבינים שקטגוריות מדעיות לא פחות חשובות. זו הסיבה שיש שיפור כל כך ניכר במבחן הדימיון. אם שאלתם ילדים לפני מאה שנה, מה משותף לכלב ולארנב, רבים מהם היו עונים שכלבים משמשים לציד ארנבות. היום, רוב הילדים יודעים כבר בגיל צעיר מאוד, ששניהם יונקים. לעומת זאת, אוצר מילים וידע כללי משקפים ידע שנדרש ביום יום, ולכן המעבר מהמעשי למופשט לא רלוונטי לגביהם. זו הסיבה שהציונים במבחנים הללו נותרו כמעט ללא שינוי. בדיוק על פי אותו היגיון המטריצות של רייבן קלות יותר לפיצוח. חשיבה לוגית נפוצה היום הרבה יותר, בייחוד כזו האופיינית לגירויים חזותיים, מה שמאפשר הצלחה גדולה יותר במבחן. המבחן הספציפי הזה ניתן לכמה חברות של ציידים לקטים והם מפגינים בו רמה מאוד נמוכה. פשוט, סוג כזה של חשיבה לא קיים בחברות הללו ולא מטופח מגיל צעיר.

חשיבות הסביבה מול תורשה

אם נשווה תאומים זהים שגודלו בנפרד, נראה שציוני ה-IQ שלהם דומים מאוד. כלומר, לסביבה הייתה השפעה קטנה מאוד על האינטליגנציה שלהם. אבל עד עכשיו טענו כל הזמן שהשינויים בסביבה הם אלו שגרמו לפער הציונים בין דור אחד למשנהו. נוצר פרדוקס, כך שמצד אחד השפעת הסביבה על האינטליגנציה זניחה, אבל מצד שני ההשפעה שלה גדולה מאוד. כיצד ניתן ליישב את הסתירה הזו?

הפרדוקס הזה הוא רק פרדוקס לכאורה. הסביבה השונה שבה גדלים תאומים זהים שהופרדו בלידתם זניחה יחסית להשפעות העצומות שיש למעבר הבין דורי, גם אם התאומים גדלו עם משפחות שונות לגמרי. אם לשני התאומים יש גנים שיהפכו אותם לאנשים גבוהים מהממוצע, יש סיכויים גבוהים למדי ששניהם ישחקו כדורסל בשלב זה או אחר, והיתרון היחסי שלהם על אחרים בסביבה יתוגמל לקריירה ספורטיבית. כעת, אם שני התאומים יהיו בעלי יכולות אינטלקטואליות גדולות מהממוצע, סביר שכל אחד מהם בנפרד יתבלט בבית ספרו, יעודד על ידי מוריו להצטייין, ילך לאוניברסיטה טובה וכו'. הבדלים קטנים בילדות יכולים לגרום להבדלים גדולים בטווח הארוך. האירוניה היא שבמקרים רבים לא הגנים הם אלו שמקבלים את הקרדיט להבדל, אלא התנאים הסביבתיים, מכיוון שלאנשים קל יותר להבחין בסביבה התומכת ולא בהבדלים הראשוניים ביכולת.

בסופו של דבר, אין שום סיבה להניח שאנשים היום חכמים יותר מבעבר. אנשים מתאימים עצמם לסביבה שבה הם חיים, וההתאמה הזו כוללת בתוכה גם ידע גדול יותר לפתור מבחני אינטליגנציה. כיום נראה שיש האטה, אם לא עצירה, בעליית ציוני האינטליגנציה. זה נכון בעיקר אצל קבוצות דומיננטיות בחברה, בעוד שאצל קבוצות מיעוטים אפקט פלין עדיין חזק.

מה אפשר ללמוד מנשיקה ועוד כמה מחקרים מהעת האחרונה

חשיבות הנשיקות בקשר בין בני זוג

מחקר חדש עוסק בנושא החשוב של נשיקות. מסתבר שלנשיקה הראשונה יש חשיבות גדולה הרבה יותר ממה שרוב האנשים ייחסו לה. בהיותה במקרים רבים סממן ראשון של אינטימיות בין בני הזוג, היא מהווה צינור מידע חשוב לכל אחד מהצדדים לגבי מהות היחסים ביניהם. במחקר שנעשה על מדגם של 500 אנשים דיווחו 59% מהגברים ו-66% מהנשים שמשיכה שהם חשו כלפי המין השני נפסקה אחרי הנשיקה הראשונה. אבל מהות המסר שעובר בנשיקה הראשונה שונה עבור גברים ונשים. אצל גברים, הנשיקה הראשונה מהווה אמצעי למטרה, כלומר רק שלב אחד בדרך ליחסי מין. אצל נשים, הנשיקה מהווה כלי להערכת בן הזוג, ובצורה לא מודעת משתמשים בכימיקלים הקיימים ברוק ובנשימה של המנשק על מנת להעריך את הפוטנציאל שלו כבן זוג.

באופן כללי, נשים משתמשות בנשיקות על מנת לחזק את הקשר בינן לבן הזוג ולא כמשהו שיוביל ליחסי מין כמו שמשתמשים בהם הגברים. אם התדירות שבו הגבר מנשק אותן או הטכניקה משתנות, הדבר יכול לסמן ירידה בעניין מצד הגבר. גברים לעומת זאת, משתמשים בנשיקות גם על מנת לפייס נשים. הבדלים נוספים שנמצאו: גברים מראים יותר העדפה לנשיקות עם הלשון ופה פתוח. גברים מוכנים הרבה יותר מנשים לקיים יחסי מין בלא התנשקויות מקדימות, או אפילו אם מישהי שהם חושבים שהיא נשקנית גרועה. הדבר נובע כנראה מחוסר הבררנות שיש לגברים בנוגע לפרטנריות המיניות שלהם. נשים לעומת זאת, מקנות חשיבות גדולה הרבה יותר לנשיקות במהלך היחסים וכסממן שמעיד על התפתחות היחסים עם בן זוגם, בעוד אצל גברים זה הרבה פחות חשוב. נשים מייחסות לנשיקה משמעות רגשית גדולה יותר, וכן, הן היו שמחות מאוד להתנשק אחרי סקס.

מי מהסבים מעורב יותר בחיי הנכדים?

 

כתבתי בעבר על "השערת הסבתא" הגורסת שסבתות משקיעות בנכדים שלהן, מה שמסביר למה הן מאריכות לחיות מעבר לגיל הפסקת הווסת. הבאתי מחקר שתומך חלקית בהשערה הזו, המראה שתמיכה של סבתות עוזרת לשרידה של הנכדים. מחקר חדש מנסה לבדוק את ההשפעות שיש לסבים וסבתות בהקשר קצת שונה. המחקר ניסה לבדוק אלו סבים וסבתות מעניקים עזרה לנכדים והאם הם קשורים לנכדים דרך האב או האם.

רוב המחקרים שנעשו בודקים את הנושא בצורה לא ישירה כמו ראיונות עם הנכדים. המחקר הנוכחי ניסה לבדוק את הקשר בין סבים לנכדיהם על ידי בחינה של התנהגויות בפועל. המחקר, שבחן 800 משפחות בהולנד, בדק עד כמה מוכנים הסבים והסבתות לנסוע, ובאיזו תדירות, כדי לראות את הנכדים שלהם. הוא לקח בחשבון משתנים כמו מי יזם את הביקור, מין וגיל הנכדים, השכלה וכו'. הממצא החשוב ביותר היה שסבים וסבתות מצד האם השקיעו יותר בביקורים של הנכדים והיו מוכנים לנסוע נסיעות ארוכות יותר בשביל ביקורים אלו. אפילו במשפחות שבהם ההורים גרושים ההבדלים היו קיימים. כך, יותר מ-30% מהסבים והסבתות מצד האם שגרו במרחק 30 ק"מ מהנכדים שלהם, היו בקשר יומיומי או כמה פעמים בשבוע איתם, בהשוואה לרק 15% מהסבים והסבתות מצד האב.

הממצאים הללו מפורשים על פי ההיגיון האבולוצוני שנשים תמיד בטוחות שהילד שלהן בעוד אצל גברים תמיד יש ספק מסוים אם זה כך. לפיכך, השקעה של סבים וסבתות מצד האב היא בעלת סיכון מסוים, כי יתכן שהם משקיעים בנכד שאינו נכד ביולוגי שלהם בעוד אצל סבים וסבתות מצד האם אין דאגה כזו.

דחיית סיפוקים מיידים אצל קופים

כבר מגיל צעיר מאוד לומדים ילדים לדחות סיפוקים מיידים תמורת רווח עתידי. הם עושים את זה בעיקר על ידי הסחת עצמם במשחקים שונים. מחקר חדש עוזר בחשיפת השורשים האבולוציוניים של שליטה עצמית על ידי בחינת הנושא אצל פרימאטים אחרים. חוקרים בחנו איך שימפנזות מגיבות למתקן שמשחרר ממתק כל 30 שניות. הממתקים הצטברו במתקן עד שהשימפנזה החליטה לפתוח אותו. ברגע שהשימפנזה ניגשה למתקן, נפסקה אספקת הממתקים, כך שאם השימפנזות התאפקו לזמן ארוך, הן קיבלו יותר ממתקים. החוקרים מצאו שהשימפנזות יכלו להתאפק לזמן הארוך ב-50% כאשר ניתנה להם האופציה לשחק במשחקים שונים (17 ממתקים לעומת 11 בלי צעצועים). מחקרים אחרים שנעשו על קופים הרחוקים יותר מבני אדם מבחינה אבולוציונית, כמו קופי קפוצ'ין (Tufted Capuchin) מצאו ממצאים דומים (הם השתמשו בבייגלה או גבעולי סאלארי כדי לגרד חמאת בוטנים מתוך גליל כדי להסיח את דעתם מהממתקים הנחשקים).

בני אדם כמובן חווים דרגות מתוחכמות יותר של שליטה עצמית, אבל השורשים האבולוציוניים יכולים להיות נטועים בפעולות הסחה פשוטות בדיוק כמו אצל קופים אחרים. יש חשיבות אבולוציונית גדולה לריסון, למשל אם מעוניינים לפתח כלים מתוחכמים יותר הדורשים השקעה גדולה בזמן ובעבודה.

האם בני נוער מתנהגים בצורה רציונאלית מדי?

קיימת תפישה שבני נוער מתנהגים בצורה לא רציונלית ומביאים על עצמם צרות לא רצויות. אנשים רבים מייחסים זאת להורמונים המשתוללים בגיל ההתבגרות, אחרים מטילים את האשמה על חוסר הניסיון של המתבגרים או על חוסר מחשבה לגבי העתיד, כך או כך התפישה הנפוצה היא שצריך לרסן במידה רבה את בני הנוער. כבר כתבתי בעבר בקצרה על הנושא, ואני מעוניין לחזור אליו שוב ובהרחבה.

גיל הנעורים הוא גיל מסוכן מאוד. כמה מההתנהגויות הכי מסוכנות וקטלניות אופיניות לגיל הזה. הנה כמה סטטיסטיקות מארה"ב שממחישות את העניין:

1) נערים בין הגילאים 16-20 הם בסיכון לפחות כפול, להיות מעורבים בתאונת דרכים קטלנית בהשוואה לבני 20-50. תאונות דרכים הם גורם המוות מספר אחת בגילאי 16-20. רבות מהתאונות הללו נגרמות על ידי בני נוער שיכורים.

2) 3 מיליון בני נוער נדבקים במחלות מין ממין לא מוגן.

3) 34% מהנערות מתחת לגיל 20 נכנסות להיריון, 80% מההריונות הללו אינם מתוכננים.

4) יותר ממחצית מקרי האיידס החדשים תוקפים צעירים מתחת לגיל 25.

5) 15% מבני הנוער סובלים מבעיות הימורים כשהגיל הממוצע להתחלת ההימורים הוא 12.

6) 40% מהמבוגרים עם בעיות שתייה מדווחים שהבעייה התחילה אצלם בין הגילאים 15-19.

נכון שהבעיות המתוארות כאן מייצגות במידה רבה את החברה האמריקאית, אבל הן, ובעיות רבות אחרות, מאפיינות צעירים במקומות אחרים. למשל, הרבה בעיות בריאות של מבוגרים מתחילות בגיל הנעורים. חלק ניכר מהן נובע משתיית אלכוהול, סמים או מאורח חיים לא מבוקר שמוביל לבעיית השמנה חמורה.

אז איך אפשר לנסות ולמנוע מהתנהגויות אלו להתרחש? מחקרים מראים שהסיבה העיקרית לפעילויות הללו הן מוח לא מפותח. במהלך הילדות וגיל ההתבגרות עובר המוח עיצוב מחדש. השינויים האנטומיים הללו הם אלו שעומדים בבסיסם של לקיחת הסיכונים, חיפוש אחר הרפתקאות חדשות והדחפים האימפולסיביים של בני הנוער. לדוגמא, החומר האפור מצוי בחלקים אחורים של המוח, ורק בסיום גיל ההתבגרות מגיע לחלקים של המוח הקדמי (forebrain), חלקים שאחראים לתיכנון לטווח הארוך, הסקת מסקנות ושליטה על דחפים. לפני שניגש לראות איך הידע הזה יכול לעזור במניעת התנהגויות מזיקות של בני נוער, חשוב להבין מדוע התוכניות הקיימות בנושא לא עוזרות במקרים רבים.

למה לא מצליחים למנוע מבני נוער התנהגויות מזיקות?

תוכניות הסברה ומניעה לבני נוער מתרכזות במתן מידע על הסכנות השונות שההתנהגויות שלהם עלולות להביא, מתוך כוונה שמידע כזה יגרום להם לשקול ביתר זהירות את התנהגותם. הרעיון מאחורי תוכניות כאלו הוא, שאם לבני נוער יהיה מידע אמי,ן הם יוכלו לשקול בצורה הגיונית את ההשלכות של התנהגותם ויגיעו למסקנה ה"הגיונית" של אי לקיחת סיכונים מיותרים. רוב התוכניות הללו מוגבלות מאוד מבחינת היכולת לפנות אל ההיגיון של בני הנוער, וההשפעות שלהן נעלמות אחרי זמן קצר.

הגישה החדשה (שנדחפת בעיקר על ידי Valerie Reyna ו-Frank Farley) גורסת שהתוכניות הללו לא עובדות, לא בגלל שבני נוער אינם מסוגלים להבין את הסיכונים שמלווים את ההתנהגות שלהם, אלא בגלל שהמוח שלהם לא מפותח דיו ומונע מהם לחשוב כמו מבוגרים.  מחקרים שנעשו לאחרונה מראים למשל, שנערים נוטים לתת משקל יתר ליתרונות ולרווחים שנובעים מהתנהגות מסוימת על חשבון החסרונות שלה. כך, אחרי שקילה זהירה של כל היתרונות והחסרונות, הם מגיעים למסקנה שההתנהגות רצויה.

סיבה נוספת שתוכניות מניעה כאלו נכשלות היא ההנחה הבסיסית שלהן שבני נוער מחשיבים עצמם בלתי פגיעים, למרות עדויות שמראות שההיפך הוא הנכון. במשך שנים אנחנו שומעים שוב ושוב עד כמה חסרי אחריות הם בני הנוער. הם נוהגים מהר, מקיימים יחסי מין לא מוגנים, מעשנים – בגלל שהם בטוחים ששום דבר לא יארע להם. למעשה, מחקרים מראים שמבוגרים נוטים לחשוב שהם מוגנים הרבה יותר מצעירים, ושבני נוער מעריכים בצורה מדויקת את הסיכונים השונים של התנהגותם. למשל, מחקר שנעשה לא מזמן גילה שבני נוער מעריכים הערכת יתר את הסיכויים לאירועים שונים, החל ממאורעות נדירים כמו רעידת אדמה או הסיכוי להידבק באיידס מיחסים לא מוגנים, וכלה בדברים בעלי סיכון גבוה כמו הידבקות בזיבה או הרפס. ככל שהנערים מתבגרים ההערכות הללו הופכות למציאותיות יותר, כנראה כתוצאה מהתנסויות אישיות.

למה בני נוער מסתכנים?

אם בני הנוער מגזימים בסיכונים של התנהגויות רבות למה הם בכל זאת מבצעים אותן? הסיבה המרכזית היא, שלמרות הסיכונים שהם רואים בהתנהגויות הללו, הרווח הצפוי מהן גבוה יותר. למשל, מחקר אחד מצא שנערים רבים תופשים שתיית אלכוהול כמשהו חיובי הרבה יותר מכל ההשלכות השליליות שכרוכות בשתייה כזו, והערכת היתר הזו היא שגורמת להם להתחיל לשתות. זו הסיבה שתוכניות מניעה מסורתיות נכשלות. הן מדגישות את מה שכבר ידוע לנערים על הסיכונים שבשתיית אלכוהול, אבל ממעטות להסביר שהרווחים הצפויים קטנים ממה שנדמה, וזאת למרות שזה בדיוק הנושא שבו המוח שלהם מרוכז בו. בזה שהמסרים מתרכזים בסיכונים של התנהגות מסוימת הם למעשה מגבירים את הסיכוי שהנערים יתנהגו כך. חישבו למשל על נער או נערה שחושבים שהסיכוי להידבק באיידס ללא קונדום הוא 50-50. ברגע שאומרים להם שהסיכוי למעשה הוא רק 1 ל-500, המידע הזה בצירוף עם הערכת היתר שיש להם בלאו הכי ליתרונות של סקס ללא קונדום, מגדילות את הסיכוי למין לא בטוח.

על מנת להתגבר על ההטייה הזו ואלרי ריינה ועמיתיה מנסים תוכניות מניעה חדשות, שבמקום להתרכז בסיכונים של התנהגויות שונות, או בניסיון לגרום לנערים להתנהג בצורה הגיונית, מעודדת אותם לחשוב בצורה פחות הגיונית ובצורה יותר אינטואטיבית בדיוק כמו מבוגרים. התוכניות הללו מבוססות למעשה על תיאוריה הפוכה מזו שהחזיק הפסיכולוג ההתפחתותי האגדי פיאג'ה. פיאג'ה טען שאנחנו מתחילים בתור ילדים סקרנים שמסיקים לגבי העולם בצורה אינטואטיבית, וככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מבססים יותר ויותר את החשיבה שלנו על חשיבה אנליטית. התיאוריה הנוכחית גורסת ההיפך. אנחנו מתחילים בחשיבה רציונלית ועם השנים עוברים לחשיבה אינטואטיבית יותר, כזו שמבוססת על ניסיון החיים שלנו, רגשות, תפישת עולם, חינוך וכו'. החשיבה האינטואטיבית הזו נוטה לראות את העולם בשחור ולבן – מסוכן או בטוח. למרות שזה נראה פחות הגיוני, דווקא תחושות הבטן הללו מדויקות יותר ברוב המקרים כי הניסיון והמומחיות שלנו גדולים יותר.

אחד הניבויים של התיאוריה הזו הוא שחשיבה אינטואטיבית תהיה מהירה יותר בהשוואה לחשיבה שכלתנית יותר. הוכחה לכך אפשר לראות בניסויים שונים שבודקים זמני תגובה של אנשים לסיטואציות היפותטיות. למשל, כששואלים בני נוער שאלות כמו: "האם זה רעיון טוב להעלות את השיער שלך באש?" או "האם זה רעיון טוב לשתות אבקת כביסה?", לוקח להם זמן רב יותר לענות בהשוואה למבוגרים, מה שמראה שהם מנסים להעריך את הסיכונים מול היתרונות של מעשים כאלו בצורה רציונלית יותר.

אלו עיצות מעשיות נובעות מהתיאוריה הזו? ריינה מציעה להורים כמה כיווני חשיבה אפשריים שהיא כרגע בודקת במחקר על מתבגרים. הנה כמה דוגמאות:

1) הציעו לנערים טענות הגיוניות למה כדאי להתנגד להתנהגויות מסוימות, יחד עם מידע אמין בקשר לנורמות חברתיות. למשל, אפשר לומר להם: "המחשבה שכל הנערים בגילך קיימו יחסי מין לא נכונה". חשוב להתרכז בהפחתת היתרונות של ההתנהגות, והעלאת היתרונות של התנהגות חלופית ובטוחה יותר.

2) נערים לא תופשים את הסיכונים של התנהגויות מסוימות בגלל חוסר הניסיון שלהם. חשוב להדגיש את ההשלכות האמיתיות של הסיכונים (למשל, מכיוון שאין אנטיביוטיקה לאיידס, איידס לא ניתן לריפוי). הרעיון הוא להטמיע בתוכם תחושת בטן לגבי המשמעות הנלווית לסיכון כזה, כך שהיא תישאר איתם זמן רב יותר מאשר שינון עובדות יבשות.

3) במקום להתרכז בסיכונים ראוי לאסור את ההתנהגות עצמה. כך, במקום להסביר לנערים שתייה אחראית מהי, למנוע מהם בחוק לשתות. צריך לנסות למנוע מהם להיכנס לסיטואציות שיש סיכוי שלא יגמרו בטוב עבורם.

חשיבות סדר הלידה במשפחה

לאליוט רוזבלט לא היו חיים קלים כלל ועיקר. הוא היה מכור למורפין, הוא נאלץ כל חייו הבוגרים להיאבק בדיכאון, וההתמכרות לטיפה המרה לא ממש עזרה לו. אם כל זה לא הספיק, ההשוואות התכופות לאחיו הבכור, טדי, הרסו אותו לגמרי. ב-1883, בעוד אליוט נאבק בעוד התפרצות של מנלכוליה, פירסם טדי את סיפרו הראשון ונבחר לסנאט של ניו יורק. ב-1891 אושפז אליוט בבית חולים פסיכיאטרי על מנת לנסות ולהיאבק בהתמכרויות שלו, טדי לעומת זאת, פירסם זה עתה את ספרו השמיני. שלוש שנים לאחר מכן, בגיל 34, נפטר אליוט מסיבוכים שנגרמו כתוצאה מההתמכרות שלו לאלכוהול. שבע שנים מאוחר יותר, בגיל 42, נהפך טדי רוזוולט לנשיא הצעיר ביותר אי פעם של ארה"ב, והוא נחשב לאחד הנשיאים המוצלחים ביותר ששירתו בתפקיד.

סדר הלידה במשפחה הוא אחד הנושאים המעניינים ביותר, גם אם לא נטולי מחלוקת, במדעי החברה בשנים האחרונות. הרעיון הכללי מאוד פשוט. אחים שגדלים ביחד חולקים סביבה משותפת, פחות או יותר, וגם מחצית הגנים (בהנחה שהם לא תאומים זהים). ההיגיון אומר שניתן היה לצפות שהם יהיו דומים זה לזה בתחומים רבים. אבל פעמים רבות אחים שונים זה מזה בצורה די קיצונית, ונדרש לכך הסבר (טדי היה מבוגר מאליוט בשנה אחת בלבד). הסברים שונים הוצגו במשך השנים. למשל, למרות החיים בסביבה משותפת, אין ספק שכל אחד מהאחים חווה ומתנסה בדברים שונים. זה במיוחד יהיה נכון אם פער הגילאים בין האחים גדול. קבוצת הגיל (מה שמכונה Cohort group) שמשותפת לנו ולבני גילנו במקום מסוים ובזמן מסוים, היא בעלת מאפיינים מסוימים ששונה מקבוצות גיל אחרות. גם הדינמיקות הפנימיות של החברים בכל קבוצת גיל שונות לגמרי. ועדיין, למרות כל ההסברים הללו, חוקרים מוצאים פעמים רבות מאפיינים כלליים שנובעים מהמיקום של כל אחד מאיתנו ביחס לאחינו ואחיותינו, הדברים המשותפים הללו דורשים הסבר.

לפני שאתחיל לפרט את מה שמחקרים על סדר לידה במשפחה מראים, כמה מילות אזהרה. כמו תמיד, ההכללות שנעשות במחקרים הללו הן הכללות ססטיסטיות. בהחלט יש מקרים, ואפילו רבים מהם, שבהם דפוסי ההתנהגות המתוארים לא קיימים ואפילו הפוכים. אין זה מעיד כמובן שמשהו "לא בסדר" אצל אותם אנשים אלא זה מראה בעיקר על השונות הגדולה שיש בהתנהגויות בני אדם. דבר נוסף שמסבך את כל העסק הוא מספר הצירופים הרב שיש בתוך משפחות שונות. אין דין ילד יחיד לילד שנולד ראשון במשפחה של חמישה. אותו הדבר לגבי אח צעיר במשפחה של שני אחים לעומת ילד זקונים במשפחה ברוכת ילדים. גם אם נסתכל על משפחה של שלושה ילדים, פערי השנים בין האחים משתנים ממשפחה למשפחה, כמו גם הצירופים השונים של אחים ואחיות, מה שמוסיף לבילבול (יש כמובן גם משתנים נוספים). אבל למרות כל השונות הזו, עדיין יש כמה ממצאים מעניינים מאוד שעולים ממחקרים שנעשו על הנושא בעת העחרונה.

ההשפעות של סדר הלידה במשפחה ידועות כבר שנים. נראה שאלפרד אדלר (בן זמנו של פרויד) היה מהראשונים שעמד על ההבדלים הללו. אבל רק ב-30 השנה האחרונות, הרבה בזכות פיתוחים סטטיסטיים חדשים ומחשבים רבי עוצמה הדרושים לניתוחים הללו, הנושא צבר תאוצה.

הנושא הקלאסי למחקר מאז ומעולם היה הבדלים בין אחים בכורים לצעירים מהם. כתבתי בעבר על ההשפעות שיש לסדר הלידה על הסיכוי להיות הומוסקסואל. ככל שלילד מסוים יש יותר אחים בוגרים ממנו, הסיכוי שהוא יהיה הומוסקסואל גבוה יותר. ההשפעה נובעת כנראה מרמות קטנות והולכות של טסטוסטרון שהאם מפרישה לעובר ברחם (ילדים שגדלים עם אחים חורגים מבוגרים לא נמצאים בסבירות גבוהה יותר להיות הומוסקסואלים). על פי הסטטיסטיקה הזו, מבן שישי ואילך, הסיכוי להיות הומוסקסואל גבוה מ-50%.

אבל ההשפעות של סדר לידה הן הרבה מעבר לכך. המאבק של אחים בצעירים בהצלחה של אחים בכורים אינו דבר חדש ומצביע על דפוס מסוים שחוזר על עצמו במשפחות רבות. אחים צעירים צריכים להתמודד עם אח מבוגר מהם שכבר היה שם לפניהם, ועשה את אותם דברים שהם עושים, והרגשת התחרות הלא שיוויונית הזו (לא שיוויונית כי לאח המבוגר יש יתרון של כמה שנים) יכולה להוביל לתיסכולים רבים, או למרידה מצד האחים הצעירים. לא במקרה ספר היסוד בתחום של סדר לידה במשפחה נקרא Born to Rebel. הספר נכתב על ידי החוקר הבולט ביותר בתחום ופורס את כל התיאוריה של סדר במשפחה לפרטיה, כולל הניסיונות של אחים צעירים למצוא את מקומם בעולם (מאמר ממצה שלו אפשר לקרוא כאן).

אחים בכורים מרוויחים בזה שאין להם שום מתחרים על המשאבים שההורים מספקים. זה יכול להתבטא באוכל אבל גם במשאבים אחרים. ההורים מקדישים לבן הבכור את כל הזמן שיש להם מכיוון שאין אף אחד אחר שצריך להקדיש לו תשומת לב. הם קונים לו את כל הצעצועים האפשריים ולאחים שבאים לאחריהם יוצא במקרים רבים שיש פחות צעצועים. הרבה משפחות יכולות להרשות לעצמן להשקיע בחינוך טוב לילד אחד, אבל כשיש ילדים נוספים הם יקדישו פחות משאבים לחינוכם.  במקרים רבים שבהן נדרשת החלטה האם להשקיע באח בכור או באח צעיר ממנו, הפור נופל על האח הבכור מכיוון שההורים השקיעו בו כבר יותר. האח הצעיר צריך לעבור כברת דרך על מנת להגיע לגיל של האח הבוגר מה שדורש השקעה נוספת מצד ההורים. כשלא ברור אם שני האחים ישרדו עד לגיל מבוגר, בוחרים לעיתים קרובות להשקיע באח הבוגר. סביר להניח שזה מה שעמד ביסוד ההחלטה של סופי מהספר (והסרט) "בחירתה של סופי". בעולם המודרני אין אמנם דילמות קיצוניות כאלו, אבל עדיין יכולות להיות הקצאות משאבים שונות לילדים.

מחקרים מראים שהאחים הבכורים ייטו להיות ממושמעים יותר, אחראיים יותר (גם כי מאח בכור מצופה להיות יותר אחראי) וייטו לקריירות שמרניות יותר וכאלו שיציבות יותר מבחינה כלכלית (רואי חשבון למשל). אחים בכורים ייטו להיות בעלי השכלה גבוהה יותר וירוויחו יותר כסף בממוצע בהשוואה לאחים צעירים יותר (כל אח צעיר ירוויח 1% פחות בממוצע מהאח הבכור). במחקר שנעשה נמצא שבנים בכורים מיוצגים בצורה לא פרופורציונאלית באוניברסיטאות בהשוואה לאחים אחרים. במחקר אחר התגלה ש-43% מהמנהלים בחברות בינלאומיות היו בנים בכורים, 33% ילדי סנדביץ', ורק 23% אחים צעירים. אחים בכורים מיוצגים בצורה חסרת פרופורציות במחלקות למנהל עסקים כמו גם בין רופאים מנתחים. מחקר שנעשה לאחרונה מצא גם שבנים בכורים יוצגו בצורה חסרת פרופורציות בקונגרס האמריקאי.

אחים צעירים מתחילים אם כך את חייהם בעמדת נחיתות מסוימת. לא רק שהם נאלצים לחלוק את המשאבים המשפחתיים עם אחיהם הבכורים מהיום הראשון להיוולדם, אלא הם גם נוטים להיות חלשים יותר פיסית (ולא רק בגלל שהם צעירים יותר בגיל). לא פלא אם כך שאחים צעירים נוטים פעמים רבות להיות בעלי אישיות מרדנית, מכיוון שהם מעוניינים להבדיל את עצמם מאחיהם הבכורים. הם ייטו יותר להרפתקאות שונות כמו טיולים למקומותת אקזוטיים, ייטו יותר לקחת סיכונים, והקרירות שלהם יהיו פחות יציבות ויותר תנודתיות. מחקר אחד מצא שהסבירות של כל האחים לעסוק בספורט כלשהוא שווה, אבל סוגי הספורט שכל אחד בוחר שונה. אחים צעירים נוטים לבחור ענפי ספורט פיזיים יותר, כאלו שמועדים יותר לפציעות (ראגבי או הוקי קרח לדוגמא). גם כשהם משחקים באותו ענף ספורט הצורה שהם משחקים אותו שונה. אחים בכורים ישחקו בצורה זהירה יותר ואחים צעירים ישחקו בצורה אגרסיבית יותר.

מצד שני, יש גם יתרונות להיות צעיר. בני זקונים ייטו למשל, להיות בעלי קריירות יצירתיות יותר. זה כולל נטייה גדולה יותר שלהם להיות אמנים, אבל יש גם ייצוג יתר שלהם בקרב מדענים פורצי דרך (דרווין למשל, היה החמישי מבן שישה אחים, וגם קופרניקוס, דקארט ומוצארט היו אחים צעירים). המרדנות והרצון לשינויים יכולים להוביל גם לתוצאות קצת פחות נעימות. במחקר אחד מצאו למשל, שמתוך כל האנשים שנעצרו בהפגנה אלימה, אחוז גבוה ולא פרופורציונאלי מהעצורים היו אחים צעירים. אחת הדרכים שבהן לא בכורים יכולים להתמודד עם הקושי של היותם אחים צעירים היא על ידי פיתוח חוש הומור. ישנן עדויות מסוימות לכך שמי שנולד אחרון נוטה להיות בעל חוש הומור מוצלח יותר מאחים בכורים. כמה מגדולי הסטיריקנים בכל הזמנים כמו וולטייר, מארק טווין, וג'ונתן סוויפט נולדו אחרונים, כמו גם קומיקאים רבים בני זמננו.

תחום נוסף שבו לאחים צעירים יש יתרון על בכורים הוא במה שנקרא Theory of Mind או בקיצור TOM. TOM עוסק ביכולת של בני אדם להבין דברים מנקודת מבט של אחרים והיכולת להבין שהמחשבות הללו שונות ממה שהם עצמם חושבים. תינוקות אינם מחזיקים בתפישה כזו, כך שאם מבוגר מחביא צעצוע, הם יצפו שכל מי שנכנס לחדר אחרי שהצעצוע הוחבא ידע היכן הוא, מכיוון שהם מניחים שכל ידע הוא ידע אוניברסלי. בממוצע לוקח לילדים ללמוד שזה לא כך בגיל 3 לערך. לילדים שיש להם לפחות אח אחד מבוגרלוקח פחות זמן להצליח במשימה הזו. מכיוון שלילדים אלו יש פחות כוח מאחים בכורים, יש יתרון גדול בלדעת מה אחרים חושבים.

השפעה נוספת של סדר הלידה במשפחה היא על בריאות האחים. בהקשר הזה, יש יתרונות וחסרונות כנראה לכל אח. אחים צעירים יותר נוטים להיות רזים יותר וחלשים פיזית בהשוואה לאחים בכורים או ילדים יחידים. אחים צעירים נוטים להיות פחות מחוסנים מאחים בכורים, לפעמים בשיעורים קטנים ב-50%. מצד שני, יתכן שדווקא המחסור בחיסונים משפיע לרעה על אחים בכורים. לאח בכור שיש לו ארבעה אחים צעירים ממנו, יש סיכוי גבוה הרבה יותר לסבול מגידול במוח, אולי בגלל מחלות זיהומיות שונות שהאחים הצעירים מעבירים לו בילדותם.

תחום נוסף שלסדר לידה יכולה להיות השפעה היא האינטליגנציה של הילדים. ממצאים מראים שילדים בכורים מקבלים ציונים גבוהים יותר בממוצע במבחני אינטליגנציה שונים, בהשוואה לאחים צעירים מהם. רוברט זיונק (Robert Zajonc) הציע מודל שמבוסס על סדר הלידה במשפחה שמסביר את ההבדלים הללו. על פי המודל הזה, למשפחה יש השפעה מכרעת על ההתפתחות האינטלקטואלית של הילדים. ילדים בכורים נולדים למשפחה שמורכבת מאנשים מבוגרים בלבד בעוד כל אלה שנולדים אחריהם נולדים לתוך משפחות מעורבות של ילדים ומבוגרים. על פי ההסבר הזה, היתרון של ילד בכור נובע מזה שהאינטרקציה הראשונית שלו היא עם מבוגרים בלבד (ולכן בעלת רמה אינטלקטואלית גבוהה יותר), ולאחר שנולדו אחים נוספים העובדה שהוא משמש כחונך ומדריך לאחים הצעירים יותר, תורמת גם היא לשיפור האינטיליגנציה שלו. עצם העזרה שהוא מעניק לאחים (וזה יכול להיות בשיעורי בית או בכל דבר אחר) משפרת את היכולות האינטלקטואליות שלו עצמו (כבר נאמר בעבר שהדרך הכי טובה ללמוד חומר מסוים היא ללמד אחרים). זו הסיבה שאח בכור שיש לו אחים נוספים יהיה בעל אינטליגנציה גבוהה יותר מילד יחיד ללא אחים, מכיוון שלילד היחיד אין אחים שהוא יכול לעזור להם. מהבחינה הזו הילד הצעיר ביותר סובל הכי הרבה, כי אין לו אף אח צעיר שיכול לשמש כתלמיד. 

התיאוריה הזו עברה גילגולים שונים. נראה כי האפקט חזק יותר כאשר מדובר במשפחות קטנות של שני ילדים בלבד, מכיוון שמשפחות ברוכות ילדים נוטות להיות בעלות משאבים כלכליים נמוכים יותר באופן כללי, מה שיכול להשפיע על התפתחות הילדים. במחקר הגדול מסוגו עד כה, והמבוסס על נתונים ממאות אלפי משפחות נורבגיות, שפורסם לאחרונה בכתב העת Science, נעשה ניסיון לבדוק את הנושא בשיטתיות. המדגם הגדול מאפשר בקרה של משתנים רבים, כולל גדלים שונים וצירופי משפחות שונים. המחקר מראה שבנים בכורים אכן בעלי אינטיליגנציה גבוהה יותר. למרות שההבדל בהשוואה לאחים צעירים הקרובים אליהם הוא רק 3 נקודות IQ בממוצע (4 נקודות מאחים צעירים יותר), ההבדל הזה יכול להיות משמעותי. הבדל של 3 נקודות ב-IQ מיתרגם להבדל של 15 נקודות בפסיכומטרי, וזה מה שיכול לעשות את ההבדל בין כניסה לאוניברסיטה טובה או לא, או קבלה למחלקה יוקרתית או דחייה. מה שמעניין אגב ותומך במודל של זיונק, הוא העובדה שעד גיל 12 ההבדלים הללו הפוכים. כלומר, מבחני אינטליגנציה מראים שאחים צעירים הם בעלי אינטליגנציה גבוהה יותר במקצת מאחיהם הבכורים. לאחר הגיל הזה, יש כנראה השפעה גדולה יותר לעזרה שהאחים הבכורים מעניקים לאחיהם הצעירים יותר.

ילדים אמצעיים (ילדי סנדביץ') מהווים חידה גדולה לחוקרים. מצד אחד הם היו האחים הצעירים למשך תקופה מסוימת, אבל רוב הזמן הם היו גם אחים צעירים וגם מבוגרים יותר מאחיהם הצעירים. ההשפעות עליהם מורכבות יותר וקשה למצוא דפוסי התנהגות קבועים אצלם. הם יכולים להיות תלמידים של האחים הבכורים אבל גם עוזרים לאחים הצעירים יותר. צריך בייביסטר בשביל להשגיח עליהם, אבל הם גם בייביסיטרים לאחים הקטנים שלהם. לרוב מצופה מהם לקבל את תפקיד הבכור כשהילד הבכור עוזב את הבית או נעלם מהתמונה מסיבה כלשהיא. במחקר האינטליגנציה מצאו שכאשר הילד הבכור מת, האינטליגנציה של הילד השני עלתה.

ילדים אמצעיים גם ללעולם לא יהיו לבד. בעוד הילד הבכור חי תקופה מסוימת לבדו, והילד הצעיר ביותר יהיה לבדו כשהאחים האחרים יעזבו את הבית, תמיד יחיה הילד האמצעי עם אחים נוספים. לעולם לא יופנו כל המשאבים של ההורים אליו בלבד והדבר יכול להוות חיסרון מסוים. מחקרים מראים שיש כנראה השפעה רגשית מסוימת על ילדים כאלו. מחקרים מצאו שילדים כאלו יפתחו דימוי עצמי נמוך בהשוואה לאחים בכורים ואחים צעירים מהם.

הנטייה של אחים צעירים למרוד מקבלת משמעות חדשה כשיש יותר משני אחים במשפחה. אחים צעירים נוטים לראות מה האח המבוגר עושה, ולעשות בדיוק להיפך. אם האח הבכור היה תלמיד מצטיין ומצא עבודה טובה בסיום הלימודים, זה שבא אחריו יהיה תלמיד גרוע ולא יתמיד בעבודה אחת. הילד השלישי לעומת זאת, יעשה בדיוק להיפך מהאח האמצעי ויהיה תלמיד טוב כמו האח הבכור. דפוס כזה של התנהגות נמצא במספר מחקרים. מחקר אחד למשל, בדק את הציונים בבית ספר של כל האחים ומצא דפוס ציונים מזגזג. לאח הבכור היו לרוב ציונים טובים, לאח השני ציונים פחות טובים, לאח השלישי ציונים טובים, אח רביעי היה עם ציונים נמוכים וכך הלאה כמספר האחים במשפחה. הדפוס הזה יכול לשכפל את עצמו גם בחיים הבוגרים לתחומים נוספים.

בני אדם הם לא היחידים שבהם לסדר הלידה במשפחה יש השפעות ארוכות טווח. אצל חיות רבות, ההבדלים יכולים להיות ההבדל בין חיים ומוות. כמו רוב העופות בטבע, אנפות מטילות ביצים רבות בו זמנית. שלא כמו שאר העופות האנפה לא דוגרת על כל הביצים באותו היום. נקבת האנפה דוגרת על ביצה אחת עד לדגירתה, ולאחריה מתפנה לביצה הבאה. זה גורם לכך שאפרוח שבוקע מהביצה הראשונה אוכל יום שלם לפני שהביצה הבאה בוקעת. האפרוח השני נמצא בעמדת פיגור קטנה אבל מצליח לרוב להשלים את הפער מהאפרוח הראשון. אבל האפרוחים הבאים בתור מתקשים מאוד למצוא אוכל. האפרוחים הבכורים דוחפים אותה הצידה ולא נדיר למצוא אפרוחים צעירים מנקרים למוות אם המזון, השתייה הומחסה נמנעים מהם. זה נשמע אכזרי ולא צודק אבל זה בדיוק מה שההורים של האפרוחים רוצים. הם מעוניינים להוליד קצת יותר אפרוחים ממה שהם יכולים לדאוג להם, ובצורה כזו בטוחים שהם ממקסמים את מספר הצאצאים שלהם. לפעמים האפרוח האחרון שורד ולפעמים לא, כתלות במשאבים שהם יכולים לספק לו.

אפילו אצל יונקים שאינם בני אדם התחרות בין האחים גדולה מאוד. גורים שנולדים אחרונים מתקשים פעמים רבות להניק, גם כשלאם יש פיטמות רבות (כמו אצל חתולים). הם נדחפים למקומות ההנקה הגרועים ביותר, אלו שמפיקים הכי מעט חלב או חלב באיכות ירודה, או אפילו נדחפים החוצה לגמרי בלי יכולת לינוק כלל. זה אולי נראה קצת מגוחך להשוות בני אדם לחתולים, אבל הלחצים הברירתיים במשך ההיסטוריה האבולוציונית שלנו היו דומים למדי. עד לפני 100 שנה בערך, לתינוקות בעולם המערבי היה סיכוי של 50% לשרוד על לגיל בגרות, ובחלקים רבים של העולם זה עדיין כך. בחברות ציידים לקטים רבות, הורים עדיין מתייצבים בפני דילמות אכזריות שכרוכות בהקצאות משאבים דיפרנציאליות לילדים שונים. פעמים רבות ישנה חוסר השקעה בילדים חלשים או חולים שמובילה למותם, ולא נדיר למצוא מקרים שבהם הורים הורגים את תינוקותיהם אם הם חושבים שהם לא ישרדו או שהם מהווים מעמסה כבדה מדי על המשפחה.

לקריאה נוספת:

קישור נוסף שיכול לשפוך אור על המאפיינים של האנשים על פי מיקומם בהיררכייה המשפחתית. עוד קישור שמסביר את הדינמיקה המשפחתית שכל אחד מהילדים נולד אליה ואת ההשפעות עליהם.

למה תוחלת החיים של נשים גדולה מזו של גברים?

כתבתי בעבר מספר פעמים על סיבות שונות שמקטינות את תוחלת החיים של נשים לעומת הגברים. הדבר קשור בעיקר למספר הילדים, ובאופן ספציפי יותר ללידת בנים. אבל למרות שנשים יולדות וגברים לא, עדיין קיימת הטייה ברורה במשך החיים. נשים בכל מקום בעולם חיות יותר מגברים בממוצע.

הסברים שונים ניתנו להטייה הזו עם השנים. הדיעה המקובלת הייתה שיונקים זכרים חיים פחות בגלל שהם משקיעים יותר בצייד, נלחמים יותר על בנות זוג, והתנהגויות מסוכנות אחרות. השערה אחרת נוגעת לזה שטפילים פוגעים יותר בזכרים, בגלל שהם גדולים יותר פיסית. השערה נוספת טוענת שהטסטוסטרון הגבוה אצל גברים גורם להם להזדקן מהר יותר מנשים.

מחקר חדש (שאת התקציר שלו ניתן למצוא פה), מסביר את ההבדלים הללו ברמת הפוליגמיות של המין. כתבתי בעבר על הסיבות שפוליגמיה טובה דווקא לנשים, ושלגברים יש יותר ממה לחשוש ממנה. ככל שיש יותר פוליגמיה בחברה מסוימת, יהיו יותר גברים ללא בנות זוג מה שמוביל לתחרות חריפה ביניהם. לתחרותיות הזו כנראה יש אפקט חזק על תוחלת החיים של הגברים. על פי המחקר החדש, ככל שיש יותר פוליגמיה במין מסוים, כך תוחלת החיים של הגברים קטנה יותר. אצל אריות, כלבי ים ובבונים שהם מינים פוליגמיים, הנקבות מאריכות חיים יותר מהזכרים. אצל ברבורים או נמייות, שהן חיות מונוגמיות, תוחלת החיים של הזכרים והנקבות שווה פחות או יותר. אצל מינים מונוגומיים אחרים, לא נמצא הבדל משמעותי לשום צד, וגם לא נמצאו שום הבדלים משמעותיים בתמותה לפי שנים.

אצל מינים פוליגמיים לעומת זאת, ככל שהמין היה פוליגמי יותר, כך תוחלת החיים של הזכרים הייתה קטנה יותר, כמו גם תקופת ההזדווגות שלו עם נקבות. אצל הצבי האדום (Red Deer), זכרים חיו 75% שנים בממוצע בהשוואה לתוחלת החיים של הנקבות, ותקופת ההזדווגות שלהם קטנה בחצי.

ההשערה היא, שבמינים פוליגמיים שבהם התחרות על הנקבות גדולה יותר, העדיפה האבולוציה זכרים חזקים על חשבון תוחלת החיים שלהם. התועלת של זכרים בגילאים מאוחרים יותר לצאצאים שלהם זניחה, ומה שחשוב זה שהצאצאים שרדו עד לגיל רבייה בעצמם. מבחינה אבולוציונית, אין חשיבות לשרידה כשלעצמה. מה שחשוב הוא להגיע לגיל רבייה, להתרבות, ולהבטיח שהצאצאים יוכלו לעמוד בפני עצמם. מהבחינה הזו, יש יתרון אבולוציוני למי שמתרבה מהר יותר.

אצל בני אדם, יתכן שרמות הטסטוסטרון הגבוהות של גברים מסוימים עוזרות להם בתחרות על מציאת בנות זוג (למשל, בבניית שרירים ובמבנה גוף אתלטי שאטרקטיבי בעיניי נשים), אבל מקצרות את חייהם בטווח הארוך. ידוע שטסטוסטרון גבוה נמצא בקונפליקט עם המערכת החיסונית שלנו. כך שגברים מאצ'ואיסטיים, אומרים מחברי המאמר, מרוויחים בטווח הקצר, אבל מפסידים בטווח הארוך.

בעצב תלדי בנים – ההשלכות האבולוציוניות של לידת בנים

וירפי לומה היא ביולוגית אבולוציונית מאוניברסיטת שפילד, שכל חייה רצתה לחקור פרימאטים, במיוחד שימפנזות. לומה היא חוקרת צעירה, בתחום חדש יחסית שנקרא ביולוגיה היסטוריות, ועוסק במחקרים אבולוציוניים היסטוריים. המחקרים הללו נעשים על ידי איסוף נתונים גיניאולוגיים של משפחות שלמות לאורך דורות, על מנת לגלות מגמות אבולוציוניות שונות. מכיוון שהשימפנזות לא טורחות להשאיר רשימות מסודרות של ההיסטוריה המשפחתית שלהם, פנתה לומה לפרימאטים אחרים, בני האדם, שכן טורחים לפעמים להשאיר עדויות למעשיהם. היסטוריונים, כלכלנים וסוציולוגים עורכים מחקרים היסטוריים כאלו כל הזמן, אבל השימוש ברשומות כאלו למחקרים ביולוגיים הוא דבר חדש, שהזכרתי אותו כבר בעבר, ובהקשרים דומים למחקריה של לומה.

לומה, שבמקור נולדה בפינלנד, חוקרת אילנות יוחסין של אוכלוסיות מבודדות יחסית בפינלנד שיש לגביהן רישומים מדויקים ומסודרים כמו תאריכי לידה ומוות, נישואין, מספר ילדים וכו'. הרשומות הללו מכילות מידע של מאות שנים ומאפשרות לעקוב אחרי מגמות שונות. מה שחשוב עוד יותר, רבות מהרשומות הללו מגיעות מכנסיות או מאיזורים הרריים בפינלנד, ומקטינות את הסיכוי שאנשים השתמשו באמצעי מניעה (שגם ככה היו הרבה פחות נפוצים ויעילים בתקופה ההיא). הדבר מאפשר לעקוב אחרי נתונים טבעיים, ללא התערבות חיצונית בפוריות של האנשים.

המחקרים מעלים ממצאים מעניינים מאוד. לידת בנים קשה יותר לאימהות מבחינות רבות מאשר לידת בנות ויש לה השפעות מרחיקות לכת על אחים אחרים. זה במיוחד נכון אם הילד הראשון שנולד הוא בן. משקלם הממוצע של בנים בלידה גבוה יותר מזה של בנות, והכמות הגדולה של הטסטוטרון אצל בנים מחלישה את המערכת החיסונית של האם ומשפיעה על בריאותה לרעה. אימהות כאלו חשופות יותר מאימהות לבנות למחלות זיהומיות שונות. בממוצע, הולדת בן מקטינה את תוחלת החיים של האם ב-34 שבועות. יותר קשה לגדל בנים מבנות גם מכיוון שהם אקטיביים יותר, ולכן האם מקדישה להם יותר אנרגיות. הממצא הזה אינו ייחודי לבני אדם ואופייני ליונקים בכלל (למשל הצבי האדום).

ההשפעה של לידת בנים אינה ייחודית רק לאימהות ועוברת גם לאחיהם ואחיותיהן. ילד שנולד אחרי בן בכור יהיה לרוב חלש ושברירי יותר והממצאים מראים שהוא היה בעל משפחה קטנה יותר בבגרותו, והיה לו סיכוי גבוה יותר למות בגיל צעיר יותר ממחלות זיהומיות שונות. מעניין שהממצאים הללו התקיימו גם אם הבן הבכור מת בגיל צעיר מאוד. הדבר מרמז שההשפעות הללו קיימות מהלידה עצמה ואפילו לפניה ואינם קשורים בהכרח לאינטרקציה בין האחים. אפילו אם הילד החמישי הוא בן, הדבר יוביל לכך שהילד השישי יסבול מכך.

הממצא הזה בולט במיוחד אצל תאומים, שאחד מהם זכר והשנייה נקבה. ממחקר של 754 תאומים כאלו, שהתפרש על פני תקופה של 150 שנה, נמצא כי לבנות תאומות כאלו היה סיכוי קטן ב-25% להוליד ילדים, היו להן לפחות שני ילדים פחות בממוצע, והסיכוי שלהן להתחתן היה קטן ב-15% מתאומות שהאחות השנייה שלהן הייתה בת. הממצא הזה התקיים גם אם לוקחים בחשבון את המצב הכלכלי והחברתי של המשפחות שלהן, ואפילו אם התאום הבן מת עד שלושה חודשים מהלידה עצמה (מה שהוביל לגידול האחות כבת יחידה). לומה משערת שהדבר נובע מכמויות טסטוסטרון שחוצות את הרחם ועוברות מהזכר לנקבה בתהליך מסקולניזציה (Masculinization). התופעה קיימת גם אצל יונקים אחרים כמו חולדות ופרות. במחקר אחד מצאו שנקבות פרות שהיו חלק מתאומים מעורבים, היו בעלות סיכויים גבוהים יותר להיות עקרות בגלל השפעת הטסטוסטרון. תהא הסיבה אשר תהא, לאימהות עם תאומים מעורבים יש 19% פחות נכדים מאימהות לתאומים בני אותו מין.

כמובן שההשלכות המחקרים הללו לחיים היום הרבה יותר מורכבות בגלל השימוש הגובר באמצעי מניעה, ובגלל הרפואה המשוכללת שמונעת תמותת תינוקות. רק לשם השוואה, עד לפני 100 שנה, 40% מהתינוקות בפינלנד מתו לפני שהגיעו לגיל בגרות מינית. לומה מספרת על אמא אחת, שהיו לה 18 ילדים שונים, שכל אחד ואחד מהם נפטר לפני הגיעו לבגרות, בעוד היא חיה עד אחרי גיל 90.

לומה גם נוגעת בהשערת הסבתא ומנסה להסביר למה סבים וסבתות חיים הרבה מעבר לגיל הפיריון. על פי המחקרים שלה, סבתות מספקות עזרה ישירה שתומכת בהישרדות וברבייה של הנכדים שלהן. קיומה של סבתא מגדיל את הסיכוי של הילדים שלה להוליד יותר ילדים ובגיל צעיר יותר, ולנכדים הללו יש סיכוי גבוה יותר לשרוד לגיל הבגרות המינית בעצמם. אין אפקט דומה מצד הסבים. יתכן, על פי לומה, ששרידתם של גברים לגיל מאוחר היא תוצר לוואי של שרידת הנשים לגיל כזה, או שבגלל שגברים יכולים להוליד ילדים גם בגיל מאוחר, הם ייטו פחות להשקיע בנכדים ויתרכזו בעיקר בילדים שלהם.

המחקרים מעלים גם ממצאים מעניינים הקשורים לסטטוס חברתי וכלכלי. אנשים עשירים מולידים יותר ילדים מאנשים עניים, מגמה שהתהפכה בעולם המודרני. מאוד יתכן שבחברה שלנו, ישנה העדפה לאיכות הילדים ולא לכמות גדולה שלהם, מכיוון שהורים יודעים שרוב הסיכויים שהילד ישרוד. כך, עדיף להשקיע במספר קטן של ילדים במיוחד אם מדובר בבן. ההשערה הזו ידועה כהשערת טריברס-וילארד (Trivers-Willard Hyupothesis), אומרת שהורים צריכים להשקיע יותר בילדים שיש להם את הסיכוי הגבוה ביותר להוליד יותר צאצאים. זה מוביל למסקנה שעדיף להורים עשירים להשקיע בבנים, כי בנים עשירים יהיו יותר אטרקטיביים ויוכלו למצוא בנות זוג רבות. למשפחות עניות עדיף להן להשקיע בבנות, כי הפוריות של נשים מוגבלת יותר משל גברים, ולבת ענייה יהיה קשה יותר למצוא בני זוג ולכן עדיף להורים ל"פזר" את הסיכון. להשערה הזו יש תמיכה אמפירית רחבה אצל יונקים אחרים, ותמיכה חלקית אצל בני אדם, בעיקר במחקרים היסטוריים ופחות בחברה המודרנית.

קוף אחרי בן אדם

הרבה פעמים שומעים את ההשוואה ששימפנזות (או קופי אדם אחרים) הם כמו תינוקות. באמירה הזו, מתכוונים לרוב שיכולות מסוימות של השימפנזות דומות לאלו של תינוקות. זה יכול לבוא לידי ביטוי ביכולות קוגנטיביות מסוימות, רמת התפתחות דומה או יכולת לבצע משימות בצורה דומה. עד עתה, מעולם לא נערכה השוואה ישירה בין תינוקות לשימפנזות במשימה ספציפית. ובכן, לא עוד. במחקר שפורסם השבוע בכתב העת Science על ידי צוות חוקרים בראשות Esther Herrmann ממכון פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית נערכה השוואה ישירה בין תינוקת בני שנתיים וחצי לבין שימפנזות ואורנג אוטנים בלמידה חברתית (הגיליון כולו הוקדש ללמידה חברתית על היבטיה השונים וניתן לקרוא אותו פה).

בניסוי שנעשה נבדקו יכולותיהם של שימפנזות ואורנג אוטנים בוגרים ותינוקות במשימות שונות. כל השלושה היו טובים במידה שווה במשימות הקשורות לאינטליגנציה מרחבית או פיסית כמו לקבוע איזו ערימה של אוכל גבוהה יותר, או להצליח לעקוב אחרי אוכל שהוזז ממקום למקום. אבל כשהמבחנים כללו תיקשורת חברתית או יכולות חברתיות אחרות, התינוקות היו הרבה יותר טובים מהשאר.

כשבן אדם הציג בפניהם כיצד ניתן להוציא אוכל מגליל שקוף, לתינוקות לא הייתה בעייה לחקות את הפעולה ולהוציא את האוכל, אבל הקופים האחרים לא הבינו מה נדרש מהם והם ניסו לנגוס או לקרוע את הגליל. התינוקות גם היו טובים במעקב אחר המבטים של הנסיינים ובהצבעה על כוס שמחביאה פרס כלשהוא.

ההשלכות של המחקר הם לתחום שנקרא Theory of Mind. התחום עוסק ביכולות של אנשים או חיות אחרות להסתכל על דברים מנקודת מבט של מישהו אחר. הניסוי הזה מאשש את הטענה שבני האדם ייחודיים כנראה ביכולת הסקה כזו, וזו הסיבה שהתינוקות הצליחו במשימות חברתיות מסוימות טוב יותר מחבריהם האייפים. המשימות הללו כרוכות בתיקשורת לא מילולית ובחיקוי אחרים כדי להגיע לפיתרון בעייה שדורשת הבנה של כוונות של מישהו אחר. אגב, הסיבה שהתינוקות שנבחרו הם בני שנתיים וחצי היא בגלל שלתינוקות בגיל הזה יש יכולות פיסיות דומות לשימפנזות מבוגרות.

תחום נוסף שלמחקר יש השלכות לגביו הוא אחד הנושאים החמים באבולוציה והוא התפתחות המוח. על פי השערת האינטליגנציה התרבותית (cultural intelligence hypothesis), בני אדם פיתחו יכולות קוגנטיביות ייחודיות מחיים בסביבה שיש בה תרבות שמעבירה את הידע שלה מדור לדור. היכולות החברתיות העדיפות של תינוקות מעידות שלחיים בתרבות אנושית יש השפעה גדולה מאוד על פיתוח כישורים קוגנטיביים שאין לאף חיה אחרת ויתכן שהם אלו שתרמו בצורה משמעותית להתפתחות המוח.

פסיכולוגיה אבולוציונית-התפתחותית – למה בני נוער עושים דברים טיפשיים?

במאמר קודם הצגתי את הגישה של רוברט אפשטיין שגורסת שתקופת חוסר הבגרות ארוכה מדי ויש לקצרה. לדעתו, מסיבות היסטוריות נמרחת תקופת חוסר האחריות של הנוער הרחק מעבר לגיל העשרה. עתה אני מעוניין להציג גישה מעט הפוכה (למרות שלא לגמרי) שדנה בסיבות שבני נוער מתנהגים בחוסר אחריות או בגרות, או פשוט עושים שטויות.

בני נוער מעשנים, נוהגים בחוסר זהירות, מקיימים יחסי מין לא מוגנים וכו'. מקובל לחשוב שהם עושים את זה בגלל שהם חושבים שהם בלתי פגיעים ושום דבר רע לא יאונה להם, או שבגלל שהם לא מעריכים את הסיכונים בצורה נכונה. והנה, מחקר חדש של ואלרי ריינה (Valerie F. Reyna) מאוניברסיטת קורנל חושף ממצאים מרתקים. כששואלים בני נוער שאלות כגון: "האם זה דבר טוב להעלות את השיער שלך באש?", "האם זה בטוח לשחות בבריכה מלאת כרישים?" או "האם כדאי לשחק ברולטה רוסית?". מסתבר שלוקח להם יותר זמן לענות על השאלות הללו ממבוגרים (בערך 170 מילישניות יותר). התשובה הנכונה אגב, היא "לא".

אז מצד אחד החדשות הטובות הן שבני נוער דווקא מקדישים זמן רב יותר ממבוגרים בהערכת הסיכונים שנובעים מהתנהגותם לפני שהם מגיעים לתשובה הנכונה. החדשות הרעות הן, שבזמן שלוקח להם להגיע לתשובה הנכונה הפעילות המוחית שלהם גדולה יותר, מה שמעיד שהם באמת שוקלים את האפשרות בצורה רצינית בעוד למבוגרים התשובה מובנת מאליה.

בחברה המודרנית מעודדים חשיבה לוגית והתלבטות רצינית לפני שמגיעים למסקנות כלשהן. אבל מסתבר שהאיזורים במוח שאחראים להסקה אינטואטיבית ומהירה לפעמים עדיפים. אלו כנראה איזורים עתיקים יותר מבחינה אבולוציונית.

נהוג היה לחשוב שבני נוער מבטלים את העתיד לעומת ההווה. כלומר, הם לא מסוגלים לחשוב עמוק לתוך העתיד וזה משפיע על ראייתם את העולם וקבלת ההחלטות שלהם. המחשבה המקובלת הייתה שבני נוער לא ממש מבינים מהו מוות והרבה חוששים ממנו פחות בהשוואה למבוגרים, ולכן גורמי מוות ידועים לא ממש מטרידים אותם. אבל ריינה ועמיתיה טוענים שרעיון האלמותיות לא ממש קיים בראשם של צעירים, ולמעשה הם מפריזים בהערכת הסיכונים של התנהגויות כמו נהיגה בשכרות או קיום יחסים לא מוגנים. הם פשוט מבצעים אותם למרות הסיכונים. למה? כי הם עורכים מאזן חסרונות מול יתרונות של התנהגויות כאלו והם מגיעים למסקנה שהתועלת או הרווח גדולים מהסיכונים שנלווים אליו. הרווחים של סמים או מאכלים מלאים בסוכר מיידים, וגם הרגשות הנלווים אליהם נעימים. למעשה, ריינה ועמיתיה טוענים שככל שבני נוער עושים את המעבר לאנשים מבוגרים הם הופכים לפחות רציונליים ומתנהגים בצורה אימפולסיבית יותר ופחת שקולה. השיקולים שלהם נעשים שטחיים יותר ומתבססים על פחות מידע והם פחות ששים ללמוד בעיות לעומקם.

במחקר נוסף שריינה עשתה היא גילתה שרופאים קיבלו החלטות טובות יותר דווקא כשהיה להם פחות מידע. אלו דווקא חדשות טובות לרופאים שצריכים לפעמים לקבל החלטות קשות מיידיות, למשל בחדר מיון. הממצאים הללו תואמים לתיאוריה אחרת שנעשתה פופולארית בשנים האחרונות עם פירסום הספר Blink (שתורגם גם לעברית ונקרא ממבט ראשון), ובה מסופר איך אנשים מגיעים פעמים רבות להחלטות נכונות בהרף עין, בלי מחשבה עמוקה, ואיך אינטואיציה ראשונה לגבי בעייה מסוימת עדיפה על פני חקירה ממושכת שלה.

אז מה השלכות הממצאים הללו לגבי בני נוער? איך אפשר ללמד אותם להיזהר יותר? מידע נוסף או מידע מדויק יותר לא ממש יעזרו. למעשה, זה יכול בעיקר להזיק כי בני נוער גם כך מפריזים בהערכת יתר של סכנות ומידע נוסף יגרום להם להעריך את הסכנות בצורה ריאלית יותר ולכן ידחוף אותם להתנהגות הלא רצויה. לכן, לבקש מבני נוער לצרוך אלכוהול בצורה סבירה יגרום לפעולה הפוכה כי האמירה הזו מעודדת את ההרגל הלא בוגר שלהם לחשוב יותר מדי על כל דבר. יותר הגיוני לאכוף את גיל צריכת האלכוהול ולהגביל נהיגת צעירים ופשוט למנוע מצבים שיכולים להוביל לצרות.

פסיכולוגיה אבולוציונית התפתחותית – למה ילדים מתנהגים בחוסר בגרות?

לכאורה השאלה הזו נראית טיפשית. מה זאת אומרת למה ילדים מתנהגים בחוסר בגרות? הרי הם ילדים! אבל בחינה מעמיקה של הנושא מראה שהשאלה, כמו גם התשובה, אינם טריוויאליים.

במאמר הקודם ניסיתי להראות כיצד הפסיכולוגיה האבולוציונית עשויה לתרום להבנה של אספקטים שונים בהתפתחות שלנו ונתתי כמה דוגמאות בקצרה. בחלק הזה אני רוצה להתמקד על תופעה רחבה אחת.

ילדים מתנהגים בחוסר בגרות (Immaturity) וזו עובדה שמוסכמת על הכל. מעצם ההפרדה בין ילדות לבגרות משתמע שיש הבדל מהותי ביניהם וההבדל הזה נעוץ בעובדה שלילדים יש את החופש להתנהג בצורה לא בוגרת, חופש שכמובן מצטמצם ככל שהם נעשים גדולים יותר. תקופת חוסר הבגרות ארוכה מאוד אצל בני אדם בהשוואה לכל חיה אחרת. והשאלה היא למה? אלו יתרונות יש לבני אדם בתקופה כל כך ארוכה של אי אחריות מלאה על מעשיהם?

אין ספק שתקופה ארוכה של ילדות הכרחית על מנת ללמוד את המורכבות של חיים בקרב בני אדם על כל היבטיה. קהילות אנושיות מורכבות לאין שיעור מכל קהילה של שימפנזות למשל (שארי בשרנו הקרובים ביותר). היחסים עם הורים, קרובי משפחה, אחרים בני גילנו ואנשים אחרים דורשת לימוד ארוך. מבחינה אבולוציונית מקובל לחשוב שיש אדפטציות לארבעת סוגי הקשרים הבאים: השתייכות לקבוצה והעדפת חברי הקבוצה על חברים מחוץ לקבוצה, חשש או עוינות כלפי זרים, שאיפה לסטטוס בתוך הקבוצה וחיפוש ובניית קשרים זוגיים קרובים (לא בהכרח רומנטיים אלא גם חברויות עמוקות). הלימוד הזה תובעני מאו ודורש הרבה זמן ( למשל התפתחות קוגנטיבית), והשאלה היא איך זה בדיוק פועל ומה ההשלכות של זה?

נתחיל מהעובדה הפשוטה והידועה לכולם והיא שתינוקות נורא חמודים. קונארד לורנץ היה הראשון שטען שהחמידות הזו נועדה לעורר רגשות טיפוח אצל ההורים ולהבטיח שהם ידאגו להם. בני אדם אוהבים חיות הדומות במאפייניהן לתינוקות: עיניים גדולות, ראש גדול, אף קטן וכו', כמו כלבים, חתולים, קופים, קואלות ואפילו דובי פנדה. אפילו דמויות בידיוניות מעוצבות כך שיראו כמו תינוקות. הדוגמא הכי מפורסמת היא מיקי מאוס וניתנה על ידי סטיבן ג'יי גולד בספרו "בוהן הפנדה". למעשה, מיקי מאוס נראה בתחילה כמו עכבר אמיתי ועם השנים הוא הפך יותר ויותר דמוי תינוק על ידי הגדלה הדרגתית של העיניים, האזניים והראש שלו (שגדולה מאוד ביחס לשאר חלקי הגוף אצל תינוקות), שינויים שגרמו לעלייה בפופלאריות שלו ושאפשר לראות אותם כאן:

חוסר בגרות כאדפטציה?

עד עכשיו דנו במאפיינים חיצוניים של חוסר בגרות, אבל האם גם התנהגות לא בוגרת יכולה להיות אדפטיבית? דיוויד ביוקרלנד, פסיכולוג אבולוציוני התפתחותי חושב שכן. בספרו למה הילדות לא מבוזבזת על צעירים (Why Youth Is Not Wasted on the Young) הוא שוטח את ההסבר שלו שעליו אני מתבסס.

הרעיון הבסיסי הוא שהתנהגות לא בוגרת טומנת בחובה תועלת לטווח הקצר והארוך. ילדות או נעורים, עם כל השגעונות שלהם, אינם משהו לא אדפטיבי. הם לא איזה רע הכרחי, משהו שצריך להתגבר עליו כדי להגיע אל המנוחה והנחלה, אלא תהליך שחשוב לעבור אותו. צריך למעשה לנצל את הילדותיות הזו בתהליך ההתבגרות.

בני אדם ייחודיים בתקופת החוסר בשלות שלהם ביחס לפרימאטים אחרים. שימו לב לגרף הבא שמראה את משך תקופת ההתבגרות של בני אדם ופרימאטים אחרים ביחד לגודל המוח שלהם:

על פי כל פרמטר, לבני אדם יש את התקופה הארוכה ביותר עד שהם מגיעים לבגרות מינית. בכלל, תקופות של ילדות (Childhood) ושל גיל ההתבגרות (Adolescence) ייחודיות מאוד לבני אדם בניגוד לתקופות של ינקות (Infancy ו-Juvenile) שנפוצות גם אצל יונקים אחרים (אפשר להתווכח אם פרימאטים אחרים חווים ילדות או התבגרות לתקופה קצרה ביותר). השאלה היא כמובן, למה זה טוב?

בואו נחשוב למשל על משחק. בני אדם הם היחידים שמשחקים גם בגיל מבוגר. משחק קיים אצל פרימאטים אחרים בגיל הינקות בלבד. אבל הפונקציה שלו די דומה. משחק חשוב אצל בני אדם (כמו גם אצל פרימאטים אחרים) כי הוא מלמד אותנו כישורים חברתיים שונים, והוא מקור ליצירתיות וחדשנות. מכיוון שהקשרים החברתיים האנושיים מסובכים לאין ערוך מקשרים חברתיים של כל חיה אחרת, ויצירתיות מהווה נדבך מהותי מהמחשבה האנושית, סביר שזו לפחות חלק מהסיבה למה משחקים ממשיכים למלא תפקיד חשוב גם אצל מבוגרים למרות שהם משחקים הרבה פחות מילדים. ילדים גם לומדים דרך משחק גבולות שונים, והמשחק מאפשר להם לבחון סיטואציות של עולם המבוגרים אבל בלי המחיר שמתלווה לסיטואציות הללו כי הרי הכל קורה אצלם רק "בצחוק".

ההתבגרות האיטית שומרת על גמישות המחשבה וההתנהגות. הניאוקורטקס (Neocortex) שאחראי במידה רבה להתפתחות הקוגנטיבית שלנו, לא מפסיק להתפתח עד הבגרות. לגמישות שלו עד לסוף תהליך ההתפתחות שלו יש חשיבות רבה. דוגמא להשפעות שנובעות מהגמישות של המוח ניתנה על ידי השוואה של ילדים מאומצים מרומניה של אחרי תקופת צ'אוצסקו שאומצו בבריטניה, לבין ילדים שנשארו ברומניה. ילדים שאומצו אפילו בגיל שנתיים, היה IQ גבוה יותר בממוצע מאלו שנשארו ברומניה.

אבל אחת המטרות המרכזיות של אותה גמישות היא למנוע גירוי יתר של המוח שתוצאותיה לא תמיד טובות. בניגוד למה שהרבה הורים חושבים, "הפצצה" של ילד בגירויים שונים מתוך רצון לעזור להתפתחות שלו עלולה להסב לו נזקים ולעכב את הלמידה שלו. אימון ולמידה אינסופיים יכולים להשיג תוצאות הפוכות. למשל, המערכת הסנסורית של ילדים מוגבלת מבחינת הגירויים שהיא יכולה לשאת בבת אחת. העמסת יתר שלה מביאה לפגיעה ביכולות של הילד. חלק מהחושים מתפתחים בגיל מאוחר יותר על מנת למנוע תחרות בין חושים שונים על הקשב של הילד, ולכן למידה צריכה להתאים לשלב ההתפתחותי של הילד. למשל, כשלימדו תינוקות שזה עתה נולדו לעקוב אחרי קול, הייתה להם בעייה באותה למידה חודשיים מאוחר יותר בהשוואה לתינוקות בני חודשיים שלמדו לעקוב אחרי קול לראשונה.

אופטימיות קוסמית

הידע שיש לאנשים לגבי מה שהם יודעים נקרא מטאקוגניציה (Metacognition). זה מאפשר לאנשים להעריך מה הם מסוגלים לעשות ומה לא. ילדים נוטים להיות אופטימיים בצורה מוגזמת לגבי כל אספקט של חייהם. הם חושבים שהם טובים יותר מאחרים בני גילם בכמעט כל דבר, והם מגזימים מאוד ביכולות שלהם. דוגמא לכך נמצאת בתמונה שלפניכם:

אבל מצד שני, הערכת יתר של היכולות של הילדים גורמות להם לנסות שוב ושוב ולהיות עקביים בלמידה שלהם, מה שמוביל ללמידה מהירה יותר במקרים מסוימים.

ילדים מנסים לחקות אחרים בצורות שונות. הם לא מודעים לעובדה שהם לא מסוגלים לבצע את אותה משימה. הם מעריכים הערכת יתר את יכולתם לחקות במדויק אחרים. אבל, ילדים שמנסים לחקות אחרים, למרות חוסר הצלחתם, דווקא נמצאו אינטליגנטיים יותר בעתיד. בניסוי שערכו נתנו לילדים לזרוק כדור לסל. שאלו אותם כמה פעמים הם חושבים שהם יצליחו לקלוע במספר מסוים של ניסיונות. כל הילדים בגילאים 3, 4, ו-5 העריכו הערכת יתר את היכולת שלהם. אבל כשנתנו להם מבחן שבודק את היכולות המילוליות שלהם (אספק מסוים של אינטליגנציה שמקובל למדוד) גילו שככל שהם העריכו הערכת יתר גדולה יותר את יכולתם, כך הציונים שלהם במבחן המילולי היו גבוהים יותר בעתיד. אותו ממצא בדיוק התגלה עם הערכות יתר במבחני זיכרון שבו הילדים נדרשו להעריך כמה קלפים הם יוכלו לזכור בעל פה.

לסיכום, בדיוק כמו שילדים חמודים גורמים למבוגרים לחבב אותם, כך גם התנהגויות ילדותיות, חוסר בגרות וטעויות שונות גורמות לילדים להיראות חינניים יותר ולמבוגרים להימשך אליהם. ההתנהגויות הילדותיות הללו מהוות גורם חשוב בלמידה ובהתפתחות של הילדים, למרות שפעמים רבות הם נדמים לצופים מהצד כשטותיים לגמרי.

פסיכולוגיה אבולוציונית-התפתחותית – כשדארווין פוגש את פיאג’ה

פסיכולוגיה אבולוציונית היא דיסיפלינה שאינה עומדת בפני עצמה, ספונה במגדל השן האקדמי. המצב האידיאלי לפסיכולוגיה אבולוציונית הוא להיות תחום הדומה לסטטיסטיקה. תחום שכל אחד צריך ללמוד, לפחות באופן בסיסי, ואחר כך הוא מיושם במחקרים השונים. בעיקרון, לפסיכולוגיה האבולוציונית יש פוטנציאל לשפוך אור על כל תחום בפסיכולוגיה ובמדעי החברה בכלל. אין זה אומר שצריך להרוס ולבנות מחדש את כל הדיסיפלינות השונות. ברבות מהן נעשים מחקרים טובים בלי קשר לאבולוציה, אבל הסתכלות על דברים מנקודת מבט אבולוציונית יכולה לתת מבט מרענן על ממצאים קיימים ולהאיר אותן באור חדש, כמו גם להוביל למחקר חדש ותיאוריות חדשות בתחום. המצב היום רחוק כמובן מלהיות כזה ורוב הפסיכולוגים האבולוציוניים מקבלים את ההכשרה שלהם מתוכניות ספציפיות בתחום וחוקרים עניינים הקרובים לליבם. מכיוון שברוב המקומות מסונפים הפסיכולוגים האבולוציוניים לפסיכולוגים חברתיים אין זה מפתיע שהנושאים שהם עוסקים בהם נוטים להיות קרובים לאלו של עמיתיהם, רק מנקודת מבט אבולוציונית.

אבל בשנים האחרונות יותר ויותר פסיכולוגים אבולוציוניים וחוקרים מתחומים אחרים עוסקים בנושאים מגוונים יותר ולכן בזמן הקרוב אני אשתדל לכתוב על התרומה של הפסיכולוגיה האבולוציונית לתחומים אחרים. במקרים רבים התרומה הזו מאוד התחלתית. אבל למרות שאין אולי הרבה מחקרים מזווית הראייה האבולוציונית, הסתכלות על התחום מנקודת מבט אבולוציונית יכולה להוות מהפיכה בתחום ולהוביל את התחום לכיוונים חדשים.

התחום הראשון שאעסוק בו במאמרים הבאים הוא הפסיכולוגיה ההתפתחותית. רוב הפסיכולוגים האבולוציוניים עוסקים בעיקר בחקר אנשים בוגרים. זה הגיוני כי בחירת בני זוג מהווה חלק חשוב ממה שמניע בני אדם בגירים ויש להם השלכות רבות בתחומים שונים. מכיוון שמיניות מתחילה בגיל מאוחר יחסית, הוזנח המחקר על ילדים. סיבה נוספת היא שהרבה יותר מסובך לחקור אוכלוסיות של ילדים, בייחוד ילדים קטנים או תינוקות שלא מסוגלים לתקשר עם החוקרים בצורה יעילה (באותה מידה גם אוכלוסיה מבוגרת יותר מוזנחת במחקר, הרבה מזה נובע מזמינותם של תלמידי שנה א' בפסיכולוגיה למחקר). מצד שני, להיבטים התפתחותיים בגיל צעיר יכולה להיות השפעה גדולה בטווח הרחוק. ההשפעות הללו מלוות כמובן באינטרקציה מתמדת עם מבוגרים, בעיקר ההורים. חשוב לדעת עובדה שלא תמיד מקבלת את תשומת הלב הראויה. לילדים והורים לא תמיד יש אינטרסים זהים. ילד, חושב קודם כל על טובתו האישית בעוד שלהורה יש ראייה כללית והוא צריך לאזן בין הצרכים שלו לבין אלו של הילד ואולי של ילדים נוספים. רוברט טריברס היה הראשון שעמד על הקונפליקט הזה מבחינה אבולוציונית במאמר קלאסי מ-1974 שנקרא: Parent-offspring conflict.

ניצנים אחרים להיבטים אבולוציוניים שקשורים להתפתחות נמצאים אצל הפסיכולוג הידוע ג'ון בולבי. בולבי ערך את מחקריו המפורסמים על היקשרות של תינוקות לאימהות ופירסם את תיאוריית ההיקשרות שלו ב-1958. אפשר לראות אותו כפסיכולוג האבולוציוני-התפתחותי הראשון כי הוא היה הראשון שיישם במחקרים אמפיריים עקרונות אבולוציוניים. בדיוק כמו שצאצאים של חיות אחרות נקשרות לאימהותיהן, כך גם תינוקות נקשרות לאימהות. הוא חילק את סוגי ההיקשרות השונים לשלושה דפוסים עיקריים: היקשרות בטוחה, חרדה ונמנעת (פירוט בקישור לעיל). בהמשך, הוא ואחרים הרחיבו את מושג ההיקשרות גם למבוגרים בהקשרים רומנטיים.

אי אפשר לדבר על פסיכולוגיה התפתחותית בלי להתייחס לפיאג'ה, הפסיכולוג ההתפתחותי הגדול ואחד הפסיכולגים החשובים אי פעם. למרות שפיאג'ה לא עסק באבולוציה, התיאוריה הקוגנטיבית של ההתפתחות על ארבעת שלביה, שפותחה אך ורק על ידי תצפיות בשלושת ילדיו, הוכחה כתקפה בכל תרבות שבה נבדקה (עם ואריאיציות שונות). הוא גם הראה עד כמה טעויות (של ילדים במקרה הזה) יכולים ללמד אותנו הרבה מאוד על יכולות קוגנטיביות של אנשים.

השפעות אבולוציוניות לפני הלידה – המקרה של בחילות בוקר בהריון

אחרי ההקדמה המעט ארוכה הזו אפשר לגשת לעצם העניין. כיצד הידע שלנו בפסיכולוגיה אבולוציונית יכול לשרת את הפסיכולוגים ההתפתחותיים? הגנטיקאי הנודע תיאודוסיוס דובזנסקי טבע את המשפט המפורסם: "שום דבר לא הגיוני בביולוגיה אלא בראי האבולוציה (Nothing in biology makes sense except in the light of evolution). כפאראפרזה על זה אפשר לומר ש"שום דבר בפסיכולוגיה לא הגיוני אלא בראי הפסיכולוגיה האבולוציונית". דרווין עצמו היה זה שאמר שבעתיד הרחוק הפסיכולוגיה תבנה את עצמה על אבולוציה, אבל לא יכל לשער עד כמה המשפט הזה יהיה נכון.

אז איך פסיכולוגיה אבולוציה יכולה לתרום לפסיכולוגיה ההתפתחותית? ראשית, הפסיכולוגיה האבולוציונית מהווה מסגרת כוללת שמשלבת בין מדעי החברה למדעי הטבע. בני אדם מתפתחים על פי אותם עקרונות אבולוציוניים שמנחים התפתחות אורגניזמים אחרים, והחוקיות הזו יכולה לשמש אותנו להבנה ספציפית של ההתפתחות האנושית. בניגוד למקובל לחשוב, אין באימוץ הגישה האבולוציונית משהו דטרמיניסטי והיא לא סותרת בהכרח ידע קיים בפסיכולוגיה ההתפתחותית. יש הרבה גמישות והבדלים אינדיבידואליים בין אנשים בנוגע להתפתחות.

הפסיכולוגיה האבולוציונית מדגישה את האדפטיביות של תכונה או התנהגות מסוימת. ניקח לדוגמא את נושא בחילות הבוקר של נשים בהריון. האם יתכן שהבחילות הללו אדפטיביות? הסימנים הקלאסיים של בחילות בוקר הם הקאות, בחילות וחוסר תיאבון. למרות שיש שונות בין נשים שונות, התופעה הזו אוניברסלית ולא מאפיינת תרבות זו או אחרת (עם כמה יוצאי מן הכלל חשובים שאדון בהם מייד). הן מתרחשות בתקופה הכי רגישה בהריון שבה העובר נמצא בתקופה הקריטית של פיתוח איבריו והוא הכי פגיע למומים שונים. האם יש קשר בין הדברים? רוב המאכלים שנשים מפתחות תחושות דחייה כלפיהם הם מאכלים עם רעלנים שונים כגון קפה, בשר, עופות, דגים ואלכוהול. והנה, דווקא אצל נשים שסובלות מבחילות בוקר, שיעור ההפלות הטבעיות הוא הנמוך ביותר. המסקנה היא, שיש כנראה יסוד להניח שבחילות הבוקר נועדו להגן הן על האם והן על העובר מהרעלות מיותרות, על ידי פיתוח תחושות בחילה ודחייה למאכלים שמכילים רעלנים. חיזוק לטענה הזו מגיעה ממחקרים בין תרבותיים. בתרבויות שבהן לא אוכלים מאכלים מן החי, אין לנשים בהריון בחילות בוקר.

הדוגמא של בחילות בוקר היא דוגמא טובה לתופעה שנשים רבות (ורופאיהן) מרגישים שהם צריכים "לפתור" אבל הבנה אמיתית שלה יכולה להביא לפיתרון במישור אחר. נניח שאפשר היה למצוא כדורים שיעוררו את התיאבון של הנשים וידכאו לחלוטין את ההרגשה הרעה של בחילות הבוקר. האם כדאי יהיה להשתמש בתרופה כזו? הבנה אבולוציונית של התופעה תראה שבעוד התרופה תקל על האישה בטווח הקצר, היא יכולה לגרום נזק בלתי הפיך לה ולעובר בטווח הארוך. תרופה כזו תטפל בעיקר בסימפטומים ותבטל תחושה, שלמרות אי נעימותה, חשובה מאוד. עדיף לטפל במהות ולא בסימטופמים. למשל, ההבנה האבולוציונית יכולה לעזור בכך שבמקום ניסיון לטפל בהרגשת הבחילה עדיף לנסות למנוע אותה מלכתחילה. את זה אפשר לעשות על ידי הקטנת כמויות הבשר בתפריט היומי והסתמכות על תפריט צמחי יותר, לפחות בשליש הראשון של ההריון.

נתתי במיוחד את הדוגמא הזו מכיוון שבעוד שהברירה הטבעית פועלת בכל שלב של ההתפתחות, לא כל השלבים יושפעו באותה מידה. לידה, התפתחות עד לבגרות המינית, מציאת בן זוג וגידול ילדים עד לגיל שבו הם עומדים בפני עצמם הם חלק מהשלבים שיש עליהם לחצי ברירה חזקים יותר. אבל אין ספק שאחת הדוגמאות הבולטות לתרומה של הפסיכולוגיה האבולוציונית לפסיכולוגיה ההתפתחותית היא בהסתכלות על הבדלים בין בנים ובנות.

אבולוציה מושהית והבדלים בין המינים

אספקטים רבים של הילדות הם הכנה לחיים בוגרים. המנגונים הללו נקראים אדפטציות מושהות (Deferred Adaptations). בגלל שגברים ונשים עברו אבולוציה שונה דרך הברירה המינית, אפשר לצפות שלהבדלים ביניהם יהיו שורשים בשלבים מוקדמים יותר של התפתחותם. הילדות משמשת כ"הכנה" לחיים שהאבולוציה עיצבה עבורם. דוגמא אחת להבדלים הללו אפשר למצוא במשימת איחזור חפצים מהזיכרון (Object Location Memory). במשימה הראו לנבדקים את התמונה הבאה:

הנבדקים התבקשו ללמוד את החפצים במשך דקה אחת. לאחר מכן, הציגו בפניהם את התמונה הבאה שהכילה את אותם חפצים מהתמונה הראשונה ביחד עם חפצים חדשים:

המשימה שלהם הייתה לגלות אלו חפצים חדשים הוספו לתמונה.כעת, הציגו בפניהם תמונה חדשה שהכילה את החפצים מהתמונה המקורית כשחלק מהחפצים שינו את מקומם. הם התבקשו לדווח אלו חפצים שינו מיקום.בשתי המשימות הללו, של זכירת החפצים וזכירת המיקום שלהם, בנות מגיל 9 ומעלה מבצעות טוב יותר מבנים. הניסויים הללו שוחזרו בואריאציות שונות (למשל, עם חפצים אמיתיים, או חפצים לא סטנדטיים שלא נתקלים בהם ביום יום) והתוצאות זהות.התוצאות הללו מהוות תמיכה להשערה שהיכולות המרחביות של נשים וגברים שונות מגיל צעיר ומסיבות אבולציוניות. בחברות ציידים לקטים סביר שלגברים יהיו יכולות מרחביות טובות המתאימות לצייד. אלו כוללות השלכת חפצים (למשל, ירי בחץ וקשת) וניווט. אצל נשים, צפויה יכולת מרחבית המתאימה לליקוט. היכולות הללו כוללות כושר אבחנה טובה יותר לפרטים. הניסוי הנ"ל תומך במודל המרחבי הנשי וניסויים נוספים, כמו גם תצפיות אחרות תומכות בהבדלים הצפויים בין גברים ונשים שבאים לידי ביטוי מוקדם מאוד בחיים.

מנגונים תלויי גיל

לא כל המנגנונים ההתפתחותיים משמשים כ"אימון" לקראת העתיד. להרבה מנגנונים יש תפקיד ספציפי בגיל מסוים ולאחריו הוא נפסק. המנגנונים הללו נקראים אדפטציות אונטוגנטיות (Ontogenetic Adaptaions). קחו לדוגמא את מנגנון החיקוי. תינוקות עד גיל חודשיים נוהגים לחקות פרצופים של אנשים כמו שמעידה התמונה הבאה:

החיקוי נפסק לרמה אקראית בגיל חודשיים. אין ספק שמנגנון חיקוי של תינוקות אדפטיבי ונועד לעודד את הקשר הורה-תינוק. נמצא שיש קשר בין כמות החיקויים של התינוקות להתנהגויות חברתיות שלהם בגיל 3 חודשים.ההשלכות שיש להתנהגות מסוימת בגיל מסוים לגבי העתיד יכולות להיות מאוד משמעותיות ובעלות היגיון אבולוציוני. התפתחות הינה תהליך אדפטיבי ולא אקראי או כזה שניתן לעצבו כראות עינינו כמו שעדיין הרבה אנשים סבורים. זה מה שגורם לאדפטציות מותנות: מנגנונים אבולוציוניים שונים המגיבים למאפיינים שונים בסביבה של הילד, מאפיינים שהוכיחו את עצמם בהיסטוריה האבולוציונית שלנו כמנבאים של הסביבה הפיסית והנפשית שהילד יגדל לתוכם. המנגנונים הללו מתווים מסלול חיים שהינו הכי יעיל לגירויים הספציפיים שהילד נחשף אליהם. כך למשל, גיל התחלת הווסת מעוכב אם הילדה או הנערה גדלה ללא אב, באה ממעמד חברתי נמוך, אמה סבלה מדיכאון או שהיחסים בין הילדה לבין אביה היו גרועים. דחיית הווסת אדפטיבית במצב כזה כי בעולם שבו אין אמצעי מניעה ונערות נכנסות להריון בגיל צעיר, להוליד ילד בגיל כזה יהיה רחוק מאידיאלי עבור הנערה והילד שלה. בדומה למקרה של בחילות הבוקר, הסתכלות על הגורמים האולטימטיביים שמשפיעים על המחזור החודשי יכולה להוביל למסקנה שאין בהכרח משהו לא תקין אצל נערה שטרם קיבלה ווסת במצבים כאלו כי זה מה שהיינו מצפים שיקרה. מהצד השני, אי קבלת הווסת יכול להעיד על בעיות אחרות, מעבר לבעיות רפואיות, שלא היו ידועות ולעורר את האנשים המוסמכים לבוא לעזרת הנערה.במאמר הבא אדון בסיבות האבולוציוניות שילדים מתנהגים…הממ..כמו ילדים.