ארכיון קטגוריה: הומור

מה מניע סטנדאפיסטים לבחור בקריירה של סטנד-אפ?

ישנה אמונה רווחת כי קומיקאים וליצנים עצובים יותר או סובלים מדיכאון גדול יותר בהשוואה לאנשים אחרים. ישנן דעות שונות על הסיבות לכאורה שמובילות לדיכדוך הזה, אבל רבים חושבים ששורשי הדיכאון נעוצים בילדות עשוקה או אומללה ובמערכות יחסים בעייתיות עם ההורים. על פי ההשקפה הזו, ההופעות על הבמה משמשות את הסטנדאפיסטים כמנגנון הגנה שעוזר להם להתמודד עם הבעיות שלהם ולברוח מהשדים וצרות היום יום שאולי רודפים אותם.

להמשיך לקרוא

האם לסטנדאפיסטים יש בריאות טובה יותר מרוב האנשים?

בוב הופ וג'ורג' ברנס חיו עד גיל 100. פיליס דילר נפטרה בגיל 97. ג'קי מייסון (82), ג'ואן ריברס (80), מל ברוקס (87), דון ריקלס (87) וקרל ריינר (91) כולם עדיין חיים ובועטים. מצד שני, לני ברוס (40), מיץ' הדברג (37) ואנדי קאופמן (35), כולם נפטרו בגיל צעיר. שלא לדבר על ג'ון בלושי, ביל היקס וכריס פארלי שלא הגיעו אפילו לגיל 35. מה קורה כאן? האם קומיקאים חיים זמן רב יותר או מתים בגיל צעיר? באופן כללי יותר, האם יש לסטנדאפיסטים בריאות טובה יותר? (הפוסט המקורי מופיע כאן).

להמשיך לקרוא

סטנדאפיסטים כמטפסי הרים – האישיות של קומיקאים

הפוסט הקודם שלי תאר בכלליות את חיי היומיום של סטנדאפיסטים והיווה מבוא כללי לחיים של קומיקאים, משהו שרוב האנשים אינם מודעים אליו. חשוב מאוד להכיר את שגרת היום יום של סטנדאפיסטים על מנת לקבל תחושה של מה כל כך ייחודי במקצוע שלהם, והכרה באתגרים שעומדים בפניהם. בפוסט הזה ובפוסטים הבאים אני רוצה לחלוק כמה מהממצאים המעניינים ביותר שעלו מהמחקר שלי על סטנדאפיסטים ואני חושב שיפתיעו חלק גדול מהקוראים כי הם מנוגדים לתחושות הבטן שיש לרבים בנוגע לסטנד-אפ קומדי. כל פוסט יתמקד בתכונה אחת או שתיים והפוסט הנוכחי יסקור את האישיות של סטנדאפיסטים. כמו כל מחקר מדעי חשוב להבהיר שהממצאים הם ראשוניים ויש עוד הרבה מאוד מה לחקור בנוגע לחיי סטנדאפיסטים, אבל צריך להתחיל מתי שהוא לא? מהתגובות שקיבלתי ואני מקבל מסטנדאפיסטים על הפוסטים הללו נראה שהממצאים ברובם מדויקים למדי ומה שמצאתי תואם את החיים שלהם ושל חבריהם. הפוסט הזה הופיע באנגלית כאן.

להמשיך לקרוא

החיים המרתקים של סטנדאפיסטים

בחודשים האחרונים פירסמתי סדרה של פוסטים בבלוג האנגלי שלי הומור סאפיינס שנמצא באתר פסיכולוגיה היום, ושעוסקים בסטנד-אפ קומדי ובעיקר בסטנדאפיסטים עצמם. הפוסטים הללו מבוססים במידה רבה על המחקרים שלי על סטנדאפיסטים ומספקים בעיניי הצצה מרתקת לחיים שלהם מחוץ לאור הזרקורים. אני אתרגם, בשינויים קלים, את הפוסטים הללו לעברית כי אני חושב שהם יעניינו קוראים רבים. צרים לזכור שהדברים שאני עומד לספר לכם על סטנדאפיסטים מתייחסים לסטנדאפיסטים אמריקאיים, ערש הסטנד-אפ קומדי המודרני. הסטנד-אפ בארץ בנוי בצורה שונה, בלי אינסוף המועדונים שקיימים בארצו של הדוד סם עם הצביון המסוים מאוד שלהם שאסביר בהמשך. עם זאת, אני די בטוח שהרבה מהדברים נכונים גם לסטנדאפיסטים ישראלים. הפוסט הראשון עוסק בחיים המרתקים של סטנדאפיסטים (הפוסט המקורי הופיע כאן, ושווה לבקר בו וגם בפוסטים הבאים כי קומיקאים רבים הגיבו אליהם).

להמשיך לקרוא

לוחמים ב-UFC שמחייכים לפני הקרב מפסידים יותר

חיוכים יכולים ללמד אותנו לא מעט על אנשים אחרים. אדם שמחייך הוא לרוב מישהו שיש לו מצב רוח טוב, הוא אופטימי ונוח לשהות במחיצתו. אנשים שמחייכים חיוך אמיתי (מה שנקרא חיוך Duchenne) מזמינים אותנו להיות באינטרקציה איתם, להתחיל בשיחה או כמו שכתבתי בעבר, מאותתים לנו על עניין רומנטי (ראו פה, כאן ופה).

להמשיך לקרוא

קומיקאים, בדרנים וספורטאים מתים צעירים יותר

אחד המיתוסים הקיימים לגבי חשיבות חוש ההומור לחיינו היא שהוא תורם לבריאות הפיזית והנפשית. אימרות כמו “הצחוק יפה לבריאות” נחשבות לאקסיומות תרבותיות, ואפילו בשפת הדיבור נוהגים לערוך הקבלה בין צחוק לבריאות כשמדברים על צחוק בריא. בעוד יש עדויות לא מעטות לגבי חשיבות ההומור לבריאות הנפשית של בני אדם, הממצאים לגבי בריאות פיזית מועטים ביותר. אחת התפיסות השגויות בנושא היא שהומור עוזר להאריך ימים, אבל אין למעשה מחקרים שתומכים בכך. למעשה, המחקרים המעטים הקיימים מראים שאנשים שנחשבים לבעלי הומור משובח דווקא סובלים יותר מבעיות בריאות רבות יותר ומתים בגיל צעיר יותר. למשל, במחקר אורך אחד שעקב אחרי ילדים מחוננים עם איי קיו ממוצע של 151 החל משנות ה-20 של המאה הקודמת, נמצא שאלו שהוגדרו עלי ידי המורים וההורים שלהם כבעלי חוש הומור משובח, נטו לסבול מבעיות בריאות רבות יותר בבגרות. הם עישנו יותר, צרכו יותר אלכוהול וגם מתו בגיל צעיר יותר. מחקר אורך אחר בקרב שוטרים בפינלנד מצא ששוטרים עם חוש הומור משובח סבלו יותר מבעיות השמנה, עישנו יותר, והיו בעלי סיכון גבוה יותר לחלות במחלות לב וכלי דם, בהשוואה לעמיתיהם חסרי חוש ההומור.

להמשיך לקרוא

הקשר בין צריכת שוקולד וזכייה בפרס נובל

אוכל ידוע כמשפיע על היכולת הקוגנטיבית של אנשים. למשל, בלי ארוחת בוקר טובה נפגע התיפקוד הקוגנטיבי במהלך היום. שוקולד הוא אחד המאכלים הכי נחקרים בהקשר הזה ומחקרים שונים מראים שהוא תורם לתפקוד קוגנטיבי תקין, משפר ביצועים במבחנים, ויכול אף להפחית את הסיכוי ללקות בדמנציה בגיל מבוגר. מחקר חדש שפורסם בכתב העת הרפואי היוקרתי The New England Journal of Medicine, מנסה לבחון האם התרומה של השוקולד עובדת גם ברמת האוכלוסייה, וככל שמדינה מסוימת צורכת יותר שוקולד ככה היא גם יותר אינטליגנטית. כדי לבחון את הקשר, בדק החוקר את צריכת השוקולד במדינות שונות וחישב מתאם עם מספר הזוכים בפרסי נובל, מדד שמשמש להערכת יכולות קוגנטיבית עילאית של האוכלוסייה. גרף בקישור שהבאתי (ושאני לא יכול להעתיק לכאן משום מה) מראה על קשר ברור בין שני המשתנים. ככל שעולה צריכה השוקולד של המדינה, כך היא מפיקה יותר זוכים בפרסי נובל (ישראל משום מה לא נכללת במדגם הזה). המתאם עצמו קרוב ל-0.8.

להמשיך לקרוא

מתי אפשר לצחוק מאסונות וטרגדיות?

הפוסט הזה הוא גירסה של פוסט דומה שהופיע בבלוג שלי באנגלית (יש שם פוסט נוסף שעוסק ביצירת הומור שלא סקרתי פה למי שמעוניין לקרוא).

אחת האימרות המפורסמות ביותר של מארק טוויין היא ש”קומדיה, היא טרגדיה פלוס זמן”. כמעט תמיד, אחרי כל אסון או טרגדיה בקנה מידה גדול, יש תחושה אצל אנשים רבים שהחיים כבר לא יהיו אותו הדבר, ואחד הדברים הללו הוא היכולת לצחוק. אני זוכר היטב את התחושות הללו אחרי התקפות הטרור ב-9/11. אף אחד כמובן לא צחק, כולם היו בהלם, והיה באמת חשש אמיתי שההומור יאבד לנצח ואי אפשר יהיה לספר יותר בדיחות. קומיקאים התלבטו האם הם יוכלו אי פעם לחזור לעבוד, כל מועדוני הקומדי קלאב נסגרו, מארחי תוכניות האירוח הליליות לא סיפרו בדיחות, ובאמת הייתה תחושה שדברים לעולם לא יחזרו למסלולם.

להמשיך לקרוא

כיצד משפיעה מוסיקה רומנטית על הענות לחיזור של נשים?

מוסיקה היא אחד הדברים שמשפיעים בצורה העמוקה ביותר על בני אדם. מחקרים רבים (כמו המחקר הזה) מראים שמוסיקה מחווטת עמוק במוח, והעוצמה החוויתית שלה מקבילה במקרים רבים לסמים. היא מפעילה מרכזי עונג במוח, יכולה לגרום לאופוריה, ואנשים רבים לא יכולים לדמיין חיים בלעדיה. כתבתי בעבר על איך שירים מייצגים את התקופה שבה הם נכתבו, ואיך בחירת נושאי השירים או מילות השיר משקפות השפעות אבולוציוניות. נושאים כמו מין, בחירת בני זוג ורבייה נפוצים מאוד בקרב כותבי שירים. אני מתכוון בעתיד לכתוב פוסט נפרד על השורשים האבולוציוניים למוסיקה, נושא שזוכה לתשומת לב מחקרית ותאורטית רבה בשנים האחרונות אבל בינתיים אני רוצה לדבר על מחקר חדש שעוסק בהשפעות מוסיקה רומנטית על הענות לחיזור אצל נשים.

להמשיך לקרוא

סטטוס כמנבא הצלחה רבייתית של אמנים חזותיים (ויזואליים)

אחד הנושאים המרתקים ביותר שנוגעים לאבולוציה של בני אדם עוסק בשאלת האדפטיביות של תכונות, התנהגויות או תחומים שיחודיים רק לנו האנשים. למה אנחנו כל כך נהנים ממוסיקה? מה הטעם באמנות בכלל? למה הומור ממלא תפקיד חשוב כל כך בחיינו? די ברור שהיכולות הללו לא ממש רלוונטיות לשרידה ולכן הברירה הטבעית לא מספקת הסבר משביע רצון. האם פיתחנו את היכולות הללו כחלק מהברירה המינית? ג’פרי מילר (שהיה המנחה שלי לדוקטורט) סבור שכן. הוא פירסם ספר רב השפעה שנקרא The Mating Mind שבו הוא מפתח את הרעיון של ברירה מינית כדי לכלול את מה שהוא מכנה תאוריית האינדיקטורים המנטליים הכשירותיים (mental fitness indicators).

להמשיך לקרוא