ארכיון קטגוריה: אתיקה

האם יש הגבלות גדולות מדי על בני נוער?

איגוד הסרטים האמריקאיים החליט לאחרונה שסרטים שכוללים כמות מסוימת של עישון תיאסר על צפיית בני נוער מתחת לגיל 17 ללא השגחת מבוגרים. החלטות דומות קיימות זה מכבר בנוגע לאלימות וסצינות מין בסרטים. בשנים האחרונות יש יותר ויותר מגבלות חוקיות על בני נוער. רשימה של כל ההגבלות הללו תהיה בלתי אפשרית, אבל הנה כמה דוגמאות מהשנים האחרונות בלבד (שנת 2000 ואילך). החוקים נוגעים לארה"ב (לפחות בחלק מהמדינות) אבל קיימים בגירסאות שונות גם במקומות אחרים:

תלמידי בית ספר לא יכולים ללבוש בגדים שפוטנציאלית יכולים לפגוע בילדים אחרים.

איסור על נערים ללכת למסיבות שבהן מוגש אלכוהול גם אם הם לא שותים אותו בעצמם.

איסור על הליכה לקניונים לבד.

התקנה מכשירי מעקב בטלפונים סלולאריים ומכוניות של נערים.

איסור על נהיגה תחת שום השפעה של אלכוהול (אפס מוחלט של אלכוהול בדם).

החוקים הראשונים שכוונו לבני נוער דווקא נועדו להיטיב עימם. הם כללו לימודי חובה עד גיל מסוים, הגבלות על עבודות ילדים מתחת לגיל מסוים, וכו'. אבל עם השנים ההגבלות כוונו לנוער עצמו, החל מאיסור שתייה מתחת לגיל 21 ברוב מדינות ארה"ב, קביעת גיל מינימום לעבודה, קביעת גיל מינמלי לנהיגה, להצבעה, ליחסי מין (ומיגבלות שונות ומשונות עם מי מותר ועם מי אסור לשכב), איסור על מכירת מוצרים מסוימים לנערים מתחת לגיל מסוים (סיגריות ומוצרי מין למשל), איסור על קעקועים ופירסינג, ואפילו איסורים על שיזוף מלאכותי.

אז כולם יודעים שלא קל לבני הנוער היום מסיבות שונות, אבל האם אנחנו לא מחמירים איתם יותר מדי ומעכבים אותם יתר על המידה? הפסיכולוג רוברט אפשטיין סבור שכן. בספר חדש שלו הוא יוצא נגד הגישה שנערים בהכרח לא אחראיים למעשיהם ושהחוקים שמכוונים נגדם מגבילים את חייהם שלא לצורך.

לאורך ההיסטוריה האנושית מעולם לא הייתה התייחסות כמו שיש היום לבני נוער. ברוב החברות המסורתיות ישנם טקסי מעבר מילדות לבגרות (בדרך כלל בסביבות גיל 13 לגברים ועם קבלת המחזור החודשי אצל נשים), ואחרי המעבר הזה נחשבים הנערים למבוגרים לכל דבר שזה כולל את החופש (או החובה) לעבוד, האפשרות להתנסות ביחסי מין עם כל אחד או אחת (כולל יחסי מין בין בני נוער ואלו שמבוגרים מהם בשנים רבות) ועוד.

אז מה השתנה או השתבש בחברה המודרנית? למה יש לנו את הצורך לשלוט כל כך בחיים של אנשים צעירים? הרעיון הבסיסי שלי אפשטיין הוא שאנחנו מאריכים בצורה מלאכותית את תקופת הילדות. הרבה מאוד ילדים בוגרים יותר ממה שנדמה לנו, ובעיקר יותר ממה שההורים שלהם מעריכים. הוא סבור שהיום דברים מגיעים לידי אבסורד כך שתקופת הילדות מוארכת במקרים רבים עמוק אל תוך שנות ה-20. גיל 30 היום הוא מה שהיה פעם גיל 20, ואמריקאים לא מאמינים שמישהו נחשב לבוגר עד שהוא מגיע לאמצע גיל ה-20 שלו. 

מה בדיוק השתבש לדעתו של אפשטיין? מערכת החינוך וחוקי העבודה שהתקבלו במאה ה-19 מקבעים את מעמדם של בני העשרה כלא בוגרים. במיוחד הוא תוקף בחריפות את מערכת החינוך המודרנית שגורמת לנזקים יותר מלתועלת. יש משהו מאוד מלאכותי בעובדה שהרבה מאוד אנשים לומדים עד לפחות אמצע שנות ה-20 שלהם. למידה כזו לא תמיד קשורה לעולם החיצוני, היא מלאכותית ומגוננת מדי. העובדה שמבוגרים (בעיקר ההורים) מתייחסים לילדים שלהם כלא בוגרים תקופה ארוכה כל כך, למרות שמבחינה פיסית ומנטלית הם כן בוגרים, גורמת לדעתו לקונפליקטים מיותרים בין ילדים למבוגרים, לעליייה בשיעורי הדיכאון של הילדים, ובכעס שיש להם כלפי ההורים וכלפי העולם בכלל. ילדים פשוט מרגישים "כלואים" בעולם לא שלהם. הוא מביא דוגמאות מחברות לא מערביות שבהם ילדים עוברים באופן טבעי ובגיל מוקדם משלב של ילדים לחיים של מבוגרים, בלי שיתלוו למעבר קונפליקטים גדולים מדי עם מבוגרים, או סימנים של בילבול אצל הילדים. בתרבויות רבות אין אפילו מושג שמתאר את גיל ההתבגרות.

לטענתו, העולם הקפיטליסטי נהנה מאוד מגיל התבגרות מלאכותי כזה, כי בתצורתו הנוכחית הוא גן עדן של הכנסות. בני נוער מוציאים מדי שנה 200 מיליארד דולר בארה"ב לבדה, על מוצרים שהוא מכנה אותם "טריוויאליים" כמו בגדים, מוסיקה וכו'. אבל בני נוער סובלים מזה שבמידה רבה הם לא הבעלים של המוצרים שהם קונים. הם לא יכולים לחתום על חוזים לבדם וההורים שלהם יכולים לקחת מהם את מה שהם קנו. במחקר שהוא עשה הוא גילה שמוטלות על בני נוער פי 10 מיגבלות ממה שיש על מבוגרים, ופי 2 ממה שיש לחיילים בצבא או אפילו לאסירים בבתי כלא. הוא קורא לתופעה הזו "אינפנטיזציה" (מלשון Infant), כלומר, התיילדות, ולטענתו ההתיילדות הזו גורמת לנזקים נפשיים מיותרים אצל בני נוער.

בני נוער מקבלים את רוב המידע שלהם מחברים ומושפעים מהם עמוקות. לעובדה הזו יש השלכות משמעותיות ושליליות בעיקר לדידו של אפשטיין. בני נוער באמריקה נמצאים בחברת בני גילם בערך 65 שעות בשבוע, בהשוואה ל-4 שעות בשבוע בחברות מסורתיות או לא מערביות. לאינטרקציה מוגברת עם מבוגרים יש השפעות חיוביות יותר לדעתו. ילדים יהיו מבוגרים בסופו של דבר ולכן עדיף להם ללמוד מאינטרקציות עם מבוגרים כמה שיותר מוקדם, כאלו שיהיו חלק מעולמם בקרוב. אם הם מבלים זמן רב מדי עם אנשים בגילם, אין להם הרבה מושג על עולם המבוגרים וכאשר הם באים באינטרקציה עם העולם ה"אמיתי" בסופו של דבר, הם לא מתפקדים בו בצורה טובה ולוקח להם הרבה זמן להבין אותו.

בנוגע לנושאים רגישים כמו אהבה ומין הוא טוען שבני נוער מסוגלים לחוות אהבה בדיוק כמו מבוגרים. ההבדלי המרכזי הוא שנערים מחליפים פרטנרים מיניים בתכיפות גדולה יותר משל מבוגרים. מצד אחד, אין בזה שום דבר שלילי כי זה חלק מתהליך הלמידה שלהם. מצד שני, ברגע ששמים כל כך הרבה מיגבלות על המיניות של בני נוער, על מתי ועם מי מותר להם לשכב, אנחנו גורמים לבעיות לא הכרחיות. חלק מהמיגבלות הללו גורמות לבני נוער להאמין שהם לא מוכנים או מסוגלים ליצור זוגיות ארוכת טווח כבר מגיל צעיר, למרות שהנתונים מראים ששיעורי הגירושין של אנשים שהתחתנו בגיל צעיר לא גבוהים משמעותית מאלו שהתחתנו בגיל מבוגר.

בשורה התחתונה הוא מציע  להעביר לילדים מבחן שאם הם עוברים אותו הם יכנסו לעולם המבוגרים. כמובן שכניסה כזו טומנת בחובה לא רק זכויות אלא גם את החובות של מבוגרים (למשל, חובות משפטיות). המבחן כולל מימדים שונים כמו תיקשורת בין אישית, אחריות אישית, מנהיגות וכו' ולטענתו רוב בני ה14 עוברים אותו בהצלחה ומוציאים תוצאות דומות למבוגרים שלקחו את המבחן. כשנותנים למבוגרים להעריך כמה לדעתם יוציאו בני נוער במבחן, הם מעריכים שהם יקבלו ציונים נמוכים בצורה משמעותית ממה שבני הנוער מקבלים בפועל.

בני נוער שעברו את המבחן (או מבחנים אחרים שיפותחו ויקבעו את מידת הבגרות שלהם) צריכים לדעתו לקבל את האפשרות להתחתן, לעבוד, לפתוח עסק חדש, לחתום על חוזים וכו'. ברגע שילדים יקבלו יותר אחריות הם גם יהיו יותר אחראים ובעלי מוטיבציה גדולה יותר להצליח.

הויכוח שמסעיר את הקהילה הפסיכולוגית בארה”ב

שאלות אתיות ומוסריות הטרידו מאז ומעולם את הקהילה הפסיכולוגית. למשל, עד כמה ניתן לחשוף משתתפים בניסוי לגירויים שליליים כמו כאב? מהם הגבולות בזמן טיפול? באלו מקרים מותר ואף הכרחי לשבור את הסכם הסודיות בין מטפל למטופל?

מערכת נוקשה מאוד של חוקים נועדו להגן ככל האפשר על המטופלים או מושאי המחקר של הפסיכולוגים. בכל אוניברסיטה יש ועדת אתיקה מיוחדת שבוחנת כל מחקר שנעשה על בני אדם (או בעלי חיים), ומאשרת אותם רק אחרי שהיא משוכנעת שאין שום פגיעה ממשית בנבדקים, או שהפגיעה בהם מצדיקה את התועלת המדעית של המחקר. כל פסיכולוג קליני מחויב לכללי אתיקה שנועדו להגן על המטופל. כללים אלו מופרים רק במקרים יוצאי דופן, למשל כשמדובר במעורבות פלילית של המטופל.

אבל בחודשים האחרונים מטרידה את הקהילה הפסיכולוגית דילמה מסוג שונה. בעקבות גילויים חוזרים ונשנים של עינויי אסירים בחקירות הצבא האמריקאי, אסר איגוד הרופאים האמריקאיים על חבריו (שכוללים פסיכיאטרים) לעזור בכל צורה שהיא בחקירת אסירים. בצר לו, פנה הצבא האמריקאי לעזרת הפסיכולוגים ויצר מהומה גדולה.

האם גבולות המקצוע מאפשרות לפסיכולוגים להשתמש בידע שברשותם להוצאת מידע שלא מרצון מאסירים או שבויים? האם יש לאפשר לפסיכולוגים שמעוניינים בכך לעזור לצבא האמריקאי כדי להגן על המדינה? אסירי מלחמה או שבויים שחזרו משדה הקרב מדווחים לעיתים קרובות, שעד כמה שהעינויים הפיסיים מכאיבים, מתרגלים אליהם בסופו של דבר. דווקא העינויים הפסיכולוגיים הם אלו שקשה לעמוד בפניהם. בעקבות השערוריות האחרונות שהתגלו במספר מתקני כליאה, נאסר כמעט לחלוטין שימוש בכוח פיסי לחקירת שבויים. לכן החשיבות של טקטיקות פסיכולוגיות עולה.

מעבר לסיבות פטריוטיות מובנות, המצדדים במתן הרשאה לפסיכולוגים שמעוניינים בכך להשתתף בחקירות מעלים טענה חזקה לזכות. היכולת של פסיכולוגים לאבחן מתי אסיר נמצא במצוקה, או עבר התעללות, מכשירה אותם לתפקיד. אם פסיכולוג יהיה נוכח בחקירות, הוא יוכל לוודא שהחקירה מתנהלת בצורה בטוחה, אתית וחוקית שמגינה על האסיר אבל שמוציאה ממנו מידע החיוני לחוקרים.

המתנגדים טוענים שאסור לפסיכולוגים להשתתף בשום אקט, שלא נועד לעזור לבני אדם אחרים. התרומה היחידה שלהם צריכה להיות במחקרים המדעיים שהם עושים, ובמידע המופק מהם שחוקרים צבאיים יכולים להשתמש בו. אסור להם להיות במגע ישיר עם אסירים. למשל, התעללויות החיילים באבו גרייב מוכיחות שהחיילים אומנו ותודרכו בצורה לקויה. הנסיבות באבו גרייב תואמות בדיוק את הניסוי המפורסם שערך פיליפ זימבארדו ב-1971 באוניברסיטת סטנפורד. בניסוי שאת פרטיו אפשר לקרוא כאן, חולקו נבדקים באופן שרירותי לסוהרים ואסירים. תוך זמן קצר החלו הסוהרים להתעלל באסירים עד שהיה צורך להפסיק את הניסוי.

בימים אלו הוגשה הצעת החלטה למועצה של אגודת הפסיכולוגים האמריקאיים לאסור על שיתוף פעולה בין פסיכולוגים והצבא ולהצטרף לשאר האירגונים הרפואיים שאסרו על חבריהם להשתתף בחקירות כאלו. בין השאר, האגודה גם מבקשת לשמוט כל האשמות שיש כנגד פסיכולוגים שהשתתפו בחקירות כאלו בעבר.