הרג תינוקות לאחר הלידה – מדוע הורים (ואחרים) הורגים ילדים?

לכאורה, מדובר באחד הפרדוקסים הגדולים ביותר בתאוריה האבולוציונית. הריגה של תינוקות או ילדים שנעשית במקרים רבים על ידי ההורים. אם המטרה האולטימטיבית של האבולוציה היא רבייה והעברת הגנים לצאצאים בדור הבא, איך אפשר להסביר תופעה שנראית כסותרת את המנגנון האבולוציוני הבסיסי ביותר?

על הטיות בפירסום מחקרים פסיכולוגים

חוקרים באקדמיה מעוניינים לפרסם תוצאות מעניינות של מחקריהם. הבעייה היא שבגלל לחץ גדול לפרסם, ובמיוחד לחץ לפרסם דברים חדשים ומעניינים, החוקרים הרבה פעמים מעורבים בפרקטיקות מחקריות מפוקפקות. אני לא מדבר על מקרים שבהם חוקרים מזייפים ממצאים בכוונה אלא על המקרים היותר נפוצים שבהם חוקרים מפרסמים מאמרים שמבוססים על נתונים שעברו “מסננת” מסוימת שגרמה להם להראות טוב יותר ממה שהם באמת. איך זה יכול לקרות? יש כמה אפשרויות: חוקרים יכולים לחקור הרבה דברים בבת אחת ולפרסם רק את התוצאות שהראו על משהו מעניין תוך התעלמות מהממצאים הלא מובהקים כך שאף אחד לא ידע בכלל שהיו כאלו. מבחינה סטטיסטית, ברגע שעורכים הרבה ניתוחים סטטיסטיים, יש סבירות גבוהה שמשהו יצא מובהק ומעניין גם אם בפועל אין כאן שום אפקט אמיתי. הטייה אחרת היא לסנן נבדקים שסותרים את השערת המחקר (התעלמות מתוצאות שליליות) או להשתמש בניתוחים סטטיסטיים מורכבים כי אלו הפשוטים לא הראו שום אפקט. כמובן שקיימת גם האפשרות שהתוצאות שהתגלו הן מקריות וכשעורכים הרבה מחקרים פשוט חלק מהם יצאו מובהקים. כל התופעות הללו (ועוד רבות אחרות) נקראות היום p-hacking שזה מונח שמתאר ניסיונות של חוקרים להציג תוצאות טובות יותר ממה שהן באמת (בין אם בכוונה או לא). כתבתי בעבר שני פוסטים שמראים על הבעייתיות במחקרים מדעיים ובמדעי החברה בפרט, ומחקר חדש שופך אור עד כמה זה נפוץ בכתב העת החשוב ביותר.

ניתוחים פלסטיים אסתטיים משפיעים בצורה פסיכולוגית חיובית על המנותחים

הרבה אנשים מתנגדים מסיבות שונות לניתוחים פלסטיים (הכוונה בפוסט הנוכחי היא לניתוחים שמבוצעים במטרה לתקן פגם אסתטי ולא בגלל בעייה רפואית). ניתוח פלסטי עולה הרבה כסף, כולל סיכונים רפואיים (אם כי הם מעטים יחסית היום), ויש גם סכנה שהתוצאה המתקבלת לא תהיה רצויה. התנגדות אחרת הינה עקרונית יותר ועולה מצד אנשים שמתנגדים לניתוח שאינו מחויב מבחינה רפואית והוא בגדר בחירה, ולכן נתפס כמיותר. אם אין סכנה בריאותית, הם טוענים, אין סיבה לנתח, ואם האדם סובל מבעיות נפשיות בגלל המראה שלו, עליו לעבוד על הבעיות הללו ולא לחשוב שניתוח יפתור אותם. למשל, הרבה אנשים עוברים ניתוח פלסטי בגלל דימוי עצמי נמוך והמתנגדים לניתוח טוענים שעדיף לעבור טיפול פסיכולוגי שיפתור את הבעייה מהיסוד ולא יהיה רק תיקון קוסמטי חיצוני. המחשבה מאחורי זה היא שכל שיפור אחרי ניתוח כזה יהיה זמני והבעיות יצוצו וישובו מאוחר יותר. ישנן גם פמיניסטיות שסבורות שכל תעשיית הניתוחים הפלסטיים נולדה בחטא, והיא רק תוצר של חברה פטריארכלית המכתיבה לנשים מודל יופי צר (כמעט 90% מהניתוחים הפלסטיים נעשים על נשים). לצערי, הטיעון האחרון מתעלם מכך שרוב הניתוחים הפלסטיים מכוונים כלפי סימני יופי אוניברסליים, כאלו שהתפתחו מבחינה אבולוציונית לסמן פוריות ובריאות (ראו כאן).

מבט פילוסופי על אתיקה ורמאות בספורט

בשניות האחרונות של משחק רבע גמר המונדיאל בין גאנה לאורגוואי, במצב של תיקו 1:1, נבעט כדור חופשי לתוך הרחבה של אורוגוואי. בערבובייה שנוצרה ברחבה נבעט הכדור פעמיים לכיוון השער ונבלם פעמיים על ידי לואיס סווארז. בפעם הראשונה הוא הדף את הכדור בברכו ואילו בפעם השנייה הוא הסיט אותו בשתי ידיו. הבעייה: סוארז אינו שוער ולכן נגיעה כזו אינה חוקית. שופט המשחק הרחיק את סוארז ושרק לפנדל שנבעט למשקוף והחוצה על ידי אסמואה ג'יאן, מה שמנע מגאנה להיות הנבחרת האפריקאית הראשונה בחצי גמר המונדיאל (הם הפסידו 4:2 בפנדלים). אפשר לראות את האירוע כאן:

למה צריך להיות ספקנים לגבי דילמות מוסריות היפותטיות?

דמיינו לעצמכם את התרחיש הבא: אתם עומדים ליד פסי רכבת שמתפצלים במזלג לשתי מסילות. במקום שאתם עומדים יש קופסת בקרה שבהרמת מתג אחד יכולה לשנות את המסלול של הרכבת מממסילה אחת לשנייה. רכבת עומדת להגיע למזלג ולנסוע במסילה אחת שבה עומדים חמישה פועלים. במסילה השנייה עומד פועל בודד. אין לכם שום אפשרות להתריע בפני האנשים על הרכבת המתקרבת ונראה שהם לא מודעים לזה שהיא מגיעה (או תקועים בלי יכולת לזוז). במצב הנוכחי, חמישה אנשים יהרגו בוודאות, אבל אם תתרימו את המתג, הרכבת תשנה מסלול ותהרוג רק אדם אחד. האם הייתם עושים את זה?

מיתוסים הקשורים לאובדן, אבל, שכול ומוות

התמודדות עם מוות היא נושא שמעסיק כל אדם בשלב זה או אחר של חייו, אבל רבים מהאנשים מעדיפים לא לדבר על הנושא או להתעסק איתו בצורה ישירה. אני לא לגמרי בטוח למה זה קורה, אולי בגלל שזה עניין פרטי מאוד, משהו שנתפס כחולשה אנושית שלא רוצים לחשוף בפומבי, משהו שאין באפשרותינו לתפוס עד הסוף, או שמא זה הפחד הטריוויאלי מהמוות שרבים פשוט מנסים להדחיק. כך או כך יש מיתוסים רבים שאנשים מחזיקים בהם בקשר למוות, ובעיקר ההתמודדות עם האבל שבא בעקבות אובדן של אדם קרוב.

האם תמריצים כספיים יכולים לגרום לתלמידים ללמוד?

רוב האנשים גדלים על האמונה שלימודים הם המפתח להצלחה בחיים. לימודים נתפסים כמשהו חיוני לחיים והתפיסה היא שצריך ללמוד גם אם לא אוהבים את זה. הדבר במיוחד נכון אצל ילדים שבחלקם הגדול שונא את הלימודים בבית הספר. שיטות שונות נוסו במהלך השנים ונועדו לעודד את התלמידים ללמוד, כשהבסיס ברוב החברות הדמוקרטיות הוא חוק חינוך חובה, כלומר ילדים חייבים ללכת לבית הספר עד גיל מסוים. אבל זה שמחייבים אותם ללמוד לא אומר שהם באמת לומדים. אז איך אפשר לעודד אותם ללמוד?

חוסר המדעיות של הפסיכולוגיה הקלינית

אני מודע לך שהכותרת שנתתי לפוסט חריפה למדי ועם זאת, היא חייבת להאמר. חלקים גדולים מהטיפולים שמבוצעים על ידי פסיכולוגים קליניים אינם מבוססים מדעית. יש סיכוי גבוה שאם אתם בטיפול פסיכולוגי, הטיפול שאתם מקבלים הוא פסבדו מדעי בחלקו או אפילו רובו. ולא, אני לא מתכוון לטיפולים שנעשים על ידי אנשים שקוראים לעצמם מטפלים כמו מטפלים אלטרנטיביים, מאמנים, וכו' שם חוסר המדעיות ברור לכל. אני מדבר על המיינסטרים של טיפולים פסיכולוגים, פסיכותרפיסטיים שקיבלו את ההכשרה שלהם במסלולים היוקרתיים של הפסיכולוגיה הקלינית. אני בעיקר מכוון לטיפולים הנקראים פסיכודינמיים, על נגזרותיהם השונות, ופחות על טיפולים קוגנטיביים-התנהגותיים (ועל כך בהמשך).

על הבעייתיות שבאיבחון הפרעות נפשיות: המקרה של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD)

איבחון אנשים כסובלים מהפרעות או מחלות נפשיות הוא נושא מורכב למדי. בניגוד למחלות פיסיות, שם אפשר לזהות במידה רבה של וודאות גורמי מחלה או סימפטומים פיסיים, יש בעייתיות רבה בעצם הגדרת המושג נפש, וגם הגדרה של מה יחשב הפרעה או בעייה. פסיכולוגים ופסיכיאטרים משתמשים במדריך הידוע בשם DSM כמדד האולטימטבי לסיווג מחלות נפשיות. אבל חשוב לזכור שה-DSM נוצר על ידי בני אדם וככזה, הוא חשוף להטיות שונות ובעיקר מושפע מאוד מהתרבות המערבית, ומרוח התקופה. שינויים רבים עברו על ה-DSM עם השנים, חלקם הגדול נובע לא מהתקדמות מחקרית גרידא או מהבנה טובה יותר של נפש האדם, אלא משינויים חברתיים ותרבותיים. כך למשל, המהדורה השביעית של המדריך מ-1974 הייתה הראשונה שלא סיווגה הומוסקסואליות כהפרעה, ו-10 מיליון אמריקאים הבריאו ביום אחד. בנוסף, חשוב לזכור שאין נייר לקמוס לאיבחון הפרעות נפשיות. הקריטריונים לאיבחון מחלות מבוססים על מעין "רשימות מכולת" ובהם המאובחן צריך להחזיק במספר מסוים של סימפטומים מתוך הרשימה (בדרך כלל חלק מהם הכרחיים), על מנת להיות מאובחן כסובל מהמחלה. אסור כמובן לשכוח שיש מידה רבה של סובייקטיביות מצד המטפל שקובע אם האדם סובל מסימפטום מסוים או לא.

עם הזמן, ה-DSM תפח ותפח למימדים עצומים ויותר ויותר הפרעות נפשיות נכללו בו. הדבר גורם לכך שאנשים פתאום סובלים ממחלות שבכלל לא היו מוכרות בעבר, אבל גם שהפרעות מסוימות שכן היו קיימות פתאום נהפכו נפוצות הרבה יותר. קחו לדוגמא אוטיזם. פעם הקריטריונים למציאת אוטיזם היו נוקשים יותר, בעוד הם רחבים יותר וכוללים קריטריונים רבים יותר. האם זה אומר שיש היום יותר אוטיסטים ממה שהיה לפניי 20 או 50 שנה? לא בטוח. נכון שהיום יש יותר פתיחות לאוטיזם וסביר שהיו אוטיסטים שלא אובחנו בעבר מסיבות שונות. מצד שני, קל יותר להגדיר מישהו בתור אוטיסט והמספר בהכרח גדול יותר ממה שהיה על פי הקריטריונים הישנים.

או קחו את הדוגמא של הפרעות למידה. היום יש הרבה יותר אנשים שסובלים מהפרעות למידה, החל מדיסלקציה, וכלה בהפרעות קשב שונות כמו היפראקטיביות ו-ADD. כמובן שרבים מהאיבחונים מבורכים ונובעים בין השאר מכך שאין סטיגמה לסובלים מההפרעות הללו. מצד שני, נראה כאילו היד קלה על ההדק באיבחונים הללו. אסור לשכוח שלבני אדם יש מנגוני הגנה טבעיים להתמודדות עם בעיות שונות. צריך להזהר מאוד שלא לפגוע באותם מנגנוני הגנה עדינים שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו. בדומה למקרים של החדרת זיכרונות שווא, כך עיסוק יתר בהפרעות שונות יכולה להזיק יותר מאשר להועיל בזה שהוא מנציח את הבעייה. בזה ששמים תווית על משהו כקיים, מאוד קל למוח שלנו לחשוב שזה באמת ככה, ודי בקלות אפשר למצוא אלף ואחת הצדקות והוכחות לקיום של אותה תופעה. לעומת זאת, אם נותנים לאנשים להתמודד עם בעיות בלי תיוגים מיותרים, יש סיכוי שהם יתגברו עליה ללא צורך בעזרה חיצונית, מה שגם עוזר ביצירת מנגנון הגנה בריא יותר לטווח הארוך. לקוראים הקצת יותר מבוגרים, נסו לחשוב על הילדות שלכם. לפני 20 שנה ומעלה, כאשר מעט מאוד הפרעות קשב אובחנו אצל ילדים. אני מניח שרבים יכולים לחשוב על כל מיני התנהגויות שהיו חלק בלתי נפרד מכם בגיל הילדות, ושהיום היו מאובחנות כהפרעות קשב שונות. האם חוסר האיבחון פגם בכם? אני מניח שבחלק מהמקרים התשובה שלילית. אני לא בטוח שכיום, איבחון ילדים כבעלי הפרעות למידה, עוזר להתמודד עם הבעייה טוב יותר מאשר חוסר איבחון. ילדים הם היפר אקטיביים מטבעם ולפעמים נדמה שיותר נוח לנו לסווג אותם כסובלים מבעייה כלשהיא, במקום לנסות לתת להם להם להתמודד עם האתגרים השונים לבדם. רק כשהבעיות חוזרות ונישנות ולא נראה שהם מצליחים להתמודד איתם, או אז הגיוני לפנות לעזרה מקצועית.

האם העובדה שיש יותר איבחונים היום אומרת שיש יותר בעיות היום מאשר לפני 100 שנה למשל? והאם האיבחונים הללו באמת גורמים לאנשים לחיות טוב יותר עם עצמם מאשר בעבר? אני לגמרי לא בטוח. חברות של ציידים לקטים למשל שבהן לא קיימת מערכת כל כך מסועפת של איבחונים וטיפולים נפשיים לא נחשבות לפחות בריאות נפשית מחברות מערביות. אולי יש בהם פחות בעיות מכיוון שחלק מהבעיות בחברה שלנו נובעות מחוסר אדפטציה שהיא אינהרנטית לחיים בחברה המודרנית, נושא שהרחבתי עליו בעבר, אבל לא סביר שיהיו הבדלים כל כך קיצוניים ולדעתי חלק מההבדל נעוץ בתרבות האיבחונים והטיפולים הנפשיים של החיים בחברה המערבית.

למה אני מספר לכם את כל זה? מכיוון שלא מזמן הופיעה כתבה מעניינת בסיינטיפיק אמריקן שטוענת שזה בדיוק מה שקורה היום עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), בעיקר כזו שמופיעה כתוצאה ממלחמה, ושאיבחון יתר שלה גורם יותר נזק מאשר תועלת לחיילים.

הפרעת דחק פוסט טראומטית בעייתית בשני מובנים. ראשית, ממש לא ברור אם האיבחון שלה שונה מזה של דיכאון או חרדה, מלבד העובדה שהיא מתרחשת רק במצבים טראומטיים ספיציפיים (ראו להלן). דבר שני, כל מה שכתבתי על איבחונים ב-DSM, קיים בצורה מוקצנת בנוגע ל-PTSD. PTSD לא הייתה קיימת למעשה כמחלה נפרדת עד סוף שנות ה-70, ונוצרה במידה רבה בגלל לובי חזק של חיילים שחזרו מוייטנאם, שלא נפגעו פיסית בקרב אבל רצו הכרה כנפגעי קרב, בעיקר לצרכי ביטוח ותשלומי פיצויים (למעשה, במקור היא נקראת Post-Vietnam Syndrome). דיווחים על מצוקה נפשית שנובעים מקרבות במלחמה נמצאים כבר בכתבי יוון העתיקה, כולל בקרב מרתון המפורסם. במלחמת העולם הראשונה חיילים רבים שחזרו מהקרבות וסבלו מבעיות נפשיות סווגו כסובלים מהלם קרב (shell shock), ולאחר מלחמת העולם השנייה קראו לתופעה עייפות קרב (battle fatigue). אבל את הדחיפה העיקרית להכרה בתופעה כמחלה קלינית, נתנה כאמור מלחמת וייטנאם שלאחריה נכנס המושג PTSD למדריך הסיווגים DSM. האירוניה היא, שיתכן שהמלחמות הנוכחיות שארה"ב מעורבת בהן בעירק ואפגניסטן, יובילו לשינוי הגדרת ה-PTSD, למרות שסביר שיהיה כמעט בלתי אפשרי לבטלו כליל כמחלה נפרדת, בגלל ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לנושא על ביטוחים רפואיים.

הבעייה העיקרית היא עם מה שנקרא "תרבות" ה-PTSD וקיימת בצורה החזקה ביותר בארה"ב. נתחיל מהברור מאליו. חיילים רבים החוזרים משדה הקרב סובלים כדבר שבשגרה מתופעות שונות כמו נדודי שינה, או סיוטים בלילה. התופעות הללו אינן מוטלות בספק. הבעייה מתחילה מארגוני חיילים שונים שאמורים לדאוג לרווחת החיילים. אותם אירגונים דוחפים חיילים רבים לחשוב שהם סובלים מ-PTSD וקובעים בצורה גורפת שרבים מהם אכן סובלים מהמחלה על סמך זיכרונות קשים או כל סימן של מצוקה שהם מראים. הרבה פסיכולוגים ופסיכיאטרים שבודקים את אותם חיילים לא מפרידים בין מי שסובל מחרדה, דיכאון, או הלם תרבותי מהניסיון לחזור לחיים נורמליים, מאלו שבאמת סובלים מ-PTSD. רבים מהסימפטומים שקשורים ל-PTSD הם תגובות נורמליות למצב לא פשוט שבא להתמודד עם מאורעות המלחמה והחזרה הביתה. סיווג של חיילים כאלו כסובלים מ-PTSD מתברר במקרים רבים כנבואה שמגשימה את עצמה. ברגע שנכנסים לטיפול במחלה, קל מאוד למצוא סימפטומים שיצדיקו את זה שהיא קיימת, ומכאן קלה הדרך שאנשים באמת ובתמים ירגישו שיש להם הפרעת דחק פוסט טראומטית. מעבר לכך, בזה שאנשים שסובלים מהפרעות אחרות מסווגים כחולים ב-PTSD, הטיפול בהם יהיה לקוי.

הקריטריון הראשוני לקיומו של PTSD הוא קיומה של טראומה. זה נראה משהו טריוויאלי, אבל איך אפשר לדעת אם מישהו סובל מטראומה או לא? אנשים שונים שנמצאים בסיטואציה דומה יכולים לחוות את הדברים בצורה שונה מאוד, ועצם תאור הארוע לא בהכרח עוזר לנו להבחין ביניהם. על פי המהדורה האחרונה של ה-DSM, הפרעת דחק פוסט טראומטית מאופיינת בתגובה של פחד, חוסר אונים או אימה, מארוע טראומתי. טראומה מוגדרת כמצב שבו אדם נכח, חווה, ראה או השתתף בארוע שמערב מוות או פציעה חמורה (או שמוות או פציעה כזו הם אפשרות ממשית). בנוסף, חייבים להופיע סימפטומים נוספים כמו לחוות מחדש את הארוע דרך סיוטי לילה או פלאשבקים, נסיגה או חוסר תחושה, עצבנות וחוסר מנוחה, נדודי שינה, חרדה, חוסר ריכוז, תוקפנות – כל אלה למשך יותר מחודש, ובצורה שמשבשת את החיים ופוגעת ביחסים החברתיים עם אחרים ובתיפקוד היומיומי.

הבעייה עם ההגדרה הזו היא כפולה. PTSD היא הפרעה ייחודית בכך שהיא מוגדרת על ידי קיומו של ארוע חיצוני. כשה-PTSD התווסף לראשונה ל-DSM ב1980, לא הייתה קיימת מחלוקת בקשר לאמיתותם של ארועים כאלה, אבל כפי שכתבתי על זה פעמים רבות בעבר (כאן למשל), הזיכרון האנושי גמיש, מתעתע ובר עיצוב, ואי אפשר לסמוך עליו כמקור מהימן של מידע. מחקר שנעשה על חיילים אמריקאים שחזרו ממלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, תשאל אותם לגבי החוויות הטראומטיות שלהם משדה הקרב חודש לאחר חזרתם מהמלחמה, ושוב לאחר שנתיים. לאחר שנתיים, 70% מהחיילים דיווחו על אירועים טראומתיים כמו מותו של חייל או פציעות חמורות, שלא דיווחו עליו בדיווח הראשוני. 24% מהחיילים דיווחו על שלושה אירועים כאלו ויותר. החיילים שדיווחו על "זיכרונות" חדשים הם אלו שהייתה להם נטייה גדולה יותר לדווח סימפטומים של תיסמונת דחק פוסט טראומטית. Richard McNally, אחד החוקרים הבכירים בתחום הטראומה וגם בנושא זיכרונות השווא, סבור שחיילים מייחסים סימפטומים של חרדה, דיכאון וכו', לזיכרון שמקבל משמעות חדשה ובמקרים רבים מזויף, על מנת ליצור סדר חדש והגיוני בחייהם.

בעייה נוספת היא שקשת הסימפטומים המתוארת כאן מאפיינת גם הרבה הפרעות אחרות, והן יכולות להופיע אצל אנשים שבכלל לא סבלו מטראומה. מחקרים שנעשו מצאו שקשה מאוד להבחין בין מי שסובל מטראומה למי שאובחנו כסובלים מדיכאון קליני למשל (מחקר כזה מתואר בפירוט כאן). קשה מאוד לבודד את האנשים שסבלו בוודאות מטראומה, ואם אי אפשר לאבחן אותה בוודאות כיצד ניתן לטפל בה ביעילות? על מנת לסבך אך העניינים עוד יותר, מחקרים מראים שחיילים שסבלו מפגיעות ראש כתוצאה מפיצוץ, סובלים מסימפטומים זהים כמעט לחלוטין לאלו של PTSD.

חזרה ממלחמה היא ללא ספק מאורע לא פשוט. כמעט בלתי אפשרי לחזור לחיים שהיו למנת חלקו של החייל לפני היציאה למלחמה. החוויות של המלחמה עמוקות ודורשות עיבוד, העבודה שהחיילים עבדו בה אולי לא קיימת יותר, יחסים עם בן או בת הזוג אינם כמו שהיו בעבר, וכו'. חוקרי PTSD מציעים להסתכל על החזרה לשגרה לא כניסיון להתגבר על הפרעה פוסט טראומטית אלא כחלק מחוויה נורמלית, גם אם לא פשוטה, לחזור לחיים נורמליים ולהחלמה ממאורעות המלחמה. המאבק על צימצום ההגדרה של הפרעה פוסט טראומטית נמצא כרגע במלוא עוזו מכיוון שבשנת 2012 אמורה לצאת הגירסה החדשה של ה-DSM. המאבק הוא בחלקו הגדול כלכלי, תרבותי ואפילו פוליטי. PTSD קיים ללא ספק, ומי שסובל ממנו צריך לקבל את הטיפול המתאים, אבל התרבות שרואה בטראומה חזות הכל, והאובססיה שיש לנו עם טראומות יכולות לגרום לשיבושים קשים בחיי אנשים שלא לצורך ויש לקוות שנחזיר את הטראומה למימדים קצת יותר פרופורציונליים.

האם צריך להגביל מחקרים על הבדלים בין אנשים?

פרופסור קווין מקדונלד הוא אחד האנשים הכי מותקפים באקדמיה בשנים האחרונות. מה הפלא? הוא עוסק במחקריו באחד הנושאים הכי רגישים בעולם האקדמי: האם יהודים שונים גנטית מלא יהודים. הוא משתמש במחקרים גנטיים ואבולוציוניים כדי להראות שליהודים יש אינטליגנציה מילולית גבוהה מהממוצע העולמי, כמו גם שהאתנוצנטריות שלהם תורמת במידה רבה לשימורם כקבוצה אתנית ובעקיפין להצלחתם כקבוצה. התיאוריות שהוא מתבסס עליהן, למשל ברירת קבוצות, נחשבות שנויות במחלוקת (בלשון המעטה), עד שהוא מתויג על ידי רבים כאנטישמי. אין שום ספק שהקריירה שלו נפגעה קשות בגלל מושא המחקר שלו. הוא התקשה למצוא אוניברסיטה שתקלוט אותו, הטיפוס שלו במעלה הסולם האקדמי התעכב בהשוואה לחוקרים אחרים ברמתו, הוא סולק מכנסים על מנת לו "להעכיר" את האווירה, וכו'. אין שום ספק שחלק מהביקורת שהוא ספג וממשיך לספוג מוצדקת. פעמים רבות הוא נגרר להשמצות של חוקרים אחרים ובמקום להתייחס לטיעוניהם הוא תוקף אותם אישית. כאמור, שיטות המחקר שלו במקרים רבים שנויות במחלוקת  (למרות שכאשר אחרים משתמשים באותן שיטות על נושאים פחות שנויים במחלוקת אין להם אותן בעיות). העקרונות האבולוציוניים שעליהם הוא מתבסס סותרים כמה מהנחות היסוד של התחום, ועוד. אפשר לקרוא חלק מהביקורת עליו בויקיפדיה (אבל מומלץ גם לקרוא את התשובות שהוא נותן למבקרים באתר שלו).

כשלעצמי, ומתוך הכרות די טובה עם מה שמקדונלד כתב, אני לא סבור שהוא אנטישמי למרות שאני בהחלט סבור שיש הרבה דברי טעם בביקורת המדעית עליו. אבל המקרה של קווין מקדונלד מעלה שאלות עקרוניות בנוגע למה מותר ומה אסור לחקור באקדמיה, ואיך אנשים שחוקרים תחומים מסוימים נתפשים על ידי אחרים. האם לגיטימי להשוות בין אינטליגנציות של קבוצות אתניות? ומה בדבר מחקרים על הבדלים בין גברים ונשים? הדוגמא הכי שנויה במחלוקת התרחשה לפני יותר מ-10 שנים, עם פירסום הספר The Bell Curve. בספר טענו המחברים, ריצ'ארד הרנשטיין וצ'ארלס מורי, שהאינטליגנציה של לבנים גבוהה מזו של שחורים בגלל סיבות גנטיות, טענה שגררה אחריה תוהו ובוהו אקדמי, והאשמתם בגזענות.

באופן אישי, אני לא חושב שצריכות להיות מגבלות כלשהן על תחומי המחקר המדעי, כל עוד הוא נעשה על בסיס מדעי. כבר אמר פעם פסיכולוג ידוע: "חופש אקדמי הוא חסר משמעות אלא אם הוא כולל בתוכו את האפשרות לומר את הדבר הלא נכון". אם מישהו רוצה לבקר מחקרים של אחרים, ראוי שיעשה את זה על בסיס מדעי כי האשמה של חוקר בגזענות או אנטישמיות לא תורמת לנו דבר להבנה של התופעה שהוא חקר. בסופו של דבר, זה בדיוק מה שקרה עם הספר "עקומת הפעמון". הטיעונים של המחברים הופרכו בגלל שימוש לא נכון במודלים סטטיסטיים. ההבדלים באינטליגנציה שנצפו בין שחורים ללבנים הם כתוצאה מהשפעות חברתיות ולא ביולוגיות. אבל האם עצם שאילת השאלה, האם יש הבדלים באינטליגנציה שמקורם גנטי, בין שחורים ללבנים, בין יהודים לגויים או בין גברים ונשים, פסולה למחקר?

במאמר מעניין שפורסם לאחרונה בכתב העת Perspectives on Psychological Science, מנסים Earl Hunt ו-Jerry Carlson להתמודד עם השאלה. הם מנסים לדון בנושא הלגיטימיות המחקרית של מחקרים שעוסקים בהבדלים בין קבוצות או בין המינים, אבל מתמקדים בעיקר בהבדלים באינטליגנציה בין קבוצות.

הם מעלים כמה נקודות שהועלו על ידי חוקרים בהקשר הזה:

1) ישנם הבדלים באינטליגנציה בין קבוצות מוצא (Race) שונות שמקורם גנטי.

2) הבדלים ביכולות הקוגנטיביות של קבוצות מוצא שונות קיימים, אבל מקורם חברתי.

3) הבדלים במבחני אינטיליגנציה בין קבוצות שונות נובעים משימוש לא נכון של המבחנים שלא לוקחים בחשבון הבדלים תרבותיים.

4) אין דבר כזה בכלל גזע או קבוצת מוצא. המושג הוא המצאה חברתית ואין לה בסיס מדעי.

על פי כותבי המאמר, מחקרים על הבדלים בין הקבוצות לגיטימיים כל עוד הם נעשים על בסיס מדעי. חשוב להכיר בהבדלים כאלו ולהבינם כי יש להם השלכות חברתיות מרחיקות לכת. עדיף תמיד שיהיה לנו כמה שיותר ידע בנושא מאשר שנפעל על בסיס תחושות בטן ולא על בסיס מידע מוצק. המחקר המדעי מספק את המידע הזה, אבל לא קובע את המדיניות. למדענים אין יתרון על אנשים אחרים בקביעת המדיניות המשתמעת מהמחקרים שהם מנהלים. למשל, אם מוצאים הבדלים באינטליגנציה בין קבוצות אפשר לנסות ולהקטין את ההבדלים הללו על ידי הפניית משאבים לקבוצה החלשה. מי שמעוניין להצדיק אפליה לא זקוק למחקרים הללו. הנקודה החשובה בכל מקרה היא שאין שום היגיון באפליית אדם בודד על סמך הממוצע של הקבוצה שלו. אדם בודד צריך להישפט בפני עצמו, ולכל האנשים צריכה להינתן הזדמנות שווה להצליח.

אני לא אכנס פה להגדרות של מוצא כי זה נושא סבוך במיוחד. בקצרה, לא ניתן להבחין מבחינה ביולוגית בין קבוצה אחת לאחרת וההבדלים התוך קבוצתיים גדולים מאשר ההבדלים הבין קבוצתיים. הגדרה מקובלת לקבוצות היא תחושת השייכות שחש אדם כלפי הקבוצה. אם אדם מסוים מגדיר עצמו כשחור או כאסייתי זו הגדרה מספקת ברוב המקרים. במחקרים מדעיים ואחרים משתמשים לרוב בהגדרה העצמית הזו.

חשוב לזכור, גם אם קיימים הבדלים מסוימים באינטליגנציה בין קבוצות שונות שמקורם גנטי, אין הכרח שההבדלים הללו ישארו קבועים לאורך השנים. אינטליגנציה אינה משתנה רק בגלל השפעות חברתיות. ישנם למשל טיפולים מיוחדים לחולי לב באוכלוסייה השחורה בארה"ב. אין סיבה, שאנשים שאובחנו עם אינטליגנציה נמוכה או יכולות קוגנטיביות נמוכות מסוימות, לא יקבלו חיזוקים ליכולות הללו על מנת להדביק את הפער. אבל בשביל זה צריך לדעת מה ההבדלים הללו היו מלכתחילה. אם ההבדלים היו רק על בסיס תרבותי, צריך לנסות להעלים את המכשולים התרבותיים שמובילים לפערים בין הקבוצות.

אחת הבעיות המרכזיות של חוקרים בתחום המנסים למצוא את הבסיס הביולוגי להבדלים בין הקבוצות, היא התקפות חסרות רחמים על שיטות המחקר הנהוגות בתחום. כפי שהזכרתי, אין שום בעייה בביקורת מדעית לגיטימית על מחקרים בנושא, אבל הבעייה המרכזית היא שמבקרים רבים דורשים סטנדרטים מדעיים בלתי אפשריים והרבה יותר נוקשים מאשר מחקרים אחרים בתחום. אני לא אכנס כאן לנושא של "איך חוקרים אינטליגנציה", אבל מטבע הדברים הנושא מורכב מאוד הן מבחינה ביולוגית והן חברתית. למה אם כך דורשים המבקרים סטנדרטיים נוקשים יותר במחקרים ביולוגיים כאשר יש בעיות רבות גם במחקרי אינטליגנציה אחרים (רוב הבעיות מתייחסות להגדרות שונות של אינטליגנציה, לתוקף של המחקרים ולקריטריונים שהאינטליגנציה אמורה לנבא)? התשובה די ברורה. להרבה מאוד אנשים לא נוח לדעת שיש הבדלים בין אנשים שמקורם גנטי כי הם נופלים לכל אותם כשלים שכבר הזכרתי בעבר (במיוחד לכשל הנטורליסטי ודטרמיניזם ביולוגי).