גנטיקה התנהגותית ומחקרי תאומים – הבדלים בתחושות אבל ויגון בעקבות מותו של אח או אחות

הערה: הפוסט הנוכחי הופיע במקור כשרשור טוויטר. מוזמנים לעקוב אחרי בטוויטר (@Giligg) לשרשורים דומים ומחקרים חדשים בפסיכולוגיה אבולוציונית, הפסיכולוגיה של ההומור, ואחרים.

מחקר חדש שפורסם לאחרונה בוחן שתי תאוריות אבולוציוניות מרכזיות. המחקר הוא מחקר תאומים וקצת רקע על פראדיגמת המחקר המרתקת הזו. מחקרי תאומים הם הדרך היעילה ביותר לבחון עד כמה תכונה מסוימת מושפעת מתורשה לעומת סביבה. זה נעשה על ידי השוואת תאומים זהים לתאומים לא זהים בתכונה מסוימת. תאומים זהים חולקים 100% מהגנים, בעוד תאומים לא זהים חולקים 50% מהגנים (בממוצע), בדיוק כמו אחים רגילים. במחקר תאומים קלאסי משווים תאומים משני הסוגים בתכונה מסוימת, נניח אינטליגנציה. אם התאומים הזהים דומים יותר זה לזה בתכונה מהתאומים הלא זהים, הדבר מוכיח שלביולוגיה יש השפעה. בעזרת טכניקות סטטיסטיות מתחום הגנטיקה ההתנהגותית אפשר לחשב שלושה מרכיבים, או לבודד שלוש השפעות על התכונה: המרכיב הגנטי, מרכיב הסביבה המשותפת (משפחה למשל), ומרכיב הסביבה הלא משותפת (חברים לא משותפים של התאומים). ביחד, סך כל ההשפעות מסתכם ב-100%.

שני ממצאים עקביים עולים ממחקרי תאומים: אחד, לכל תכונה אנושית יש מרכיב גנטי חזק שיכול לנוע בין 20% ל-80% כתלות בתכונה הנבדקת. שניים, הסביבה המשותפת, שמיוחסת בעיקר להשפעת ההורים, היא זניחה. זהו ממצא שמטריד הרבה מאוד הורים אבל חשוב להבין מה הוא בדיוק אומר. הוא לא אומר שהורים אינם חשובים לגידול הילדים בגלל, אלא שההשפעה שלהם על מה יצא מהילדים קטנה בהרבה ממה שחושבים. ברור למשל שהורים מזניחים יפגעו בילדים לטווח הארוך, אבל כשלילדים יש תנאי גידול סבירים, ההורים פחות משפיעים על מה שיצא מהילד (ראו הספר "מיתוס גידול הילדים" של ג'ודית האריס). חישוב המרכיבים הגנטיים והסביבתיים הוא רק דבר אחד שמחקרי תאומים יכולים לעשות. בפועל, מחקרי תאומים הם כר פורה לבחינת תאוריות אבולוציוניות שונות, בדיוק כמו במחקר הנוכחי. המחקר בחן שתי תאוריות אבולוציוניות מרכזיות: תאוריית ברירה השארים (כשירות כוללת), ותאוריית אי הוודאות ההורית.

נתחיל מתאוריית ברירת השארים שפיתח הביולוג הידוע ביל המילטון. על פי התאוריה הזו, בני אדם (וחיות אחרות שמתרבות בצורה מינית) ידאגו ויעזרו יותר לבני משפחה קרובים להם. אנשים יעדיפו לעזור יותר לאחים ואחיות על פני בני דודים או קרובים רחוקים יותר (הכל בממוצע). הגיוני מאוד בסך הכל. הביולוג ג'ון הלדיין נשאל פעם האם היה מציל את אחיו מטביעה, וענה בתגובה: "לא, אבל הייתי מציל שניים מאחיי, או 8 בני דודים". המשפט הזה מבטא את העובדה שבממוצע, גנים של שני אחים או שמונה בני דודים הם שווי ערך לגנים של אדם בודד. כלומר, עזרה לאחרים תלויה לא רק במחיר שתשלמו, אלא גם בקרבה הגנטית שלכם אליהם. ככל שאנשים קרובים יותר אליכם גנטית, משתלם יותר מבחינה אבולוציונית לעזור להם. התאוריה הזו מעמידה במרכז את הגן ולא האורגניזם, על פי תאוריית הגן האנוכי של דוקינס.

עכשיו למחקר הנוכחי. המחקר בדק את הצער והסבל של תאומים בעקבות מותו של אח תאום, או אח שאינו תאום. אין ספק שלאבד אח או אחות זו אחת הטרגדיות הגדולות שאדם יכול לחוות. אבל גם כאן תיתכן שונות בעוצמת הרגש כתלות בקרבה הגנטית לנפטר. כאמור, על פי תאוריית ברירת השארים, אנשים יחושו קרבה גדולה יותר למישהו שחולק איתם יותר גנים. לכן החוקרים שיערו שמוות של תאום זהה ילווה בצער גדול יותר ממוות של תאום לא זהה או אח רגיל, וזה בדיוק מה שהם מצאו. ההבדלים אינם גדולים אבל מובהקים סטטיסטית ומהותיים מבחינה אבולוציונית. ממצא מעניין נוסף היה שתאומים לא זהים חשו צער גדול יותר מאלו שאיבדו אח שאינו תאום, וזאת למרות ששניהם חולקים 50% מהגנים. ההסבר כנראה קשור לכך שתאומים באופן כללי מרגישים קרוב יותר אחד לשני משני אחים בגילאים שונים, אולי בגלל שהם זהים בגיל, וחולקים חוויות משותפות.

כעת להשערה השנייה שמקורה בתאוריה האבולוציונית של אי ודאות הורית. ודאות הורית היא הביטחון שיש להורה שילד שהוא מגדל הוא שלו ביולוגית. לאמהות אין בעייה של ודאות הורית והן תמיד יודעות שהילד שלהן. אבות לעומת זאת, אף פעם לא יכולים לדעת בוודאות שהילד שהם מגדלים שלהם ביולוגית. תמיד יש סיכוי שהאם בגדה בגבר עם גבר אחר מה שיוביל אב לגדל ילד שאינו שלו. מחקרים שונים מראים שעד 10% מהגברים מגדלים ילד שהם חושבים שהוא ביולוגית שלהם, כשהוא לא. האם ההבדל בוודאות ההורית משפיע על תחושת הצער ממותו של אם תאום? מתברר שכן. תאומות חשו צער גדול יותר ממותה של אחות תאומה (זהה או לא זהה), מאשר גברים שאיבדו אח תאום (זהה או לא). הדבר משקף את העובדה שתאומות תמיד יודעות שהאחיינים והאחייניות שלהן חולקים גנים איתן, בעוד תאומים גברים לא יכולים להיות בטוחים שילדים מהתאום המת קשורים גנטית אליהם. זה יכול להשתקף למשל בעזרה שתאום כזה יעניק לאחיין או אחיינית מהתאם המת.

לסיכום, זוהי דוגמא אחת לפוטנציאל הגלום במחקרי תאומים, אחד הכלים החשובים לבחינת השפעות ביולוגיות ואבולוציוניות שרוב מוחלט של מחקרים במדעי החברה מתעלם ממנו לחלוטין. יותר מכך, כמו שהמחקר הנוכחי מראה, מחקרי תאומים הם כלי חשוב וייחודי לבדוק תאוריות אבולוציוניות שונות. אני מקווה לכתוב עוד על מחקרי תאומים והתובנות הנלוות מהם (בעיקר בטוויטר אבל אולי גם כאן).

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • בחור  ביום 13/08/2022 בשעה 2:32 pm

    הקשר בין הנתונים למסקנות הוא קצת רופף. האם נבדקו במחקר הסברים חלופיים?
    למשל :
    תאומים זהים חולקים יותר תכונות זהות (בשל המטען הגנטי הדומה) ולכן נוצרים קשרי חברות עמוקים וטובים יותר ביניהם מתאומים שאינם זהים , ולכן הצער על אובדן גדול יותר. ללא שום קשר לברירת שארים.

    נשים במומצע יותר רגשיות ואמוציונליות מגברים ולכן חוות צער גדול יותר באובדן של אחות. (היה צריך לבדוק אובדן קרובים אצל נשים לעומת גברים *בכללי* קודם כל , בשביל להסיק את מסקנתך)

    לתאומות זהות בממוצע קשר בין אישי טוב ועמוק יותר מאשר לתאומים זהים

    העובדה ש "תאומים לא זהים חשו צער גדול יותר מאלו שאיבדו אח שאינו תאום, וזאת למרות ששניהם חולקים 50% מהגנים" די מפריכה את הטענה שלך כי יש קשר בין מידת הצער – לאחוז הגנטי הדומה אותו נושא האח. וכמו כן , מחזקת את הטענה כי רמת הקרבה הבין אישית שלהם היא זו שקובעת את רמת הצער אותם יחוו – (ללא קשר לגנטיקה.)

    • גיל  ביום 13/08/2022 בשעה 5:14 pm

      בחור, זה לא הסבר חלופי כי קרבה גנטית היא לב התאוריה של ברירת שארים.

      אחיות שאינן תאומות אכן חוות יותר צער על מות אחות בדיוק מאותה הסיבה כך שאין כאן סתירה.

      אני מסכים שהממצא לגבי מידת הצער הגדולה יותר של תאומים לא זהים אכן מעניין ומחייב מחקר נוסף אבל הוא לא סותר את הממצאים הקודמים. אם לגנטיקה לא היה שום קשר לעניין אז לא היינו מצפים בכלל למצוא הבדלים בין תאומים זהים ללא זהים (בלי קשר לכיוונם), אלא זה היה אקראי לחלוטין.

  • ניר  ביום 29/08/2022 בשעה 12:40 pm

    תודה על הפוסט ותודה על הבלוג המדהים המנגיש באופן ברור וחשוב את נושא הפסיכולוגיה האבולוציונית ומחקרים אחרונים בתחום לציבור הרחב.
    מקווה שתכתוב בבלוג יותר כמו לפני עשור..
    לגבי הפוסט: אם מחקרים נוספים יצטרפו למחקר זה ויתמכו בו זה אכן יוכל לחזק עוד יותר את התאוריה בעניין. אבל הגן האנוכי של דוקינס הוא נושא מורכב ואפשר לנסות לפרש באופן נוסף את הממצאים. אנשים לפעמים מתאבלים על חברים קרובים שאין להם שום קירבה גנטית אליהם, לפעמים מתאבלים יותר מאשר על בני משפחה קרובים . חושב שהגן האנוכי במובן זה דואג לעצמו להשאיר חברים אמיתיים שיעזרו לו לשרוד בעולם הקשה ובעניין זה עדיף חבר טוב ללא גנים משותפים מאח רחוק ומנוכר עם גנים משותפים. דבר שני , חלק מהקשר הטוב והחברות עמוקה ( וצער עמוק ביותר על הפסקתה) בין אנשים מתבסס אולי על כימיה טובה בינהם ולזה יש קשר אולי גם לאופי ולתכונות דומות, השקפת עולם , תחומי עניין משותפים וכו שאולי יש לאחים וקרובי משפחה יותר, מתוקף היותם בעלי גנטיקה דומה אבל גם חינוך דומה באותו בית. יש לקחת גם בחשבון שבני אדם גם נקשרים לאלו שבסביבתם הקרובה ומטבע הדברים אלו שקרובים יותר תרתי משמע הם גם הקרובים גנטית.

    • גיל  ביום 29/08/2022 בשעה 1:02 pm

      היי ניר, תודה, אין ספק שיש גורמים נוספים שמשפיעים על תחושת האבל. שים לב שהמחקר לא נוגע ישירות לשאלה האם האבל הוא אדפטיבי ומהי האדפטציה של אבל בדיוק עושה. אין שום ספק שיש לאבל בסיס אבולוציוני ומה שתארת בהחלט נכון. חברים קרובים פעמים רבות יותר קרובים לנו מבני משפחה. אפשר להכניס כאן גורמים אחרים לאבל כמו איתות לאחרים שאתה חבר קרוב, וגם רצון להאט בחיים שלך אחרי אבדן של מישהו קרוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: