האם גברים מצחיקים יותר מנשים?

חשבו על אדם מצחיק שאתם מכירים. האם מדובר בגבר או אישה?  רוב האנשים שמוצגת בפניהם השאלה הזו חושבים על גברים. המחשבה הזו מייצגת סטריאוטיפ רווח שגברים מצחיקים יותר מנשים. הסטריאוטיפ הזה משותף לגברים ונשים כאחד, אבל כמובן רק בגלל שהוא מקובל לא אומר שהוא נכון. אבל האם באמת גברים מצחיקים יותר מנשים?

מחקר חדש שערכתי ביחד עם פול סילביה ואמילי נוסבאום מאוניברסיטת צפון קרולינה בגינסבורו החליט להעמיד את הנושא למבחן. המחקר הוא מטא-אנליזה, שהוא מחקר סקירה שמאגד ומסכם את כל המחקרים הקיימים בתחום לממצא אחד מסכם. לפני שאני אספר לכם מה מצאנו, חשוב להבין מה עשינו ומה לא.

חוש הומור הוא תכונה מורכבת שמערבת השפעות חברתיות, תרבותיות, אבולוציוניות, פיזיולוגיות, רגשות ועוד. אפשר לחשוב על חוש הומור בדרכים שונות והבחנה אחת חשובה היא בין יוצר ההומור לזה שמעריך ונהנה ממנו. היכולת ליצור הומור ולהיות מצחיק בלתי תלויה בהנאה שלנו מהומור. אנשים מצחיקים נהנים מהומור יותר או פחות בדיוק כמו אנשים שאינם מצחיקים. המטא-אנליזה שלנו התמקדה ביצירת הומור שקשורה כמובן ליכולת הקוגניטיבית.

מטא אנליזה מבוצעת כאמור על מנת לאגד ביחד מחקרים רבים לתוצאה משותפת אחת. הרבה פעמים מחקרים בודדים כוללים מדגמים קטנים מדי וקשה להסיק מהם מסקנות נחרצות. מה שהמטא אנליזה מאפשרת בעצם היא לחבר את כל המדגמים ביחד למדגם אחד גדול ולהגיע למסקנה כוללת שהיא יותר מהימנה ותקפה (יש דרכים שונות לבדוק את זה שלא אכנס אליהן כאן)..

אחד הדברים הקריטיים במטא-אנליזה הוא להגדיר במדויק קריטריונים שונים שיסננו את המחקרים השונים. צריך להגדיר במדויק ככל הניתן כך שלא יהיה מקום לפרשנויות שונות. אחרי שמגדירים את הקריטריונים מבצעים חיפוש שיטתי של כל המחקרים שעונים על הקריטריונים הללו.

במקרה שלנו, הקריטריון המרכזי היה מחקרים שבדקו יכולת ליצירת הומור בצורה אובייקטיבית. שללנו מחקרים שבהם נבדקים העריכו את ההומור של עצמם, כי הדיעה הזו מוטה ורוב מוחלט של האנשים חושב שהוא מצחיק מעל הממוצע. שללנו גם  מחקרים שבהם הורים או מורים העריכו את ההומור או כשסטודנטים מעריכים את ההומור של המרצה. המחקרים הללו מוטים מכיוון שהמין של יוצר ההומור ידוע למעריכים.

במקום זה התמקדנו במחקרים שביקשו מאנשים ליצור הומור כתגובה לגירוי מסוים, ואחר כך ההומור הזה הוערך על ידי שופטים בלתי תלויים שלא ידעו דבר על הנבדקים, כולל מה מינם. הדוגמא הכי נפוצה למחקר כזה דומה מאוד לתחרות שמארגן כל שבוע השבועון הניו יורקר. בתחרות שאפשר לראות כאן מוצגת בפני הקוראים קריקטורה שאין לה כותרת, והם מתבקשים למצוא כותרת מצחיקה.

מחקרים רבים מציגים בפני הנבדקים משימה דומה. קריקטורה (רבות מהן לקוחות מהאתר של הניו יורקר) או סתם תמונה, שלאחריה מבקשים מהם לתת כותרת אחת או יותר מצחיקה. שופטים שונים מדרגים אחר כך את הכותרות, על ידי זה שנותנים להם ציון מ1-7 למשל (יש ואריציות שונות על הנושא שלא אכנס אליהם כאן). שימוש בפרוצדורה הזו מבטיחה שהשופטים לא יהיו מוטים כלפי גברים או נשים.

ערכנו חיפושים מקיפים לכל המחקרים שענו על הקריטריונים הללו במטרה לא להשמיט אף מחקר רלוונטי. יתרון גדול היה לנו שאני ישראלי, כי לא מעט מחקרים נעשו על זה בישראל בסוף שנות ה-70, תחילת שנות ה-80 על ידי אבנר זיו שהיה מחלוצי המחקר על הומור, ותלמידיו. מכיוון שחלק מהמחקרים הללו פורסמו רק בעברית, יכלתי לכלול אותם גם כן. אחד החלקים החשובים ביותר בחיפוש אחרי מחקרים זה לנסות למצוא מחקרים או נתונים שלא פורסמו, על מנת למנוע מה שנקרא הטיית הפירסום, מצב שבו חוקרים בוחרים לא לפרסם או לא מצליחים לפרסם מחקרים שלא מצאו שום אפקט משמעותי. כאן נחלנו הצלחה גדולה ו-60% מהמידע שמצאנו מעולם לא פורסם קודם לכן בכתבי עת שעברו שיפוט עמיתים.

בסך הכל מצאנו 28 מחקרים שכללו 36 מדגמים עצמאיים. סך כל הנבדקים במחקרים הללו היו היה 5,057 כששני שליש מהם נשים. המחקרים הגיעו ממדינות שונות כמו ארה”ב, קנדה, ישראל, בריטניה, גרמניה והונגריה, והקיפו יותר מ-40 שנות מחקר בתחום. אחרי שאספנו את הנתונים מכל המחקרים חישבנו מה שנקרא את גודל האפקט המאוחד (Cohen’s d).

מה שמצאנו היה שגברים היו בעלי יכולת יצירת הומור גבוהה יותר בממוצע, בגודל אפקט כולל של 0.32, או שליש סטיית תקן. מה המספר הזה אומר? בצורה יותר אינטואטיבית ניתן לפרש אותו כך ש-63% מהגברים בעלי יכולת יצירת הומור גבוהה יותר משל הממוצע הנשי. לשון אחרת, אם תבחרו גבר בצורה אקראית ותשוו אותו לאישה אקראית, יש 60% סיכוי שהגבר יהיה בעלי יכולת הומור גבוהה יותר. ההבדל נחשב לקטן עד בינוני.

בחנו גם שורה של משתנים שהיו עשויים להשפיע על התוצאה. למשל, האם המדינה או השנה שבה נעשה המחקר משפיעים? האם העובדה שהמחקר נעשה על ידי גבר או אישה קשורים? האם מין השופטים שהעריכו את ההומור השפיע? ומה בדבר גיל הנבדקים, סוג הנבדקים (סטודנטים או לא)? אף אחד מהגורמים הללו ורבים אחרים לא השפיעו. בנוסף, לא היו הבדלים בין מחקרים שפורסמו בכתבי עת שפיטים לכאלו שלא, מה שמקטין מאוד את האפשרות להטייה בדיווח הנתונים (במאמר מוסגר אומר שלא ברורה בכלל איזו הטייה צריכה להיות. ממצא שלא מצא הבדלים בין המינים הוא מעניין בדיוק כמו כזה שמצא הבדלים). השורה התחתונה היא שכל הבדיקות הללו מחזקות את המסקנה שההבדל שנמצא מהימן ותקף.

מה כל זה אומר? המחקר מצא שבממוצע, על פי כל הידוע לנו, גברים מצחיקים יותר מנשים. שימו לב שהדגשתי את המילה ממוצע כדי להבדיל את המחקר מאמירות שטחיות כמו “נשים אינן מצחיקות” (כריסטופר היצ’נס כתב מאמר שלם על זה). העובדה שנראה שגברים מצחיקים מנשים בממוצע לא אומרת שכל גבר יותר מצחיק מכל אישה. ישנן הרבה נשים מצחיקות בחיי היום יום, כמו גם קומיקאיות מפורסמות. שרה סילברמן, טינה פיי, איימי פולר, רוזאן בר, או אם תלכו רחוק יותר, לוסיל בול, ג’ואן ריבס ואחרות (הכניסו את שם הקומיקאית האהובה עליכם), מצחיקות יותר מ-99% מהגברים.

למה ההבדל קיים? יש שני הסברים עיקריים אפשריים. האחד תרבותי, והשני אבולוציוני. ההסבר התרבותי מתמקד בהשפעות חברתיות שאולי מונעות מילדות ונשים לפתח הומור. אמירות של הורים, מורים ואחרים ש”נשים אינן מצחיקות” עלולות להשפיע לרעה על בחירה של ילדות ללכת לקריירת סטנד-אפ, או לספר בדיחות בפומבי. אמירות כאלו בוודאי קיימות, יותר בעבר מהיום, אבל אין מחקרים שמראים השפעה ממשית שלהם או של גורמים חברתיים אחרים על יכולת יצירת ההומור של בנות ונשים (אם יש כאלו, אשמח מאוד לראות).

לעומת זאת, יש שפע מחקרים שמראים כמה חשוב הומור לבחירת בני זוג, עם בסיס אבולוציוני מוצק, מה שיכול להוביל להבדלים באיכות ההומור של גברים ונשים. כתבתי על זה מספר פוסטים אז לא אחזור עליהם בפירוט. הרעיון הכללי מתבסס על זה שנשים בררניות יותר בבחירת בני זוג מגברים מכיוון שעלויות הרבייה גבוהות יותר. נשים נושאות בנטל ההריון, מניקות את התינוק (לפחות ברוב ההיסטוריה האבולוציונית שלנו), וטווח הזמן שהן פוריות קצר יותר מזה של גברים.

הבררנות הזו גורמת להן להתמקד יותר מגברים בסממנים שונים שמצביעים על איכות בן הזוג. הומור הוא סממן כזה כי הוא מעיד על אינטליגנציה גבוהה (תכונה הכרחית להישרדות), אבל גם מעיד על חברותיות, יכולת לטפל במשברים ועוד. בתהליך של ברירה מינית, גברים התחרו זה בזה מי יותר מצחיק כדי למשוך נשים, ואלו שפיתחו הומור איכותי יותר זכו להצלחה רבייתית גדולה יותר.

מחקרים רבים מראים שיצירת הומור היא אחת משתי התכונות החשובות ביותר לאישה בבחירה של בן זוג. לגבר זה הרבה פחות חשוב ולמעשה מה שיותר חשוב לגברים בהקשר של הומור זה שהאישה תצחק מההומור שלהם. הקו-אבולוציה בין גברים ונשים שיכללה את ההומור של הגברים, שנאלצו לפתחו הומור יותר ויותר איכותי כדי להיות מצחיקים יותר מגברים אחרים ומושכים יותר בעיניי הנשים. אין זה אומר שנשים לא פיתחו חוש הומור, אבל הכוחות האבולוציוניים לכך היו חלשים יותר. מצד שני, כדי להבין הומור רצוי להיות בעל יכולת יצירת הומור גבוהה ולכן הפער בין גברים ונשים לא יכול להיות גדול יותר. אם יצירה והבנה של הומור לא היו תלויים זה בזה בכלל, אנשים לא היו יכולים להשתמש בהומור ככלי לתקשורת. ואכן, חשוב לזכור שלמרות כל ההבדלים שנמצאו, יש חפיפה גדולה בין גברים ונשים ביכולת ליצירת הומור.

יהא מקור ההבדלים אשר יהא (וניתן להתווכח על כל הסבר), המחקר שלנו מספק את העדות המקיפה והשיטתית הראשונה להבדלים בין המינים ביכולת ליצירת הומור. המאמר הזה הוא גם חלק מדיון גדול יותר בקשר להבדלים בין המינים ביכולות קוגניטיביות, האם הם קיימים ומה בדיוק המשמעות שלהם. השאיפה שלנו היא שהמחקר יעשיר את הדיון בתחום ויפתח פתח למחקרים נוספים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: