תקועים באזור הידידות: מתי עוברים מידידות לחברות רומנטית?

זו אחת המשימות הקשות ביותר שהמין האנושי נאלץ להתמודד איתם. משימה שרבים ניסו אך רק מעטים בלבד הצליחו. אני מדבר על ידידות בין גבר לאישה כשאחד הצדדים מעוניין להפוך אותה למשהו יותר רומנטי ומיני. באנגלית התופעה נקראית “Friend Zone”, אזור הידידות שמגודר בחומות בלתי עבירות שקשה לפרוץ דרכן.

במקרים רבים כאשר פוגשים מישהו לראשונה ההתרשמויות שלנו מאותו אדם הן שטחיות ומתבססות על כללי אצבע שחלקם מאוד אפקטיביים. למשל, יופי חיצוני הוא גורם משיכה חזק, גובה, גיל, מה הוא עושה בחיים וכו’ הם דברים שאפשר או לראות בעיניים או ללמוד מהר מאוד. אנשים עם תכונות אטרקטיביות יהיו מבוקשים מאוד על ידי בני המין השני. למשל, אישה יפה תמשוך הרבה מחזרים וגבר עם סטטוס גבוה ימשוך הרבה נשים. אבל נניח שמדובר באנשים ממוצעים שאין להם תכונות בולטות שהופכות אותם למאוד מבוקשים על ידי בני המין השני. במקרים הללו, שהם הרוב (מה לעשות, לא כולם בראד פיט או בר רפאלי), לוקח זמן להכיר מישהו. מה שקורה בזמן הזה הוא שאנשים לומדים על התכונות האחרות, הפחות בולטות במבט ראשון, שהופכות את אותו אדם למיוחד ושונה ואז אולי מתאהבים בו.

רוב האנשים בוחרים בני זוג לטווח ארוך עם תכונות שדומות לאלו שהם מחזיקים. הדוגמא הבולטת ביותר היא יופי חיצוני. בני זוג נתפסים כבעלי אטרקטיביות חיצונית דומה על ידי שופטים חיצוניים בני המין השני. זה נכון גם לתכונות אחרות כמו תכונות אישיות, מצב כלכלי, רקע תרבותי, דתי וכו’. המחשבה שהפכים נמשכים היא קצת רומנטית אבל לא ממש עובדת בפועל. מה הסיכויים שאנשים שאנשים בני דת שונה יהפכו לזוג? די קלושים. יש כמובן מקרים קיצוניים כמו גברים עשירים ומכוערים שיש להם בנות זוג יפות אבל זה נדיר יחסית, למרות שזה מבטא צורך אבולוציוני הדדי של שני הצדדים (משיכה של גברים לנשים צעירות ופוריות ומשיכה של נשים לגברים עם משאבים חומריים). בכל אופן, לתופעה של משיכה של בני זוג שיש להם תכונות דומות קוראים assortative mating.

מחקר חדש על 167 זוגות שהיו בקשר רומנטי (חלקם נשואים) בחן עד כמה זמן ההיכרות לפני שידידים הופכים לזוגות משפיעה עד כמה בני הזוג דומים לזה. החוקרים תיעדו כמה זמן הכירו בני הזוג לפני שהתחילו את הקשר הרומנטי ביניהם, וכמה זמן הם היו בקשר רומנטי. כדי לבדוק את מידת הדימיון בין בני הזוג הם בחרו במשתנה של אטרקטיביות חיצונית שהוערכה על ידי שופטים עצמאיים. בממוצע, הזוגות הכירו במשך 104 חודשים. הגיל הממוצע של האנשים היה 31.7.

תוצאות המחקר הראו, כצפוי, שנמצא מתאם חיובי די גבוה (0.55) בין האטרקטיביות של שני בני הזוג. כלומר, אנשים לרוב מוצאים בני זוג באותה דרגה של יופי חיצוני. 41% מהזוגות העידו שהיו ידידים לפני שהפכו לזוג, בעוד 40% אמרו שלא היו ידידים (19% לא הסכימו ביניהם אם היו ידידים או לא, ממצא מעניין כשלעצמו).

הממצא המעניין והחשוב ביותר היה שככל שבני הזוג היו ידידים זמן ארוך יותר לפני שנהפכו לזוג, כך הייתה פחות חפיפה בין דירוגי היופי שלהם. כלומר, ידידויות ארוכות שהופכות לאהבה כוללות יותר זוגות שבהם אחד מבני הזוג אטרקטיבי משמעותית יותר מבן הזוג השני. ככל שזמן הידידות היה קצר יותר, כך הקשר בין רמות האטרקטיביות של הגבר והאישה היה חזק יותר. למשל עבור זוגות שיצאו לדייט ראשון תוך חודש מההיכרות הראשונית שלהם היה מתאם של 0.72 בין איך שהם נראו. המתאם הזה קטן והולך אצל זוגות שמכירים למשך זמן ארוך יותר עד כדי כך שעבור זוגות שהיו ידידים 9 חודשים לפחות, אין קשר במידת האטרקטיביות של בני הזוג והוא למעשה לא שונה בצורה מובהקת מאפס. כלומר, אצל זוגות אחרי ידידות ארוכה מאוד אין קשר בין מידת היופי החיצוני שלהם.

מה שלדעתי סביר שקורה הוא שאצל בני זוג שווים מבחינת האטרקטיביות המשיכה היא לרוב מיידית. אנשים יודעים פחות או יותר את רמת היופי החיצוני של עצמם וזו שהם יכולים לשאוף אליה מהפרטנר ולכן הגיוני שאנשים באותה רמה של אטרקטיביות ימשכו מהר אחד לשני. מה קורה כשהחברות מתפתחת לאיטה? סביר שגם כאן ליופי יש תפקיד בהפיכת הידידות לחברות. במקרים רבים אחד מבני הזוג מוצא את השני מושך ומעוניין ביותר מרק ידידות, אבל בגלל הפער במראה הוא לא יזום שום דבר או שאולי הוא מקבל מסרים ורמזים שהצד השני לא מעוניין. במצב כזה קל לגלוש לתוך מערכת ידידותית בתקווה שעם הזמן הדיעה של הידיד או הידידה תשתנה והם כן ימשכו אליהם. במשך חודשים צד אחד יכול לחשוף צדדים באישיות שלו שלא רואים במבט שטחי ואז הם יהפסו למושכים עבור הצד השני. למרות שהמחקר לא בדק את זה ישירות סביר שגברים פחות אטרקטיביים יהיו אלו שנשארו על תקן ידידים זמן ארוך יותר בתקווה שהאישה תשנה את דעתה, ולא האישה שתחכה שהגבר יהפוך לחבר רומנטי גברים משתמשים בידידות כמכשיר ליצירת קשרים רומנטיים ולמעשה אין כמעט ידידות אמיתית מצד הגברים, אצל נשים זה כנראה קיים יותר והן רואות בידידות אפלטונית משהו טבעי ואפשרי.

אטרקטיביות היא כמובן רק תכונה אחת שאותה אפשר לבדוק למידת הדימיון בין בני זוג אבל ההשערה היא שגם בתכונות נוספות נמצא קשרים דומים. אנשים דומים זה לזה ימשכו אחד לשנייה תוך זמן קצר, בעוד לאנשים שונים יקח יותר זמן רב יותר להכיר לעומק אחד את השני, זמן שבו הם ישארו ידידים עד שאולי יהפכו למעורבים רומנטית.

המחקר הזה מאיר צד אחד של ידידות שמובילה לקשר. כמובן שיש הרבה, אם לא אפילו רוב, מקרי ידידות בין גבר ואישה שלא מתפתחים לשום דבר. במצב של ידידות עמוקה בין שני אנשים נוצר מצב קצת פרדוקסלי. מצד אחד, ככל שנשארים ידידים עם אדם מסוים לאורך זמן ארוך יותר כך לומדים יותר על אותן תכונות מיוחדות שמפרידות אותו מאנשים אחרים, מה שיכול להפוך אותו לפרטנר רומנטי גם אם אין משיכה הדדית ראשונית. מצד שני, יותר קשה לעבור מאזור הידידות לאהבה רומנטית ככל שהידידות ארוכה יותר כי יש בזה הרבה סיכון. לא רוצים להרוס את הידידות, אי ידיעת הכוונות של הצד השני, או סתם חוסר נוחות כללית כי ברגע שהשד יוצא מהבקבוק אי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו. יוצא שאנשים נחשפים לתכונות המיוחדות של אדם אחר בידידות עמוקה, מה שיכול להיות מאוד מושך, אבל הם במצב שקשה להם להפוך את הידידות לרומנטיקה, וזה דווקא כשיש להם אולי פחות תחרותת על לב הידיד או הידידה.

מה עושים במקרה כזה? הכל שאלה של עד כמה מוכנים להסתכן. אני חושב שרוב האנשים בסיטואציה הזו כן אוזרים אומץ בסופו של דבר ומנסים להעביר את היחסים למישור רומנטי גם אם הסיכויים לכך קטנים. בסך הכל הרווח של מציאת בן זוג הוא גדול וההפסד אולי גם הוא גדול בטווח הקצר, אבל הרבה מהידידויות האפלטניות הללו סופן להגמר בשלב כלשהוא.