אמנים שמחים להיות אמנים

ישנה תפיסה רווחת שאמנים הם אנשים שסובלים מדיכאון, נתונים למצבי רוח משתנים, ואינם מאושרים במיוחד. הסטראוטיפ של אמן הוא של גאון שנמצא במצוקה נפשית, כזה שאכול  שדים פנימיים שמהווים את הגורם שדוחף אותם לעסוק באמנות. ישנן המון דוגמאות אנקדוטיות לאמנים מהשורה הראשונה שסבלו מבעיות נפשיות שונות, ובעיקר דיכאון למשל, וירג’יניה וולף, לב טולסטוי, צ’רלס דיקנס, מוצארט, שוברט, ואן גוך ועוד. הדוגמאות הללו הן חלק מהתפיסה הקיימת שאמנות טובה כרוכה בסבל וגם שגאונים ואנשים יצירתיים במיוחד סובלים ממחלות נפשיות שונות. כתבתי על זה בהקשר של סטנדאפיסטים, וגם איך הפרעות קשות כמו אוטיזם וסכיזופרניה יכולות להיות הצד ההפוך של גאונות, מחקר חדש עוסק באמנים.

ישנן סיבות אובייקטיביות למה אמנים עלולים לסבול מדיכאון. רבים מהם הם בעלי אינטליגנציה גבוהה מהממוצע אבל למרות זאת מרוויחים הרבה פחות כסף בהשוואה לאנשים אחרים עם אינטליגנציה או השכלה דומה. יש בקרב אמנים שיעור גבוה יותר מהממוצע של מחוסרי עבודה וגם סוג העבודה שלהם מניב הכנסה לא יציבה, מה שמהווה מתכון בטוח ללחץ נפשי גבוה. המחקר הנוכחי מנסה לבדוק האם למרות כל הבעיות הללו והאי וודאות הגדולה שנלווית אליה, אמנים פחות שמחים מהמקצוע שלהם בהשוואה לבעלי מקצוע אחרים?

אנשים שמקור תעסוקתם והכנסתם מאמנות נחשבו לאמנים לצורך המחקר. החוקרים ביקשו מהם לדרג עד כמה הם מרוצים מהמקצוע שלהם (בסולם של 1-10). התשובות שלהם הושוו לתשובות שנתנו בעלי מקצוע אחרים בסקרים שונים שנעשו ב-47 מדינות באירופה וכללו אותה שאלה בדיוק. מתברר מהתוצאות שאמנים היו שבעי רצון מהמקצוע שלהם יותר מבעלי מקצוע אחרים (7.7 לעומת 7.3). התוצאות הללו נותרות בעינן גם כשמבקרים מבחינה סטטיסטית משתנים כמו הכנסה, שעות עבודה, מין וגיל.

למה אמנים כל כך שמחים? מסתבר שיש כמה סיבות לכך. הם רואים באמנות משהו מיוחד וחשוב ומעוניינים בעבודה שנותנת להם חופש יצירתי. העבודה באמנות מעניינת אותם והם גם שמחים ללמוד כישורים חדשים במסגרתה. כמו כן, לאמנים איכפת פחות מביטחון תעסוקתי והכנסה גבוהה. מחקרים מראים שאנשים שעובדים בעבודה עצמאית, כאלו עם שעות עבודה גמישות ואחריות גדולה יותר לגבי העבודה (כמו רוב האמנים) לרוב מאושרים יותר בהשוואה ללא עצמאים. אז למרות שיש סיכונים שונים (בעיקר כלכליים) מסתבר שהאמנים די מרוצים ממצבם.

למה למרות כל זאת מחקרים מראים שיש אחוז גבוה יותר של אמנים שמתאבדים? יתכן שהדבר קשור לאי יציבות בעבודה שמובילה לתנודות במצבי הרוח לאורך זמן. מקרב אנשים שסובלים מדיכאון קליני, אמנים נוטים להתאבד יותר מבעלי מקצוע אחרים. זה גם יכול להיות יותר עניין סטטיסטי, שבו רוב האמנים מאושרים בסך הכל אבל קבוצה בולטת מתוכם סובלת מדיכאון וגם מתאבדת יותר. גם כלי התקשורת ייטו לדווח על התאבדויות של אמנים מפורסמים בהרחבה (כמו שהיה עם רובין וויליאמס) וזה יוצר קצת הטייה בתפיסה שיש הרבה אמנים שמתאבדים. כך או כך, חלק גדול מהם לפחות מאושר ממה שהוא עושה וזה מה שחשוב.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יצהר  On 05/12/2014 at 10:15 pm

    תודה על הרשימה. קראתי חפיפית את המאמר המקורי, וחסר לי שם ההסבר העיקרי (בעיני) לאושרם היחסי של האמנים – שהאמנות היא תיקון עצמי, מין טיפול-עצמי נכון ומותאם-אישית לפצעים, חתכים, שריטות וכוויות מהילדות. מה שמסביר גם את שיעורי ההתאבדות – שמכיוון שהם מטפלים בעצמם, ומודעותם גבוהה מהממוצע, הם מתעמתים עם השדים שבתוכם, מה שלפעמים מוביל למסקנות מצערות על כדאיות החיים.
    ובניגוד ללוגיקה של הדיון שמובא במאמר, ההיסק המקובל (והלוגי, לצערי) הוא שמכיוון שאמנים נהנים מעשיית האמנות ראוי לתגמל אותם בדלוּת ובקמצנות. ואמנים רבים מפנימים את הגישה הזו ובכך מחזקים אותה.

    • גיל  On 05/12/2014 at 10:17 pm

      יכול להיות, אני לא מכיר מחקרים בנושא אבל אם זו מין תרפייה עבורם זה יכול להסביר למה רובם שמחים, ואלו שלא מצבם יותר קשה.

  • אורנית  On 06/12/2014 at 11:20 am

    למה מחקר זה נכלל בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית?

    • גיל  On 06/12/2014 at 2:07 pm

      הוא לא, אני לא כותב רק על נושאים שקשורים לפסיכולוגיה אבולוציונית אלא גם על מחקרים אחרים במדעי החברה.

  • Shahar Rodrig  On 21/12/2014 at 5:14 am

    שביעות רצון איננה שמחה… אז גם אם שביעות הרצון גבוהה (גם אם הייתה 10) – יכול מאוד להיות שזה סוג של סינדרום שטוקהולם שגורם להם להיות שבעי רצון מהעבודה שלהם, שבויים ביסורם.

    בכל אופן, הנקודה העיקרית – שביעות רצון מהעבודה איננה שמחה.

    • גיל  On 21/12/2014 at 8:30 am

      אכן השאלה ששאלו אותם הייתה למעשה האם הם מרוצים מעבודתם שזה באמת יותר קרוב מילולית לשביעות רצון. אבל חשוב לציין שהמדד הזה נמצא במדד גבוה עם מדדי אושר שונים וחוקרי אושר משתמשים בו הרבה. קשה לי להאמין שזה סוג של סינדרום שטוקהולם אבל זה בוודאי התדמית שיש לרבים מהם של האמן המיוסר.

%d בלוגרים אהבו את זה: