מה משפיע על היכולת המוסיקלית של אנשים?

הדיעה המקובלת בקרב רוב האנשים שאם מתאמנים במשהו אז הם נעשים יותר טובים בו. התפיסה הדומיננטית קשורה למה שכתבתי על “חוק” ה-10,000 שעות. השקעה מרובה אמורה להפוך אנשים למומחים בתחום . בפועל, מחקרים מראים שזה לא תמיד מה שקורה. למרות שיש לרוב שיפור ביכולת, כדי להגיע לרמה גבוהה צריך הרבה פעמים את הגנים המתאימים. מחקר חדש בוחן את הסוגייה בהקשר של יכולת מוסיקלית ומגיע לממצאים מעניינים.

כדי לבחון את הנושא נעשה מחקר על תאומים. בשיטה הזו, שכתבתי עליה בעבר (כאן, פה, ושם), משווים בין תאומים זהים ללא זהים בתכונה מסוימת. אם תאומים זהים (שחולקים 100% מהגנים) דומים יותר אחד לשני מתאומים לא זהים (שחולקים 50% מהגנים, בדיוק כמו אחים ואחיות), אז לגנים יש תפקיד חשוב יותר מהסביבה. אם תאומים לא זהים דומים לתאומים הזהים בתכונה הנמדדת, אז הסביבה היא הקובעת ולגנים אין משמעות גדולה. אפשר גם בעזרת טכניקות סטטיסטיות וקצת מתמטיקה בסיסית לחשב באחוזים כמה הגנטיקה משפיעה, כמה הסביבה המשותפת משפיעה וגם כמה הסביבה הלא משותפת (החוויות האישיות של כל אחד) היא הקובעת.

המחקר כלל 2,569 זוגות תאומים, 1,211 מהם תאומים זהים, בגילאים 27-54 משבדיה. הנבדקים נשאלו אם הם מנגנים על כלי נגינה כלשהו או אם הם שרים. אלו שענו בצורה חיובית נשאלו לגבי מספר השנים שבהם התאמנו (או שרו) בכל אחת מקבוצות הגיל הבאות: 0-5, 6-11, 12-17 ומגיל 18 ואילך. כמו כן, הם נשאלו כמה שעות בשבוע התאמנו בכל קבוצת גיל. לאחר מכן עברו החוקרים להעריך את היכולת המוסיקלית של התאומים. הנבדקים נדרשו לבצע מבחן מוסיקלי אונליין. המבחן מחולק לשלושה חלקים והחלק הראשון בוחן את היכולת להבחין בין צלילים בגבהים שונים. לנבדקים מוצגים שני צלילים והם צריכים לקבוע מי יותר גבוה מהשני. התדירות של הצלילים משתנה במבחנים שונים וככל שהצלילים קרובים יותר אחד לשני כך קשה יותר להבחין ביניהם.

המבחן השני בודק את היכולת לזהות מלודיות. במבחן הזה נבדקים מאזינים לשני קטעי מוסיקה קצרים (בין 4 ל-9 צלילים), שהיו זהים לגמרי למעט צליל אחד שהיה שונה ועליהם היה לדווח מהו. המבחן האחרון בחן יכולת לזהות מקצבים וכלל השמעה של שני קטעים במרווחי זמן שונים. על הנבדקים היה לומר האם הצלילים דומים או שונים. שני המבחנים בוצעו פעמים רבות כדי לבדוק מרווחי זמן ורצפים שונים. המבחנים הללו נחשבים למבחנים אמינים לבדיקת יכולת מוסיקלית.

התוצאות: קודם כל, נשים היו יותר מוסיקלית מגברים כש-80% מהן דיווחו שהן ניגנו על כלי נגינה כלשהו במהלך חייהן, לעומת 62% מהגברים. גברים, לעומת זאת, התאמנו במשך מספר שעות גבוה יותר בממוצע. הממצא החשוב ביותר היה ש-69% מהשונות במספר שעות האימון של הגברים, ו-41% מהשונות במספר שעות האימון של הנשים הוסברו על ידי מאפיינים גנטיים. כלומר, במנותק מהיכולת המוסיקלית בפועל, עצם האימון מושפע בצורה מובהקת מהגנים שלנו.

היכולות המוסיקליות השונות שנבדקו במבחנים השונים גם הן היו בעלות מרכיב גנטי משמעותי. עבור הגברים בין 30%-61% מהמבחנים היו בעלי בסיס ביולוגי מובהק, בעוד עבור הנשים קצת פחות, בין 12%-41%. הסביבה הייחודית לכל אדם הייתה גורם משמעותי בהסבר השונות של היכולות המוסיקליות של הנבדקים. עבור הגברים, בין 38%-52% מהיכולות ושעות האימון הוסברו על ידי החוויות הייחודיות של הנבדק, בעוד אצל הנשים זה נע בין 28%-50%. לסביבה המשותפת של התאומים הייתה השפעה יחסית קטנה על היכולת המוסיקלית שלהם.

המחקר הזה הוא הראשון לחשוף את הקשר בין גנטיקה למספר שעות אימון. לא מפתיע למצוא שככל שמתאמנים יותר גם היכולת משתפרת, אבל העובדה שלשעות האימון יש מרכיב גנטי חזק, ולא רק למרכיבים השונים של היכולת המוסיקלית נטו, היא משהו חדש. כלומר, כל פעם ששומעים שמישהו הצליח יותר בגלל שהתאמן חזק יותר הנטייה היא לייחס את זה למרכיבים סביבתיים או אישיותיים כמו כוח רצון. המחקר הנוכחי מראה שהעובדה שאנשים מתאמנים יותר לא מוכיחה בהכרח שלסביבה יש תפקיד גדול יותר מגנטיקה בעיצוב יכולת מסוימת אלא צריך לבחון האם היכולת להתאמן עצמה היא גנטית.

יותר מזה, אחד הממצאים החשובים היה שגם אחרי שלוקחים בחשבון השפעות סביבתיות וגנטיות,  הקשר בין מספר שעות האימון ליכולת המוסיקלית התאדה ונעלם. כלומר, תאום שהתאמן יותר מאחיו לא הצטיין יותר ביכולת המוסיקלית שלו. במקרים מסוימים הפערים באימונים בין התאומים היו יותר מ-20,000 שעות, שזה יותר מפעמיים כלל ה”10,000” שאמור להפוך את אותו אדם למומחה. זה אפילו יותר ממה שמוסיקאים מקצועיים משקיעים בו. זה מדגיש שוב את ההשפעות הגנטיות על היכולת המוסיקלית ואיך אימון רב יותר לא בהכרח עוזר ליכולת.

המחקר גם מראה שאנשים מתאמנים כנראה בדברים שהם יודעים שהם טובים בהם, וכשמישהו גרוע במשהו הוא לרוב מבין את זה ולא משקיע בו יותר מדי. יש כאן למעשה סלקציה טבעית של כישרונות שבהם אנשים עם יכולת מולדת משקיעים יותר ומממשים את אותה היכולת. זה גם קשור לאחת ההנחות המובלעות בשאלת ה”טבע” מול “סביבה”, והיא שיכולת מולדת משפיעה בעיקר על חובבים, כך שמי שחונן ביכולת בתחום מסוים בצורה טבעית יהיה יותר טוב מאדם אחר בלי הרבה אימון, אבל ברגע שהחובבן ישקיע הרבה שעות אימון הוא יוכל למחוק את הפער או לפחות לצמצם אותו במידה ניכרת, והבדלים מולדים יהיו חסרי משמעות. ההנחה הזו היא כנראה לא נכונה ואימון לא יצליח לסגור את הפער מאלו שכישרונים מלידה ומה שיותר סביר שיקרה היא שאותם חובבים שאינם מצטיינים פשוט יפרשו בדרך.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יאיר  On 16/11/2014 at 1:37 am

    אז האם הבנתי נכון שהתכונה הגנטית פה היא כוח רצון ולא יכולת מוזיקלית?
    ושבעצם מי שיש לו כוח רצון יצליח לנגן טוב בלי קשר לכישרון מוזיקלי ?

    • גיל  On 16/11/2014 at 8:20 am

      היי יאיר, לא במדויק. הנקודה היא שהרצון להתאמן קשור קשר הדוק ליכולת המוסיקלית. כל המרכיבים של היכולת המוסיקלית היו תורשתיים אבל ככה גם מספר שעות האימון. כלומר, שעות האימון לא נמצאות במנותק מהיכולות שלך כמו שהרבה אנשים חושבים. זה לא שאנשים אוהבים לנגן סתם ככה במנותק מהכישרון שיש להם מסתבר.

  • dafna  On 16/11/2014 at 8:12 am

    אני הבנתי הפוך מיאיר, שהיכולת הגנטית היא הקובעת ולא כוח הרצון או ההשקעה

%d בלוגרים אהבו את זה: