יותר מדי כישרון בקבוצה פוגם בקבוצה

אם תשאלו כל אוהד או מאמן של קבוצה האם הם רוצים שישחקו אצלם השחקנים הכישרוניים ביותר אז באופן גורף, כמעט כולם יאמרו שכן. זו נראית חכמה קטנה מאוד לחשוב שכמה שיש יותר כישרון בקבוצה כך הביצועים של הקבוצה ישתפרו. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר מקבץ של שחקני על בקבוצה אחת. זה התחיל אולי עם קבוצת הכוכבים של ריאל מדריד שכונתה הגלקטיקוס בתחילת שנות ה-2000, כששחקני על כמו דיוויד בקהאם, זינאדין זידאן, רונאלדו ואחרים נרכשו במטרה ליצור קבוצת על. בהעדר הגבלות על השכר זה קורה יותר ויותר בכדורגל, בעיקר בספרד ואנגליה, אבל גם בענפי ספורט אחרים. בנבא חברו לברון ג’יימס, דוויין ווייד וכריס בוש לקבוצה אחת, מיאמי, וזכו בשתי אליפויות. לברון מנסה כעת לעשות דבר דומה בקליבלנד יחד עם קווין לב וקיירי אירווין. נראה שרוב האנשים מסכימים שכמה שיש יותר כישרון בקבוצה ככה יותר טוב, אבל האם זה באמת נכון? לפחות ממידע אנקדוטי נראה שזה לא תמיד עובד. לפעמים שחקנים רבים נאבקים על אותו תפקיד בקבוצה, יש גם מאבקי אגו מי יהיה המוביל ואז נוצרים סיכסוכים בתוך הקבוצה. מה שיוצא זה שסך כל כישרון השחקנים גדול מהשלם. לעומת זאת בקבוצה כמו הסן אנטוניו ספרס שניצחה את לברון ומיאמי בדרך לזכייה באליפות הנבא האחרונה, היה פחות כישרון אבל הקבוצה שיחקה הרבה יותר טוב. אז מה קורה פה? האם כדאי להשקיע בשחקנים טובים? האם יותר שחקנים טובים זה תמיד יותר טוב לקבוצה? מחקר חדש בדק את העניין.

הטענה שאוסף כוכבים עלול לפגוע בתפקוד הקבוצה מתבססת על מחקרים שמראים שכאשר יש יותר מדי אנשים עם סטטוס גבוה בקבוצה מסוימת (לא בהכרח קבוצת ספורט אלא זה יכול להיות בכל ארגון), נוצרים מאבקים פנימיים שפוגמים בתפקוד הקבוצתי. מחקרים מראים שאנשים עם טסטוסטרון גבוה נלחמים זה בזה על השליטה או הדומיננטיות בקבוצה. זה משהו שלא ייחודי לבני אדם ומתרחש במקומות רבים בטבע. גורילות למשל, מתפקדות בארגון היררכי ברור כשבראש הפירמידה עומד זכר אלפא. גם אנחנו ירשנו חלק מהנטיות הללו ולכן הגיוני למצוא שיש מאבקים בין פרטים בקבוצה. כל אחד רוצה להתבלט וזה הרבה פעמים מגיע על חשבון מישהו אחר. השאלה הנשאלת היא, האם עודף כישרון פועל בצורה דומה?

כדי לבחון את הנושא נערכו מספר מחקרים בענפי ספורט שונים. במחקר הראשון סיווגו החוקרים את כל נבחרות הכדורגל בעולם לפי רמת הכישרון שלהן. רמת הכישרון נקבעה לפי אחוז השחקנים שיש להם חוזה בקבוצת עילית, כשקבוצת עילית מוגדרת על סמך כמות ההכנסות של המועדון. החוקרים חישבו כמה שחקנים כאלו שיחקו עבור המדינה שלהם במוקדמות גביע העולם של 2010 ו-2014. המדד קצת בעייתי מכיוון שהוא לא מבדיל בין קבוצות עילית שונות שכולן קובצו תחת מטרייה אחת (לא ברור כמה קבוצות נחשבו לעילית במחקר). בנוסף, שחקן עם חוזה בקבוצה לא בהכרח משחק בה הרבה אבל יש להניח שאם הוזמן לשחק במוקדמות גביע העולם אז הוא שחקן שמקבל דקות משחק. בכל אופן, עם כל הסייגים שעולים זה מדד שעדיין נותן הערכה לא רעה של כישרון בקבוצה. ביצועי הקבוצה נמדדו לפי ממוצע דירוגי פיפ”א בשנתיים שלפני המונדיאל, שזו התקופה שבה שיחקו את המוקדמות.

בכל אופן, החוקרים מצאו קשר לינארי (של קו ישר) בין איכות השחקנים בנבחרת והביצועים של אותה נבחרת. התוצאות הללו עקביות עם המחשבה שיותר כישרון מוביל ליותר הצלחה. אבל בניתוח מעמיק יותר התגלתה תופעה מעניינת. מודל יותר מדויק של הנתונים הוא מודל ריבועי בצורה של עקומה. המודל מראה שיותר כישרון מוביל ליותר הצלחה אבל רק עד לנקודה מסוימת. בנקודה מסוימת, כשיש יותר מדי כישרון בקבוצה הביצועים מתחילים לרדת. אפשר לראות את זה בצורה ברורה בגרף הבא:

כדי לבחון את הנושא יותר לעומק נערך מחקר המשך על קבוצות NBA. המחקר כלל 10 עונות (2002-2012). החוקרים סיווגו את איכות השחקנים על פי מדד שבודק כמה ניצחונות הוסיף אותו שחקן לקבוצה בעונה, בהשוואה לשחקן מחליף שהיה משחק במקומו (EWA – Estimated Wins Added). שחקנים שהיו בשליש העליון במדד קובצו יחד כדי ליצור את קבוצת השחקנים הכי כישרוניים. 99% מהשחקנים שהשתתפו במשחק האול סטאר היו שייכים לקבוצה הזו. לאחר מכן חישבו החוקרים מהן הקבוצות הכישרוניות ביותר על פי אחוז השחקנים הכי כישרוניים בקבוצה בעונה נתונה. ביצועי הקבוצה נמדדו על פי המאזן שלהן בסוף העונה.

תוצאות המחקר הזה היו דומות מאוד לאלו שבמחקר הקודם. גם כאן היה קשר לינארי בין המשתנים אבל המודל הטוב יותר היה של עקומת U הפוכה. הכישרון עוזר לקבוצה עד גבול מסוים שלאחריו חלה ירידה מסוימת בביצועי הקבוצה, כפי שאפשר לראות בגרף הבא:

שני המחקרים על נבחרות לאומיות בכדורגל וקבוצות NBA מראים בבירור שיותר מדי כישרון כנראה פוגע בביצועי הקבוצה. מה שמייחד את הכדורגל והכדורסל הוא שאלו משחקים קבוצתיים שבהם נדרשת רמה גבוהה של תאום בין השחקנים השונים. אם יותר מדי כישרון פוגם בתאום בין שחקנים בגלל סיבות שונות כמו מאבקים של מי יחזיק בכדור, ניתן לצפות שבענפי ספורט קבוצתיים שבהם נדרש פחות תאום בין השחקנים לא תהיה תקרה לכישרון השחקנים ויותר כישרון תמיד ישפר את ביצועי הקבוצה.

כדי לבחון את הנושא נערך מחקר המשך על קבוצות בליגת הבייסבול האמריקאית ה-MLB. בבייסבול יש מעט יחסית משחק קבוצתי וכל שחקן יכול להצטיין בלי קשר לשחקנים אחרים בקבוצה. מכיוון שמדובר במאבק בין פיצ’ר לחובט, אין לשחקנים אחרים במגרש השפעה רבה על הביצועים (לתאום הקבוצתי בהגנה יש השפעה). גם כאן נבדקו 10 עונות של MLB והשתמשו בסטטיסטיקה ידועה שנקראת WAR ופירושה Wins Above Replacement שהוא אותה מדד שהזכרתי קודם לגבי הנבא ושמודד את כמות הניצחונות ששחקן מוסיף לקבוצה (הנבא למעשה חיקו את הבייסבול במדד הזה). גם כאן סיווגו שחקני עילית ככאלו שהשתייכו לשליש העליון במדד וחישבו את אחוז השחקנים הללו בכל קבוצה בעונה. לאחר מכן בדקו את כמות הכישרון בקבוצה כנגד מאזן הקבוצה בסוף העונה.

התוצאות היו בהתאם לניבוי. כמו במחקרים קודמים, גם כאן התגלה קשר לינארי מובהק בין כישרון בקבוצה להצלחת הקבוצה, אבל בניגוד למחקרים הקודמים, הקשר לא התהפך והעקומה המשיכה לעלות כל הזמן כפי שהגרף הבא מראה:

לסיכום, נראה שבבייסבול, בניגוד לכדורגל וכדורסל, אין בעייה של יותר מדי כישרון בקבוצה ויותר כישרון מתרגם ליותר הצלחה על המגרש. לא ברור לגמרי למה זה קורה אבל סביר שזה קשור למאבקים פנימיים בין שחקנים בכירים שרוצים תפקיד מרכזי יותר בקבוצה. רק בימים האחרונים אנחנו שומעים שכריס בוש, שהיה שחקן בכיר בטורונטו לפני שעבר למיאמי ונאלץ לקבל תפקיד משני ללברון ודוויין ווייד, מזהיר את קווין לאב שלשחק עם לברון יהיה מאוד מתסכל עבורו כי הוא כבר לא יהיה השחקן הכי חשוב בקבוצה שהכל עובר דרכו.

המחקר הזה מסביר למה הרבה פעמים קבוצות עם המון שחקנים כישרוניים לא מגשימות את הציפיות מהם, ושמאבקי אגו מפרקים קבוצות (הלייקרס של שאקיל אוניל, קובי בריאנט, גארי פייטון וקרל מאלון, הם דוגמא קלאסית לכך). נראה שלא תמיד טובת הקבוצה עומדת בפני השחקנים במשחק קבוצתי והם הרבה פעמים חושבים על הסטטיסטיקות האישיות שלהם או רוצים תפקיד מרכזי יותר ממה שיש (המאבקים בין קובי ושאקיל הם הדוגמא הכי טובה לכך). יש בזה לקח לקבוצות כדורגל או כדורסל שמנסות לגייס כמה שיותר כישרון לקבוצות שלהן בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות של זה. כותבי המאמר מביאים כדוגמא את לואיס ואן חאל, שדילל את הכישרון בנבחרת הולנד אחרי הכישלון ביורו ב-2012 והפחית את מספר השחקנים שמשחקים במועדוני עילית, והתוצאה הייתה שהקבוצה לא הפסידה אף משחק במוקדמות המונדיאל לברזיל (הדברים נכתבו עוד לפני שהולנד הצטיינה במונדיאל עצמו וסיימה שלישית, במה שרבים ראו הצלחה מיטבית עם רמת כישרון נמוכה יחסית). נשאר לראות איך זה יבוא לידי ביטוי במנצ’סטר יונייטד אותה הוא מאמן עכשיו ושקנתה שחקנים רבים מהטופ העולמי בקיץ האחרון.

המסקנות של המחקר הולכות הרבה מעבר לקבוצות ספורט. כל ארגון שיש בו סדר היררכי ברור מתפקד טוב יותר, בדיוק כמו גורילות שיודעות מי זכר האלפא ומי מגיע אחריו בסדר היררכי קבוע ויציב (מה שנקרא pecking order). כשההיררכייה לא ברורה, התיפקוד של הקבוצה נפגע, כמו תרנגולות שמטילות פחות ביצים כשיש מאבקים ביניהן על השליטה בקבוצה. לכן המטרה של כל מנהל או מאמן היא לגבש היררכייה ברורה שבא כל אחד יודע את מקומו, אבל אולי חשוב מכך, לא מתנגד לסדר ההיררכי. הדוגמא אולי הכי בולטת בנושא היא שחקן הנבא טים דאנקן שנחשב לאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה ולמרות זאת הוא נטול אגו לחלוטין, וידע לתת לחברים לקבוצה את המושכות על חשבונות ותוגמל בזכייה באליפות. כשאין מאבקים פנימיים הקבוצה מתפקדת טוב יותר ומבזבזת פחות אנרגיה ויכולה להתרכז במשחק עצמו.