יותר מדי כישרון בקבוצה פוגם בקבוצה

אם תשאלו כל אוהד או מאמן של קבוצה האם הם רוצים שישחקו אצלם השחקנים הכישרוניים ביותר אז באופן גורף, כמעט כולם יאמרו שכן. זו נראית חכמה קטנה מאוד לחשוב שכמה שיש יותר כישרון בקבוצה כך הביצועים של הקבוצה ישתפרו. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר מקבץ של שחקני על בקבוצה אחת. זה התחיל אולי עם קבוצת הכוכבים של ריאל מדריד שכונתה הגלקטיקוס בתחילת שנות ה-2000, כששחקני על כמו דיוויד בקהאם, זינאדין זידאן, רונאלדו ואחרים נרכשו במטרה ליצור קבוצת על. בהעדר הגבלות על השכר זה קורה יותר ויותר בכדורגל, בעיקר בספרד ואנגליה, אבל גם בענפי ספורט אחרים. בנבא חברו לברון ג’יימס, דוויין ווייד וכריס בוש לקבוצה אחת, מיאמי, וזכו בשתי אליפויות. לברון מנסה כעת לעשות דבר דומה בקליבלנד יחד עם קווין לב וקיירי אירווין. נראה שרוב האנשים מסכימים שכמה שיש יותר כישרון בקבוצה ככה יותר טוב, אבל האם זה באמת נכון? לפחות ממידע אנקדוטי נראה שזה לא תמיד עובד. לפעמים שחקנים רבים נאבקים על אותו תפקיד בקבוצה, יש גם מאבקי אגו מי יהיה המוביל ואז נוצרים סיכסוכים בתוך הקבוצה. מה שיוצא זה שסך כל כישרון השחקנים גדול מהשלם. לעומת זאת בקבוצה כמו הסן אנטוניו ספרס שניצחה את לברון ומיאמי בדרך לזכייה באליפות הנבא האחרונה, היה פחות כישרון אבל הקבוצה שיחקה הרבה יותר טוב. אז מה קורה פה? האם כדאי להשקיע בשחקנים טובים? האם יותר שחקנים טובים זה תמיד יותר טוב לקבוצה? מחקר חדש בדק את העניין.

הטענה שאוסף כוכבים עלול לפגוע בתפקוד הקבוצה מתבססת על מחקרים שמראים שכאשר יש יותר מדי אנשים עם סטטוס גבוה בקבוצה מסוימת (לא בהכרח קבוצת ספורט אלא זה יכול להיות בכל ארגון), נוצרים מאבקים פנימיים שפוגמים בתפקוד הקבוצתי. מחקרים מראים שאנשים עם טסטוסטרון גבוה נלחמים זה בזה על השליטה או הדומיננטיות בקבוצה. זה משהו שלא ייחודי לבני אדם ומתרחש במקומות רבים בטבע. גורילות למשל, מתפקדות בארגון היררכי ברור כשבראש הפירמידה עומד זכר אלפא. גם אנחנו ירשנו חלק מהנטיות הללו ולכן הגיוני למצוא שיש מאבקים בין פרטים בקבוצה. כל אחד רוצה להתבלט וזה הרבה פעמים מגיע על חשבון מישהו אחר. השאלה הנשאלת היא, האם עודף כישרון פועל בצורה דומה?

כדי לבחון את הנושא נערכו מספר מחקרים בענפי ספורט שונים. במחקר הראשון סיווגו החוקרים את כל נבחרות הכדורגל בעולם לפי רמת הכישרון שלהן. רמת הכישרון נקבעה לפי אחוז השחקנים שיש להם חוזה בקבוצת עילית, כשקבוצת עילית מוגדרת על סמך כמות ההכנסות של המועדון. החוקרים חישבו כמה שחקנים כאלו שיחקו עבור המדינה שלהם במוקדמות גביע העולם של 2010 ו-2014. המדד קצת בעייתי מכיוון שהוא לא מבדיל בין קבוצות עילית שונות שכולן קובצו תחת מטרייה אחת (לא ברור כמה קבוצות נחשבו לעילית במחקר). בנוסף, שחקן עם חוזה בקבוצה לא בהכרח משחק בה הרבה אבל יש להניח שאם הוזמן לשחק במוקדמות גביע העולם אז הוא שחקן שמקבל דקות משחק. בכל אופן, עם כל הסייגים שעולים זה מדד שעדיין נותן הערכה לא רעה של כישרון בקבוצה. ביצועי הקבוצה נמדדו לפי ממוצע דירוגי פיפ”א בשנתיים שלפני המונדיאל, שזו התקופה שבה שיחקו את המוקדמות.

בכל אופן, החוקרים מצאו קשר לינארי (של קו ישר) בין איכות השחקנים בנבחרת והביצועים של אותה נבחרת. התוצאות הללו עקביות עם המחשבה שיותר כישרון מוביל ליותר הצלחה. אבל בניתוח מעמיק יותר התגלתה תופעה מעניינת. מודל יותר מדויק של הנתונים הוא מודל ריבועי בצורה של עקומה. המודל מראה שיותר כישרון מוביל ליותר הצלחה אבל רק עד לנקודה מסוימת. בנקודה מסוימת, כשיש יותר מדי כישרון בקבוצה הביצועים מתחילים לרדת. אפשר לראות את זה בצורה ברורה בגרף הבא:

image

כדי לבחון את הנושא יותר לעומק נערך מחקר המשך על קבוצות NBA. המחקר כלל 10 עונות (2002-2012). החוקרים סיווגו את איכות השחקנים על פי מדד שבודק כמה ניצחונות הוסיף אותו שחקן לקבוצה בעונה, בהשוואה לשחקן מחליף שהיה משחק במקומו (EWA – Estimated Wins Added). שחקנים שהיו בשליש העליון במדד קובצו יחד כדי ליצור את קבוצת השחקנים הכי כישרוניים. 99% מהשחקנים שהשתתפו במשחק האול סטאר היו שייכים לקבוצה הזו. לאחר מכן חישבו החוקרים מהן הקבוצות הכישרוניות ביותר על פי אחוז השחקנים הכי כישרוניים בקבוצה בעונה נתונה. ביצועי הקבוצה נמדדו על פי המאזן שלהן בסוף העונה.

תוצאות המחקר הזה היו דומות מאוד לאלו שבמחקר הקודם. גם כאן היה קשר לינארי בין המשתנים אבל המודל הטוב יותר היה של עקומת U הפוכה. הכישרון עוזר לקבוצה עד גבול מסוים שלאחריו חלה ירידה מסוימת בביצועי הקבוצה, כפי שאפשר לראות בגרף הבא:

image

שני המחקרים על נבחרות לאומיות בכדורגל וקבוצות NBA מראים בבירור שיותר מדי כישרון כנראה פוגע בביצועי הקבוצה. מה שמייחד את הכדורגל והכדורסל הוא שאלו משחקים קבוצתיים שבהם נדרשת רמה גבוהה של תאום בין השחקנים השונים. אם יותר מדי כישרון פוגם בתאום בין שחקנים בגלל סיבות שונות כמו מאבקים של מי יחזיק בכדור, ניתן לצפות שבענפי ספורט קבוצתיים שבהם נדרש פחות תאום בין השחקנים לא תהיה תקרה לכישרון השחקנים ויותר כישרון תמיד ישפר את ביצועי הקבוצה.

כדי לבחון את הנושא נערך מחקר המשך על קבוצות בליגת הבייסבול האמריקאית ה-MLB. בבייסבול יש מעט יחסית משחק קבוצתי וכל שחקן יכול להצטיין בלי קשר לשחקנים אחרים בקבוצה. מכיוון שמדובר במאבק בין פיצ’ר לחובט, אין לשחקנים אחרים במגרש השפעה רבה על הביצועים (לתאום הקבוצתי בהגנה יש השפעה). גם כאן נבדקו 10 עונות של MLB והשתמשו בסטטיסטיקה ידועה שנקראת WAR ופירושה Wins Above Replacement שהוא אותה מדד שהזכרתי קודם לגבי הנבא ושמודד את כמות הניצחונות ששחקן מוסיף לקבוצה (הנבא למעשה חיקו את הבייסבול במדד הזה). גם כאן סיווגו שחקני עילית ככאלו שהשתייכו לשליש העליון במדד וחישבו את אחוז השחקנים הללו בכל קבוצה בעונה. לאחר מכן בדקו את כמות הכישרון בקבוצה כנגד מאזן הקבוצה בסוף העונה.

התוצאות היו בהתאם לניבוי. כמו במחקרים קודמים, גם כאן התגלה קשר לינארי מובהק בין כישרון בקבוצה להצלחת הקבוצה, אבל בניגוד למחקרים הקודמים, הקשר לא התהפך והעקומה המשיכה לעלות כל הזמן כפי שהגרף הבא מראה:

image

לסיכום, נראה שבבייסבול, בניגוד לכדורגל וכדורסל, אין בעייה של יותר מדי כישרון בקבוצה ויותר כישרון מתרגם ליותר הצלחה על המגרש. לא ברור לגמרי למה זה קורה אבל סביר שזה קשור למאבקים פנימיים בין שחקנים בכירים שרוצים תפקיד מרכזי יותר בקבוצה. רק בימים האחרונים אנחנו שומעים שכריס בוש, שהיה שחקן בכיר בטורונטו לפני שעבר למיאמי ונאלץ לקבל תפקיד משני ללברון ודוויין ווייד, מזהיר את קווין לאב שלשחק עם לברון יהיה מאוד מתסכל עבורו כי הוא כבר לא יהיה השחקן הכי חשוב בקבוצה שהכל עובר דרכו.

המחקר הזה מסביר למה הרבה פעמים קבוצות עם המון שחקנים כישרוניים לא מגשימות את הציפיות מהם, ושמאבקי אגו מפרקים קבוצות (הלייקרס של שאקיל אוניל, קובי בריאנט, גארי פייטון וקרל מאלון, הם דוגמא קלאסית לכך). נראה שלא תמיד טובת הקבוצה עומדת בפני השחקנים במשחק קבוצתי והם הרבה פעמים חושבים על הסטטיסטיקות האישיות שלהם או רוצים תפקיד מרכזי יותר ממה שיש (המאבקים בין קובי ושאקיל הם הדוגמא הכי טובה לכך). יש בזה לקח לקבוצות כדורגל או כדורסל שמנסות לגייס כמה שיותר כישרון לקבוצות שלהן בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות של זה. כותבי המאמר מביאים כדוגמא את לואיס ואן חאל, שדילל את הכישרון בנבחרת הולנד אחרי הכישלון ביורו ב-2012 והפחית את מספר השחקנים שמשחקים במועדוני עילית, והתוצאה הייתה שהקבוצה לא הפסידה אף משחק במוקדמות המונדיאל לברזיל (הדברים נכתבו עוד לפני שהולנד הצטיינה במונדיאל עצמו וסיימה שלישית, במה שרבים ראו הצלחה מיטבית עם רמת כישרון נמוכה יחסית). נשאר לראות איך זה יבוא לידי ביטוי במנצ’סטר יונייטד אותה הוא מאמן עכשיו ושקנתה שחקנים רבים מהטופ העולמי בקיץ האחרון.

המסקנות של המחקר הולכות הרבה מעבר לקבוצות ספורט. כל ארגון שיש בו סדר היררכי ברור מתפקד טוב יותר, בדיוק כמו גורילות שיודעות מי זכר האלפא ומי מגיע אחריו בסדר היררכי קבוע ויציב (מה שנקרא pecking order). כשההיררכייה לא ברורה, התיפקוד של הקבוצה נפגע, כמו תרנגולות שמטילות פחות ביצים כשיש מאבקים ביניהן על השליטה בקבוצה. לכן המטרה של כל מנהל או מאמן היא לגבש היררכייה ברורה שבא כל אחד יודע את מקומו, אבל אולי חשוב מכך, לא מתנגד לסדר ההיררכי. הדוגמא אולי הכי בולטת בנושא היא שחקן הנבא טים דאנקן שנחשב לאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה ולמרות זאת הוא נטול אגו לחלוטין, וידע לתת לחברים לקבוצה את המושכות על חשבונות ותוגמל בזכייה באליפות. כשאין מאבקים פנימיים הקבוצה מתפקדת טוב יותר ומבזבזת פחות אנרגיה ויכולה להתרכז במשחק עצמו.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אייל  On 11/10/2014 at 11:38 am

    בשנים האחרונות חברות ההייטק הולכות למבנה שמשטיח לגמרי את ההיררכיה. מדובר על מבנה אג׳ייל. המטרה היא שאחרון המפתחים ואנשי ה qa יהיה אחראי על תוצרי הקבוצה בדיוק כפי שלפני ההשטחה, ראש הצוות היה אחראי ומדווח למעלה. במקום דיווח למעלה, יש הנחייה, סבב שמתבצע מדי יום. כל אחד בוחר לעצמו בתאום עם הקבוצה על מה לעבוד. ההחלטות מתקבלות באופן קבוצתי. המנחה רק אחראי לכך שהסבב יתקיים.

  • יאיר  On 11/10/2014 at 4:07 pm

    הרעיון של ה-U ההפוך מתחבר לגמרי לתיאוריה שעומדת בבססו של הספר "דוד וגוליית – איך להפוך חולשנ לכח" (מלקולם גלדוול). ולגבי חברות ההיטק עם המבנה ההיררכי השטוח – עם כל הכבוד לחבות ההיטק, פעם אחר פעם אנשיהן חושבים שיוכלו להמציא את הגלגל מחדש ומזלזלים בכל הדיסציפלינות הוותיקות שלמדו את הנושא מכל כיוון אפשרי. כך גם היה בעניין ה-Open Space שהוכר (לאחר זמן רב מדי) ככישלון מהדהד.

  • יאיר  On 12/10/2014 at 2:24 am

    אני מדבר בכללי על עיקרון ה-U ההפוך. כמו במקרה של מספר הילדים בכיתה שהוא מביא כדוגמא, כאשר ההנחה המקובלת היא "כמה שפחות – יותר טוב", בעוד מסתבר שבפועל מתחת למספר מסויים המגמה מתחילה להתהפך. דוגמא שנראית לי קצת יותר רלבנטית לעניננו, היא היכולת של סטודנטים בינוניים (או מיעוטים שנהנים מאפליה מתקנת) להצליח דווקא במכללות בינוניות (ואח"ג בחיים האמיתיים) בעוד שבמכללות המדורגות גבוה הם נידונים פעמים רבות לכשלון והיפלטות מהמערכת. בכל מקרה אקרא את המאמר שנתת לו לינק.

    • גיל  On 12/10/2014 at 5:54 am

      זה נכון שפחות מדי ילדים בכיתה זה לא טוב כי אין מספיק אינטרקציות עם אנשים אחרים. אני מניח שכמו בכל דבר, צריך לשמור על פרופורציות וקיצוניות לכל צד מזיקה. זו אכן שאלה מעניינת אם עדיף להיות ראש לשועלים או זנב לאריות. אני חושב שזו שאלה קצת שונה ממה שהמחקר הזה עושה כי שם מדובר מנקודת המבט של היחיד ולא של הקבוצה. מבחינת היחיד, עדיף להיות מאותגר על ידי אחרים אבל לא בהבדל כזה שזה לא יהיה יעיל. אם אתה תלך לשחק בנבא אני מניח שהרמה שלך לא תשתפר בהשוואה לאם תשחק כדורסל עם אנשים שרק קצת יותר טובים ממך.

  • ido2267  On 12/10/2014 at 6:12 am

    מצאנו את הבעיה במדינת ישראל!!

    • גיל  On 12/10/2014 at 6:27 am

      עדו, יש בזה יותר ממה שאתה חושב. מאבקי אגו ומחשבה על הטובה האישית ולא טובת הכלל הם מאפיינים מובהקים של פוליטיקאים, ולא רק בארץ.

  • יאיר  On 12/10/2014 at 6:22 am

    עדו, בהחלט נקודה טובה. פה כולם חוכמולוגים, גנרלים, הייטקיסטים, עורכי דין וכיו"ב. את חוטבי העצים ושואבי המים צריך לייבא מחו"ל. באמריקה אומרים: "תביא לי רופא/עו"ד יהודי". שם יש מקום להתבלט על רקע הסביבה שיש בה גם מספיק "רד-נקס" = חוטבי עצים ושואבי מים.

  • hiladg  On 12/10/2014 at 7:13 pm

    אני עדיין עם אייל, ההייטק והאג'ייל, ועם התהייה האם מבנה שמשטיח לחלוטין את ההיררכייה בארגון הוא טוב לארגון? לעניות דעתי לא, אבל זו רק שאלה של תחושה אישית.

    • גיל  On 12/10/2014 at 7:39 pm

      אני לא כל כך בקיא בצורות ארגוניות של חברות היי טק, אבל ממה שאני מבין, הרבה פעמים גם כשיש כביכול חוסר היררכייה רשמי, בפועל ההיררכייה ברורה. בדיוק כמו שבחברות מסורתיות רבות אין מנהיג רשמי אבל עדיין יש היררכייה בין האנשים.

  • דן  On 16/03/2016 at 9:57 am

    מחקר מעניין, אבל אני חושב שמן הראוי להחליף את המילה "כשרון" ב"אגו". אני לא חושב שעודף כשרון כשלעצמו מהווה בעיה, אלא אם כן מתלווה אליו כמות עודפת של אגו.
    ישנם עוד גורמים שראוי לקחת בחשבון. אם נתמקד בכדורסל לצורך העניין, אז הסטטיסטיקה (כולל המדד שעליו התבססו במחקר) רחוקה מלייצג את מלוא התרומה ההגנתית (גם לחיוב וגם לשלילה) של שחקן, כמו גם אי אילו פרמטרים אחרים (חסימות ששחקן מבצע בהתקפה עבור חבריו לקבוצה). לכן, למרות שהסטטיסטיקה נותנת אינדיקציה מסויימת, בהחלט קיימים שחקנים שהם אובר-רייטד או אנדר-רייטד והסטטיסטיקה קצת משקרת לגביהם. יש גם עניין של שחקנים שטובים בלצבור מספרים במהלך העונה הרגילה, אבל פחות טובים במאני טיים של הפלייאוף, וכאלה שבדיוק להפך. יש גם עניין של תמהיל קבוצתי, של שיטת משחק של מאמן ושל צורך באוסף של שחקנים שיתנו מגוון רחב של יכולות שונות (לא תרצה קבוצה שמורכבת משחקנים מאד טובים, אבל דומים מדי בתכונות שלהם). בהחלט קיימות קבוצות שקונות הרבה כשרון, אבל תמהיל השחקנים בהן הוא לא אופטימלי, או שהמאמן שלהם לא עושה עבודה טובה מבחינת שיטת המשחק וניהול המשחקים, ולכן לא כל-כך מפתיע שהן נכשלות. מצד שני יש קבוצות שבנויות ומאומנות באופן כזה שכן מוציא את המירב מהכשרון שעומד לרשותן.
    אם התייחסת לדאנקן וסאן-אנטוניו, אז זו דוגמא טובה לקבוצה שחלק מהשחקנים שלה הם אולי קצת אנדר-רייטד מכיוון שהם פחות מבריקים במהלכים אישיים, אבל כן מפגינים אינטליגנצית משחק גבוהה ורמת ביצוע גבוהה של תרגילים. אמנם הרבה קרדיט לפופוביץ', אבל גם לשחקנים עצמם שכנראה נבחרים בקפידה על סמך היכולות הללו בדיוק.

    • גיל  On 16/03/2016 at 10:12 am

      אגו הוא דבר חשוב ומשפיע אבל המחקר התמקד בכישרון ולא באגו. ברור שככל שיש יותר כישרון יש גם יותר אגו בקבוצה אבל הגורם המכריע יותר הוא המשחק הקבוצתי שהוא קריטי בענפים מסוימים כמו כדורסל ופחות קריטי בבייסבול.

      לגבי הגנה, לפחות במדד שהשתמשו בו בנבא, הגנה היא חלק מהמדד. מן הסתם כל מדד יהיה בעייתי אבל הוא די משקף מי השחקנים הטובים באופן כללי.

      ואתה צודק לגבי הספרס. בתור אוהד שלהם אני נהנה לראות איך הקבוצה גדולה מסך כל שחקניה. כולם יכלו להיות כוכבים עם סטטיסטיקות חזקות יותר במקומות אחרים אבל בחרו להיות חלק ממשהו שגדול מכל אחד מהם אישית.

      • דן  On 16/03/2016 at 8:22 pm

        אני לא חולק על כך שהמחקר התמקד בכישרון. מה שאני טוען זה שהמדד עליו התבססו רחוק מלהוות מדד אמין לכישרון. עד כמה שאני יודע, המדד הנ"ל כן לוקח בחשבון חטיפות וחסימות, וגם לוקח בחשבון לשלילה ביצוע עבירות (למרות שלא כל העבירות בכדורסל הן בהכרח רעות, אבל זה אולי פחות קריטי). הוא לא לוקח בחשבון עד כמה שחקן מסויים נדבק ליריב שלו לביצים, מונע ממנו לקבל כדורים במצבים נוחים, גורם לו לקחת זריקות קשות ולהוריד אותו באחוזי קליעה, גורם לו למסור פחות אסיסטים. וברמה הקבוצתית – עד כמה שחקן משתלב במאמץ הקבוצתי – מבצע חילופים בהגנה כשצריך ונמנע כשלא צריך, וכדומה. אמנם שחקני הגנה טובים יטו לצבור יותר חטיפות או חסימות, אבל לא תמיד.
        לכל הדברים הנ"ל יש משקל לא מבוטל שהמדד לא לוקח בחשבון. אני לא יודע אם קיים מדד יותר טוב, אבל זה לא אומר שהבעייתיות לא קיימת.
        דבר נוסף לא פחות חשוב הוא החלוקה ל-3 שלישים. הבדלי האיכות בין השחקנים בעשירון העליון לבין השאר הם יותר משמעותיים מההבדלים שיש בין שחקני השליש השני לשלישי לדוגמא. וגם בתוך העשירון העליון – ההבדל בין השחקנים שידורגו 1-5 לבין שחקנים שידורגו 40-50 הוא די משמעותי. כשיורדים מתחת לזה קיימים הבדלים אבל הם מתונים יותר. היה יותר נכון אם היו עושים ממוצע של המדד של השחקנים בכל קבוצה במקום החלוקה לשלישים.

        אני בהחלט מסכים שהמשחק הקבוצתי הוא משמעותי, אבל אין שום הכרח שכמות מאד גדולה של כשרון תוביל לירידה בתאום הקבוצתי. לפעמים זה כן יהיה המקרה בגלל אגו או שחקנים שמוכשרים ברמה האישית אבל פחות מצטיינים בביצוע תרגילים קבוצתיים מורכבים.
        לטעמי, המחקר קובע קביעה נחרצת מדי בהתחשב במדד הלא מדוייק בו הם מדדו כשרון, שהוא לב ליבו של מה שהם באו לבדוק.

        גם אני סוג של אוהד של הספרס, אם כי לא אדוק במיוחד. אני לא בטוח שהשחקנים שלהם היו משיגים מספרים יותר טובים בקבוצות אחרות (אולי כן ואולי לא). נראה לי שהשיטה מוציאה את המיטב מסט הכשרונות הספציפיים בו הם מחזיקים. יכול להיות שבקבוצה אחרת דני גרין היה מקבל פחות אסיסטים לשלשות פנויות, או שהמסירות של פרקר או דיאו לא היו מגיעות בתזמון אופטימלי לשחקן שנע לכיוון הסל וקולע.

      • גיל  On 16/03/2016 at 9:57 pm

        אתה נכנס כאן לדקויות שלא ממש משנות בתמונה הגדולה. המדד הזה שהשתמשו בו תואם בצורה חזקה את מה שאנשים מחשיבים לשחקנים הכי טובים ועובדה ש99% מהשחקנים נבחרו לאולסטאר. מי קבע שדווקא הקריטריונים שלך הם אלו שמייצגים כישרון? לכל מדד יש מגבלות. דווקא בכדורגל המדד היה פחות מדויק.

        אני מסכים שלא בהכרח הרבה כישרון צריך להוביל לאיכות נמוכה אבל בפועל זה מה שקורה ולא משנה הסיבות לכך. הרי מקרים כמו הספרס או גולדן סטייט הם היוצאים מן הכלל בעוד ששאר הקבוצות לא מצליחות לשחק כל כך קבוצתי. תחשוב גם על קבוצה עם פחות כישרון וגם פחות אגו שמן הסתם לא יגיעו כל כך רחוק.

%d בלוגרים אהבו את זה: