מה מניע סטנדאפיסטים לבחור בקריירה של סטנד-אפ?

ישנה אמונה רווחת כי קומיקאים וליצנים עצובים יותר או סובלים מדיכאון גדול יותר בהשוואה לאנשים אחרים. ישנן דעות שונות על הסיבות לכאורה שמובילות לדיכדוך הזה, אבל רבים חושבים ששורשי הדיכאון נעוצים בילדות עשוקה או אומללה ובמערכות יחסים בעייתיות עם ההורים. על פי ההשקפה הזו, ההופעות על הבמה משמשות את הסטנדאפיסטים כמנגנון הגנה שעוזר להם להתמודד עם הבעיות שלהם ולברוח מהשדים וצרות היום יום שאולי רודפים אותם.

ישנם מעט מאוד מחקרים בנושא ומחקרים קודמים הראו כי סטנדאפיסטים לרוב מגיעים משכבות חברתיות וכלכליות נמוכות, עם 80%-85% מהם שבאים מבתים במעמד סוציו-אקונומי נמוך. התנאים הקשים בבית עשויים להסביר מדוע סטנדאפיסטים בחרו בקריירה של סטנד-אפ. סטנדאפיסט שהגיב לפוסט הקודם שלי באנגלית הסביר איך זה עשוי לקרות. בגלל שהתחרות בסטנד-אפ היא כל כך קשה, עם סיכויי הצלחה מועטים ביותר, אנשים ממעמד חברתי או סוציו-אקונומי גבוה בוחרים קריירות אחרות מבטיחות ובטוחות יותר. אם אתה תלמיד מצטיין והתקבלת לקולג’ יוקרתי, שווה להשקיע בו כי הסיכוי שהוא יוביל אותך לעבודה יציבה והצלחה בחיים גדולים מאשר סטנדאפיסט מתחיל שצריך לבזבז את הזמן בריצה אחרי הופעות במועדוני סטנד-אפ, משהו שיכול לקחת שנים בלי שום הבטחה להצלחה ובשכר זעום. לעומת זאת, לאנשים ממעמד כלכלי נמוך, כאלו שהיו תלמידים גרועים בתיכון, אין מה להפסיד ויכולים להרשות לעצמם להמר על קריירה בסטנד-אפ. הם גם ככה לא ילכו לקולג’ ומקסימום הם יכשלו בסטנד-אפ וילכו לעבוד בעבודה אחרת שאינה דורשת תואר אקדמי.

מחקר אחד שנערך לפני 30 שנים מצא כי בהשוואה לקבוצת ביקורת של שחקנים מקצועיים ובדרנים אחרים, קומיקאים נטו להביע יותר מחשבות שקשורות לטוב ורע בתגובה לראיונות ומבחנים השלכתיים. מחברי המחקר ייחסו את המחשבות הללו לעובדה שהוריהם של הסטנדאפיסטים לעתיד הטילו עליהם הרבה אחריות כבר בשלבים מוקדמים של הילדות, מה שחייב את הקומיקאים לעתיד לקחת על עצמם תפקידים של מבוגרים בגיל צעיר. הסטנדאפיסטים היו צריכים לדאוג לא רק לעצמם, אלא גם לאחים והאחיות שלהם, ורבים מהם עבדו בגיל צעיר מחוץ לבית כדי לתמוך בהוריהם. ההתבגרות בטרם עת של הסטנדאפיסטים והציפיות הכבדות מצד ההורים לתמוך במשפחה הפעילה עליהם לחץ גדול בגיל ההתבגרות וגרמו להם לנסות לרצות את ההורים ולהיות “טובים” כפי שהוריהם רצו שהם יהיו. אי עמידה בציפיות הללו גרם לתגובות שונות מכל אחד מההורים. אבות לרוב היו מאוכזבים מכך שהסטנדאפיסטים לא הגשימו את הציפיות שלהם (של האב), ולכן הסטנדאפיסטים הרגישו שהם נתפסים כ"רעים" מנקודת מבטם של אבותיהם. אחת הסיבות העיקריות מדוע הסטנדאפיסטים במחקר רצו להיות קומיקאים הייתה להוכיח שהם לא רעים והם יכולים להיות גם "טובים".

בהשוואה לשחקנים, סטנדאפיסטים בדרך כלל תפשו את אבותיהם בצורה הרבה יותר חיובית. הם תארו אותם כטובים, נחמדים ומכובדים. מצד שני, הסטנדאפיסטים תארו את אמותיהם ככאלו שאכפו את החוקים בבית. האמהות היו אחריות על המשמעת של הסטנדאפיסטים והן היו אלו שנטו להעניש את הסטנדאפיסטים. הן גם היו הרבה יותר ביקורתיות כלפי הסטנדאפיסטים. סטנדאפיסטים רבים תארו בתים שבהם אמם היכתה אותם והענישה אותם כאשר הפרו את הכללים שהן קבעו. האימהות גם נטו לצפות שהסטנדאפיסטים יכשלו בכל דבר שעשו.

מחקר אחר מצא ממצאים שסותרים את הממצאים במחקר הקודם. במחקר הזה, סטנדאפיסטים גברים דיווחו באופן גורף שהם היו דווקא קרובים יותר לאימהות שלהם. הממצא הזה (וגם המחקר הקודם) מצביע על כך שאימהות מילאו תפקיד פעיל יותר בחיי הסטנדאפיסטים בהשוואה לאבות. אימהות במחקר הנוכחי היו דמויות שנטו יותר לקבל יותר את הסטנדאפיסטים על מה שהם, בהשוואה לאבות. האימהות נטו לבלות יותר זמן עם הסטנדאפיסטים, עודדו אותם לפתח קריירה של סטנדאפיסט, והבינו טוב יותר את הצורך שלהם להיות סטנדאפיסטים. האבות לעומת זאת נעדרו הרבה מהבית בזמן ילדותם של הסטנדאפיסטים, ובאופן כללי פחות התעניינו בשאיפות הקריירה שלהם ואף עודדו אותם לחדול מלרצות להיות קומיקאים. האבות גם כשלו במקרים רבים לספק פרנסה למשפחה, מה שאילץ רבות מהאימהות לצאת לעבודה. האבות גם היו לא מרוצים מהקשר ההדוק שנרקם בין האמהות והסטנדאפיסטים השאפתניים. באופן אישי, הממצאים במחקר הזה נראים לי אמינים יותר מכיוון שהמחקר כלל סטנדאפיסטים בולטים בשיא הקריירה שלהם. מצד שני, אולי הוא לא מייצג את רוב הסטנדאפיסטים.

מחקר נוסף של אותו חוקר על סטנדאפיסטיות מצא מגמה הפוכה. סטנדאפיסטיות חשו קירבה גדולה יותר דווקא לאבותיהם, וכמה מהן דיווחו שגדלו ללא אמא שנפטרה בגיל צעיר. אבות היוו מודל לחיקוי עבור הסטנדאפיסטיות והן גדלו כשהן מעריצות אותם. בדומה לסטנדאפיסטים הגברים, סטנדאפיסטיות תארו את האבות כמפרנסים גרועים והן הרגישו צורך לתמוך בהם ולעודד אותם. האימהות שלהן תוארו כלא מוצלחות, כאלו שכל הזמן התקשו לנהל חיי משפחה תקינים, וגם לא מאושרות. רוב האימהות חיו את התפקיד המסורתי של עקרת בית. מערכות היחסים של הסטנדאפיסטיות עם אחיהן ואחיותיהן היו טובות באופן כללי, ומעניין לציין ש-55% מהסטנדאפיסטיות היו הילד הצעיר ביותר במשפחה.

המחקרים הללו מצאו גם שהסטנדאפיסטים חשו קירבה גדולה לאחיהם ודיווחו על קשרים טובים עם ילדים בני גילם. מצד שני, הם לעיתים קרובות חשו לא מובנים, וילדים אחרים נטפלו אליהם וצחקו עליהם. הילדות שלהם גם התאפיינה בתחושות בידוד, סבל וקיפוח. אחת התאוריות בנוגע לסטנדאפיסטים ואנשים עם חוש הומור טוב באופן כללי, היא שהומור משמש כמנגנון הגנה כנגד חרדות ומצוקות שונות. רק כאשר הם מצחיקים או על הבמה יש להם מפלט מכל הצרות, והם יכולים לחוש הקלה מהחרדות שלהם. השורה התחתונה של המחקרים הללו היא די עגומה. המסקנה של המחקרים הללו היא שקומיקאים הם עצובים, מדוכאים, חשדניים, וכועסים.

כל חוויות הילדות של הסטנדאפיסטים עם הוריהם מצביעות על כך שסטנדאפיסטים הפכו למה שהם במאמץ לחפש שליטה, ובניסיון לקבלת אישור מחברים ובני משפחה שהם תופסים כבעלי ערך. מטרת הקריירה שלהם היא להוכיח שהם טובים וראויים לאהבה של אותם חברים ובני משפחה וההופעות שלהם הן מנגנון הגנה או פיצוי לחיים העגומים והעצובים שלהם. הסטנדאפיסטים מנסים לתעל את רגשות הכעס והחרדה למופע סטנד-אפ מצחיק שיביא להם את אותה אהבה חמקמקה. חשוב לציין ששימוש בהומור כמנגנון הגנה אינו ייחודי לקומיקאים מקצועיים. הומור כבר זמן רב נחשב למנגנון הגנה בריא ולאסטרטגיה טובה להתמודדות עם חרדות ובעיות שונות אצל מבוגרים וילדים כאחד.

עד כאן סיכום המחקרים הקודמים בנושא. הבעיות המרכזיות של המחקרים הללו הן שהם התבססו בעיקר על ראיונות עומק ומבחנים השלכתיים שונים שמבוססים על התאוריה הפסיכואנליטית. גישות פסיכאונליטיות נחשבות היום למיושנות ולא מדעיות ולא ברור כמה הן באמת תורמות להבנת נפשם של הסטנדאפיסטים (לביקורת על הפסיכואנליזה ראו למשל כאן). יותר מזה, המחקרים הקודמים נעשו לפני יותר מ-30 שנה, כשסצנת הסטנד-אפ הייתה שונה מאוד ממה שהיא היום. הסטנד-אפ התפתח מאוד בעשורים האחרונים והסטנדאפיסטים המודרניים עשויים להיות שונים מאוד מאלו שחיו בעבר. היום יש הרבה יותר סטנדאפיסטים או כאלו ששואפים להיות סטנדאפיסטים, ויש הרבה יותר מועדוני סטנד-אפ מאי פעם בעבר. קריירה של סטנדאפיסט היא פחות יוצאת דופן ממה שפעם היה ולכן למחקרי העבר יש ערך מוגבל. חשוב לבחון סטנדאפיסטים מודרניים ובשיטות חדשניות ומדעיות יותר.

כדי להבין טוב יותר את הסטנדאפיסטים במחקר שלי ועל מנת להעריך את היחסים בין הסטנדאפיסטים להורים שלהם השתמשתי בכלים מודרניים שנחשבים לאמינים ומתוקפים יותר. באופן ספציפי, התעניינתי בשתי שאלות מרכזיות: האם יש לסטנדאפיסטים מערכות יחסים ייחודיות עם הוריהם בהשוואה לאנשים אחרים? מה היו חוויותיהם בבית הספר ובגיל הנעורים, ואיזה קשרים היו להם עם ילדים אחרים בני גילם? התוצאות עשויות לשפוך אור על הגורמים שהשפיעו על סטנדאפיסטים במרדף אחרי קריירה של סטנד-אפ.

נתתי לכל הנחקרים במחקר שני שאלונים. האחד בודק עד כמה אנשים היו קשורים להורים שלהם במהלך הילדות כפי שהיא נתפסת על ידי הנבדק במבט לאחור. הנבדק מתבקש לסמן עד כמה אמירות שונות שמתארות יחסים עם ההורה מאפיינות את החוויות שהוא עבר. למשל, הוא מתבקש לסמן עד כמה הוא מסכים לאמירה ש“ההורה הפגין חיבה גדולה כלפיי”, או “ההורה ניסה לשלוט בכל מה שאני עושה”. שני מדדים עולים מהשאלות הללו, אחד מודד את תשומת הלב והדאגה של ההורה, והשני בודק אם ההורה גונן יתר על המידה על הנבדק. כל הנבדקים מילאו שאלון אחד לאב ואחד לאם. שאלון נוסף בודק את מערכות היחסים של הסטנדאפיסט עם בני גילו במהלך ההתבגרות. נבדקים נדרשו לענות על שאלות לגבי החברים שלהם בבית הספר, ועל פעילויות שונות הקשורות להומור שהיוו חלק מהחיים שלהם בגיל הזה.

הנה הממצאים העיקריים מהמחקר:

בסך הכל, לא היו הבדלים בין הסטנדאפיסטים לקבוצת הביקורת בדרך בה הם מתארים איך ההורים שלהם התייחסו אליהם. משמעות הדבר היא שאין תמיכה לטענה שהורים של סטנדאפיסטים מגוננים עליהם יתר על המידה, או שלא נתנו להם מספיק תשומת לב במהלך הילדות, ובאופן כללי לא היה שום הבדל ביחס של ההורים. לפחות על פי המחקר הזה נראה שהיחסים עם ההורים לא מהווים גורם משמעותי בדחף של אנשים לפנות לסטנד-אפ.

לעומת זאת, הבדלים בולטים התגלו בצורה שבה סטנדאפיסטים השתמשו בהומור עם בני גילם בגיל ההתבגרות. סטנדאפיסטים דיווחו הרבה יותר שהם נהגו לספר בדיחות על עצמם (הומור עצמי) וגם שסיפרו בדיחות על אחרים והשתמשו בהומור באופן כללי, כל זה בהשוואה לסטודנטים במחקר. הם גם היו בסבירות גבוהה יותר ליצני הכיתה, וגם היה יותר סיכוי גבוה יותר שאחרים יצחקו עליהם. סטנדאפיסטים תפסו את עצמם פופולאריים כמו אנשים אחרים, וגם דיווחו שהיה להם מספר דומה של חברים בהשוואה לסטודנטים במחקר שלי.

עוד עולה מהתוצאות כי האינטרקציות של סטנדאפיסטים עם אנשים בתוך אותה קבוצת הגיל מהוות גורם משמעותי שמשפיע על ההתפתחות שלהם כקומיקאים. הממצא הזה הגיוני ועולה בקנה אחד עם העובדה שההומור הוא תופעה חברתית. יש שפע עדויות שמראות שאנשים נוטים יותר להשתמש בהומור או לצחוק כשיש אנשים אחרים בסביבה מאשר כשהם לבד. הומור גם ממלא תפקיד חשוב בחיזוק קשרים חברתיים ובמשיכת בני זוג. לצחוק עם ועל אחרים ולהיות ליצן הכיתה מאפשר לסטנדאפיסטים לעתיד להתחבר וגם להתחבב עם אנשים אחרים. ברור שלא כל מי שהיה ליצן הכיתה הופך לקומיקאי מקצועי, אבל אלו שכן, הם בעלי ניסיון ראשוני בהצחקת אחרים ויכולים לראות איך אחרים מגיבים להומור שלהם וכך לנסות לקדם את כישוריהם לשלב הבא של קריירה של סטנדאפיסט. השימוש בסגנונות שונים של הומור יכול לעזור להם בפיתוח הביטחון העצמי, ולהוות חוויה מגבשת שתורמת להתפתחות האישיות שלהם.

המחקר שלי מצא, בדומה למחקרים קודמים בנושא, שלהיות ליצן הכיתה עוזר לתלמידים להיות פופולריים באופן כללי, וגם תרם לזה שהיו להם יותר חברים משני המינים. הקשר הזה היה חזק יותר אצל סטנדאפיסטים בהשוואה לסטודנטים במדגם מה שיכול להצביע על כך שקומיקאים עשוים להשתמש בהומור ככלי לקידום חברתי.

תוצאות המחקר שלי לא תומכים בתפיסה הרווחת שלקומיקאים היו יחסים בעייתים עם הוריהם או שהיו להם בעיות עם ילדים אחרים במהלך ההתבגרות שלהם. ההבדל העיקרי בין סטנדאפיסטים וסטודנטים היה שהסטנדאפיסטים דיווחו שהם נטו להצחיק יותר אחרים בגיל ההתבגרות. הומור הוא פעילות חברתית, ובתור שכזה אפשר לצפות כי המוטיבציה להיות קומיקאי והיכולת להיות מצחיק בפועל מגיעה בתגובה לאנשים אחרים בני אותו הגיל ולא כמרד או מנגנון הגנה נגד ההורים.

בפוסט הבא אני אעסוק באינטליגנציה וסגנונות הומור שונים של סטנדאפיסטים (אפשר לקרוא אותו כאן).

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: